שולחן ערוך · אורח חיים
פלפול מעמיק
Sougya שבת י״ט, ברייתא דאין מפליגין, שלושה פירושים
ביסוד הדין ומחלוקת רבי ורשב״ג בפסיקה
נושא :
שולחן ערוך אורח חיים סימן רמ״ח · 4 סעיפים
עם נושאי כלים: בית יוסף, ט״ז, מג״א, גר״א, משנה ברורה
בסיס תלמודי:
שבת י״ט. · עירובין מ״ג. · פסחים נ:
עריכה ועיון:
רב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
- הקדמת הסוגיא — הברייתא דשבת י״ט. ומחלוקת רבי ורשב״ג
- חקירת היסוד — שלושה פירושים בטעם איסור ההפלגה
- שיטת הרי״ף והרא״ש — משום עונג שבת
- שיטת הי״מ שבטור ומקומו של הרמב״ן — משום איסור תחומין
- שיטת הרז״ה והריב״ש — משום סכנה ופיקוח נפש
- גדר דבר מצוה — רבנו תם, הבית יוסף והט״ז
- סוגיית פוסק עמו שישבות — מחלוקת רבי ורשב״ג
- שיטת בה״ג בקניית שביתה — סוגיית עירובין
- סוגיית מצור לצידון — קולא במהלך יום אחד
- שיטת הרמב״ם — בהלכות שבת פ״ל
- פסק האחרונים — ט״ז, מג״א, גר״א, משנה ברורה
- נפקא מינות פרקטיות — מודרניות והכרעת ההלכה
📜 מקור השולחן ערוך — 4 סעיפים
הסימן מונה ארבעה סעיפים. שני הראשונים נושאים את עיקר הסוגיא ומועתקים כאן ; סעיף ג נלמד בפרק 9 וסעיף ד בפרק 13.
« מותר להפליג בספינה אפילו בערב שבת אם הולך לדבר מצוה ופוסק עמו שישבות ואם אחר כך לא ישבות אין בכך כלום אבל לדבר הרשות אין מפליגין בספינה בפחות מג׳ ימים קודם השבת » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:א)
« הא דאין מפליגין בספינה בפחות משלש׳ ימים קודם השבת הטעם משום עונג שבת שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער ובלבול » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:ב)
1. הקדמת הסוגיא — הברייתא דשבת י״ט.
לשון הברייתא
(שבת י״ט.)
פירוש רש״י על הברייתא
ראוי לפתוח במה שרש״י עושה כאן — ובמה שאינו עושה. הוא אינו נותן שום טעם לאיסור. שלושה לשונות בלבד הוא מפרש בברייתא זו : התיבה מפליגין, התיבה ופוסק, והסיפא ומצור לצידן. כל הנידון בטעם הברייתא נולד אפוא אצל הראשונים שאחריו, והטור ואחריו הבית יוסף הם שסידרוהו.
« מפליגין - מפרישין מן היבשה לים… » (רש״י שבת י״ט. ד״ה מפליגין) — רש״י מפרש את הפועל כפשוטו : לפרוש מן היבשה אל הים.
« ופוסק - עם הנכרי ע״מ לשבות ואין צריך לשבות » (רש״י שבת י״ט. ד״ה ופוסק) — הפסיקה נעשית עם הנכרי, ורש״י כבר מדגיש שאין הנכרי צריך לשבות בפועל.
« ומצור לצידן - אין אלא מהלך יום ובע״ש היה שם יום השוק כדאמרינן בפסחים במקום שנהגו (פסחים דף נ:) » (רש״י שבת י״ט. ד״ה ומצור לצידן) — המרחק מצור לצידון אינו אלא מהלך יום אחד, ורש״י מוסיף מהיכן ידוע שיום השוק היה שם בערב שבת : מסוגיית פסחים בפרק מקום שנהגו.
המחלוקת המרכזית — רבי ורשב״ג
שתי שיטות בברייתא :
- רבי — בעינן פסיקה : פוסק עם הנכרי על מנת שישבות, ואף שאינו שובת בפועל אין בכך כלום.
- רשב״ג — אינו צריך לפסוק כלל. די בעצם ההליכה לדבר מצוה.
הטור פסק כרשב״ג ואמר זאת בפירוש : « רשב״ג אומר א״צ לפסוק והלכה כמותו » (טור אורח חיים רמ״ח).
אבל המחבר נקט את הפסיקה בגוף סעיף א — ופוסק עמו שישבות — דהיינו כדעת רבי. והבית יוסף כבר העיר שאף הרמב״ם אינו כהטור בזה :
« ומ״ש רבינו דהלכה כרשב״ג אין כן דעת הרמב״ם שבפרק כ״ד ופ״ל פסק כת״ק » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח).
חקירה : מה גדר אותה ופוסק עמו ? שלושה אופנים :
א) אופן א : הסרת השליחות מן הנכרי — שלא ייחשב שלוחו של ישראל לחלל שבת.
ב) אופן ב : ענין של מראית העין — שלא ייראה הישראל כמסכים על החילול.
ג) אופן ג : ביטוי של כוונה — שיצהיר הישראל לעצמו שאינו רוצה חילול שבת.
ואין חקירה זו תלויה באויר : היא נמדדת במקום מסוים בסימן, ששם נותנים האחרונים שתי תשובות הפוכות — בספינה ובשיירא. ועיין בפרק 8.
2. חקירת היסוד — שלושה פירושים בטעם הדין
מהו באמת טעם הברייתא ? המשנה ברורה פותחת את ביאורה על סימן זה בהכרזה על ריבוי הטעמים : « והנה הרבה טעמים נאמרו ע״ז בפוסקים » (משנה ברורה רמ״ח, הקדמה). הראשונים נחלקו בטעם הדין. שלושה פירושים נידונים כאן ; ואחרים מתבארים במקומות אחרים בדף — הרמב״ן נותן טעם משלו (פרק 5), והמשנה ברורה מייחסת לברייתא אף את טעם השט (פרק 9).
פירוש א — משום עונג שבת (רי״ף, רא״ש, רמב״ם)
« והסכימו שהטעם הוא משום ביטול עונג שבת שכל ג׳ ימים הראשונים ה״ל שינוי וסת משום נענוע הספינה ולא יוכלו למעבד עונג שבת » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
ומיד הוא מוציא מזה את טעם ההיתר לדבר מצוה :
« והיינו טעמא שלכל דבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג שבת דהעוסק במצוה פטור מן המצוה » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
פירוש ב — משום איסור תחומין (הי״מ שבטור)
« וכ״כ הב״ח בשם ספר היראים (ומ״מ בספר היראים משמע דשרי ביושב למעלה) » (מגן אברהם רמ״ח ס״ק ז)
והמשנה ברורה רושמת את אותו היסוס :
« ויש מתירין כשהוא יושב למעלה מיו״ד טפחים ואין רגליו תלויות למטה מיו״ד טפחים ויש לסמוך על דבריהם כשהוא צריך לכך » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק י״ד)
פירוש ג — משום סכנה ופיקוח נפש (רז״ה, ריב״ש)
« והר״ן בפ״ק דשבת כתב טעם אחר בשם הרז״ה דים מקום סכנה הוא וג׳ ימים קודם השבת קמי שבתא מיקרי » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
וממשיך :
« ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
המפליג בתוך שלושת הימים מעמיד את עצמו במקום שיצטרך לדחות בו את השבת.
« י״א הטעם שמא יצטרך הישראל לעשות מלאכה בעצמו בשבת משום פיקוח נפש דמקום סכנה הוא » (משנה ברורה רמ״ח, הקדמה)
היסוד : אין אלו גירסאות של רעיון אחד — הם סותרים זה את זה במקומות, והמשנה ברורה מראה זאת בהביאה את קושיית הרי״ף על שני האחרים ואת טעמו שלו :
« והרי״ף ס״ל דאי משום חשש מלאכה או תחומין ודאי היה אסור אף קודם ג׳ ימים וגם לדבר מצוה לא היה מותר אלא דעיקר האיסור משום ביטול מצות עונג שבת… » (משנה ברורה רמ״ח, הקדמה)
ואף על פי כן מסיקה המשנה ברורה שהמחבר, אף שנמשך אחר הרי״ף בסעיף ב, נקט בסעיף ד כדעת האחרים : « והנה המחבר אף שנמשך בס״ב אחר הרי״ף שהעתיק פירושו » (משנה ברורה רמ״ח, הקדמה) — ומכל מקום מיקל כאותם המתירים קודם שלושה ימים. הפסק הסופי מצרף אפוא את הקריטריונים בלי להתיכם זה בזה.
3. נפקא מינות בין שלושת הפירושים
נפקא מינות מעשיות המבדילות בין הטעמים :
| מצב | לפי פי׳ א (עונג) | לפי פי׳ ב (תחומין) | לפי פי׳ ג (סכנה) |
|---|---|---|---|
| נהר נובע | מותר — אין צער (סעיף ב) | תלוי בעומק | מותר אם אין סכנה |
| ים מלוח, מים עמוקים | אסור בשלושת הימים | מותר — למעלה מי׳ טפחים | אסור |
| ים מלוח, מים רדודים | אסור | אסור | אסור |
| ספינה שהנכרים מוליכים אותה | אינו משנה בצער | אינו משנה במידה | מקל בחשש המלאכה (סעיף ב, הגה) |
השורה הרביעית היא המבדילה יותר מכולן : הרמ״א בסעיף ב אוסר דווקא ספינה שיצטרך הישראל לבא לידי מלאכה בשבת (רמ״א אורח חיים רמ״ח:ב), ואין לזה מובן אלא במשפחת הטעמים השלישית.
4. שיטת הרי״ף והרא״ש — משום עונג שבת
בסיס הפירוש
שיטה זו נסמכת על נתון של ניסיון : ההפלגה בים הייתה חוויה גופנית קשה. הטור, בהביאו את הרי״ף, אומר זאת בקצרה — הגוף משתבר, ואין רוחו חוזרת עד אחר שלושה ימים. לאחר מכן האדם מתרגל וחוזר לקיים את עונג השבת.
חיזוק לשיטה זו : המחבר עצמו בסעיף ב נותן טעם זה ולא אחר —
« הטעם משום עונג שבת שכל שלשה ימים הראשונים יש להם צער ובלבול » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:ב)
ומיד הוא מוציא מזה את החילוק בין ים לנהר :
« ודוקא למפליגים במים המלוחים אבל בנהרות אין שום צער למפליגים בהם ולפיכך מותר להפליג בהם אפילו בערב שבת » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:ב)
קושיא על שיטה זו
קושיא 1 : אם הטעם הוא עונג שבת — מדוע המצוה מסירה את האיסור ? ההולך לדבר מצוה ימנע מן העונג בדיוק כההולך לדבר הרשות. הטעם היה צריך לעמוד כנגדו במידה שווה.
קושיא 2 : אם הטעם הוא העונג — היה ראוי להתיר למי שרגיל בים ואינו מצטער. ומדוע לא חילקה ההלכה בכך ?
תירוץ לקושיא הראשונה : כאן בדיוק מניח הבית יוסף את המפתח —
« והיינו טעמא שלכל דבר מצוה שרי משום דפטירי ממצות עונג שבת דהעוסק במצוה פטור מן המצוה » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
והמג״א חוזר עליו בשורה אחת : « ולדבר מצוה שרי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה » (מגן אברהם רמ״ח ס״ק ו)
והמשנה ברורה אומרת זאת בפירוש :
« היינו אף דבודאי לא יקיים עונג שבת עי״ז כמ״ש המחבר בס״ב אפ״ה מותר כיון דלצורך מצוה הוא וקי״ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק א)
אין האיסור הוסר מפני שהצער נעלם, אלא מפני שחובת העונג אינה מוטלת עוד על אדם זה.
תירוץ לקושיא השנייה : אין השולחן ערוך מחלק כאן לפי האדם אלא לפי המקום — מים מלוחים או נהרות (סעיף ב). המידה אובייקטיבית ולא סובייקטיבית. ופוסקי הסימן אינם דנים במי שהורגל בים ; השאלה נשארת אפוא פתוחה, ואין להכריעה כאן.
5. הפירוש משום איסור תחומין — ומקומו של הרמב״ן
בסיס הפירוש
הי״מ שבטור מייסדים את האיסור על דין איסור תחומין. הכלל הוא שאין תחומין למעלה מעשרה טפחים — והאיבעיא נשאלה בעירובין מ״ג., והראשונים נחלקו בהכרעתה. הולכת הספינה למעלה מעשרה טפחים מקרקע הנהר — אין כאן איסור תחומין ; גוששת היא בקרקע — יש.
כיצד מעמיד המחבר את המידה :
« אבל במקום שידוע לנו שמקרקע הספינ׳ לקרקע הנהר פחות מעשר׳ טפחים אסור » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:ב)
אין המידה נמדדת אפוא מפני המים אלא מקרקע הספינה לקרקע הנהר — והמג״א ס״ק ז והמשנה ברורה ס״ק י״ד דנים במי שיושב הוא עצמו למעלה מעשרה.
קושיא על שיטה זו
קושיא : אם הטעם הוא תחומין — מדוע נקטה הברייתא ״שלושה ימים״ ? איסור תחומין חל בשבת עצמה ולא בערבה. וקושיית הרי״ף חריפה מזו :
« והרי״ף ס״ל דאי משום חשש מלאכה או תחומין ודאי היה אסור אף קודם ג׳ ימים וגם לדבר מצוה לא היה מותר אלא דעיקר האיסור משום ביטול מצות עונג שבת… » (משנה ברורה רמ״ח, הקדמה)
שאילו היה הטעם תחומין, היה ראוי לאסור אף הרבה קודם שלושת הימים, ואף לדבר מצוה ; ומשום כך מעמיד הרי״ף את עיקר האיסור בביטול מצות עונג שבת.
תירוץ המשנה ברורה : לאותם פוסקים, חלוקת שלושת הימים אינה באה מן הטעם עצמו אלא מן הלוח :
« הוא משום דשלשה ימים קודם שבת מקרי קמא שבתא וחל עליו להזהר שלא יבוא לידי חילול שבת אבל קודם ג׳ ימים דהם מקרי בתר שבת העבר עדיין לא חל עליו אזהרת שבת הבאה ושרי להפליג בהם » (משנה ברורה רמ״ח, הקדמה)
שלושת הימים האחרונים כבר שייכים לשבת הבאה ; שלפניהם עדיין שייכים לשבת שעברה.
והרמב״ן נותן טעם אחר לגמרי. הבית יוסף מביאו בשם הר״ן ורבנו ירוחם : האיסור הוא מפני שנראה כמתנה עם הנכרי על חילול שבת —
« מפני שנראה כמי שמתנה עם העכו״ם לחלל שבת » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
ומכאן הוא מוציא נפקא מינה גדולה : « ודוקא כשהספינה לא היתה הולכת לולי ישראל… » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח) — שאם הייתה הולכת בלעדיו, הנכרי במלאכת עצמו הוא עוסק ואין כאן מראית עין. ובענין תחומין למעלה מעשרה, הבית יוסף מונה את הרמב״ן והרשב״א דווקא בין המקילים — « ולהרמב״ן והרשב״א נמי שרי » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח) — ואין לעשות את הרמב״ן בעל שיטת התחומין.
6. הפירוש משום סכנה ופיקוח נפש — הרז״ה והריב״ש
בסיס הפירוש
לדעת הרז״ה — כמובא בר״ן ומשם בבית יוסף — הים מקום סכנה הוא. בשלושת הימים שלפני השבת, הנכנס בו מעמיד עצמו מדעתו במקום שיצטרך לדחות בו את השבת משום פיקוח נפש. לא שההצלה אסורה — אלא שאין לאדם לארגן מראש את המצב שיצריך אותה.
עצם הסברה : פיקוח נפש דוחה שבת — אבל הבית יוסף, בשם הרז״ה, מדייק את הצד :
« ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקוח נפש » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
עצם הדבר שאין דבר עומד בפני פיקוח נפש הוא שעושה את הכניסה המכוונת למצב חשודה.
חיזוק לשיטה זו
חיזוקים לשיטה זו, בנושאי הכלים של הסימן ובגוף הסימן עצמו :
הגר״א קורא את הברייתא כפירוש הרז״ה ואומר זאת בפירוש : « כפי׳ הרז״ה דברייתא מיירי במקום שיצטרך הישראל לעשות מלאכה » (ביאור הגר״א אורח חיים רמ״ח, סעיף א)
הט״ז נותן את חלוקת הלוח שעליה נשענת כל המשפחה : « הטעם דג״י קודם השבת שייכים לשבת הבא וקודם לזה שייכים לשבת שעבר » (ט״ז אורח חיים רמ״ח ס״ק ג)
המשנה ברורה חוזרת על אותה חלוקה ומוציאה ממנה את החובה : « הטעם כמו שכתבנו למעלה דשלשה ימים קודם השבת שייכים לשבת הבא וחל עליו להזהר שלא יבוא לידי חילול שבת » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק ח)
ולבסוף, הרמ״א קשר משפחה זו לריב״ש בגוף הסימן, בסעיף ב :
« וכן בספינה שיצטרך הישראל לבא לידי מלאכה בשבת אסור ליכנס בה שלשה ימים קודם השבת אפי׳ הם נהרות הנובעים והוא למעלה מעשרה » (רמ״א אורח חיים רמ״ח:ב)
7. גדר דבר מצוה — רבנו תם, הבית יוסף והט״ז
דעת רבנו תם המקילה
וההמשך : « חשיב הכל דבר מצוה ואין חשובה דבר הרשות אלא כשהולך לטייל » (טור אורח חיים רמ״ח)
ההרחבה עצומה. ר״ת מצמצם את דבר הרשות לטיול הנאה בלבד ; כל השאר — מסחר, ביקור, פרנסה — נכנס בגדר דבר מצוה. והרמ״א, ולא המחבר, הוא שהעביר שיטה זו לשולחן ערוך, בסעיף ד ובתורת יש אומרים :
« י״א שכל מקום שאדם הולך לסחורה או לראות פני חבירו חשוב הכל דבר מצוה ואינו חשוב דבר הרשות רק כשהולך לטייל » (רמ״א אורח חיים רמ״ח:ד)
ויש לדקדק בזה : משפט זה חי בהגהת הרמ״א שבתוך סעיף ד. אין הוא מן המחבר : בסימן זה אין המחבר מביא את הרחבת רבנו תם.
« א״כ פטרת את כל העולם ממצות… » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
ומכאן מסקנתו : « אלא ודאי לית להו הא דר״ת » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
ומביא את הריב״ש לאותו צד :
« וכ״כ הריב״ש בתשובה שזה שכתב רבינו בשם ר״ת קולא יתירא היא ומ״מ כתב שלעלות לא״י הוי שפיר לדבר מצוה » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
קושיית הט״ז — והתירוץ שהוא עצמו נותן
« קשה מ״ש מההיא דסי׳ תמ״ד לענין חמץ בביתו דלא חשיב דבר מצוה אלא בהולך למול בנו » (ט״ז אורח חיים רמ״ח ס״ק ה)
שם אין פוטר מלחזור אלא מצוה במובן הצר.
תשובת הט״ז : « וצ״ל דשאני חומרא דחמץ שצריך הרחק׳ יתירה כיון שאדם רגיל בו ע״כ החמירו בו יותר » (ט״ז אורח חיים רמ״ח ס״ק ה)
החמץ מצריך הרחקה יתירה מפני שהאדם רגיל בו ; חומרת סימן תמ״ד מיוחדת לו ואינה נעתקת לכאן. נמצא שהט״ז מיישב את הקושיא לטובת הגהת הרמ״א, ואינו עומד כנגד רבנו תם.
החקירה שביסוד המחלוקת :
א) אופן א — לרבנו תם, דבר מצוה הוא כל מה שאינו הנאה אישית גרידא : מה שמועיל לזולת, מה שמעמיד את הפרנסה, מה שיש בו חובה כלפי הקרוב.
ב) אופן ב — לבית יוסף ולריב״ש, דבר מצוה נשאר במובנו הצר : מצוה ממש. וראייתם ראיית שיטה — שאילו הייתה המשמעות הרחבה נכונה, לא היו הראשונים צריכים לחזר אחר טעמי היתר אחרים למנהג ההפלגה בערב שבת.
היכן עומדת ההכרעה : המחבר אינו מביא את הרחבת רבנו תם ; הרמ״א נותנה כיש אומרים, ומוסיף על המנהג הנסמך עליה :
« ואין למחות בידן הואיל ויש להם על מי שיסמוכו » (רמ״א אורח חיים רמ״ח:ד)
והמשנה ברורה, החותמת את הסימן, סוגרת בדיוק כשיעור הזה :
« אבל במקום שלא נהגו להקל אין כדאי לכתחלה להקל דכמה פוסקים סוברים דבעינן מצוה גמורה » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק ל״ו)
ההיתר תלוי אפוא במנהג שהוחזק, לא בהגדרה.
8. סוגיית פוסק עמו שישבות
המחלוקת רבי ורשב״ג
| שיטה | פוסק עמו ? | אם לא שבת ? |
|---|---|---|
| רבי | חייב לפסוק | אין בכך כלום |
| רשב״ג | אינו צריך כלל | אין בכך כלום |
פסיקת ההלכה
הטור פוסק כרשב״ג : « רשב״ג אומר א״צ לפסוק והלכה כמותו » (טור אורח חיים רמ״ח)
הרמב״ם, לדברי הבית יוסף, פוסק להפך : « ומ״ש רבינו דהלכה כרשב״ג אין כן דעת הרמב״ם שבפרק כ״ד ופ״ל פסק כת״ק » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
המחבר כותב את הפסיקה בגוף סעיף א — ופוסק עמו שישבות — והט״ז מיד מברר מהיכן היא באה ועד היכן היא מגעת :
« זה דעת הרמב״ם ונ״ל דהך ופוסק לא קאי דוקא על ע״ש אלא אפי׳ קודם שבת תוך ג׳ ימים » (ט״ז אורח חיים רמ״ח ס״ק א)
חקירה : מהי הפסיקה לאמיתה ? אם אפשר להסתדר בלעדיה בדיעבד, מה משמעותה ?
וזו המידה שהסימן עצמו נותן — היא הנפקא מינה שהובטחה בפרק 1. המשנה ברורה משיבה פעמיים, לשני צדדים הפוכים, לפי שהדבר אמור בספינה או בשיירא :
בספינה, בסעיף א : « והסכימו רוב האחרונים דהפסיקה הוא רק למצוה בעלמא ואינו מעכב » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק ג)
בשיירא, בסעיף ד : « והפסיקה הוא לעיכובא ואם לא יתרצו בזה לא ילך עמם » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק כ״ט)
הניגוד חד מכדי שיהיה מקרי, ואין להכריעו כאן : המשנה ברורה מפנה לביאור הלכה בענין השיירא. מה שאפשר לומר בלי להוסיף על המקור הוא שתיבת הפסיקה אינה מורה על דבר אחד בשני הסעיפים, וכל תיאור של גדר הפסיקה חייב ליתן את הדעת על הפרש זה.
9. שיטת בה״ג בקניית שביתה
אם נכנס אדם בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה, נעשתה הספינה מקום שביתתו : יכול להיכנס בה בשבת עצמה ולהפליג.
המחבר נקט זאת בסעיף ג :
« היכא דמותר להפליג מערב שבת אם נכנס בספינה מערב שבת וקנה בה שביתה אף על פי שמפלגת בשבת מותר » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:ג)
ובתנאי אחד : « והוא שלא יצא מהספינה מעת שקנה שביתה » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:ג)
והמשנה ברורה מפרשת מהי קניית שביתה : « היינו שישב שם כל בין השמשות עד שתחשך » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק כ)
מחלוקת ר״י והבה״ג
ר״י (תוספות) חולק על בה״ג ואוסר אף לאחר קניית שביתה. הטור מביאו :
« ור״י אסר הכל אפילו בתוך התחום מפני שהוא נראה שט על פני המים שהוא אסור » (טור אורח חיים רמ״ח)
ותוספות במקומם אומרים כן, ותולים זאת במעשה שבפרק תולין, שממנו הם מוכיחים שאף בתוך התחום, בלא הערמה, אסור : « אין מפליגין בספינה - אפילו תוך התחום אסור משום שט… ואפ״ה בלא הערמה אסור » (תוספות שבת י״ט. ד״ה אין מפליגין בספינה)
בה״ג מתיר. והסברה, כלשון המשנה ברורה : « דאל״ה אסור ליכנס בה בשבת מפני שנראה כשט ע״פ המים » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק כ״א)
כלומר שקניית השביתה מסלקת דווקא את מראית השט, שהרי הספינה נעשתה כביתו.
והמשנה ברורה מזכירה שפירוש זה של השט הוא אחד הטעמים שניתנו לברייתא עצמה :
« וי״א דהטעם שאסרו להפליג בספינה הוא מפני שנראה כאלו צף ושט ע״פ המים בשבת » (משנה ברורה רמ״ח, הקדמה)
נפקא מינה : במחלוקת זו תלוי המנהג לעשות קידוש בספינה בערב שבת, לחזור וללון בבית ולשוב למחרת. הרמ״א מביאו בסעיף ג, בשני מבין שני היש אומרים שלו :
« וי״א שעושין קידוש בספינה ואח״כ חוזרים לביתם ולנים שם ולמחר חוזרין לספינה ומפליגין כן נהגו בקצת מקומות ואין למחות » (רמ״א אורח חיים רמ״ח:ג)
המקורות שהרמ״א עצמו נותן למנהג זה הם ר״ן פ״ק דשבת וריב״ש סי׳ י״ז קכ״א קכ״ב — והבית יוסף מציין שהר״ן הוא שכתב את סברת בה״ג :
« ודע שסברא זו דבה״ג כתבה הר״ן בפ״ק דשבת » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
והמשנה ברורה מעמידה את הקידוש על תפקידו המדויק — אין הוא עושה את השביתה, הוא מפרסם אותה :
« אלא שסוברין דלכתחלה נכון לעשות שם ג״כ קידוש ולאכול מעט כדי לפרסם הדבר שקנו שם שביתה » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק כ״ד)
10. סוגיית מצור לצידון — קולא במהלך יום אחד
לשון הברייתא
(שבת י״ט.)
סיפא זו של הברייתא מוסיפה קולא מכרעת : אם הדרך קצרה עד שאפשר להגיע ליעד קודם השבת, ההפלגה מותרת אף בערב שבת בבוקר. ורש״י כבר נתן את מידת הדרך — אין אלא מהלך יום.
כיצד נוקט זאת המחבר
« ואם הוא דרך מועט כמו מצור לצידון שאין ביניהם כי אם מהלך יום אחד מות׳ להפליג בע״ש בבקר מפני שאפשר שיגיע שם קודם השבת » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:א)
גדר הקולא : אם יכול האדם להגיע קודם השבת, יצא מכלל הבעיה כולה — אין חילול מצידו, אין צער המסע, אין כניסה מדעת לסכנה. הפלגה כזו אינה כלולה כלל באיסור הברייתא.
אבל אין הקולא פרוצה, והסימן מעמיד לה גבולות. האחד הוא שעת היציאה, והמשנה ברורה מצמצמת בו :
« דאם ימשך שעה ושתים על היום אסור דלא יגיע לשם קודם השבת » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק י)
ועוד גבול, מנהג המקום, שהמחבר מעמידו בחתימת סעיף א :
« ומקום שנהגו שלא להפליג בע״ש כלל אפי׳ דרך מועט אין מפליגין » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:א)
11. שיטת הרמב״ם — בהלכות שבת פ״ל
ואחר כך : « וּמִצּוֹר לְצִידֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת מֻתָּר לְהַפְלִיג בְּעֶרֶב שַׁבָּת » (רמב״ם הלכות שבת פ״ל הי״ג)
שלוש הערות, וחקירה אחת :
1. הטעם שהרמב״ם נותן הוא טעם הצער — כְּדֵי שֶׁתִּתְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ עָלָיו — כלומר הפירוש הראשון, פירושו של הרי״ף.
2. הרמב״ם אינו משמיט את התיבות וְאֵינוֹ שׁוֹבֵת : הוא כותבן. נמצא שהוא מקיים יחד את חובת הפסיקה ואת אי־ההקפדה על שביתת הנכרי בפועל.
3. במצור לצידון הרמב״ם רחב ממה שהברייתא משמיעה : הוא מתיר אֲפִלּוּ לִדְבַר הָרְשׁוּת.
החקירה : מדוע מצריך הרמב״ם פסיקה, בשעה שהטור פוסק כרשב״ג שאינו צריך ? הבית יוסף מעמיד את השאלה בלשון זו : « ומ״ש רבינו דהלכה כרשב״ג אין כן דעת הרמב״ם שבפרק כ״ד ופ״ל פסק כת״ק » (בית יוסף אורח חיים רמ״ח)
והט״ז מזהה את מקור לשון המחבר — « זה דעת הרמב״ם » (ט״ז אורח חיים רמ״ח ס״ק א) — ומרחיב את כוחה לכל שלושת הימים ולא לערב שבת בלבד. הבית יוסף אינו מכריע במחלוקת זו בסימן ; היא נשארת פתוחה, והיא המסבירה מדוע כותב המחבר פסיקה שהטור ראה כמיותרת.
12. פסק האחרונים — ט״ז, מג״א, גר״א, משנה ברורה
ט״ז
« הטעם דג״י קודם השבת שייכים לשבת הבא וקודם לזה שייכים לשבת שעבר » (ט״ז אורח חיים רמ״ח ס״ק ג)
וס״ק ה מקשה מן החמץ ומיישב לטובת הגהת הרמ״א.
מ״א
בשבת עצמה האיסור עומד אף לדבר מצוה, שהרי אי אפשר עוד לפסוק.
ועל מנין שלושת הימים : « דהיינו ביום רביעי בשבת אסור » (מגן אברהם רמ״ח ס״ק ב)
ועל טעם ההיתר לדבר מצוה : « ולדבר מצוה שרי שהעוסק במצוה פטור מן המצוה » (מגן אברהם רמ״ח ס״ק ו)
גר״א
ומעמיד את הר״ן והרז״ה, שלדעתם כל שלושת הימים אסורים ובכללם יום רביעי, כנגד הרא״ש שממנו עולה שיום רביעי מותר, ומביא את התוספתא והירושלמי :
« וכ״ה להדיא בתוספתא הביאו הרא״ש שם דבש״א אף ברביעי » (ביאור הגר״א אורח חיים רמ״ח, סעיף א)
משנה ברורה
« דהיינו ביום רביעי בשבת אסור [מ״א בשם הרבה אחרונים] » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק ד)
ובאותו ס״ק עצמו : « אבל הגר״א הביא בשם הרבה ראשונים דהג׳ ימים נחשבין עם השבת גופא וביום רביעי מותר » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק ד)
מילה אחת על נקודה אחרונה זו, שקל להיכשל בה : הקריאה המקילה ביום רביעי אינה דעת יחיד של הגר״א. המשנה ברורה מייחסת אותה לו בפירוש בשם הרבה ראשונים. והמשנה ברורה עצמה אינה בוחרת בין שני הצדדים.
13. נפקא מינות פרקטיות והכרעת ההלכה
סיכום שיטות הראשונים
| שיטה | טעם | נפקא מינה |
|---|---|---|
| רי״ף, רא״ש, רמב״ם | עונג שבת | נהר נובע מותר |
| י״מ שבטור (ר״ח, ר״ת) | איסור תחומין | תלוי בעומק |
| רז״ה (בר״ן), ריב״ש | סכנה ופיקוח נפש | תלוי במידת הסיכון |
| רמב״ן | נראה כמתנה לחלל שבת | תלוי במי שמוליך את הספינה |
| רבנו תם | מצוה במובן הרחב | סחורה נחשבת מצוה |
| בה״ג | קניית שביתה | מותר להיכנס בשבת |
| ר״י (תוס׳) | נראה כשט | אף בקנה שביתה — אסור |
הכרעת ההלכה
מה הסימן מכריע, ובאיזה תנאי :
- המחבר נמשך אחר הרי״ף בסעיף ב — הטעם הוא עונג שבת, ומכאן החילוק בין מים מלוחים לנהרות. והמשנה ברורה אומרת זאת בפירוש : « והנה המחבר אף שנמשך בס״ב אחר הרי״ף שהעתיק פירושו » (משנה ברורה רמ״ח, הקדמה)
- הרמ״א מוסיף, בסעיף א ובסעיף ב, את מה ששייך לחשש המלאכה, עם מראי מקומותיו — מהרי״ק שורש מ״ה וריב״ש סי׳ קנ״ב.
- השיירא : « היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנ׳ לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם ג׳ ימים קודם שבת אסורים לצאת » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:ד)
- וקודם שלושת הימים — « וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:ד)
- העולה לארץ ישראל הוא דבר מצוה, והמחבר תולה בו תנאי : « והעולה לארץ ישראל אם נזדמנה לו שיירא אפילו בערב שבת כיון דדבר מצוה היא יכול לפרוש ופוסק עמהם לשבות » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:ד) — וכאן, לדברי המשנה ברורה ס״ק כ״ט, הפסיקה לעיכובא.
- פיקוח נפש שאירע אחר כך אינו מחיל את האיסור למפרע : « ואם אח״כ יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקוח נפש מותר ואין כאן חילול » (שולחן ערוך אורח חיים רמ״ח:ד)
- אבל המשנה ברורה סוגרת מיד את הדלת בפני התחייבות מראש : « ופשוט דלכו״ע אסור לו להבטיח לשיירא בעת שישתתף עמם שיסייעם באיזה עשיית מלאכה בשבת » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק כ״ז)
נפקא מינות מודרניות
מה שלהלן אינו פסק : סימן רמ״ח מדבר בספינה ובשיירא, והמקרים המודרניים אינם נכנסים בו אלא בשקילת כל אחד מן הטעמים שלמעלה. למעשה — שאלת רב.
1. טיסה ארוכה בערב שבת : המטוס גבוה הרבה למעלה מעשרה טפחים, ובזה נופל טעם התחומין ; צער המסע אינו צערה של הספינה, אך יש צער מסוג אחר ; ושאלת המלאכה בהגעה עומדת במלואה. שלושת הטעמים אינם נותנים אפוא פסק אחד, והטעם הנקוט הוא המכריע.
2. רכבת לילה : אין זו הפלגה, ואין הסימן עוסק בה. ואין להסיק מזה שאין כאן שאלה כלל : הט״ז מפנה לאיסור ההליכה בקרון שבסימן ש״ה, מטעם אחר לגמרי — « הטעם דהליכה בקרון אסור בסימן ש״ה מטעם שמא ירד מן הקרון וילך באיסור וזה אין שייך כאן » (ט״ז אורח חיים רמ״ח ס״ק ד)
3. שיט תיירותי : מים מלוחים, צער וסכנה — שלושת הטעמים פועלים יחד, והוא דבר הרשות במובנו הצר ביותר, זה שאף רבנו תם מודה בו : כשהולך לטייל.
4. עלייה לארץ ישראל : סעיף ד עוסק בה בפירוש כדבר מצוה — עם תנאי הפסיקה שנזכר למעלה.
5. נסיעה עסקית במכונית : אינה הפלגה ואינה שיירא במדבר ; אין הסימן אומר בה דבר. אבל שאלת דבר מצוה שנלמדה למעלה היא השולטת בנידון, וכדברי המשנה ברורה, המביאה את לשון המ״א : « וכתב המ״א דדוקא כשהלך לדבר מצוה גמורה ולא כשהלך לסחורה » (משנה ברורה רמ״ח ס״ק ל״ב)
להעמקה
רמה 3 — סיכום: ריכוז מובנה עם סימני זיכרון, עצי החלטה וכללי אצבע.
רמה 4 — דעת הרב: שיטת אדמו״ר הזקן (שולחן ערוך הרב).