יסוד הסימן: כל איסור בעולם בטל ברוב או בששים, חוץ מן הבריה — דבר שלם ושָׁלֵם בפני עצמו, כנמלה, עוף טמא, גיד הנשה, אבר מן החי וביצה שיש בה אפרוח — שאפילו באלף לא בטלה. וטעם הדבר: הבריה היא דבר חשוב, וכל דבר חשוב אינו בטל ברוב מאחר שיש לו שֵׁם בפני עצמו ואין דעת בני אדם מבטלתו. נמצא ששורש הדין אינו במידה אלא בחשיבות — ולפיכך אף ריבוי גדול של היתר אינו מבטלהּ.
שורש הענין — חשיבות ולא טעם : בשאר תערובות אנו מודדים טעם (ששים) או רוב (יבש ביבש), שכן האיסור מתבטל מאחר שאין בו ממשות הניכרת. אבל הבריה — מאחר שהיא שלמה וחשובה — הרי היא ניכרת ועומדת לעצמה, ואין הרוב מבטל את שמהּ. וזהו שאמרו בגמרא (חולין צ״ט:–ק׳.) "בריה לא בטלה", ולמדוהו מן הדין דכל דבר שבמנין או דבר חשוב אינו בטל.
מקור הדין (חולין צ״ט:–ק׳.) : סוגיית הגמרא דנה בגיד הנשה שנתבשל עם גידין אחרים, ובבריה בכלל, וקבעה שבריה אפילו באלף לא בטלה. ועיין סימן ק״א — שם נמשך הדין לחתיכה הראויה להתכבד ולדבר שבמנין, שאף הם אינם בטלים מטעם חשיבות. נמצא הסימן הזה והבא אחריו חטיבה אחת בדיני דברים החשובים שאינם בטלים.
זהו אחד מן החידושים החריפים שבסימן, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק א) נתון בו.
החקירה — האם "אינה בטלה" מן התורה : לכאורה אם הבריה חשובה כל כך, יש לומר שאינה בטלה אף מן התורה. אך מאידך — כל דין ביטול ברוב הוא דין תורה גמור, וכל איסור מתבטל; ומנין שהבריה יוצאת מכלל זה מדאורייתא ?
תירוץ הט״ז (ס״ק א) — מן התורה בטלה : מחדש הט״ז שמן התורה הבריה בטלה ככל איסור — וכל מה שאמרו "אפילו באלף לא בטלה" אינו אלא מדרבנן. וראיה לדבר: על אכילת בריה חייבים אף בפחות מכזית, שהרי בנמלה וכיוצא נאמר "לא תאכלו אותם" — כל שהוא, בלא שיעור. ומאחר שהחמירה תורה באכילת הבריה עצמה אף בפחות מכזית, החמירו חכמים אף בתערובתהּ שלא תתבטל.
שורש הענין : שני דינים נפרדים יש כאן — (א) חיוב אכילת הבריה עצמה אף בפחות מכזית, שזה מן התורה ("לא תאכלו אותם" בלא שיעור); (ב) דין התערובת — שאינה בטלה — שהוא מדרבנן. וחומרת חכמים בתערובת נמשכת מחומרת התורה בגוף האיסור: מאחר שאף משהו ממנו אסור, גזרו שלא יתבטל כלל ברוב.
נפקא מינה — ספק בריה : מאחר ש"אינה בטלה" הוא מדרבנן, הרי בכל ספק בריה — ספק אם דבר זה הוא בריה גמורה אם לאו — הוי ספק דרבנן לקולא, ובטל. וכן כתב הט״ז (ס״ק א) להדיא, וכן הדין בראויה להתכבד ובדבר שבמנין דסימן ק״א — שאף הם דרבנן, וכל ספק בהם להקל. ולמעשה — שאל את רבך.
"ואין לו דין בריה אלא אם כן הוא דבר שהיה בו חיות, ושאסור מתחילת ברייתו, ושהוא שלם — שאם יחלק אין שמו עליו. וְעל כן: חטה של איסור — אינה בריה, שלא היה בה חיות מעולם. עוף טהור שנתנבל, וכן שור הנסקל — אינם בריות, שלא נאסרו מתחילת ברייתם. וחֵלֶב — אינו בריה, שאם יחלק עדיין שמו 'חלב' עליו."
היסוד החקירתי — שלשה תנאים מצטברים :
דין הבריה אינו חל אלא בהצטרף שלשה תנאים, וכל אחד בא להוציא מקרה אחר:
• היה בו חיות — שהיה בו רוח חיים → להוציא חטה ושאר זרעים, שאין בהם חיות.
• אסור מתחילת ברייתו — שמשעת היווצרו היה איסורו עליו → להוציא עוף טהור שנתנבל ושור הנסקל, שלא נאסרו אלא אחר ברייתם.
• שלם — שאם יחלק אין שמו עליו → להוציא חֵלֶב, שאף החתוך נקרא 'חלב'.
חיסר אחד מן השלשה — אין לו דין בריה, ובטל בס' או ברוב ככל איסור.
פירוט שלשת התנאים והיוצא מהם :
התנאי
מה בא להוציא
הטעם
(א) היה בו חיות
חטה ושאר זרעים
מעולם לא היה בו רוח חיים → אינו 'בריה'
(ב) אסור מתחילת ברייתו
עוף טהור שנתנבל · שור הנסקל
נאסר אחר ברייתו → אין חשיבות הבריה דבוקה באיסורו
(ג) שלם — שאם יחלק אין שמו עליו
חֵלֶב
אף החתוך נקרא 'חלב' → אין שמו תלוי בשלמותו
חקירת תנאי "שלם" — שני דקדוקים (ט״ז ס״ק ב) : מדקדק הט״ז שב"שלם" כלולים שני ענינים: (א) שאם יֵחָלֵק אין שמו עליו — תנאי בעצם שֵׁם הדבר; (ב) שיהא שלם בפועל ולא נחתך ולא נתרסק. ולפיכך בריה שנתרסקה ואבד צורתהּ — בטלה חשיבותהּ ובטלה ברוב (ועיין סימן ק״א ס״ו בבריה רסוקה).
החקירה — אימתי הנמלה "אסורה מתחילת ברייתה" : נמלה (וכן רמש) — האם נחשבת אסורה מתחילת ברייתה, או שמא היתה תקופה שבה היתה מותרת (קודם שריצתה ופירשה) ? ונפקא מינה לתנאי השני: אם לא נאסרה מתחילת ברייתה ממש — אינה בריה, ובטלה בס'.
מחלוקת הקרוב ובעל טור האבן (פתחי תשובה ס״ק א) :
שיטה
נמלה שנמצאת בפירות / קמח
מקור
הקרוב (כרתי ופלתי / הוראת הקרוב)
קודם שתצא ותרחֹש — היתה מותרת (כתולעת שלא פירשה), ואינה אסורה מתחילת ברייתה → בטלה בששים
פ״ת ס״ק א
בעל טור האבן (חולק)
נמלה בריה גמורה היא, ואינה בטלה אף באלף — ואין לחלק בין קודם שיצאה לאחר מכן
פ״ת ס״ק א
שורש המחלוקת : כל הנידון תלוי בתנאי השני — "אסור מתחילת ברייתו". לדעת הקרוב, כל זמן שהשרץ לא רחש ולא פירש ממקום ברייתו — לא חל עליו איסור (כתולעת שבתוך הפרי, ועיין סימן פ״ד), נמצא שלא נאסר "מתחילת ברייתו" ובטל. ובעל טור האבן סובר שעצם היותו שרץ שלם מחיל עליו תורת בריה, ואין משגיחים בשעה שהיה בלוע בפרי. והפתחי תשובה מביא עוד בשם המשכנות יעקב בתולעי הקמח בקיץ. ולמעשה — שאל את רבך.
זוהי אחת מן החקירות החריפות והנפוצות שבסוגיית הבריה.
החקירה — גיד שאין בו טעם, כיצד אינו בטל : קיימא לן (חולין צ״ו.) אין בגידין בנותן טעם — הגיד עצמו עץ בעלמא הוא ואינו נותן טעם. ואם כן, אילו נתבשל גיד הנשה עם היתר — מה איסור יש כאן, והרי אינו פולט טעם ? וכיצד שייך בו דין "בריה לא בטלה" ?
תירוץ — חשיבות ולא טעם (ש״ך ס״ק א, רשב״א ור״ן) : הגיד הוא בריה לא מחמת טעמו אלא מחמת חיותו — שהיה בו חיות, וגוף שלם ניכר הוא. ולפיכך אף שאין בו נותן טעם, אינו בטל — שכל ענין הבריה בחשיבות תלוי ולא בטעם. כתב הש״ך (ס״ק א) שגיד הנשה ואבר מן החי בריות הן משום דהיה בהן חיותא, וכן הוא ברשב״א וברבנו ניסים.
שיעור הגיד — ד' אצבעות על הכף (הגה; ט״ז ס״ק ג) : כתב הרמ״א שעיקר גיד הנשה אינו אלא מה שעל הכף — הקצה העליון של הירך — רחב כארבע אצבעות, ואם הוא שלם נקרא בריה. ומבאר הט״ז (ס״ק ג) ששיעור ד' אצבעות אמור בשור גדול; אבל בבהמה דקה (טלה קטן) שיעורו כשתי אצבעות לפי קוטנה. וכל זה בגיד שעל הכף, שהוא העיקר הנידון כבריה.
"בריה שנתבשלה עם היתר: אם אינו מכירה — הכל אסור, והרוטב אסור בנותן טעם; ואם מכירה — זורקה, וצריך ששים בשאר וברוטב כנגדה. ויוצא מן הכלל גיד הנשה — שאין בגידין בנותן טעם, אבל שֻׁמנו אסור וצריך ששים כנגדו. לפיכך ירך שנתבשלה עם גידהּ: אם מכיר את הגיד — זורקו, והשאר מותר אם יש ששים כנגד שֻׁמנו; ואם אינו מכירו — כל החתיכות אסורות, אבל אם יש בקדירה ששים כנגד השומן — הרוטב מותר. ואם נמוח הגיד ואינו ניכר — צריך גם כן ששים כנגדו."
היסוד — שני סוגי איסור בגיד :
בגיד הנשה גלומים שני ענינים נפרדים:
• הגיד עצמו — בריה, ואינו בטל אף באלף; אך הוא אינו נותן טעם, ולפיכך אם מכירוֹ — זורקוֹ והשאר מותר בלא צורך בס' מחמת הגיד.
• השׁוּמן שעל הגיד (חֵלֶב שעליו) — נותן טעם ככל איסור, ולפיכך צריך ששים כנגד השומן להתיר את הרוטב והחתיכות.
נמצא: אינו מכיר → הכל אסור (שמא יאכל את הבריה); מכיר → זורק את הגיד וצריך ס' נגד השומן בלבד.
שומנו של גיד — ס' וחתיכה נעשית נבילה (ט״ז ס״ק ד) : מדייק הט״ז שאם השומן דבוק בחתיכת היתר — צריך ששים נגד השומן באותה חתיכה שאליה הוא דבוק; ואם אין שם ס' — נעשית אותה חתיכה נבילה (חתיכה נעשית נבילה, ועיין סימן צ״ב), וצריך ששים כנגד כל החתיכה. ואם אינו דבוק — משערים בכל הקדירה כנגד השומן בלבד. נמצא דין השומן נדון ככל חלב הבלוע, ולא כבריה.
חקירת הגיד הנמוח — חשיבות שאבדה (ט״ז ס״ק ה) : אם נמוח הגיד עד שאינו ניכר — אבדה ממנו צורת הבריה, ולכאורה היה לו להתבטל ברוב ! ובכל זאת פסק המחבר שצריך ס' כנגדו. וביאר הט״ז: מאחר שבריה היתה, החמירו בה אף משנמוחה, ואין מקילים לבטלה ברוב; אבל מאחר שאינו נותן טעם, תורת חטאת כתב שאפשר דבטל ברוב (שהרי גיד אינו נותן טעם), ולכן בספק יש להקל.
גיד שנמוח — חשיבות הבריה מול 'אין בגידין בנותן טעם' :
שיטה
גיד נמוח שאינו ניכר
מקור
המחבר (ושמירת חומרת הבריה)
צריך ששים כנגדו — שהיה בריה ולא נקיל לבטלו ברוב
מחבר ס״ב
תורת חטאת (ט״ז ס״ק ה)
אפשר דבטל ברוב — דאין בגידין בנותן טעם, ובספק להקל
"קדירה של רוטב שנפלה לתוכה בריה ונאבדה (שאינו מכירהּ ואינו יכול להוציאהּ) — הכל אסור, שהבריה אינה בטלה, ואי אפשר להוציאהּ."
היסוד — מדוע אין תקנה :
בבריה הניכרת — מכירהּ, זורקהּ, ודיו. אבל בנאבדה ברוטב — שתי קולות נסתמו:
• אין מבטלים אותה ברוב או בס' → שהרי בריה לא בטלה.
• אין מוציאים אותה → שאינה ניכרת.
משנסתמו שני הפתחים — הכל אסור. וזהו ההבדל החד בין סעיף ב' (מכיר → זורק) לסעיף ג' (אינו מכיר ונאבדה → אין תקנה).
פרעוש שנפל לתבשיל (פתחי תשובה ס״ק ג, חוות יאיר ק״ב) : פרעוש שנפל לתוך המאכל ונאבד — אסור, מאחר שהוא בריה שנאבדה ברוטב (כסעיף ג'), ואינו מתבטל. וזה אף כשאינו ניכר, שהרי כל גופו בריה. נמצא דין הפרעוש כדין כל בריה הנאבדת בקדירה — אין לה תקנה. ולמעשה — שאל את רבך.
"ירקות שנתבשלו ונמצאו בהן תולעים — הירקות אסורים; אבל מי השלקות — מסננן, ומותרין; וכן הבשר — ירחצנו ויבדקנו, ומותר."
חקירה — מהו שיעור "שלש" המחזיק : מצינו בלשון הראשונים "שנמצאו בהן ג'", וחקרו האחרונים: האם ג' תולעים בלבד (שלש בריות), או ג' פעמים — שבשלשה תבשילים שונים נמצאו תולעים, ומעתה הוחזק המקום בתולעים ?
תירוץ הט״ז (ס״ק ו) — ג׳ פעמים, חזקה בשלש : מבאר הט״ז ש"ג'" היינו ג' פעמים — שאם נמצאו תולעים בירק זה שלוש פעמים, הוחזק כל המין בתולעים, ושוב כל אותו מין אסור בלא בדיקה. וקבע הט״ז שחזקה מתחזקת בשלש ולא בשתים — דלא כרבי (בעלמא) הסובר דבתרי זימני הוי חזקה — אלא בעינן תלת זימני לחזקה גמורה במקום שיש לתלות.
היסוד — מדוע המים והבשר מותרים והירק אסור :
לכאורה קשה: אם נמצאה בריה (תולעת) בתבשיל — תיאסר כל הקדירה כדין בריה שנאבדה (סעיף ג') !
אלא חילוק גדול יש: התולעת בירק מובלעת ואי אפשר להפרידהּ → לפיכך הירק אסור (כנאבדה). אבל במי השלקות — מסננן ומפריד את התולעים; ובבשר — רוחצוֹ ובודקוֹ. ומאחר שהתולעים ניתנות להפרדה מן המים והבשר — אינן כבריה שנאבדה, אלא כבריה הניכרת שמכירהּ וזורקהּ.
סיכום החילוק : כל הסימן עומד על קוטב אחד — בריה ניכרת מול בריה אבודה. בריה הניכרת (סעיף ב') — זורקהּ; בריה שנאבדה (סעיף ג') — אין לה תקנה. והתולעים שבסעיף ד' חוזרים ומלמדים את שני הצדדים: בירק נבלעו ואבדו → אסור; במים ובבשר ניתנו להפרדה (סינון, רחיצה ובדיקה) → ניכרות ונפרדות → מותר. ועיין הלכות תולעים בסימן פ״ד.
בריה שלמה (נמלה, עוף טמא, גיד, אבר מן החי, ביצה שיש בה אפרוח)
אפילו באלף לא בטלה
מחבר ס״א; חולין צ״ט:–ק׳.
חטה של איסור
בטלה — לא היה בה חיות
מחבר ס״א (תנאי א')
עוף טהור שנתנבל · שור הנסקל
בטלים — לא נאסרו מתחילת ברייתם
מחבר ס״א (תנאי ב')
חֵלֶב
בטל — שמו עליו אף כשנחלק
מחבר ס״א (תנאי ג')
ספק בריה
ספק דרבנן → בטל
ט״ז ס״ק א
גיד הנשה (מכירו)
זורקו; שׁוּמנו צריך ששים
מחבר ס״ב; ש״ך ס״ק א; ט״ז ס״ק ד
גיד נמוח שאינו ניכר
צריך ששים כנגדו (ובספק להקל)
מחבר ס״ב; ט״ז ס״ק ה
בריה שנאבדה ברוטב
הכל אסור — אין לה תקנה
מחבר ס״ג; פ״ת ס״ק ג
ירק שנמצאו בו תולעים (ג׳ פעמים)
ירק אסור; מים מסננן, בשר רוחצו ובודקו — מותר
מחבר ס״ד; ט״ז ס״ק ו
טבלה — מחלוקות מרכזיות בסימן
נושא
שיטה א'
שיטה ב'
גדר "אינה בטלה"
מדאורייתא לא בטלה (פשטות)
הט״ז — מדרבנן; מן התורה בטלה, וספק לקולא
נמלה שנמצאת בפירות / קמח
הקרוב — מותרת קודם שיצאה → בטלה בס'
בעל טור האבן — בריה גמורה, לא בטלה (פ״ת ס״ק א)
אבר מן החי פחות מכזית
פני אריה — בטל כיבש ביבש (פ״ת ס״ק ב)
פרי מגדים — אינו בטל אף בפחות מכזית
גיד נמוח שאינו ניכר
מחבר — צריך ששים
תורת חטאת — אפשר דבטל ברוב (ט״ז ס״ק ה)
חזקת התולעים
רבי (בעלמא) — בתרי זימני הוי חזקה
הט״ז — תלת זימני, ג' פעמים (ס״ק ו)
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא : חולין צ״ט:–ק׳. (בריה אינה בטלה, גיד הנשה שנתבשל, חתיכה הראויה להתכבד) · חולין צ״ו. (אין בגידין בנותן טעם) · חולין ק״ח. (חתיכה נעשית נבילה) · ביצה ג׳:–ד׳. (דבר שיש לו מתירין / דבר חשוב)
ראשונים : רש״י · רמב״ם (מאכלות אסורות פט״ז) · רשב״א (תורת הבית) · ר״ן · רא״ש · תוספות · מרדכי · טור · איסור והיתר הארוך
אחרונים : בית יוסף · רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · תורת חטאת · פרי חדש · פרי מגדים · פתחי תשובה · כרתי ופלתי (הקרוב) · בעל טור האבן · משכנות יעקב · פני אריה · נודע ביהודה · חוות יאיר (סי' ק״ב)