יסוד הסימן: דבר שיש לו מתירין (דשיל"מ) — דבר שאינו צריך כלל לביטול כדי שיהא מותר, שהרי ממילא יהא מותר לאחר זמן. כדוגמת הביצה שנולדה ביום טוב, שאסורה ביום טוב משום הכנה (או משום מוקצה), אך למחר תהא ראויה ומותרת בלא שום פעולה. וכל דבר כזה, אם נתערב באחרות — אינו בטל אפילו באלף, בין שהביצה שלימה בין טרופה, ואף בספק אם נולדה ביום טוב. ודין זה דווקא מין במינו; אבל בשאינה מינה — בטלה בששים.
מקור הדין — ביצה ג׳:–ד׳. : שורש דשיל"מ בגמרא בביצה, בביצה שנולדה ביום טוב שנתערבה באלף — כולן אסורות. וטעם הדבר בגמרא: כל דבר שיש לו מתירין — אפילו בדרבנן לא בטיל. ומכאן למדו דבכל איסור שיהא לו היתר לאחר זמן (שבת/יו״ט/שמיטה/הקדש שיפדה וכיוצא) אומרים כן. והמחבר העתיק כאן את הביצה כדוגמא ראשית, שכן בה נאמר הדין במקורו.
הגהת הרמ״א (הגה) — לבנו או לתקן הקדרה : "אם לבנו בה מאכל או נתנה לתקן הקדרה, כגון שמלאוה בתרנגולת — אינה בטלה" (ועיין אורח חיים סימן תקי״ג). חידוש זה הוא בגדר מין במינו, שכן מה שניתן לתקן ולהשביח את התבשיל נחשב כמינו, ועל כן אף שלכאורה הביצה והתרנגולת שתי "מינים" הן — מאחר שהביצה ניתנה לתקן ולהשביח, דינה כמין במינו ואינה בטלה. וזהו עומק שיטת הרמ״א המשלים את לשון המחבר.
זהו שורש הסימן כולו, וכל כובד ידו של הט״ז (ס״ק א) נתון בו.
החקירה — מדוע דשיל"מ אינו בטל אפילו באלף : והלא מן התורה, בכל איסור שנתערב בהיתר מין במינו — חד בתרי בטל, ברוב, מ"אחרי רבים להטות" ! ואם כן מדוע כאן אינו בטל אף באלף ?
תירוץ הט״ז (ס״ק א) — חומרא דרבנן : מבאר הט״ז (בשם רש״י ביצה) דמן התורה אכן חד בתרי בטל, ואין כאן איסור תורה כלל. אלא שחכמים החמירו בדבר שיש לו מתירין שלא יתבטל, ונתנו טעם לדבריהם:
כלומר: מאחר שבידך להמתין ולאכול את הדבר בהיתר גמור לאחר זמן (כשיבוא המתיר), אין לך רשות "לקנות" אותו עתה דרך ביטול, שהוא היתר על ידי איסור. ועל כן החמירו חכמים שלא יבטל.
היסוד — הביטול הוא "פתח" שאין בו צורך :
שורש הענין: הביטול ברוב הוא מנגנון של דוחק — התירו חכמים (ואף התורה) להפקיע איסור על ידי רוב היתר משום שאין דרך אחרת. אבל בדבר שיש לו מתירין — יש דרך אחרת: להמתין. על כן אמרו: "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר" — אל תיזקק לפתח הביטול כל זמן שפתוח לפניך פתח של היתר ממש. ומכאן שכל חומרת דשיל"מ אינה משום חשיבות האיסור, אלא משום קיומו של היתר עתידי.
הט״ז (ס״ק ב) — "בין שלימה בין טרופה" : מדקדק הט״ז: ביצה שלימה הרי היא בלאו הכי דבר שבמנין (סימן פ״ו) שאינו בטל ! ומהו אם כן החידוש דדשיל"מ בשלימה ? ומתרץ דהחידוש כאן הוא שיש בה גם חומרת דשיל"מ, ונפקא מינה לספק: בדבר שבמנין לבד היה מקום להקל בספק, ואילו מטעם דשיל"מ אסורה אף בספק — וכמו שיתבאר.
"ואפילו ספק אם נולדה ביום טוב ונתערבה באחרות — אסורות." — ולכאורה הרי ספק דרבנן לקולא, ואיסור הביצה ביו״ט מדרבנן הוא; ואף האיסור שלא לבטל דשיל"מ — מדרבנן ! ואם כן, ספק ספיקא דרבנן — ויהא מותר. וכאן חידש המחבר שאף בספק — אסורות.
תירוץ הט״ז (ס״ק ג) — דשיל"מ חמור אף מבריה ומחתיכה הראויה להתכבד : מבאר הט״ז דדשיל"מ חמור אף מבריה ומחתיכה הראויה להתכבד, שאף שגם הם אינם בטלים — מכל מקום בספק שלהם מקילין; ואילו בדשיל"מ אף בספק אסור. וטעם החילוק:
חומרת בריה וחהל"ה נובעת מן החשיבות שבגוף האיסור — ובספק, יש להקל שמא לאו "חשוב" הוא.
אבל חומרת דשיל"מ אינה מצד החשיבות כלל, אלא מצד קיום היתר עתידי — ובזה אין נפקא מינה בין ודאי לספק, שהרי בין כך ובין כך אומרים "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר".
נפקא מינה — אף ספק איסור דרבנן : מן הט״ז (ס״ק ג) למדנו יסוד גדול — שבדשיל"מ אין הולכין אחר הכלל "ספק דרבנן לקולא", אלא אף ספק איסור דרבנן אסור. שכן עיקר הדין אינו תלוי בחומר האיסור אלא בקיום ההיתר; וכל זמן שאפשר להמתין ולאכלו בהיתר — אין מתירין דרך ביטול אף בספק. ולמעשה — שאל את רבך.
"ואם נתערבה בשאינה מינה — בטלה בששים." — חומרת דשיל"מ אינה אלא מין במינו (ביצה בביצים); אבל נתערבה בשאינה מינה (ביצה בתבשיל אחר) — חוזרת לדין הרגיל ובטלה בששים.
היסוד — מדוע דווקא מין במינו :
מבאר הש״ך (ס״ק ד): כל חומרת דשיל"מ אינה מצד האיסור עצמו, אלא מאחר שיהיה לו היתר — והרי "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר". ועל כן דווקא מין במינו, ששם ההיתר והאיסור שם אחד להם, וכשתמתין ייהפך הכל להיתר. אבל שלא במינו — האיסור והתערובת אינם נושאים שם אחד, ואין "ההיתר העתידי" חל על המין האחר; על כן בטל בששים ככל איסור.
בתר שמא או בתר טעמא — ש״ך (ס״ק ב–ג) :
שיטה
במה הולכין לקבוע "מינו"
מקור
הב״ח
אזלינן בתר טעמא — שני דברים שטעמם שווה דינם כמין במינו
ש״ך ס״ק ב (ודחה)
הש״ך (ע"פ רבא, ע״ז ס״ו.)
אזלינן בתר שמא ולא בתר טעמא — לפי השם, לא לפי הטעם
ש״ך ס״ק ג
שיטת הט״ז (ס״ק ה) והר״ן בדם הפר ושעיר : מביא הט״ז ראיה לשלא במינו בטל מן הר״ן, שהקשה מדוע בדם הפר ושעיר ביום הכיפורים מערבן יחד והוו מין במינו שאינו בטל — ותירץ דהיתר עתידי "תופס שם" של האיסור דווקא במינו. ובשלא במינו, ההיתר נתפס על התערובת ולא על האיסור עצמו, ולכך בטל בששים. וזהו שורש החילוק: מין במינו — ההיתר העתידי חל על גוף הדבר; שלא במינו — אינו חל עליו, ובטל.
לתקן הקדרה = מין במינו (ט״ז ס״ק ו) : ומכאן יתבאר דין הרמ״א שבסעיף א' — מה שנתן לתקן הקדרה או לבנו במאכל נחשב מין במינו ואינו בטל. ומדמה לו הט״ז (וכן הש״ך ס״ק ו) למים ומלח שבעיסה (תוספות) — שאף שאינם מין העיסה ממש, מאחר שניתנו לתקן ולהשביח את המאכל, בטלים אל המאכל ונחשבים כמינו; הכא נמי, מה שניתן לתקן הקדרה — מינו הוא ואינו בטל בדשיל"מ.
"יש מי שאומר שלא אמרו דבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא כשהמתיר עתיד לבוא על כל פנים, או שהוא בידו לעשותו בלא הפסד; אבל דבר שאין בידו ואין ודאי שיבוא המתיר — אינו בכלל דבר שיש לו מתירין. ולכן ביצה של ספק טריפה שנתערבה באחרות — אינה בכלל דבר שיש לו מתירין, שאין המתיר ודאי לבוא ולא בידו."
החקירה — מהו "מתיר" המספיק לדשיל"מ : כל יסוד דשיל"מ הוא "עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר" — אך מתי באמת אפשר לומר שיש לפניו "היתר" ? האם די בכל אפשרות, או צריך ודאות או שליטה ?
שני התנאים — ט״ז (ס״ק ז) :
תנאי
הביאור
הדוגמא
(א) עתיד לבוא על כל פנים
המתיר יבוא בודאי, מאליו, בלא מעשה
ביצת יו״ט שתהא מותרת למחר בודאי
(ב) בידו לעשותו בלא הפסד
המתיר בשליטתו, ויוכל להביאו בלי הפסד ממון
שאלת חכם על נדר וכיו״ב
ספק טריפה — מדוע אינו דשיל"מ : ביצה של ספק טריפה שנתערבה — אין לה לא תנאי (א) ולא תנאי (ב): המתיר אינו ודאי לבוא (שמא טריפה היא ולעולם לא תותר), ואף אינו בידו להתירה. על כן אינה בכלל דשיל"מ ובטלה כדין. והעירו האחרונים (פתחי תשובה ס״ק ד בשם צמח צדק סי' ס״ט ומנחת יעקב) דאף בביצת ספק טריפה יש צד דשיל"מ — שהרי איסור הכולל ("נולד") יתבטל ממילא לאחר יום טוב; וזהו עומק נוסף בגדר המתיר.
הש״ך (ס״ק ז) — מדוע "יש מי שאומר" : תמה הש״ך: מדוע נקט המחבר לשון "יש מי שאומר" (לשון יחיד וחלוש), והרי הרשב״א והטור מודים בעיקר הדין שצריך מתיר ודאי או שבידו ? ומיישב דאף שעיקר הדין מוסכם, לא נאמר בלשון ודאית בכל הראשונים, על כן נקט המחבר בלשון "יש מי שאומר" כדרכו.
"כלי שנאסר בבליעת איסור, שנתערב באחרים ואינו ניכר — בטל ברוב, ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין (מפני שצריך להוציא הוצאות להגעילו, וכל כיוצא בזה)."
החקירה — לכאורה הכלי הוא דשיל"מ גמור : כלי שבלע איסור — הרי בידו להתירו על ידי הגעלה ! ואם כן הוא דבר שיש לו מתירין, ולא יתבטל אף באלף; ומדוע פסק המחבר שבטל ברוב ?
תירוץ הרשב״א (במחבר) — צריך הוצאות : תנאי (ב) דדשיל"מ הוא "בידו בלא הפסד". והכא, אף שבידו להגעיל את הכלי — צריך להוציא הוצאות (עצים, טורח, פעולת ההגעלה). ומאחר שאין המתיר בא בלא הפסד, יצא הכלי מכלל דשיל"מ ובטל ברוב. וזהו "וכל כיוצא בזה" — כל מתיר הכרוך בהפסד ממון.
ש״ך (ס״ק ח) — האם הגעלה "הפסד" היא :
שיטה
ההגעלה
מקור
המהרש״ל
חולק; ואין ההגעלה מוציאה מכלל דשיל"מ בכל אופן
ש״ך ס״ק ח (חולק עליו)
הש״ך (בשם הראה ומהרי״ל)
ההגעלה היא הפסד מועט בלבד, ובכך די להוציאו מדשיל"מ ולבטלו ברוב
ש״ך ס״ק ח
הש״ך (ס״ק ח) — בן יומו ושהייה : מוסיף הש״ך נופך: כל זה בכלי בן יומו שאיסורו בעין בטעמו; אבל כלי שאינו בן יומו — אף בלא ביטול דינו קל, וכל שכן שאינו דשיל"מ. ומדקדק עוד בלשון הרשב״א מדוע נצרך לטעם "צריך הוצאות" — דלכאורה אף בלא טעם זה אין הכלי "דבר" הראוי לאכילה שיחול עליו גדר דשיל"מ; וזהו דקדוק הט״ז (ס״ק ח) גופא. ולמעשה — שאל את רבך.
פתחי תשובה (ס״ק ח) — בשר שלא נמלח : מביא הפתחי תשובה את תשובה מאהבה (ח״ג) והנודע ביהודה בענין חתיכת בשר שלא נמלחה תוך שלושה ימים, אם דנים אותה כדשיל"מ (שהרי בידו לצלותה) או לא — ויובא להלן בסעיף ד'. וכאן עיקר הענין: כל מתיר הכרוך בהוצאה או בהפסד אינו מוציא מכלל ביטול.
זוהי החקירה הגדולה של הסימן, וכל סעיף ד' עומד עליה.
לשון הרמ״א (סעיף ד')
"יש מי שאומר שלא נאמר דבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא במקום שאין המאכל מתקלקל." (הגה: ולא אמרינן דבר שיש לו מתירין אינו בטל אלא כשהאיסור בעין, או שיש עדיין ממשות האיסור בתערובת; אבל טעמו בטל. וכן אם אין איסורו מחמת עצמו — בטל.)
החקירה הכוללת — מהו "דבר" שאינו בטל : האם גדר דשיל"מ הוא דין בגוף האיסור (שכל ממשו אינו בטל), או דין באיסור (שאף טעמו ורישומו אינו בטל) ? וזו מחלוקת הרמ״א והש״ך, ועליה תלויים כמה דינים.
מחלוקת הרמ״א והש״ך — טעמו בטל או לא :
שיטה
טעם של דשיל"מ (מין במינו)
מקור
הרמ״א
דווקא האיסור בעין / ממשות אינו בטל; אבל טעמו בטל (אין מחמירין על טעם בלבד)
רמ״א ס״ד; ט״ז ס״ק ט
הש״ך (נדרים נ״ב, ר״ן, רא״ש)
אף הטעם אינו בטל במין במינו — חולק על הרמ״א
ש״ך ס״ק ט–י
הט״ז (ס״ק ט) — "אבל טעמו בטל" : מבאר הט״ז דכל החומרא דדשיל"מ אינה אלא בגוף האיסור הניכר, אבל הטעם הפלוט שכבר אין בו ממש — אין מחמירין בו, ובטל בששים ככל טעם. ולפי זה, אף בדשיל"מ מין במינו, אם לא נשאר אלא טעם — בטל. וזהו שורש שיטת הרמ״א בהגה.
הש״ך (ס״ק ט–י) — חולק : הש״ך חולק וסובר דאף הטעם אינו בטל במין במינו, וראייתו מן הגמרא בנדרים (נ״ב.) ומן הר״ן והרא״ש דמין במינו לא בטיל אף בטעם. ולשיטתו, כל גדר דשיל"מ הוא בעצם קיום ההיתר העתידי, ואין נפקא מינה בין ממש לטעם. וכן הב״ח מחמיר; ונמצא דהרמ״א להקל והש״ך להחמיר. ולמעשה — הפתחי תשובה (ס״ק ז–ח בשם פני אריה) מסייע לרמ״א, שטעמו בטל.
נפקא מינה — מאכל שאין בו אלא טעם האיסור : תבשיל שנפל בו דשיל"מ ואין בו אלא טעם (כגון שהאיסור עצמו הוסר או נימוח) — לרמ״א בטל בששים; ולש״ך (וב״ח) אינו בטל אף בטעם, ויש להחמיר. ולמעשה — שאל את רבך.
8. אין איסורו מחמת עצמו · כל שעיקר היתרו ע"י ביטול
(הגה:) "וכן אם אין איסורו מחמת עצמו — בטל. ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך שלושה ימים, אף שיש אומרים דהוי דבר שיש לו מתירין (שהרי מותרת בצלי) — בטלה, שאינה אסורה אלא מחמת הדם הבלוע בה. וכל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב — בטל, אף שהוא דבר שיש לו מתירין."
החקירה — "אין איסורו מחמת עצמו" : חתיכה שלא נמלחה תוך שלושה ימים אסורה לבישול (מפני הדם שבה), אך מותרת בצלי. ואם כן יש לה מתיר (הצלייה), והרי היא דשיל"מ ולא תתבטל ! ומדוע פסק הרמ״א שבטלה ?
תירוץ הרמ״א — אין איסורה מחמת עצמה : מבאר הרמ״א דאין החתיכה אסורה מחמת עצמה כלל, אלא מחמת הדם הבלוע בה. וכל איסור שאינו בגוף הדבר אלא מחמת דבר בלוע — אינו בכלל דשיל"מ, ובטל. ועוד כלל הרמ״א: כל איסור שלא היה ניכר קודם שנתערב — בטל, אף שהוא דשיל"מ (כענבים שנדרכו בשבת ונתערב יינם ביין צלול).
כלל הט״ז (ס״ק י) — היסוד החותך :
מבאר הט״ז יסוד גדול:
כלומר: גדר דשיל"מ נאמר דווקא באיסור שיש לו היתר עצמאי (כביצת יו״ט שתותר מאליה); אבל איסור שעיקר היתרו אינו אלא דרך ביטול (כדם הבלוע, שכל היתרו בששים או בצלי המפליטו) — אין בו גדר דשיל"מ כלל, ובטל. ולפי זה מתיישבים דין החתיכה שלא נמלחה ודין הביכורים (שהט״ז מחלק שם).
הש״ך (ס״ק י) חולק על הרמ״א : הש״ך דוחה את חילוק הרמ״א ד"אין איסורו מחמת עצמו בטל", וסובר דאף כך אינו בטל; וכן הב״ח מחמיר. אבל הפתחי תשובה (ס״ק ז–ח) בשם פני אריה (ח״ב–ג) מסייע לרמ״א; ומביא את תשובה מאהבה (ח״ג) והנודע ביהודה (ח״ו) בענין החתיכה שלא נמלחה, והפרי מגדים מסכים לרמ״א.
הט״ז (ס״ק יא) — "שלא היה ניכר" : ענבים שנדרכו בשבת ויצא מהם יין ונתערב ביין צלול — אף שהוא דשיל"מ (שהרי במוצאי שבת יותר), בטל, מאחר שהאיסור (היין היוצא) לא היה ניכר קודם שנתערב. וזהו כלל הרמ״א האחרון בהגה.
(הגה:) "מי שנדר מדבר ונתערב — לדידיה הוי דבר שיש לו מתירין (שיכול לישאל על נדרו). ודבר שהיה לו היתר וחזר ונאסר, כגון חמץ בפסח — אינו נקרא דבר שיש לו מתירין, ויש חולקין. ואינו דבר שיש לו מתירין אלא אם כן חוזר ומותר לזה שנאסר לו; אבל אם נשאר אסור לעולם לאדם אחד, אף שמותר לאחרים — כגון המבשל בשבת — אינו דבר שיש לו מתירין."
נדר = דשיל"מ לדידיה (ט״ז ס״ק יב) : הנודר מדבר ונתערב — לדידיה הוי דשיל"מ, שהרי בידו לישאל לחכם ולהתיר נדרו (תנאי (ב) — בידו בלא הפסד). אבל לאחֵר, שאינו יכול להתיר את נדר זה — אינו דשיל"מ. והפתחי תשובה (ס״ק י) מדקדק (בשם ברית אברהם, מהרי״ט ורבי עקיבא איגר סי' ס״ה): דשיל"מ דנדר הוא דווקא למי שיכול להתיר וגם הוא אסור לו — שני התנאים יחד.
פתחי תשובה (ס״ק י) — שבועה ≠ נדר : מביא הפתחי תשובה דשבועה אינה דשיל"מ אף שאפשר להתירה, מפני שאין מצוה לאיתשולי עליה (אין מצוה לחפש פתח להתרת שבועה כבנדר) — בשם בית יעקב ותשובה מאהבה. ורבי עקיבא איגר (סי' ס״ה) דן עוד בנודר מנבילה, אם הוי דשיל"מ.
חמץ בפסח — מחלוקת :
שיטה
חמץ שנתערב לפני פסח, ועבר עליו הפסח
מקור
המרדכי (וכן עיקר ברמ״א)
דבר שהיה לו היתר וחזר ונאסר אינו דשיל"מ (שהרי לא יחזור להיתרו אלא לאחר זמן רב, ואדרבה עתה נאסר)
רמ״א ס״ד; ט״ז ס״ק יג
הרמב״ם (יש חולקין)
חמץ בפסח הוי דשיל"מ (שהרי יותר לאחר הפסח) — ואינו בטל
ט״ז ס״ק יג; ש״ך ס״ק יג–יד
הש״ך (ס״ק יג–יד) — חומר חמץ בפסח : מוסיף הש״ך דלהרמב״ם (פרק ט״ו) חמץ בפסח חמור עד שאף שלא במינו לא בטיל, משום חומר האיסור (לא רק מטעם דשיל"מ). והרש״ל (בט״ז ס״ק יג) הכריע דחמץ בפסח הוי דשיל"מ. ונמצאת מחלוקת כפולה: אם הוי דשיל"מ, ואם חמור עד שאף שלא במינו אינו בטל.
המבשל בשבת (ש״ך ס״ק טו) : המבשל בשבת במזיד — אסור לו לעולם, ולאחרים מותר במוצאי שבת. ולפי כלל הרמ״א, מאחר שלזה שנאסר לו אינו חוזר ומותר לעולם — אינו דשיל"מ (אף שלאחרים יותר במוצ"ש). והפתחי תשובה (ס״ק יב) מביא מגן אברהם (סי' ש״ח) דאם נתערב בשבת עצמה — אף לאחֵרים הוי דשיל"מ באותה שבת, שהרי במוצ"ש יותר.
פתחי תשובה (ס״ק א) — כל דפריש : מביא הפתחי תשובה (בשם סידורו של שבת, צמח צדק סי' ס״ט, צל"ח, חוות יאיר) דבתערובת דשיל"מ אין אומרים "כל דפריש מרובא פריש" — אלא אף הפורש מן התערובת דינו כדשיל"מ ואסור, שאין כאן רוב המתיר את הפורש.
גמרא : ביצה ג׳:–ד׳. (ביצה שנולדה ביו״ט, דשיל"מ אפילו בדרבנן לא בטיל) · נדרים נ״ב. (מין במינו לא בטיל אף בטעם) · עבודה זרה ס״ו., ע״ג.–ע״ד. (מין במינו במשהו, בתר שמא — רבא)
ראשונים : רש״י (ביצה) · ר״ת · רמב״ם (מאכלות אסורות פט״ו) · רשב״א (תורת הבית) · רא״ש · ר״ן · מרדכי · תוספות · טור · בית יוסף
אחרונים : רמ״א · ש״ך · ט״ז · ב״ח · פרי חדש · מנחת יעקב · מהרש״ל · פרי מגדים · פתחי תשובה · נודע ביהודה · תשובה מאהבה · צמח צדק (הקדמון) · חוות יאיר · פני אריה · רבי עקיבא איגר · מגן אברהם (סי' ש״ח, תנ״ב)