סימן ק״ד — דין עכבר שנפל למשקה והדברים המאוסים — פסיקה למעשה
סימן ק״ד · הלכה למעשה
דִּין עַכְבָּר שֶׁנִּמְצָא בְּיַיִן אוֹ בְּשֵׁכָר
פסק המחבר והרמ״א · הכרעת נושאי הכלים · פסיקת הספרדים והאשכנזים בזמננו
⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️
✦ ❖ ✦
הלכה למעשה — הפסיקה המעשית
מפסק המחבר והרמ״א, אל הכרעת הש״ך, הט״ז, הפרי מגדים
והפתחי תשובה, ועד פוסקי הספרדים והאשכנזים בני זמננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ד (ג' סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה
⚠ אזהרת רמה:
רמה זו אינה « דעת הרב »: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מכסה את יורה דעה, ולכן לא את סימן ק״ד.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ש״ך, ט״ז, פרי מגדים, פתחי תשובה), או בתשובה מפורשת בשם של פוסקים בני זמננו. על יורה דעה אין לא משנה ברורה (המבארת רק את אורח חיים), ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב את יורה דעה). כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה אל רבך: המקרים האמיתיים משלבים פרטי מציאות (חום מדויק, משך הכבישה, מאכל צלול או עב, מין השרץ, הפסד מרובה או לא) שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם.
היסוד. סימן ק״ד ממשיך ישירות את סימן ק״ג (הטעם המשביח — נ"ט לשבח — או הפוגם — נ"ט לפגם). הוא מיישם זאת במקרה מוחשי: עכבר או שרץ שנפל למשקה. כל הסימן סובב על שלושה צירים: (1) העכבר משביח או פוגם ? (2) הכבוש בצונן פועל ככבישול ? (3) כשהאיסור נשאר ואי אפשר לבררו, מה דין הביטול ?
שני מעמדי עכבר (ש״ך ס״ק א). הש״ך מדייק את הבחנת המחבר: עכברא דדברא (עכבר השדה) משביח ודאי את השכר והחומץ — « עולה על שולחן מלכים » — אם כן נ"ט לשבח, ואוסר ככל המשביח. עכברא דמתא (עכבר העיר) נשאר ספק: הגמרא עצמה הסתפקה (משביח או פוגם ?). הש״ך מעיר שהראשונים נקטו « עכבר » סתם (בלא פירוט).
כבוש כמבושל — הכבישה כבישול
היסוד המבני של סעיף א: כבישה בצונן של מעת לעת (24 שעות) פועלת כבישול — מפליטה ובולעת טעם (קשר לסימן קה). פחות מ-24 שעות בצונן, והעכבר הוסר שלם → מותר (לא הספיק לעבור, וזה ספק). אבל אם היה רותח, או בצונן אך עברו 24 שעות, או שנחתך / נמוח → צריך שישים (ששים) היתר כנגד העכבר.
2. פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן
סימן ק״ד מונה 3 סעיפים. המחבר קובע את המסגרת (העכבר, הכבישה, הבירור הנמנע, היין/השמן, הדברים המאוסים) ; הרמ״א (הגה) מגיה בשתי נקודות מכריעות: ההגבלה של « הכל אסור » לשרץ בלבד (סעיף א), והשומן (סעיף ב). הנה המפה הכוללת, כפי שהיא עולה מתוך הלשון עצמה.
סעיף
נושא
הפסק (מעוגן בלשון)
1
עכברא דדברא / דמתא ; כבוש ; הבירור הנמנע
עכבר השדה → נ"ט לשבח, אוסר. עכבר העיר → ספק. בצונן, הוסר שלם, פחות מ-24 שעות → מותר. רותח, או 24 שעות, או נחתך/נמוח אך ניתן לסנן/בלא ממש → מותר בשישים. נחתך לחלקיקים שאי אפשר לסננם (יין/חומץ במאכל עב) → הכל אסור, שמא יפגע בעין האיסור. רמ״א: חשש זה רק בשרץ ; בשאר איסורים אין לחוש (או"ה כלל ל"ב).
2
יין, שמן, שומן (נ"ט לפגם)
נפל ליין, שמן (ודבש) → פוגם בודאי, אין צריך שישים. רמ״א: וכן בשומן ; אבל יש מחמירין — אם עירה שומן רותח בספק שהעכבר היה שם → הכל אסור אף בשישים. שומן קרוש לפנינו (או העכבר עליו) → נטילת מקום, מותר בספק ספיקא (כבוש כמבושל). שומן מאוס → אסור להדליקו בבית הכנסת (הקריבהו נא לפחתך, אורח חיים קכד). בהפסד גדול → סומכין על המקילין.
3
דברים המאוסים
דברים המאוסים (נמלים, זבובים, יתושים) שנפש האדם קצה בהם → אף נמחה גופן במאכל, אם ההיתר רבה (ברוב) → מותר. ומכל מקום כל הניתן לבדוק ולסנן במסננת — בודקין ומסננין. [אבל בחומץ ובשכר יש לחוש כעכבר — ב"י בשם הרשב"א.]
כלל הפסק של הסימן :
שלושה צירים — נ״ט לשבח / לפגם (עכברא דדברא מול דמתא), כבוש כמבושל מעת לעת, ויסוד אחד החותך את הסימן: נחתך שאי אפשר לבררו — אין ביטול, שמא יפגע בעין האיסור. ובדברים המאוסים — בטלים ברוב אף נמחה גופן, ואין משנים את המנהג להקל.
3. עכברא דדברא ועכברא דמתא — משביח או פוגם ?
עכברא דדברא נותן טעם לשבח הוא, שהרי עולה על שולחן מלכים. אבל עכברא דמתא מסופק לנו אם משביח בשכר וחומץ או אם הוא פוגם.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ד:א
המחבר והש״ך. למחבר, עכבר השדה הוא מאכל מלכים: משביח ודאי את השכר והחומץ (נ"ט לשבח) ואוסר. עכבר העיר נשאר ספק. הש״ך (ס״ק א) מדגיש שהגמרא מראה שאף מה ש« עולה על שולחן מלכים » עודנו נידון ; הראשונים נקטו לרוב « עכבר » סתם, בלא הכרעת המין. הנפקא מינה למעשה: עכבר השדה אוסר (זולת שישים), עכבר העיר פותח ספק שמכריעים בכל מקרה לגופו.
הספק אינו ספק מנוי (ש״ך ס״ק ד). הש״ך מעמיד נקודה מכרעת: הספק « משביח או פוגם ? » אינו נמנה כספק לעשות ספק ספיקא, שהרי הגמרא עצמה הסתפקה בו. ספק שנשאר פתוח בתלמוד אין לו מעמד של ספק רגיל שמצרפים. זהו גדר חשוב לסימן זה.
למעשה (מעמד העכבר). למעשה, מתייחסים לעכבר שנפל לשכר או לחומץ כמקרה רציני: עכבר השדה אוסר (זולת שישים), עכבר העיר ספק שאין « פותרים » אותו בצירוף ספקות. לזהות את המין, את המשקה (שכר/חומץ מול יין/שמן), ואת משך הזמן, היא שאלת מציאות. ליישום במצבך, התייעץ עם רבך.
4. כבוש כמבושל מעת לעת — הכבישה בצונן
ולפיכך אם נפל לשכר או לחומץ בצונן והסירו שלם, אם לא שהה בתוכו מעת לעת — מותר. ואם היה רותח, או אפילו בצונן ושהה בתוכו מעת לעת... מותר בששים כנגד העכבר.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ד:א
המצב
המידה
הערה
בצונן, הוסר שלם, פחות מ-24 שעות
מותר (לא עבר ; ספק)
כבוש פועל רק מ-24 שעות
רותח
שישים כנגד העכבר
החום מפליט הטעם
בצונן אך עברו 24 שעות (מעת לעת)
שישים כנגד העכבר
כבוש כמבושל — כמבושל
נחתך לחלקיקים הניתנים לסינון, או נמוח בלא ממש
שישים כנגד העכבר
מסננין את הניתן לסנן
נחתך לחלקיקים שאי אפשר לסננם (מאכל עב)
הכל אסור, בלא ביטול
שמא יפגע בעין האיסור (§5)
ציר ה-24 שעות. הכבישה בצונן של מעת לעת היא הסף: פחות מזה, בצונן והעכבר הוסר שלם, המשקה לא בלע את הטעם וסומכים על הספק (עכבר העיר) להתיר. מעבר לכך — או מתחילה אם היה רותח — כבוש כמבושל, מחשבים כבישול וצריך שישים. זהו הקשר הישיר לסימן קה (דיני הכבישה).
למעשה (הכבישה). זכור את סף ה-24 שעות בצונן, ואת התנאי « הוסר שלם ». מרגע שיש חום, או שעברו 24 שעות, או שהעכבר התפורר — משערים בשישים — ואם החלקיקים אינם ניתנים לסינון במאכל עב, חמור יותר (§5). למנות בדיוק את ה-24 שעות, ולשפוט « שלם » או « נחתך », היא שאלת מציאות. ליישום במצבך, התייעץ עם רבך.
5. נחתך שאי אפשר לבררו — האיסור שאי אפשר להפרידו
ואם נחתך לחתיכות דקות באופן שאי אפשר לסננו... הכל אסור ואינו בטל, מפני שחוששין שמא יפגע בעין האיסור ולא ירגיש בו.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ד:א · הגה: ודווקא בשרץ, אבל בשאר איסורים אין לחוש (או"ה כלל ל"ב)
מחלוקת הפסק המרכזית — ט״ז מול רמ״א/ש״ך
מחבר (סעיף א): כשהעכבר נחתך לחלקיקים שאי אפשר לסננם (היין/החומץ נתערב במאכל עב), הכל אסור בלא ביטול — לא בשישים (לח בלח) ולא ברוב (יבש ביבש) — שמא יפגע בעין האיסור (גוף האיסור) ולא ירגיש בו.
רמ״א (סעיף א): חשש זה רק בשרץ (כעדשה, שדינו כבריה) ; בשאר איסורים אין לחוש (איסור והיתר, כלל לב).
ט״ז (ס״ק א) — חולק בתוקף: דין « ניכר ואי אפשר לבררו » נוהג בכל האיסורים, אינו חומרא של שרץ. ראיות: (א) בריה רסוקה בטלה בכל זאת (סימן קא) ; (ב) חצי שיעור אסור מן התורה — אף פחות מכעדשה ; הרי הטעם אינו השיעור-כעדשה אלא אי אפשרות הבירור ; (ג) דמיון לחמאת עכו״ם (סימן קטו). הניכר ולא ניתן לבררו → לא בשישים ולא ברוב.
ש״ך (ס״ק ג) — מגן על הרמ״א בדקות: שרץ כעדשה אינו בטל אם נשאר בלתי ניתן לסינון (כבריה) ; אך אם ניתן לסנן/למחות לגמרי ואינו ניכר, בטל כיבש ביבש (ר"ן / רשב"א, בסימן קא), אזלינן בתר רובא.
הכרעה. למעשה נוקטים את חומרת המחבר והט״ז במקרה האמיתי של מאכל עב שבו השרץ התפורר באופן ניכר ובלתי ניתן לסינון: אין מבטלים, שמא יפגע בעין האיסור. הט״ז מרחיב חומרא זו לכל איסור ניכר ובלתי ניתן לבירור, לא לשרץ בלבד. הש״ך, המגן על הרמ״א, מודה שאיסור הנמחה לגמרי (בלתי ניכר) חוזר לדין הרגיל (בטל ברוב). למעשה, הזהירות נדרשת מרגע שהגוף נשאר ניכר במאכל.
למעשה (הבלתי ניתן לבירור). כששרץ שנפל למשקה מתערב במאכל עב ומתפורר בלא יכולת לסנן, אל תסמוך על שישים ולא על הרוב: חוששין לעין האיסור. ההבחנה « ניתן לסנן / אינו ניתן », « ניכר / נמחה לגמרי », היא שאלת מציאות עדינה, והרחבת הט״ז לכל איסור כבדת משקל. ליישום במצבך, התייעץ עם רבך.
6. יין, שמן ושומן — נ״ט לפגם, והקריבהו נא לפחתך
נפל ליין או לשמן או לשאר משקים — פוגם בודאי, ואין צריך ששים לבטל מה שפלט. הגה: וכן אם נפל לשומן... ויש מחמירין.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ד:ב
המשקה
המעמד
מקור / דיוק
יין, שמן (ודבש)
נ"ט לפגם — פוגם בודאי ; אין צריך שישים
מחבר ; יין ושמן « בעו ריחא » (רמב"ם, ט״ז ס״ק ב)
שאר משקים
להחמיר (אסורים) לדעת המהרש"ל
ט״ז ס״ק ב: להחמיר בכל זולת יין/שמן/דבש
שומן
רמ״א: פוגם כיין → מותר ; יש מחמירין
מהרש"ל / ב"ח מחמירים ; ראה §7
מדוע היין והשמן פוגמים (ט״ז ס״ק ב). המחבר מכריע שעכבר שנפל ליין או שמןפוגמם בודאי — « בעו ריחא » (רמב"ם), והעכבר פוגם בהם — לכן אין צריך שישים למה שפלט. הט״ז מוסיף: אף הדבש נפגם לדברי הכל. בשאר משקים, המהרש"ל מחמיר ; הט״ז נוקט להחמיר בכולם זולת יין, שמן ודבש.
הקריבהו נא לפחתך (השומן המאוס). במקום שהשומן שנטמא בעכבר מאוס לאכילה, מלמד הרמ״א שאסור להדליקו [כדלק] בבית הכנסת — מטעם הקריבהו נא לפחתך (אין מקריבים לשמים מה שלא היו מגישים לשר). ההפניה היא לאורח חיים קכד. הט״ז (ס״ק ד) מדייק: שומן מאוס בלא שישים אסור אף בהדלקה ; עם שישים, ההדלקה מותרת.
למעשה (יין, שמן, שומן מאוס). עכבר ביין או בשמן (או בדבש) → פוגמים, אין צריך שישים — אך כמובן אין אוכלים משקה שמוטל בו שרץ. בשאר משקים מחמירים. שומן שנעשה מאוס אינו משמש אף כדלק לבית הכנסת. לשפוט « פוגם או משביח » לפי המשקה היא שאלת מציאות. ליישום במצבך, התייעץ עם רבך.
7. נטילת מקום וספק ספיקא — השומן הקרוש
השומן (סעיף ב) — מחלוקת רמ״א / יש מחמירין
רמ״א (מקל): אם השומן קרוש לפנינו (או העכבר נמצא עליו), די בנטילת מקום ; אין מחזיקים שהיה רך בנפילה. הטעם: כבוש כמבושל, וספק ספיקא — ספק אם נפל כשהיה קרוש, ואף אם היה רך, שמא קרש קודם זמן הכבישה.
יש מחמירין: אם השומן קרוש לפנינו אך עירו עליו שומן רותח יום אחר יום, בספק שהעכבר היה שם בשעת העירוי → הכל אסור אף בשישים כנגד העכבר (מהרש"ל / ב"ח ; ש״ך ס״ק ה-ו: כל הנשפך נוגע בעכבר ונאסר).
הנהגה: אם לא עירו עליו, או עירו בידיעה שהעכבר אינו שם, והשומן בא קרוש → נטילת מקום מספיקה. בהפסד גדול, סומכין על המקילין.
הספק ספיקא של הט״ז / רמ״א, וסייג הש״ך. הספק ספיקא המתיר (שומן קרוש): (1) שמא נפל העכבר כשכבר היה קרוש (ולא עבר כלום) ; (2) ואף אם היה רך, שמא קרש קודם 24 שעות הכבישה. שים לב: ספק ספיקא זה נשען על כבוש כמבושל, לא על הספק « משביח/פוגם » — שכן הש״ך (ס״ק ד) קבע שזה אינו נמנה כספק (הגמרא הסתפקה). אין מרכיבים אפוא את הספק ספיקא ממנו.
למעשה (השומן הקרוש). שומן מוצק שנמצא בו עכבר: לרמ״א, נטילת מקום מספיקה, בספק ספיקא. אך אם עירו שומן רותח בספק על נוכחות העכבר, המחמירים אוסרים אף בשישים. בהפסד גדול, סומכין על המקילין. לשפוט « קרוש או רך בנפילה », « האם עירו עליו », היא שאלת מציאות. ליישום במצבך, התייעץ עם רבך.
8. דברים המאוסים — נמלים, זבובים, יתושים
דברים המאוסים שנפש האדם קצה בהם, כגון נמלים וזבובים ויתושים... אף על פי שנתערבו במאכל ונמחה גופן בתוכו, אם ההיתר רבה עליהם — מותרים. ומכל מקום כל מה שאפשר לבדוק ולסנן במסננת — בודקין ומסננין.
— שולחן ערוך יו״ד ק״ד:ג
בטלים ברוב (סעיף ג). הדברים המאוסים שנפש האדם קצה בהם — נמלים, זבובים, יתושים, שהכל נמנעים מהם מגועל — בטלים ברוב אף אם נמחה גופן במאכל, כל עוד ההיתר רבה. ומדוע קולא זו ? משום שהאדם פורש מהם מעצמו ; דבר הפגום/מאוס מצד עצמו אינו נידון כמאכל חשוב.
הדברים הפגומים מעצמם — לדברי הכל (ש״ך ס״ק ט). הש״ך מדגיש נקודה דקה: המאוס מותר אף אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס (רשב"א) ; ובעיקר, הדברים הפגומים מעצמם (מאוס) הם לדברי הכל — אינם במחלוקת הנ"ט לפגם של קג:ב. זוהי קטגוריה בפני עצמה, מקילה יותר. אך (ש״ך ס״ק ח) המאוס לו במיוחד אסור לו, לעצמו, אף בשישים.
אין לשנות את המנהג להקל (ט״ז ס״ק ו ; רמ״א קז:ב). המהרש"ל והב"ח מחמירים בדברים המאוסים ; אך הט״ז, בהפנותו לרמ״א קז:ב, מלמד שאין לשנות את המנהג להקל שנתקבל בזה. ומכל מקום, הב"י (בשם הרשב"א) מוסיף שבחומץ ובשכר יש לחוש כעכבר (המשקה שהשרץ אולי משביח בו).
פתחי תשובה (ס״ק א) : תיבת שרץ שבסימן עניינה שמונה השרצים המטמאים (אסורים בכעדשה) ; שאר השרצים אינם אוסרים אלא בכזית (תפארת למשה, חוות יאיר). הבחנה המכרעת ב« הכל אסור » של סעיף א.
למעשה (הדברים המאוסים). נמלה, זבוב או יתוש שנמחה במאכל שההיתר רבה עליו — בטל ברוב — אך מסננים ומסירים כל הניכר, ובחומץ/שכר נזהרים כעכבר. אין מחמירים נגד המנהג המקובל, ולא מקילים מעבר לו. לשפוט « רבה », « ניתן לסנן », « מין השרץ », היא שאלת מציאות. ליישום במצבך, התייעץ עם רבך.
9. פסיקת הספרדים בזמננו — הפסיקה הספרדית בת זמננו
הערת שיטה. התשובות שלהלן (יביע אומר, ילקוט יוסף, אור לציון) ממשיכות את עקרונות סימן ק״ד שלמעלה למקרים מודרניים (שרצים במזון ארוז). הן אינן בגוף הסימן ; הן מובאות כזרמי פסיקה מוכרים, לאישור אצל רב לפני כל יישום.
הפסיקה הספרדית בת זמננו (בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף, הרב בן-ציון אבא שאול) יוצאת בדיוק ממסגרת המחבר: מעמד נ"ט לשבח / לפגם לפי העכבר והמשקה, סף הכבוש כמבושל מעת לעת, וחומרת הנחתך שאי אפשר לבררו. בשרצים המאוסים, בית המדרש הספרדי נוקט את הביטול ברוב של המחבר והש״ך (הדברים הפגומים מעצמם), תוך דרישה לסנן ולבדוק את הניכר — ומכאן תשומת הלב הרבה לשרצים בעלי-ירק, קמחים ופירות יבשים.
מקרה מעשי
כיוון ספרדי (לבדיקה)
עכבר/שרץ בשכר או בחומץ
נ"ט לשבח (שדה) או ספק (עיר) ; כבוש כמבושל ב-24 שעות ; בצונן פחות מ-24 שעות והוסר שלם → ניתן להקל.
שרץ שנמוח במאכל עב, בלתי ניתן לסינון
נוקטים חומרת המחבר/ט״ז: אין ביטול, חוששין לעין האיסור.
עכבר ביין / בשמן
פוגם בודאי (אין צריך שישים) — אך אין אוכלים את המשקה שנטמא.
נמלה / זבוב שנמחה, ההיתר רבה
בטל ברוב (מאוס) ; מסננים ובודקים את הניתן לסנן.
עיגון בסימן. כל זה נובע מן הלשון: נ"ט לשבח / לפגם (סעיף א-ב), כבוש כמבושל (סעיף א), נחתך שאי אפשר לבררו (סעיף א), נ"ט לפגם של היין/השמן (סעיף ב), והביטול ברוב של הדברים המאוסים (סעיף ג). התשובות בנות זמננו מיישמות כללים אלו על מזון ימינו.
10. פסיקת האשכנזים — הפסיקה האשכנזית
הערת שיטה. אותה הערה: זרמים אלו ממשיכים את הרמ״א ונושאי הכלים ; הם מובאים כמורי דרך בפסיקה, לאישור אצל רב.
הפסיקה האשכנזית יוצאת מן הרמ״א ומן האחרונים (פרי מגדים, חוות יאיר, וקובצי הכשרות). שני קווים של הרמ״א שולטים בסימן זה: (1) ההגבלה לשרץ של « הכל אסור » הבלתי ניתן לבירור (סעיף א) — שהט״ז חולק עליה והש״ך מגן בדקות ; (2) בשומן (סעיף ב), קולת הרמ״א (נטילת מקום, ספק ספיקא) מול היש מחמירין (מהרש"ל, ב"ח). ובדברים המאוסים, הט״ז (בהפנותו לקז:ב) אוסר לשנות את המנהג להקל.
מקרה מעשי
כיוון אשכנזי (לבדיקה)
בלתי ניתן לבירור במאכל עב
רמ״א: רק שרץ ; ט״ז: כל איסור ; למעשה, זהירות מרגע שהגוף ניכר.
שומן קרוש, עכבר עליו
רמ״א: נטילת מקום (ספק ספיקא) ; יש מחמירין אם עירו שומן רותח בספק → הכל אסור אף בשישים.
דברים המאוסים שנמחו
בטלים ברוב ; אין לשנות המנהג להקל (ט״ז, רמ״א קז:ב) ; מסננים את הניתן.
חומץ / שכר
זהירות כעכבר (ב"י בשם הרשב"א).
חב״ד — רק על פי מקורות אמיתיים. שולחן ערוך הרב אינו מכסה את יורה דעה ; ולכן אין « דעת הרב » על סימן ק״ד. למנהג חב״ד בשאלות אלו, מתייחסים לתשובות הצמח צדק ולספר המנהגים חב״ד כשהם דנים במפורש בנקודה — ונמנעים מלייחס לאדמו״ר הזקן פסק שלא כתב כאן.
11. מקרים מודרניים — מטבח ימינו
כיצד סימן ק״ד מאיר את המטבח. ארבעה כלים מן הסימן משמשים להכרעת המקרים המודרניים: (1) נ"ט לשבח / לפגם (סעיף א-ב) ; (2) כבוש כמבושל ב-24 שעות (סעיף א) ; (3) נחתך שאי אפשר לבררו (סעיף א) ; (4) הביטול ברוב של הדברים המאוסים (סעיף ג).
מקרה מודרני
כלי הסימן
כיוון (לאישור אצל הרב)
יתוש בבקבוק יין או מיץ
סעיף א-ב (נ"ט לפגם ; כבוש)
יין → פוגם ; אך מסירים את היתוש ובודקים. בצונן פחות מ-24 שעות, הוסר שלם → ניתן להקל ; ואם לאו → שישים. חומץ/שכר → זהירות כעכבר.
יתוש שנפל ונמוח בסיר (מאכל עב)
סעיף א (נחתך שאי אפשר לבררו)
אם בלתי ניתן לסינון וניכר → אין ביטול (מחבר/ט״ז). ניתן לסנן → מסננים ; נמוח לגמרי ואינו ניכר → נידון (ש״ך: ברוב).
נמלה / זבוב בתבשיל נוזלי
סעיף ג (דברים המאוסים)
היתר רבה → בטל ברוב (מאוס) ; מסננים ומסירים את הניכר. אך אין אוכלים מאכל שרואים בו את השרץ.
שרצים בקמח, בעלי-ירק, פירות יבשים
סעיף ג (לבדוק ולסנן)
כל הניתן לבדיקה/סינון — בודקין ומסננין ; זהו לב הכשרות המעשית של בדיקת תולעים (סימן ק, פד).
שרץ בחומץ או בשכר
סעיף א + ג (זהירות יתרה)
משקים אלו → חוששין כעכבר (רשב"א) ; אין מסתפקים בביטול ברוב.
למעשה. מצבים אלו משלבים שאלות מציאות — מין השרץ, המשקה (יין/שמן מול חומץ/שכר), משך הזמן בצונן, האם ניתן לסנן, גודל ההפסד — שרק רבך יכול להכריע בהן בראותו את המקרה. הכלל המעשי: לשחזר בדיוק מה נפל, היכן, מתי, והאם ניתן לסנן. ליישום במצבך, התייעץ עם רבך.
12. סיכום מעשי — תמצית וטבלאות
טבלה — דרכי האיסור, למעשה
המקרה
המידה (לדידן)
הערה
עכבר השדה (מאכל מלכים)
נ"ט לשבח → אסור (זולת שישים)
משביח ודאי
עכבר העיר, בצונן, שלם, פחות מ-24 שעות
מותר (ספק)
כבוש פועל רק ב-24 שעות
רותח, או 24 שעות, או נחתך/ניתן לסנן
שישים כנגד העכבר
כבוש כמבושל
נחתך בלתי ניתן לסינון (מאכל עב)
הכל אסור (עין האיסור)
ט״ז: כל איסור ; רמ״א: שרץ
יין, שמן, דבש
נ"ט לפגם → אין צריך שישים
« בעו ריחא »
שומן קרוש, עכבר עליו
נטילת מקום (ספק ספיקא)
יש מחמירין אם עירו שומן רותח
שומן מאוס
אסור אף להדליקו
הקריבהו נא לפחתך (או"ח קכד)
דברים המאוסים (נמלה, זבוב)
בטלים ברוב (מאוס)
מסננים את הניתן ; חומץ/שכר → זהירות
טבלה — מי אומר מה (נושאי הכלים של הסימן)
הפוסק
התרומה המכרעת (מעוגן בגוף הסימן)
מחבר (סעיפים א-ג)
עכברא דדברא / דמתא ; כבוש כמבושל מעת לעת ; נחתך שאי אפשר לבררו → הכל אסור ; יין/שמן נ"ט לפגם ; דברים המאוסים בטלים ברוב.
רמ״א (הגה)
« הכל אסור » הבלתי ניתן לבירור רק בשרץ (סעיף א, או"ה לב) ; השומן → כיין, נטילת מקום וספק ספיקא, אך יש מחמירין (סעיף ב).
ש״ך (שפתי כהן)
ס״ק א: השדה משביח, « שולחן מלכים » עודנו ספק, עכבר סתם ; ס״ק ג: מגן על רש"י/רמ״א (שרץ כעדשה אינו בטל אם בלתי ניתן לסינון), אך נמוח לגמרי = יבש ביבש בטל (ר"ן/רשב"א קא) ; ס״ק ד: הספק משביח/פוגם אינו נמנה ; ס״ק ח: המאוס « לו » אסור לו אף בשישים ; ס״ק ט: המאוס מותר אף כזית בכא"פ, הפגומים מעצמם לדברי הכל.
ט״ז (טורי זהב)
ס״ק א: חולק על הרמ״א — הבלתי ניתן לבירור בכל האיסורים ; חצי שיעור אף פחות מכעדשה ; דמיון לחמאת עכו״ם (קטו) ; ס״ק ב: יין/שמן/דבש פוגמים (רמב"ם), להחמיר בשאר (מהרש"ל) ; ס״ק ג: שומן קרוש, ספק ספיקא ; ס״ק ד: שומן מאוס בלא שישים אסור אף בהדלקה ; ס״ק ו: המאוסים — אין לשנות המנהג להקל (רמ״א קז:ב).
פרי מגדים (פר״מ)
מדקדק במחלוקת רמ״א/ט״ז על הבלתי ניתן לבירור ובהגדרת שרץ כעדשה (בריה).
פתחי תשובה (פתחי תשובה)
ס״ק א: שרץ = שמונה השרצים (כעדשה), שאר = כזית (תפארת למשה, חוות יאיר) ; ס״ק ג: חתם סופר (צד) — חי שנפל פולט ? מול חקרי לב (אין מונין 24 שעות אלא מן המיתה) ; ס״ק ד: כלים → ספק ספיקא בספק שימוש (שו"ת השני, מנחת יעקב) ; ס״ק ה: הדלקה (רשב"ש).
טבלה — זרמי פסיקה בני זמננו (מחוץ לגוף הסימן, לבדיקה)
ספרדים: בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, יחווה דעת), ילקוט יוסף ; אור לציון (הרב בן-ציון אבא שאול). ממשיכים את המחבר: נ"ט לשבח / לפגם, כבוש כמבושל, נחתך שאי אפשר לבררו ; ביטול ברוב של הדברים המאוסים, עם דרישה לבדוק ולסנן את הניכר (בדיקת תולעים).
אשכנזים: אחרונים (פרי מגדים, חוות יאיר) וקובצי כשרות. ממשיכים את הרמ״א והט״ז: הגבלה לשרץ מול הרחבה לכל איסור, השומן (נטילת מקום / ספק ספיקא מול יש מחמירין), אין לשנות המנהג להקל במאוסים.
חב״ד: אין שולחן ערוך הרב על יו״ד. מצטטים רק מקורות אמיתיים — תשובות הצמח צדק, ספר המנהגים — כשהם דנים במפורש בנקודה.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות פסק והלכה למעשה בדין עכבר שנמצא ביין או בשכר · סימן ק״ד · ⚖️ רמה 4 — הלכה למעשה
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד. זרמי הפסיקה בני זמננו המובאים (ספרדים ואשכנזים) הם מורי דרך, לא פסק אישי. לכל יישום מעשי (לְמַעֲשֶׂה), התייעצו עם רב מוסמך.