הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ז (ב' סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פרי מגדים, פתחי תשובה
יסוד הסוגיא בש״ס :
חולין ק׳. (ביצה שנמצא בה אפרוח) · ביטול ברוב יבש ולא מחזקינן איסורא · חולין צ״ז:–צ״ח. (טעם, מין במינו, ביטול בששים) · נ״ט לפגם ודברים המאוסים
יסוד הסימן: המבשל ביצים הרבה בקליפתן, חוששין שמא תימצא באחת מהן אפרוח או דם האסור. וכל זמן שכולן בקדירה — האחת האסורה בטלה בששים שכנגד שאר הביצים והמים. אבל אם מוציאן אחת אחת בעודן חמין, יש לחוש שמא זו שיש בה האיסור תישאר באחרונה — וכשנתמעטו האחרות אין עוד ששים לבטלה, וחוזרת ואוסרת את הנותרות ואת המים. תקנתו: יצננם תחילה, או יתן עליהם מים צוננים, ואחר כך יוציאם, שבצונן שוב אין פליטה ובליעה לאסור.
שורש החשש — "נשאר באחרונה" : הסכנה אינה בעצם בליעת האיסור, אלא בסדר ההוצאה. בעוד הכל מעורב — האיסור בטל ברוב או בששים; אבל ההוצאה אחת אחת מחזירה אותנו למצב שבו פעם אחת היה רוב ופעם אחרת אֵין, שהרי באחרונה תיתכן האסורה לבדה בלא מבטל. ועל כן הצינון הוא המנגנון שעוצר את הפליטה לפני שיתהפך היחס.
הגהת הרמ״א (הגה) : "ואם לא עשה כן אלא ערה הכל לקערה ונמצאת אחת טרפה — יש אוסרין הכל... ויש מתירין בכל ענין, דלא מחזקינן איסורא, וכן עיקר" (ב״י בשם ר׳ שמשון). וכן הדין בדגים קטנים שנמצא בהם דג טמא ולא ערה כולם כאחת. ואף לדעת המחמירים — אין אוסרין הכלים שבישלו בהם, שמעמידין הכלי על חזקתו.
זהו לב הסימן: על מה נשען היתר היש מתירין, ומדוע יש בו שני נימוקים שונים בתכלית.
החקירה — מהו ה"היתר" כשלא צינן : אם הוציא או עירה ולא נשמר מן הסדר, ונמצאה אחת אסורה — על מה נתיר את הכל ? האם משום שאיננו מניחים שהאיסור נשאר באחרונה (ספק במציאות), או משום שמעיקר הדין בטל האחד ברוב היבש (ביטול ממשי) ?
שני המוטיבים של ההיתר (ש״ך ס״ק א) : מבאר הש״ך כי בהיתר גלומים שני טעמים נפרדים:
(א) לא מחזקינן איסורא / איסורא ברובא איתא (ר׳ שמשון, ועיקר לרמ״א) — אין אנו מחזיקים שהאיסור נשאר דווקא במיעוט שאין כנגדו ששים; אדרבה, האיסור נחשב מצוי ברוב, ושם בטל.
(ב) בטל ברוב יבש (ר׳ ברוך בעל סה״ת) — הביצים והדגים יבשים זה בזה, ואחד אסור בטל ברוב היבש שכנגדו, ככל יבש ביבש שבטל ברוב.
מחלוקת ריב״א / ר׳ ברוך / ר׳ שמשון :
שיטה
תוכן
מקור
ריב״א
מחמיר — חוששין שמא נשאר האיסור באחרונה בלא ששים, ואוסר את הכל
ש״ך ס״ק א
ר׳ ברוך (בעל ספר התרומה)
מתיר בדגים מטעם בטל ברוב יבש — הדגים האסורים מועטים ובטלים ברוב הכשרים
ש״ך ס״ק א
ר׳ שמשון
מתיר בכל ענין מטעם לא מחזקינן איסורא (איסורא ברובא איתא) — וזהו עיקר לרמ״א
ב״י; רמ״א ס״א; ש״ך ס״ק א
שורש החילוק שבין שני הטעמים : הנפקא מינה בין שני המוטיבים גדולה: לטעם הבטל ברוב יבש צריך רוב ממש של היתר כנגד האיסור — ובלא רוב אין היתר. אבל לטעם לא מחזקינן איסורא אין אנו צריכים ביטול במניין, אלא תולים שהאיסור מצוי ברוב ולא נשאר לבדו — ולכאורה אף בלא רוב גמור. ומכאן יתבארו האסימטריה שבין ביצים לדגים (אות ג).
3. אסימטריית ביצים ודגים — מדוע דגים מותרים וביצים אסורות
חידוש הט״ז (ס״ק ד) והמהרש״ל — שאין דין הביצים כדין הדגים.
הקושיא — אם מתירין דגים, מדוע יחמירו בביצים : והלא בשניהם נמצא איסור אחד מרובים שיוצאים אחד אחד ? אלא שהט״ז מחלק ביניהם מעיקר היחס המספרי.
תירוץ הט״ז (ס״ק ד) והמהרש״ל : ההיתר של ר׳ ברוך לדגים תלוי בבטל ברוב יבש — והדגים הקטנים מתבשלים מרובים מאוד בקדירה אחת, ויש בהם רוב גמור לבטל את המעטים האסורים. אבל ביצים — אין דרך לבשל עשרים ושלושים ביצים יחד, ועל כן אין שם רוב לבטל. נמצא: לטעם הביטול ברוב — דגים מותרים, ביצים אסורות (מהרש״ל). וביצה בביצים הוא מין במינו, ולכך אין ההיתר תלוי בטעם אלא במניין.
ט״ז ס״ק א–ג : הט״ז מבאר שכל החומרא אינה אלא לכתחילה, אבל בדיעבד אם הוציא ולא צינן — מותר, כדעת היש מתירין (ס״ק א). ואף בעירוי המים הרותחים יש לאסור אם האסורה בתחתית (או״ה כלל כ״ז, ס״ק ב). ובמקום ספק אם ערה הכל בבת אחת — מחמירין (טור / או״ה, ס״ק ג).
נפקא מינה — היחס המספרי קובע : כל זמן שהאסור אחד מתוך רוב ניכר (כדגים) — בטל; אבל כשמספר המבושלים מועט (כביצים) — אין ביטול, ויש לחוש לנשאר באחרונה. וזהו שורש האסימטריה — לא בעצם האיסור, אלא בכמות. ולמעשה — שאל את רבך.
היסוד — עירוי ככלי ראשון, ואוסר כדי קליפה :
העירוי (שפיכת המים הרותחים מן הביצים על הכלי או על הביצה) — דינו ככלי ראשון לחומרא, ואוסר כדי קליפה בלבד (ועיין סימן ק״ה). על כן אם נמצאה האסורה למטה והמים נשפכו דרכה — נאסר כדי קליפת מקומה, ולא יותר; וכל זה הוא נדבך נוסף בחומרת היש אוסרין.
מין במינו ואינו מינו בדג הטמא (ש״ך ס״ק א) : הדגים הכשרים מבטלים את הטמא בהיותם שלא במינו (כשמותר לעומת אסור), ומכל מקום ביניהם לבין עצמם הם מין במינו. ובעצם דין הדג הטמא נחלקו — אם הוא מין במינו עם הכשר או אינו מינו: והכרעת הש״ך כי בתר שמא אזלינן (הולכים אחר השם), ובדג טמא וטהור — שמם שונה, ונדון כאינו מינו (ועיין סימן צ״ח). ולפי זה אף דיני הביטול (במשהו או בששים) משתנים לפי הגדרה זו.
הכל נכנס בספק (ש״ך, סימן קי״א) : מאחר שאיננו יודעים היכן נשארה האסורה — הכל נכנס בספק, ומחמירים המחמירים מחמת שכל פרט עלול להיות זה שנשאר באחרונה (ש״ך ס״ק א, ועיין סימן קי״א ס״א). וזהו צד החומרא שכנגד היתר ה"לא מחזקינן" — שהרי לשיטת המחמירים אין תולין שהאיסור ברוב, אלא חוששין שמא נשאר במיעוט.
אף לדעת המחמירים בתבשיל — אין מחמירים בכלים. וטעם הדבר חידוש גדול.
היסוד — חזקת הכלי :
אף שיש אוסרין את הביצים או הדגים — אין אוסרין את הכלים שבישלו בהם, שמעמידין הכלי על חזקתו של היתר. שהרי הספק הוא אם נשאר האיסור באחרונה בלא ששים — וכלפי הכלי, חזקתו שלא נאסר, ואין מליחה ולא בישול ודאי לאסרו מחדש.
מחלוקת מתי הכלי על חזקתו (ש״ך ס״ק ב) :
שיטה
תוכן
מקור
סתם המתירין
הכלי על חזקתו לעולם — שאין מחזיקים איסור
רמ״א ס״א
מהרי״ל (בש״ך)
הכלי מותר דווקא לאחר מעת לעת — שאז נעשה הבלוע נ״ט לפגם, וספק דרבנן להקל
ש״ך ס״ק ב
דקדוק הש״ך — ראיה שמדובר באיסור דאורייתא : מדייק הש״ך — מאחר שמהרי״ל הצריך מעת לעת כדי שיהיה הבלוע נ״ט לפגם ויהיה ספק דרבנן להקל — מוכח שבתוך מעת לעת הוא איסור דאורייתא ממש. ומכאן שהראשונים מדברים באיסור דאורייתא (אפרוח / דם / דג טמא בעין), ולא בחומרא בעלמא. ולמעשה — שאל את רבך.
חקירה — דאורייתא או דרבנן : הדם שבביצים וציר הדגים הטמאים — האם איסורם מן התורה או מדרבנן ? והרי לדם ביצים אין דין דם גמור, ולציר אין דין הדג עצמו.
הכרעת הש״ך והפתחי תשובה (ס״ק א) :דם ביצים וציר דגים טמאים אסורים מדרבנן בלבד — ולפיכך ספק דרבנן להקל. אבל חידוש גדול: זאת דווקא במליחה, שאין כוח המלח להוציא אלא דבר קלוש; אבל בבישול — הטעם יוצא לגמרי, ודינו כדאורייתא (ש״ך; נודע ביהודה; ועיין סימן ס״ו / פ״ג).
ט״ז ס״ק ה — דם ביצים : אף הט״ז (ס״ק ה) נוגע בשאלת דם ביצים — דאורייתא או דרבנן (ועיין סימן ס״ו), ומחמת זה דן בחומרת היש אוסרין. ובס״ק ה מוסיף הט״ז שאף לדעת המתירין, אם הוציא כל אחת באותו כף — מחמירין, שהכף נאסרה תחילה וחוזרת ואוסרת (וזהו פתח לדין הכף שבסעיף ב').
היסוד — פליטת המאוס אינה אוסרת : זבוב וכיוצא בו מדברים המאוסים שנפש האדם קצה בהם — אין פליטתם אלא נותן טעם לפגם (נ״ט לפגם), ונ״ט לפגם אינו אוסר (ועיין סימן ק״ד). על כן משליכו והתבשיל מותר. וזהו דין מיוחד שבדברים מאוסים, שאף שטעמם נכנס בתבשיל — מאחר שהוא פוגם אינו אוסר.
מנהג ומחמירים (ש״ך ס״ק ז, פ״ת ס״ק ב) :
שיטה
תוכן
מקור
המחבר והרמ״א
העיקר להקל — וכן המנהג, ואין לשנותו (ב״י בעקבות רשב״א, רוקח, טור סימן ק״ד)
מחבר ורמ״א ס״ב
מהר״ם פדואה ומהרש״ל (בש״ך)
מנהג להחמיר, אלא במקום הפסד מרובה; ובחומץ או שֵׁכָר — הכל מחמירין (סימן ק״ד)
ש״ך ס״ק ז
פתחי תשובה (ס״ק ב) — מנהג פשוט להקל : מביא הפתחי תשובה בשם הרדב״ז (החדשות סימן מ״ז) שהמנהג פשוט להקל בזבוב ובדברים המאוסים, ואין לפקפק בו. וזהו לפי עיקר הדין דנ״ט לפגם (לינק לסימן ק״ד — דין בריה ודברים שנפשו של אדם קצה בהם).
חלקו השני של הסעיף — הכף שהעלתה איסור, וחקירת חנ״נ בכלי.
היסוד — אין חנ״נ בכלי :
מי שהעלה בכף דג טמא או דבר אחר שאינו פוגם מן הקדירה — אסור להחזיר הכף לקדירה; ואם החזיר — צריך ששים בקדירה כנגד האיסור שעל הכף, ולא כנגד כל הכף. שאין אומרים חתיכה נעשית נבילה (חנ״נ) בכלי — שהכלי אינו «חתיכה» שתֵּעשה כולה נבילה (ועיין סימן צ״ב וסימן ק״ה).
חנ״נ בכף — חדשה לעומת ישנה / חרס (ש״ך ס״ק ה) :
סוג הכף
הדין
מקור
כף עץ או מתכת חדשה
אין חנ״נ — ששים כנגד האיסור הבלוע בלבד
ש״ך ס״ק ה
כף ישנה (בלועה) או של חרס
אמרינן חנ״נ — ששים כנגד כל הכף (ועיין סימן צ״ח ס״ה)
ש״ך ס״ק ה
מיעוט התבשיל שעל הכף נעשה נבילה (ש״ך ס״ק ו) : ואם היה מעט מן התבשיל יחד עם האיסור על הכף, והחזירה — צריך ששים אף כנגד אותו מעט תבשיל, שהרי הוא נעשה נבילה על הכף (איסור והיתר כלל כ״ז). ומסיים הש״ך בצ״ע, שהרי אין אנו יודעים כמה בלעה הכף ולא כמה תבשיל נעשה נבילה.
נפקא מינה — הכף ככלי ראשון לחומרא (ש״ך ס״ק ז) : הכף שהוצאה חמה מן הקדירה — דינה ככלי ראשון לחומרא, ועל כן כל מה שבה מבליע ומפליט כדין רותח. ולפיכך ההקפדה על החזרתה — שלא תחזיר הכף ותפליט האיסור הבלוע אל הקדירה. ולמעשה — שאל את רבך.