אין צולין בשר כשרה עם בשר נבילה או של בהמה טמאה בתנור א׳ ואף על פי שאין נוגעים זה בזה ואם צלאן הרי זה מותר ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה ואם התנור גדול שמחזיק י״ב עשרונים ופיו פתוח מותר לצלותם בו ובלבד שלא יגעו זה בזה ואם אחד מהם מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו מותר לצלותם אפילו בתנור קטן ופיו סתום
הגה: וה״ה לבשר עם חלב נמי דינא הכי (טור סימן צ״ז) ונוהגין להחמיר לכתחלה אפילו בתנור גדול ובדיעבד להקל אפילו בתנור קטן (ארוך כלל ל״ט דלא כב״י ובתשובת ר״י מינץ ובהגהת ש״ד ואגור בשם מהרי״ל וטור בשם רשב״א שכן הסכמת רוב המורים והוא שיטת רש״י וה״ג ורי״ף ורמב״ם) ואם אפה פת עם בשר אסור לאכלו עם חלב אם יש לו פת אחר (שם) וכן אם עובד כוכבים אפה פת עם איסור אסור לקנות אותו פת אם יש פת אחר דכל זה מקרי לכתחלה אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר בשניהם דזה מקרי לענין זה דיעבד (אגור בשם ר״י מולין) י״א דאין מתירין ריחא אפילו בדיעבד אלא אם כן התנור פתוח קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא (שם בארוך) ובמקום הפסד אין להחמיר בדיעבד אפילו סתום לגמרי
(שו״ע יו״ד ק״ח:א)
1. Introduction to the sugya — ריחא מילתא or ריחא לאו מילתא
The yesod — does an odour carry the prohibition across?
The whole siman begins from one situation. The permitted and the forbidden are roasted, or baked, in a single oven without touching; the forbidden gives off hot vapour — a ריח — which the permitted breathes in. The question is whether that vapour carries the prohibition with it. Tannaim and amoraim argued it in the sugya of כיצד צולין (Pesachim 76) and at the end of Avodah Zarah (66b): ריחא מילתא — smell is something, and it forbids — or ריחא לאו מילתא — smell is nothing, and it does not. The halacha follows the second, and the Shach says so plainly on the Mehaber’s words « ואם צלאן הרי זה מותר ». Hence: בדיעבד it is permitted; and לכתחילה one does not roast permitted and forbidden together, lest they touch, and simply out of care.
The two doors that permit לכתחילה: Although ריחא לאו מילתא and בדיעבד everything is permitted, the Mehaber opens two cases where roasting is allowed even לכתחילה: (a) an oven that is large — holding twelve עשרונים — and whose mouth is open, so the smell disperses instead of being absorbed; (b) one of the two covered with a dish, dough or the like, in which case even a small closed oven is permitted. Above both stands a general condition: they must not touch — for if they touch this is no longer odour but real contact, which forbids by נותן טעם. The Taz notes that the two qualities of the first case are cumulative, not alternatives.
« משמע דתרתי בעינן גדול וגם פיו פתוח » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק ב)
The Rama’s ruling (glose): The Rama first extends the din to בשר בחלב, then fixes the practice — strict לכתחילה even in a large oven, lenient בדיעבד even in a small one. He then gives the case that measures everything else: bread baked with meat is forbidden with milk if he has other bread; if none is readily available, both are permitted — and the Rama calls that bedieved. Finally he adds a stricter י״א, for whom one permits even בדיעבד only if the oven is somewhat open at the side or on top; but where there is loss, one is not strict בדיעבד even in a wholly sealed oven.
« וה״ה לבשר עם חלב נמי דינא הכי » (שו״ע יו״ד ק״ח:א)
« ואם אפה פת עם בשר אסור לאכלו עם חלב אם יש לו פת אחר » (שו״ע יו״ד ק״ח:א)
« אבל אם אין לו פת אחר בריוח מותר בשניהם דזה מקרי לענין זה דיעבד » (שו״ע יו״ד ק״ח:א)
2. The yesod of פיטום — the permitted seasons the forbidden, which comes back and forbids
This is one of the sharpest chiddushim in the sugya, and the whole gedder of ריחא מילתא hangs on it: Rashi’s chiddush on כיצד צולין, which the Taz cites in his name and on which the Shach builds his ס״ק א.
The chakira — how can an odour forbid if it has no substance? At first sight, if ריחא לאו מילתא, why fear roasting forbidden and permitted together at all? Smell has no substance and carries no prohibition. And conversely — if smell truly forbids, why does it not forbid always?
Rashi’s answer as the Taz brings it — the mechanism of פיטום: Smell does not stand on its own. The fat and the burning vapour of the permittedseason — מפטם — the odour of the forbidden; and that enriched odour returns to be absorbed in the permitted and forbids it. The Taz stresses that this holds even when the kosher piece is the fatty one and the forbidden is lean. The Shach says the same and draws the limit from it: the concern exists only where one of the two is שמן.
« אפי׳ אם הכשירה שמינה והאיסור רזה דריח הכשירה מפטם לאיסור וחוזר ואוסר את ההיתר כן פרש״י בפרק כיצד צולין » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק א)
« דוקא כשהאחד מהן שמן אפילו הכשרה דאזיל ההיתר ומפטם לאיסור בריחיה והדר אזיל האיסור ואוסר להיתר » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק א)
The difficulty of אין הנאסר אוסר: If the permitted seasons the forbidden and the forbidden comes back and forbids the permitted, then the permitted ends up causing its own prohibition. Yet we hold everywhere that something rendered forbidden does not go on to forbid in a place where the body of the prohibition itself could not reach (see siman 105). The Shach states the difficulty in those terms, and the Taz refers back to what he wrote in siman 105 in the name of the Mahara’i.
« ואע״ג דקי״ל בכל דוכתי דאין הנאסר יכול לילך ולאסור במקום שאין האיסור בעצמו יכול לילך שם » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק א)
« דאין הנאסר אוסר אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק א)
The Mahara’i’s answer — ריחא שאני: Smell does not behave like an ordinary absorption. In other prohibitions what travels is the absorbed body of the issur, and it is of that that we say “אין הנאסר אוסר”; here the פיטום carries the odour and the taste of the lean one with it, which is a different mechanism, to which the rule does not apply. The Shach brings this teirutz from the הגהות שערי דורא, and the Taz recalls it in the same place.
The root of the matter: The whole sugya of ריחא stands between two poles. On one side ריחא לאו מילתא — smell alone has not the strength to forbid, and בדיעבד all is permitted. On the other, wherever there is פיטום or some special force given to the odour — fat, sharpness — smell does forbid. All the fine distinctions of the siman — fat or lean, חריף, the shared מחבת, זה אחר זה — do nothing but mark out where smell has force enough to forbid.
3. Lean with lean, fat with lean — where ריחא לאו מילתא stops
The yesod — what the Shach holds, and what he refuses to hold (ס״ק א):
The Shach draws from Rashi’s formulation that the whole concern of odour arises only if one of the two is שמן, and from this he sets out the distinctions that follow.
• Lean with lean — both dry: the Shach brings the Rashba, who permits according to all, and he understands that even לכתחילה, since there is no פיטום at all. • Fat with lean — whether the fat one is the forbidden or the permitted: there is פיטום, so one refrains לכתחילה, and בדיעבד it is permitted, ריחא לאו מילתא. • A Torah prohibition, and lean — the איסור והיתר הארוך permits baking our challah, which is rabbinic, together with the bread לכתחילה; one might infer that a Torah prohibition, even lean, would be forbidden לכתחילה. The Shach rejects that inference — “וז״א” — and supports himself on the responsa of Rabbenu Tam and the Raavyah, the תשובות מיימוניות, the Mordechai, the Rokeach and the Maharshal.
« אבל כששניה׳ כחושים כתב הרשב״א בת״ה דף ק״ה ע״ג דשרי לכ״ע ומביאו ב״י ומשמע אפילו לכתחלה » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק א)
The Shach further grounds his reading in the sugya itself: Rav’s statement, as he cites it, speaks only of fat with lean, and he stated no stronger case; and since the reason given is מפטמי אהדדי, it follows that where both are lean, even Rav permits.
« רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור מ״ט מפטמי אהדדי » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק א)
« משמע להדיא דבששניהם כחושים אפילו לרב שרי » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק א)
One reservation of practice remains, and the Shach does not hide it: the תורת חטאת, after ruling like the Rashba, writes that it is nevertheless good to be strict לכתחילה, because the Beis Yosef wrote that the reasoning does not appear right to him. The Shach is astonished — the Beis Yosef disputed only the Mahara’i’s case (roasting liver together with a fatty dish), not the case of two lean items, which he brought from the Rashba without reservation.
« ומ״מ טוב להחמיר לכתחלה » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק א)
« ותימה דהא הב״י לא פליג » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק א)
Fat and lean — the table of cases
The case
The din
Source
The forbidden fat, the permitted lean
פיטום from the forbidden → concern לכתחילה; בדיעבד permitted, ריחא לאו מילתא
מחבר ס״א · ש״ך ס״ק א–ב
The permitted fat, the forbidden lean
the fat of the permitted likewise seasons the odour of the forbidden → concern
רש״י · ט״ז ס״ק א · ש״ך ס״ק א
Lean with lean
permitted according to all — no פיטום; and the Shach understands even לכתחילה
רשב״א (תורת הבית) · ש״ך ס״ק א
A Torah prohibition, and lean
inferred from the או״ה: forbidden לכתחילה — and the Shach rejects it
ש״ך ס״ק א
The Shach’s fine point (ס״ק ב) — בדיעבד and כותח: If they were roasted בדיעבד, the permitted may be eaten as it is. But bread baked together with a roast is forbidden by the Rambam and the Mehaber (end of siman 97) to be eaten with כותח, a dairy dish — and the Shach gives the reason in the name of the Rif: since he can eat it without כותח, it counts as לכתחילה. This is exactly the spring of the Rama’s glose, if he has other bread: the whole divide between לכתחילה and דיעבד turns on whether one can do otherwise.
This is the main front of the siman: the place where smell regains force enough to forbid even once the deed is done.
The Rama’s glose (continuation of seif 1)
הגה: ואם האיסור דבר חריף וכל שכן אם ההיתר דבר חריף ריחא מילתא היא ואפילו בדיעבד אסור אם שניהם מגולים אבל אם אחד מהם מכוסה אפילו בבצק בעלמא מותר (מרדכי פ׳ ג״ה ואו״ה) אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת אחת מגולין אסור (תוספות) אפילו בדיעבד (שם בארוך) וה״ה אם אפו בכה״ג פת עם בשר אסור לאכלו בחלב (ש״ד סימן ס׳ ומהרא״י) אבל בזה אחר זה אין לחוש (תשובת מיי׳ סוף הל׳ מ״א ותשובת ר״י ואו״ה) אלא אם כן הזיע המחבת משניהם דאז אסור אפילו בזה אחר זה אם היו שניהם מגולין דהוי ככיסוי של קדרה (ד״ע ממשמעות הרא״ש סימן צ״ג) כדלעיל סימן צ״ג.
(שו״ע יו״ד ק״ח:א)
The yesod — the חריף and what is made for its scent (ש״ך ס״ק ט):
The Rama forbids even בדיעבד when the forbidden item is a דבר חריף — and all the more when it is the permitted one that is חריף, since sharpness drives absorption further. To this the Shach adds, in the name of the איסור והיתר הארוך, a second category worth noting: whatever was made for its scent. There, he says, ריחא מילתא even בדיעבד, even in large ovens, and even where the oven’s mouth is open at its side. And for all that: if one of the two is covered, even with mere dough, the concern falls away, for the smell does not rise.
« או שנעשה לריח ונאפה אפילו עם הפת ובתנורים גדולים ודאי אמרינן ריחא מילתא היא אפילו בדיעבד אפילו פי התנור פתוח בצידו » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק ט)
One shared מחבת · one after the other · the pan that sweated
The case
The din
Source
Under one מחבת, uncovered, at the same time
like a cooking → forbidden even בדיעבד
רמ״א ס״א
One after the other (זה אחר זה)
no concern — the vessel takes in neither smell nor פיטום to give back later
רמ״א ס״א · ש״ך ס״ק י״ב
The pan sweated from both
forbidden even one after the other, like the lid of a pot (siman 93)
רמ״א ס״א
What the Shach adds, and what the Pischei Teshuva takes back: The Shach gives the reason for זה אחר זה — the vessel took in neither smell nor פיטום that it might later release into the food, and that even if it is בן יומו, provided there is no real contact. Then he goes further: even something made for its scent, whose fragrance still hangs in the oven, gives no concern for זה אחר זה. The Pischei Teshuva, in the name of the חינוך בית יהודה, sets a limit: this leniency holds only if the second time too everything happens through smell; if the second time is by real contact, it is forbidden — for that is no longer a din of ריחא but an ordinary absorption.
« כי לא נמצא ריחא ופיטום לכלי שיחזור ויפלוט לאוכל ואפילו כלי בן יומו רק שלא יגע ממש » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק י״ב)
« ונראה דאפילו דבר שנעשה להריח ועדיין ריחו בתנור אין לחוש לבזה אחר זה » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק י״ב)
« דדוקא אם גם בפעם שאח״ז הוא ע״י ריח אבל אם פעם שני הוא ע״י נגיעה אסור » (פתחי תשובה יו״ד ק״ח ס״ק ב)
5. Joining to sixty, and חמץ בפסח which forbids במשהו
Two questions arise here: does smell have a threshold of nullification like any prohibition, and what becomes of it against a prohibition that forbids in the smallest measure?
The Rama’s glose (continuation of seif 1)
הגה: י״א דכל מקום דאמרינן ריחא מלתא ואוסר בדיעבד היינו דוקא דליכא ששים מן ההיתר נגד האיסור אבל בדאיכא ששים מן ההיתר אפי׳ בכל מה שבתנור מבטל האיסו׳ (שם בארוך כלל ל״ט די״ח) ולצורך הפסד יש לנהוג כן. י״א דאיסור האוסר במשהו כגון חמץ בפסח ריחא מלתא ואוסר אפילו בדיעבד אם התנור קטן והוא סתום והאיסור וההיתר מגולין תוך התנור (ד״מ בשם הגהת סמ״ק ובשם תוספות עבודת כוכבים דף ס״ו ע״ב) ויש אומרים שאין לחלק (ד״מ בשם מרדכי) ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין ועיין לקמן סוף סימן קי״ח.
(שו״ע יו״ד ק״ח:א)
Joining to sixty — ריחא behaves like other prohibitions (ש״ך ס״ק י״ג; ט״ז ס״ק ו): The Shach gathers the places where the Rama treats it and concludes that, for joining to sixty, the din of ריחא is the same as that of other prohibitions (see the end of siman 111). Where there is no loss, each piece must find its sixty on its own, even if the pieces touch one another. Where there is loss — and the Shach specifies a substantial loss — everything in the oven joins together to nullify. The Taz adds the sevara: since it is not even certain that anything was absorbed, whatever entered into the doubt helps to nullify.
« שדעת הרב שדין ריחא שוה לשאר איסורים לענין צירוף ששים » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק י״ג)
« דבמקום שאין הפסד צריך בכל חתיכה וחתיכה בפני עצמה ששים לבטל » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק י״ג)
« אבל במקום הפסד יש לצרף כל החתיכות אפילו אינן נוגעות לבטל בששים דכולן נכנסו בספק » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק י״ג)
« מכל מקום בריחא יש להקל מטעם דכל הנכנס בספק מסייע לבטל » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק ו)
חמץ בפסח — does smell forbid where the prohibition forbids במשהו?
Shitah
Position
Attribution
The Rama’s first י״א
a prohibition that forbids במשהו, like חמץ on Pesach: ריחא forbids even בדיעבד, in a small closed oven, both uncovered
ד״מ בשם הגהת סמ״ק ובשם תוספות עבודת כוכבים דף ס״ו ע״ב
The Rama’s second י״א
there is no distinction — even for חמץ, ריחא לאו מילתא בדיעבד
ד״מ בשם מרדכי
The Shach ס״ק י״ד
צ״ע on the small oven limit: Tosafos imply that even in large ovens it is forbidden; he suggests that Tosafos follow their own view, and leaves the question open
ש״ך ס״ק י״ד
The Shach ס״ק ט״ו
צ״ע on the attribution of the second י״א: in the Mordechai he does not find what is ascribed to him, only that חמץ bread baked with מצה raises no ריחא; on the principle of משהו he has not found him disputing Tosafos and the סמ״ק
ש״ך ס״ק ט״ו
« צ״ע דבתוס׳ דעבודת כוכבים משמע להדיא דאפילו בתנורים גדולים אסור » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק י״ד)
« משמע דלהמרדכי אין חילוק בין איסור האוסר במשהו לשאר איסורים » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק ט״ו)
Bread has no odour — the Taz (ס״ק א) and the Shach (ס״ק ט״ו): The Taz brings in the name of Rabbenu Tam that bread simply holds no odour, and from this he concludes that חמץ bread baked on Pesach together with מצה does not render the מצה forbidden — even though חמץ forbids במשהו. The Shach cites the reason in the Mordechai’s wording: one does not find the odour of bread in bread. It follows that the whole stringency of במשהו speaks only of food that is apt to give off odour, and not of bread. And where there is loss, the Rama concludes, one may rely on those who are lenient.
« ובפת כתבו הפוסקים בשם ר״ת שאין שייך בו ריח כלל משום הכי אין אוסר פת חמץ בפסח שנאפית עם מצה » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק א)
בד״א בצלי אבל אם בא לבשלם בקדרה זה לעצמו וזה לעצמו אפילו בתנור קטן ופיו סתום מותר ואף על פי שפי הקדרות מגולה: הגה ודוקא שהתנור פתוח קצת אבל אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך שמטמינים החמין לצורך שבת אסור (מהרי״ו סימן מ״ד ואו״ה והגהת ש״ד בשם מהר״מ) ואפילו בדיעבד יש מחמירין ואוסרין אם האיסור וההיתר מגולה (כך משמע בהגהת ש״ד) ובמקום הפסד מרובה יש להקל.
(שו״ע יו״ד ק״ח:ב)
The yesod — it is the pot that screens (ש״ך ס״ק ט״ז–יז):
In roasting, the forbidden and the permitted lie bare in the oven and the odour rises from one to the other. In cooking in a pot, the wall stands between: the odour no longer rises from the food but from the pot, and it is permitted even in a small oven with a closed mouth. The Shach shows that the Beis Yosef, against the Tur, hangs the whole matter on nothing but the screen of the pot — not on cooking or roasting as such. And he notes that when the oven is somewhat open it is permitted even לכתחילה: that is exactly where the difference between cooking and roasting runs.
« רק בהפסק הקדרה » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק ט״ז)
« ואז אפילו לכתחלה מותר » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק י״ז)
An oven slightly open, an oven wholly sealed (הטמנה)
The case
The din
Source
Cooking in pots, oven somewhat open
permitted — the pot screens, and even לכתחילה
מחבר ס״ב · ש״ך ס״ק י״ז
Sealed on all sides, as one buries the chamin for Shabbos
forbidden
רמ״א ס״ב
בדיעבד, both uncovered
there are those who are strict; where the loss is substantial there is room to be lenient
רמ״א ס״ב
The Maharshal’s view
he draws no distinction and always forbids in a sealed oven, even a large one; the Shach understands that he forbids even where the loss is substantial, and notes that the ב״ח rules like the Rama
ש״ך ס״ק י״ח
« ומהרש״ל באו״ש ובספרו פג״ה סי׳ י״ד לא חילק ואוסר לעולם בתנור סתום אפילו גדול » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק י״ח)
The Mehaber and the Rama (seif 3 — the מרדה)
אם יש שמנונית של איסור על המרדה שקורין פאל״א אסור ליתן עליה היתר כל היום מיהו כשאינה בת יומא מותר להשתמש בה משום דאי אפשר בענין אחר: הגה כל זמן שהיא בת יומא לא מהני בה הגעלה ולא קליפה בכלי אומנות.
(שו״ע יו״ד ק״ח:ג)
The chakira — what exactly does it cannot be done otherwise achieve? (ט״ז ס״ק ח; ש״ך ס״ק י״ט) Why, when the peel is not בת יומא, was the leniency carried so far as to permit לכתחילה, when elsewhere one does not use a vessel that is not בן יומו לכתחילה? The Taz brings from Tosafos that the non-Jewish baker will not listen to anyone asking him to make a new peel each time he pours forbidden food on it; from this, he concludes, it was permitted for a Jew to use it לכתחילה. The Shach says the same and supplies the word that carries everything: since it is not possible. The Taz, for his part, sets aside the Levush’s explanation, which saw here merely the absence of a decree — he judges it invented and without a source. What remains: it is necessity, and not a leniency of principle, that permits נותן טעם לפגם לכתחילה here.
« שהרי לא ישמע לו העובד כוכבים לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה איסור » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק ח)
« ע״כ הותר גם לישראל להשתמש בה לכתחלה » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק ח)
« כיון דלא אפשר שהרי העובד כוכבים לא ישמע לו לעשות מרדה חדשה בכל פעם שישפוך עליה של איסור » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק י״ט)
« והוא פירוש בדוי מלב אין לו מקור » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק ח)
חד בתרי בטל and the piece fit to be served (ט״ז ס״ק ז; ש״ך ס״ק כ): The Taz brings from the איסור והיתר הארוך that it was forbidden even בדיעבד where a non-Jew took cakes and a forbidden pie out of the oven on one peel — but he at once notes that only the first loaf was forbidden, the one known for certain to have come out immediately after the pie, because of the forbidden fat left on the peel. And if it can no longer be identified, one in two nullifies it, even though it is a piece fit to be served — for its prohibition does not come from its own body. The Maharshal, following his own view, requires sixty. As for the peel itself, the Shach recalls that so long as it is בת יומא neither הגעלה nor קליפה avails: it belongs to vessels used directly by fire, and ליבון would be needed (see siman 121).
« מיהו לא אסר אלא הפת הראשון שידוע בבירור שהוציאוהו מיד אחר הפשטיד״א משום שמנונית של איסור שעל המרדה » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק ז)
« ואם אין מכירו חד בתרי בטל אע״ג דהוה ראוי להתכבד דאין איסורו מגופו » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק ז)
« וכתב רש״ל פ׳ גיד הנשה סי׳ ל״ח דצריך ששים בהיתר נגד האיסור שברחת » (ט״ז יו״ד ק״ח ס״ק ז)
פת חמה שמונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך אסורה (ודווקא אם מונחת נגד המגופה) (ארוך כלל ל״ט) אבל אם הפת צוננת אפילו אם החבית פתוחה או פת חמה וחבית מגופה (פי׳ סתומה) מותר ואם היה פת שעורים אסור אם הפת חמה אפילו חבית מגופה.
(שו״ע יו״ד ק״ח:ד)
The yesod — hot bread draws the odour in (ש״ך ס״ק כ״א–כג):
The Shakh gives the reason plainly: it is forbidden because the bread draws in the odour of the wine. And he draws a consequence that was not obvious: this holds even for סתם יינם, from which benefit is permitted, because an odour of this kind counts as food — here he actually eats it. From this too the two permitted cases: cold bread does not draw, and it is permitted even if the barrel is open; and a stoppered barrel lets no odour rise. Barley bread, which absorbs more, stays forbidden when hot even against a stoppered barrel.
« אסור מפני ששואב הריח של יין » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״א)
« משום דריח כי האי חשיב כאוכל » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״ב)
Why this seif does not contradict seif 1 (ש״ך ס״ק כ״א): The question asks itself: in seif 1 the Mehaber writes that if they were roasted it is permitted, and here hot bread is forbidden. The Shach answers that the poskim do indeed compare these two dinim, but that Tosafos and the Rosh write explicitly, in the last chapter of Avodah Zarah, that they are not comparable to one another — and so too the Raavan and others. There the odour is only vapour that disperses; here the hot bread draws to itself the odour of the barrel it all but touches.
« הא התוס׳ והרא״ש כתבו להדיא בפרק בתרא דעבודת כוכבים דף ס״ז דל״ד להדדי » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״א)
The Mehaber and the Rama (seifim 5–7 — smelling, tasting, sprinkling)
ה. מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית לידע אם הוא טוב: הגה אבל אסור לטועמו אע״פ שאינו בולעו (ריב״ש סימן רפ״ח) ואסור לזלף יין נסך שאסור בהנאה (בשערים בשם הגהות אשיר״י סוף עבודת כוכבים) אבל מותר לזלף סתם יינם דמותר בהנאה.
ו. שק של פלפלין וזנגביל שמשימין בקנקני יין נסך מותר להריח בהם אבל לבשמים דהבדלה אסור.
ז. בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם וערלה אסור להריח בהם.
(שו״ע יו״ד ק״ח:ה–ז)
Smelling · tasting · sprinkling — and why the three are not alike
The act
The din
Reason and source
Drawing in the wine’s scent through the barrel’s hole to test it
permitted
there is no forbidden enjoyment here (מחבר ס״ה)
Tasting it, even without swallowing
forbidden
the Rivash: in all food prohibitions, even those whose benefit is permitted (רמ״א ס״ה · ש״ך ס״ק כ״ד)
Sprinkling wine forbidden in benefit (זילוף)
forbidden
זילוף is full enjoyment (רמ״א ס״ה · ש״ך ס״ק כ״ה)
A sack of pepper and ginger placed in wine jugs
permitted to smell
it is they that perfume the wine, not the reverse (מחבר ס״ו · ש״ך ס״ק כ״ו · ט״ז ס״ק י)
The same, taken for the בשמים of havdalah
forbidden
הקריבהו נא לפחתך (מחבר ס״ו · ש״ך ס״ק כ״ו)
« דבכל איסורי אכילה אפי׳ שאינם אסורים בהנאה נמי אסור לטועמן » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״ד)
« לפי שאין היין נותן בהם כח ואין עושין כן כדי ליתן היין טעם בתבלין אלא אדרבה ליתן התבלין טעם ביין » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״ו)
« מסתבר דלבשמים דהבדלה אסור משום הקריבהו נא לפחתך » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״ו)
What stands to be smelled — and the proof the Shach refuses (ש״ך ס״ק כ״ז): For the בשמים of avodah zarah, כלאי הכרם and ערלה the Shach gives the reason in the name of the Rashba: these are forbidden in benefit, and whatever is made to be smelled — like a rose or a myrtle — is forbidden; the Beis Yosef frames it as a general rule. That is the divide from seif 5: wine and pepper are not made for the nose, so their odour is not the forbidden enjoyment; but a fragrance made for the nose — its odour is its enjoyment. The Mordechai draws a proof from the sugya of הדס ואתרוג in Sukkah 37b; and here the Shach stops: he says he does not recognise the proof, and that the passage would seem to say the opposite — for there the myrtle is forbidden because it was set aside for the mitzvah, which says nothing about a Torah prohibition, where there would be no room to distinguish, since in any case he enjoys the smell. He therefore concludes, together with Tosafos in Avodah Zarah, that at least for avodah zarah one should not be lenient.
« דאסורים הם בהנאה דכל שעשויים להריח כורד והדס כו׳ אסור » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״ז)
« אבל דבר שעומד להריח כגון ורד והדס אסור ליהנות מהריח » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״ז)
« הדס של מצוה אסור להריח בו אתרוג של מצוה מותר להריח בו » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״ז)
« אבל באמת ראייה זה איני מכיר ואדרבה משמע לכאורה איפכא » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״ז)
« הלכך בעבודת כוכבים עכ״פ אין להקל » (ש״ך יו״ד ק״ח ס״ק כ״ז)
Nafka mina — what stands to be smelled without being forbidden in benefit (פ״ת ס״ק ה): The Pischei Teshuva brings the שלטי הגיבורים, whose view is that even for prohibitions not forbidden in benefit, if their main purpose is to be smelled, it is forbidden to smell them — and all the more to recite a blessing over them. The אמונת שמואל disputes this and permits smelling them, even where they are made for fragrance; and in the same place he disputes the Shach’s reading (ס״ק כ״ז) of the Mordechai. The question therefore stays open, and the Pischei Teshuva does not decide it. And in practice — ask your Rav.
« שדעתו דה״ה בשאר איסורים שאינם איסורי הנאה אם עיקרם להריח אסור להריח בהם וק״ו לברך עליהם » (פתחי תשובה יו״ד ק״ח ס״ק ה)
« ועיין בתשובת אמונת שמואל סימן מ״ה שהשיג עליו והעלה דאם אינם איסורי הנאה שרי להריח בהם אפילו עשוייה לריח » (פתחי תשובה יו״ד ק״ח ס״ק ה)
פיטום — one of the two must be fatty; lean with lean is permitted according to all (ש״ך ס״ק א).
דבר חריף, or what is made for its scent — ריחא מילתא even בדיעבד, unless one of them is covered (ש״ך ס״ק ט).
One shared מחבת, a pan that sweated — like a cooking; but one after the other raises no concern (ש״ך ס״ק י״ב; פ״ת ס״ק ב).
Joining to sixty, חמץ במשהו — ריחא behaves like other prohibitions; and bread, says the Taz, has no odour (ש״ך ס״ק י״ג–טו; ט״ז ס״ק א, ו).
Hot bread on a barrel · smelling — what is drawn in counts as food; and what stands to be smelled, as enjoyment (ש״ך ס״ק כ״א–כב, כז).
Nafka minos in practice, as the siman sets them out:
ריחא לאו מילתא → בדיעבד permitted; לכתחילה one neither roasts nor bakes permitted and forbidden together (מחבר ורמ״א ס״א).
לכתחילה is permitted only in a large oven with an open mouth, or when one of the two is covered — and provided they do not touch.
A דבר חריף, or something made for its scent → ריחא מילתא even בדיעבד, unless one of the two is covered (ש״ך ס״ק ט).
Under one מחבת, uncovered and at the same time → forbidden even בדיעבד; one after the other is permitted, so long as the second time happens by odour alone (ש״ך ס״ק י״ב; פ״ת ס״ק ב).
Cooking in pots is permitted, the pot acting as a screen; hot bread on an open barrel is forbidden, because it draws the odour in (מחבר ס״ב, ס״ד; ש״ך ס״ק ט״ז, כא).
Acharonim: בית יוסף · דרכי משה · רמ״א · תורת חטאת · איסור והיתר הארוך · מהרש״ל · לבוש · ש״ך · ט״ז · ב״ח · חינוך בית יהודה · שלטי הגיבורים · אמונת שמואל · יד אליהו · פרי מגדים · שער המלך · פתחי תשובה
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
Talmid chacham · teaches shiurim in halakha and chassidus Pilpul and study on baking the permitted and the forbidden in one oven · סימן ק״ח · ⚡ Level 2 — Lamdan
⚠️ This content is written for study and analysis only. For any practical ruling (לְמַעֲשֶׂה) — ask your Rav.