✦ ❖ ✦
DAAT · רמה 1 — מבוא

סימן קי״ח — חותמות וסימנים בדבר הנשלח ביד עכו״ם

חותמות, סימני היכר ונאמנות — להכיר ולהבין
יורה דעה · סימן קי״ח
דין חתיכת בשר או דבר מאכל הנשלח על ידי עובד כוכבים
🌱 רמת מבוא · מתחילים
✦ ❖ ✦

גישה ראשונה לסימן 118 : 13 הסעיפים של המחבר והגהות הרמ״א, טקסט עברי וביאור בעברית. כיצד מבטיחים את כשרותו של מאכל שהופקד (מפקיד) או נשלח (שולח) על ידי עובד כוכבים, בלא השגחה רצופה? שלושה כלים : חותמות, סימני היכר (סימנים) ונאמנות / מירתת (הביטחון המבוסס על הפחד מלהיתפס).

נושא : דבר מאכל הנשלח על ידי עובד כוכבים — חותמות, סימנים, נאמנות
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קי״ח

עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

📑 מתווה הלימוד

1. טקסט המחבר : 13 הסעיפים, לפי קבוצות נושאיות
2. הקשר : מדוע חותמות, סימנים ונאמנות
3. מושגי היסוד : חותם, סימן, ניקור, נאמנות, מירתת…
4. חבי״ת / חמפ״ג : טבלת חותם אחד או שניים
5. הש״ך והט״ז : מי הם, כמה ערכים מרכזיים
6. הגהת הרמ״א (הגה)
7. מירתת : הפחד מלהיתפס כערובה
8. מקרים מעשיים מודרניים : אטמים, הכשר, משלוח, עובד נכרי
9. סיכום ושאלות הבנה

1. טקסט המחבר — 13 הסעיפים

סימן 118 דן בשאלה מעשית מאוד : מאכל כשר נע ביד עובד כוכבים (שולח או מפקיד), בלא שישראל משגיח עליו מתחילה ועד סוף. כיצד מסלקים את החשש שמא החליפו אותו במאכל אסור? המחבר (רבי יוסף קארו) פורש שלוש ערובות : חותמות — אחד או שניים לפי המוצר —, סימני היכר (סימנים) — הניקור או כתב —, ונאמנות של השליח, המושתתת לרוב על מירתת (פחדו מלהיתפס). הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף את הגהותיו (הגה) לחדד את המנהג. נכיר את הסעיפים לפי קבוצות.

קבוצה א — חותם אחד או שניים? (סעיפים 1-4)

סעיף 1 — חותם אחד או שניים? (חבי״ת / חמפ״ג)

יַיִן וּבָשָׂר וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בּוֹ סִימָן שֶׁהִפְקִיד אוֹ שָׁלַח בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים — צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת; אֲבָל יַיִן מְבֻשָּׁל וְשֵׁכָר אוֹ יַיִן שֶׁעֵרְבוּ בּוֹ דְּבָרִים אֲחֵרִים כְּגוֹן דְּבַשׁ, וְכֵן הַחֹמֶץ וְחָלָב וּמוּרְיָיס וּפַת וּגְבִינָה וְכָל שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהִפְקִידוֹ בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים — מֻתָּר בְּחוֹתָם אֶחָד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאַף בִּדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִים שְׁנֵי חוֹתָמוֹת לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּשׁוֹלֵחַ עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁאֵינוֹ עָתִיד לִרְאוֹת הַחוֹתָם, אֲבָל מַפְקִיד שֶׁעָתִיד לִרְאוֹת חוֹתָמוֹ דַּי בְּחוֹתָם אֶחָד כִּי הוּא יָרֵא; וְאַף הַשּׁוֹלֵחַ אִם הוֹדִיעַ לַחֲבֵרוֹ צוּרַת הַחוֹתָם וְגַם אָמַר לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהוֹדִיעוֹ לַחֲבֵרוֹ — דַּי בְּחוֹתָם אֶחָד. (הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּלֹא בָּעֵינַן בּ׳ חוֹתָמוֹת רַק בְּיִשְׂרָאֵל חָשׁוּד, אֲבָל בְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים הַכֹּל שָׁרֵי עַל יְדֵי חוֹתָם אֶחָד (טוּר וְהַפּוֹסְקִים בְּשֵׁם ר״ת); וּבְדִיעֲבַד יֵשׁ לִסְמוֹךְ עַל זֶה (אָרוֹךְ כְּלָל כ״ג וְהַגָּהוֹת מַיְימוֹנִי וְתוֹסָפוֹת).)
יין, בשר וחתיכת דג שאין בו סימן שהפקיד או שלח ביד עובד כוכבים → צריך שני חותמות. אבל יין מבושל, שכר, יין מעורב (בדבש וכדומה), חומץ, חלב, מורייס, פת וגבינה — וכל שאיסורו מדברי סופרים — שהפקידו ביד עובד כוכבים → מותר בחותם אחד. ויש אומרים : אף בדברים שצריכים שני חותמות, לא אמרו אלא בשולח שאינו עתיד לראות החותם ; אבל מפקיד שעתיד לראות חותמו → די בחותם אחד, כי הוא ירא ; וכן השולח שהודיע לחברו צורת החותם (ואמר לעובד כוכבים שהודיעו) → די בחותם אחד. הגהת הרמ״א : ויש אומרים שאין צריך שני חותמות אלא בישראל חשוד ; אבל בעובד כוכבים הכל שרי בחותם אחד (בשם ר״ת) — ובדיעבד יש לסמוך על זה.
מנמוניקת הסעיף : שתי משפחות מוצרים. חבי״ת = חמרא, בשׂר, יין מבושל… — מוצרים שהחלפתם תהיה איסור חמור יותרשני חותמות. חמפ״ג = חומץ, מורייס, פת, גבינה — איסורים מדברי סופריםחותם אחד. הט״ז (ס״ק א) נותן שני טעמים : לרש״י, שני חותמות משום שדמיהם יקרים / חיבת נסך ; ולרשב״א, בפשטות : חבי״ת = חשש דאורייתא, חמפ״ג = דרבנן.

סעיף 2 — אין צריך לחזור אחר החותם ; ואם לא הכירו

כֵּיוָן שֶׁהֶחְתִּימוֹ כָּרָאוּי — שְׁנֵי חוֹתָמוֹת בִּדְבָרִים שֶׁצָּרִיךְ שְׁנַיִם וְאֶחָד בִּדְבָרִים שֶׁדַּי בְּאֶחָד — אֵין צָרִיךְ לַחֲזוֹר אַחֲרָיו לִרְאוֹתוֹ; אֲבָל אִם חָזַר עַל חוֹתָמוֹ וְלֹא הִכִּירוֹ — אָסוּר, אֲפִלּוּ עָשָׂה שְׁתֵּי חוֹתָמוֹת. (הגה: וּמִיהוּ דַּוְקָא אִם הוּא דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁהֶחְלִיפוֹ וְנֶהֱנֶה בַּחֲלִיפִין (טוּר וב״י בְּשֵׁם תּוֹסָפוֹת וּשְׁאָר פּוֹסְקִים), אוֹ הוּא יַיִן וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁאֲסָרוֹ בִּנְגִיעָה; אֲבָל אִם רוֹאֶה הַדָּבָר שֶׁשָּׁלַח אוֹ הִפְקִיד וְהוּא טוֹב כְּמוֹ שֶׁשָּׁלַח וְלֹא נֶהֱנָה הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים אִם הֶחְלִיפוֹ — לֹא חָיְישִׁינַן, אַף שֶׁהַחוֹתָם מְקֻלְקָל. וְעַיֵּן לְקַמָּן סוֹף סִימָן ק״ל מִדִּינִים אֵלּוּ.)
לאחר שהחתימו כראוי — שני חותמות במקום הצריך שניים, אחד במקום שדי באחד — אין צריך לחזור ולבדוק את החותם. אבל אם חזר על חותמו ולא הכירואסור, אפילו עשה שני חותמות. הגהת הרמ״א : ודוקא בדבר שיש לחוש שמא החליפו העובד כוכבים ונהנה בחליפין, או ביין (חשש שאסרו בנגיעה). אבל אם רואה את הדבר ששלח והוא טוב כפי ששלח, ולא נהנה העובד כוכבים אם החליף → לא חיישינן, אף שהחותם מקולקל.
השאלה המעשית : האם צריך „לרדוף״ אחר החותם לבדקו? לא — משהוחתם כראוי, סומכים עליו. החשש שב רק אם, בבדיקה, אינו מכיר עוד את החותם. והרמ״א מציב את העיקרון המוביל של כל הסימן : אין חוששין לחילוף אלא אם העובד כוכבים נהנה בחליפין. אם אין לו מה להרוויח, אף חותם מקולקל אינו מעורר חשש.

סעיף 3 — מה חשוב כחותם : אותיות ודפוסים

אוֹת אַחַת חֲשׁוּבָה כְּחוֹתָם אֶחָד; שְׁתַּיִם הָוֵי כִּשְׁתֵּי חוֹתָמוֹת. וּדְפוּסִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כַּמָּה אוֹתִיּוֹת לֹא חֲשִׁיבֵי אֶלָּא כְּחוֹתָם אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁקּוֹבְעִין אוֹתָם בְּבַת אַחַת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁבְּמָקוֹם שֶׁמְּצוּיִים מוּמָרִים וְכוּתִים שֶׁיּוֹדְעִים לִכְתֹּב — אֵין כְּתָב סִימָן אֶלָּא לְמִי שֶׁמַּכִּיר הַכְּתָב. (סְעִיף זֶה כָּפוּל בְּסִימָן ק״ל סָעִיף ו׳.)
אות אחת חשובה כחותם אחד ; שתים כשתי חותמות. אבל הדפוסים, אף שיש בהם כמה אותיות, אינם נחשבים אלא לחותם אחד, כיון שקובעים אותם בבת אחת. ויש אומרים : במקום שמצויים מומרים וכותים היודעים לכתוב, אין כתב סימן אלא למי שמכיר את הכתב. (סעיף זה כפול בסימן 130:6.)
הרעיון : לא כמות הסימנים קובעת, אלא מספר פעולות החתימה. טביעת דפוס, ככל שתהיה עמוסה אותיות, נקבעת בבת אחת : חותם אחד. וכתב אין לו ערך של סימן אלא אם יודעים להכירו — אחרת, במקום שאחרים יודעים לחקות, אינו מבטיח דבר.

סעיף 4 — מפתח וחותם ; השק

מַפְתֵּחַ וְחוֹתָם הָוֵי שְׁנֵי חוֹתָמוֹת; אֲבָל בִּדְבָרִים שֶׁדַּי בְּחוֹתָם אֶחָד, אִם לֹא הָיָה בּוֹ אֶלָּא מַפְתֵּחַ — לֹא חֲשִׁיב חוֹתָם. (הגה: אִם שׁוֹלֵחַ אֵיזֶה דָּבָר בְּשַׂק וְחָתַם הַשַּׂק — אֵינוֹ אֲפִלּוּ כְּחוֹתָם אֶחָד (כָּל בּוֹ בְּשֵׁם הָרִי״ף וְאו״ה וְט״ו רֵישׁ סִימָן ק״ל), אֶלָּא אִם כֵּן הָפַךְ הַתְּפִירוֹת לִפְנִים (אָרוֹךְ); וְאִם חָתַם הַדָּבָר שֶׁשָּׁלַח וְגַם הַשַּׂק — הָוֵי כִּשְׁתֵּי חוֹתָמוֹת (כָּל בּוֹ שָׁם).)
מפתח וחותם הרי הם שני חותמות ; אבל בדבר שדי בחותם אחד, אם לא היה בו אלא מפתח — אינו נחשב חותם. הגהת הרמ״א : אם שולח דבר בשק וחתם את השק — אינו אפילו כחותם אחד, אלא אם כן הפך את התפירות לפנים. ואם חתם את הדבר ששלח וגם את השק → הרי כשני חותמות.
המבחן : חותם צריך להיות בלתי ניתן לזיוף — דבר שאי אפשר לפתוח ולשחזר כמותו. תפירה פשוטה נפתחת ונסגרת : אינה חותם (אלא אם התפירות הפוכות לפנים, שאז אי אפשר לחקותן בסתר). מפתח בצירוף חותם, לעומת זאת, הם שתי ערובות נפרדות.

קבוצה ב — סימני היכר ומעבר לרבים (סעיפים 5-7)

סעיף 5 — סימן הניקור

אִם שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים יָרֵךְ בְּלֹא חוֹתָם — אִם הִיא חֲתוּכָה כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹתְכָהּ אַחַר חֲטִיטַת הַגִּיד — כְּשֵׁרָה; וְכֵן כָּל חֲתִיכָה שֶׁנִּכָּר בָּהּ נִקּוּר הַיִּשְׂרָאֵל, כְּגוֹן בִּנְטִילַת חוּט דִּידָא וְחוּט שֶׁאֵצֶל הֶחָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. (הגה: וּשְׁאָר הַחֲתִיכוֹת שֶׁעִמָּהֶן, אִם יֵשׁ לָחוּשׁ לָהֶם שֶׁהוּחְלְפוּ — אֲסוּרוֹת (כָּךְ דִּקְדֵּק הַתה״ד סִימָן ר׳ מֵאַשִׁיר״י פֶּרֶק גִּיד הַנָּשֶׁה), וְדַוְקָא בְּבָשָׂר אוֹ שְׁאָר אִסּוּר דְּאוֹרַיְיתָא; אֲבָל אִם שָׁלַח אִסּוּר דְּרַבָּנָן כְּגוֹן גְּבִינוֹת שֶׁיֵּשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא הֶחְלִיפָם הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים — אִם מַכִּיר קְצָתָם שֶׁלֹּא הוּחְלְפוּ, כֻּלָּם מֻתָּרוֹת, אִם אוֹתָן שֶׁלֹּא הוּחְלְפוּ הֵם הַיּוֹתֵר טוֹבִים שֶׁשָּׁלַח, דְּוַדַּאי אִם הֶחְלִיף הָיָה לוֹקֵחַ הַטּוֹבִים שֶׁבָּהֶם (שָׁם).)
אם שלח ביד עובד כוכבים ירך בלא חותם : אם היא חתוכה כדרך שישראל חותכה אחר חטיטת הגידכשרה ; וכן כל חתיכה שניכר בה ניקור הישראל, כגון נטילת חוט דידא וחוט שאצל החזה. הגהת הרמ״א : שאר החתיכות שעמהן, אם יש לחוש שהוחלפו → אסורות — ודוקא בבשר או איסור דאורייתא. אבל באיסור דרבנן (גבינות) : אם מכיר קצתן שלא הוחלפו והם היותר טובים ששלח → כולן מותרות, שאם החליף היה לוקח הטובים שבהם.
הסימן מחליף את החותם. ניקור מובהק — חיתוך שרק ישראל עושה — הוא סימן היכר מהימן כחותם. והרמ״א מוסיף סברה דקה לאיסורי דרבנן : אם החתיכות שנותרו הן היפות ביותר, זו הוכחה שאף אחת לא הוחלפה (גנב היה שומר את הטובות לעצמו).

סעיף 6 — בהמה או עוף שחוטים, בלא חותם

שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּהֵמָה אוֹ עוֹף שְׁחוּטִים בְּלֹא חוֹתָם — אֲסוּרִים, שֶׁאֵין סִימַן שְׁחִיטָה סִימָן לִסְמוֹךְ עָלָיו.
שלח ביד עובד כוכבים בהמה או עוף שחוטים, בלא חותםאסורים, שאין סימן שחיטה סימן לסמוך עליו.
מדוע? חיתוך ניקור (סעיף 5) הוא פעולה מורכבת, ייחודית לישראל. אבל חתך שחיטה בגרון, עובד כוכבים יכול לעשותו כמותו : אין זה סימן מובהק. בלא חותם או סימן מוכר אחר, בשר שחוט הנע לבדו נשאר אסור.

סעיף 7 — מעבר לרבים

אִם שָׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּלֹא חוֹתָם — אִם אוֹתוֹ מָקוֹם מַעֲבָר לָרַבִּים — מֻתָּר, שֶׁהוּא יָרֵא שֶׁמָּא יִרְאֶנּוּ אֶחָד מִן הָעוֹבְרִים וְיִתָּפֵס עָלָיו כְּגַנָּב; וּמִיהוּ לְכַתְּחִלָּה לֹא יִשְׁלַח עַל יְדֵי עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּלֹא חוֹתָם.
אם שלח ביד עובד כוכבים בלא חותם, במקום שהוא מעבר לרביםמותר, שהעובד כוכבים ירא שמא יראנו אחד מן העוברים ויתפס עליו כגנב. ולכתחילה, מכל מקום, לא ישלח בלא חותם. (עיין סימן 129:4.)
הופעה ראשונה של המירתת. מעבר הרבים יוצר השגחה מפוזרת : השליח, חשוף לעיני העוברים, לא יעז לגעת בחבילתו מפחד שייתפס כגנב. „פחד״ זה מספיק, בדיעבד, להחליף את החותם. אך זו ערובת נסיבות — ומכאן ההסתייגות : לכתחילה חותמים.

קבוצה ג — נאמנות השליח וכתב „כשר" (סעיפים 8-9)

סעיף 8 — נאמנות העם הארץ

הַלּוֹקֵחַ בָּשָׂר וּשְׁלָחוֹ בְּיַד אֶחָד מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת — נֶאֱמָן עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מֻחְזָק בְּכַשְׁרוּת, וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַחֲלִיף; וַאֲפִלּוּ עַבְדֵי יִשְׂרָאֵל וְאַמְהוֹתֵיהֶם נֶאֱמָנִים בְּדָבָר זֶה. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁאִם הוּא חָשׁוּד לֶאֱכֹל דְּבָרִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָרַבִּים לְהָקֵל בָּהֶם — אַף הוּא חָשׁוּד לְהַחֲלִיף.
הלוקח בשר ושלחו ביד אחד מעמי הארצותנאמן עליו, אף על פי שאינו מוחזק בכשרות, ואין חוששין שמא יחליף ; ואפילו עבדי ישראל ואמהותיהם נאמנים בדבר זה. ויש מי שאומר : אם הוא חשוד לאכול דברים שאין דרך הרבים להקל בהםאף הוא חשוד להחליף.
הנאמנות הבסיסית. השליח הפשוט — אף שאינו ירא שמים מיוחד — נאמן : אין חוששין לחילוף בלא סיבה. רק מי שמזלזל באיסורים בגלוי (לדעת היש מי שאומר) נעשה חשוד : המתיר לעצמו את האיסור עלול להתירו גם לזולת.

סעיף 9 — בשר או גבינה ועליו חותם או „כשר"

בָּשָׂר הַנִּמְצָא בְּיַד עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְכָתוּב עָלָיו חוֹתָם אוֹ כָּשֵׁר — אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ מִי כְּתָבוֹ — כָּשֵׁר, דְּמִידַע יְדִיעַ שֶׁהוּא שֶׁל יִשְׂרָאֵל; וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְצוּיִים שָׁם עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הַיּוֹדְעִים לִכְתֹּב. (הגה: וְכֵן מֻתָּר לִקְנוֹת גְּבִינוֹת הַחֲתוּמִים כְּדֶרֶךְ שֶׁיִּשְׂרָאֵל חוֹתְמִים (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין), וְדַוְקָא מָקוֹם שֶׁאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא נִשְׁאֲרוּ הַדְּפוּסִים בְּיַד עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְקָבְעוּ אוֹתָן בִּגְבִינוֹתֵיהֶן (א״ו הָאָרוֹךְ); וְיֵשׁ אוֹסְרִים בְּכָל זֶה מֵאַחַר שֶׁלֹּא יָדַעְנוּ מִי כְּתָבוֹ אוֹ חֲתָמוֹ (מהרי״ק סוֹף שֹׁרֶשׁ ל״ג), וּבְדִיעֲבַד אֵין לְהַחְמִיר.)
בשר הנמצא ביד עובד כוכבים ועליו חותם או „כשר"אף על פי שאינו יודע מי כתבוכשר, שמידע ידיע שהוא של ישראל ; ובלבד שלא יהיו מצויים שם עובדי כוכבים היודעים לכתוב. הגהת הרמ״א : וכן מותר לקנות גבינות החתומים כדרך שישראל חותמים — ודוקא במקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עובדי כוכבים וקבעום בגבינותיהם. ויש אוסרים בכל זה, מאחר שלא ידענו מי כתבו או חתמו ; ובדיעבד אין להחמיר.
חותם כשר„חותם כשר" : סימן או כתב „כשר" שעל המוצר מעיד על מקורו הישראלי, ובלבד שהסביבה אינה מאפשרת זיוף (אין עובדי כוכבים היודעים לכתוב, ולא נשארו דפוסים בידיים לא טובות). זו בדיוק סברת ההכשר המודרני ופיקוח החותמות שלו.

קבוצה ד — המניח עכו״ם ; שתי קדירות ; הדפוס (סעיפים 10-13)

סעיף 10 — המניח עובד כוכבים בביתו (יוצא ונכנס)

הַמַּנִּיחַ עוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּבֵיתוֹ וּבוֹ דְּבָרִים שֶׁאִם הוּחְלְפוּ יֵשׁ בָּהֶם אֲפִלּוּ אִסּוּר תּוֹרָה — אִם הוּא יוֹצֵא וְנִכְנָס, אוֹ אֲפִלּוּ שָׁהָה זְמַן רַב וְלֹא הוֹדִיעוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ לִשְׁהוֹת — מֻתָּר, וְלֹא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא הֶחְלִיף, אֲפִלּוּ אִם הוּא נֶהֱנֶה בַּחֲלִיפִין, וְהוּא שֶׁלֹּא סָגַר הַבַּיִת עָלָיו (טוּר וְהַמְחַבֵּר רֵישׁ סִימָן קכ״ט), לְפִי שֶׁהוּא מִתְיָירֵא בְּכָל שָׁעָה לֵאמֹר עַתָּה יָבוֹא וְיִרְאֵנִי. אֲבָל אִם הוֹדִיעוֹ שֶׁדַּעְתּוֹ לִשְׁהוֹת — אָסוּר; וְאִם אֵינוֹ נֶהֱנֶה בַּחֲלִיפִין — מֻתָּר בְּכָל עִנְיָן, דְּלֹא חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא הֶחְלִיף לְהַכְשִׁילוֹ כֵּיוָן שֶׁאֵין לוֹ הֲנָאָה בַּדָּבָר.
המניח עובד כוכבים בביתו, ובו דברים שאם הוחלפו יש בהם אפילו איסור תורה : אם הוא יוצא ונכנס, או אפילו שהה זמן רב ולא הודיעו שדעתו לשהות ולא סגר את הביתמותר, ואין חוששין לחילוף, אפילו אם נהנה בחליפין — לפי שהוא מתיירא בכל שעה לאמר עתה יבוא ויראני. אבל אם הודיעו שדעתו לשהותאסור. ואם אינו נהנה בחליפיןמותר בכל עניין, שאין חוששין שיחליף להכשילו כיון שאין לו הנאה. (עיין ריש סימן 129.)
שוב מירתת. שני תנאים מצטברים יוצרים את „הפחד" : (א) הישראל עלול לשוב בכל רגע (לא הודיע על שהייה ארוכה), ו(ב) לא סגר — כך שאין לעובד כוכבים ידיעה שהשטח פנוי. אם הודיעו על היעדרות ארוכה, הפחד נעלם → אסור. וכל זה רק אם החילוף מהנה את העובד כוכבים ; אחרת, אין מניע לזיוף.

סעיף 11 — שתי קדירות זו אצל זו

יִשְׂרָאֵל וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁשָּׁפְתוּ שְׁתֵּי קְדֵרוֹת זוֹ אֵצֶל זוֹ, זוֹ בְּשַׂר שְׁחוּטָה וְזוֹ בְּשַׂר נְבֵילָה — מֻתָּר, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא כְּשֶׁהֶחְזִיר הַיִּשְׂרָאֵל פָּנָיו הֶחְלִיף הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים שְׁחוּטָה בִּנְבֵילָה, אֲפִלּוּ אִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל מְשֻׁבָּח; וַאֲפִלּוּ פִּיהֶן מְגֻלֶּה — מֻתָּר, וְאֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא יִתְּזוּ נִיצוֹצוֹת מִזּוֹ לְזוֹ. (וְהוּא הַדִּין בִּשְׁנֵי דְּבָרִים צְלוּיִים זֶה אֵצֶל זֶה (מָרְדְּכַי פֶּרֶק אֵין מַעֲמִידִין), אֲבָל לְכַתְּחִלָּה יֵשׁ לִיזָּהֵר אֲפִלּוּ בִּשְׁנֵי קְדֵרוֹת) (טוּר).
ישראל ועובד כוכבים ששפתו שתי קדירות זו אצל זו, זו בשר שחוטה וזו בשר נבילהמותר, ואין לחוש שמא כשהחזיר הישראל פניו החליף העובד כוכבים שחוטה בנבילה, אפילו אם של ישראל משובח ; ואפילו פיהן מגולה → מותר, ואין לחוש שמא יתזו ניצוצות מזו לזו. והוא הדין בשני דברים צלויים זה אצל זה ; אבל לכתחילה יש ליזהר אפילו בשתי קדירות.
מדוע אין חשש? להחליף בסתר שתי קדירות שלמות קשה, והעובד כוכבים אינו מרוויח (יפסיד את נבילתו תמורת שחוטה שווה). אף אם השחוטה משובחת, אין חושדים בו. וגם חשש הניצוצות מסולק. אך — לייטמוטיב הסימן — לכתחילה נזהרים.

סעיף 12 — השפחות

יֵשׁ לְהַחְמִיר שֶׁלֹּא לְהַנִּיחַ הַקְּדֵרוֹת אֵצֶל הַשְּׁפָחוֹת כְּשֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל בַּבַּיִת. (הגה: וְאֵינוֹ יוֹצֵא וְנִכְנָס (תְּשׁוּבַת הָרֹא״שׁ כְּלָל י״ט); וְאִם אֵרַע קִלְקוּל שֶׁנָּתְנָה דָּבָר אִסּוּר בַּקְּדֵרָה — אֵין לְהַאֲכִילָהּ אוֹתָהּ מַאֲכָל שֶׁלֹּא יַרְגִּילֶנָּה בְּכָךְ (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבֳּלֵי לֶקֶט).)
יש להחמיר שלא להניח את הקדירות אצל השפחות כשאין ישראל בבית. הגהת הרמ״א : ואינו יוצא ונכנס — כלומר כאן אין מירתת. ואם אירע קלקול שהשפחה נתנה דבר איסור בקדירה, אין להאכילה אותה מאכל זה, שלא ירגילנה בכך.
החילוק מסעיף 10 : שם המירתת הצילה כי הישראל עלול לשוב. כאן המקרה הוא דוקא שאינו יוצא ונכנס : בלא הפחד מחמירים. הרמ״א מוסיף טעם חינוכי : שלא תרגיל השפחה את עצמה להכניס איסור — סברה אחרת מן החשש לחילוף בלבד.

סעיף 13 — הדפוס שנשכח בבית העובד כוכבים

יִשְׂרָאֵל שֶׁעָשָׂה גְּבִינוֹת בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים וַחֲתָמָם בְּחוֹתָם דְּפוּס שֶׁל עֵץ וְשָׁכַח הַדְּפוּס בְּבֵית הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים — אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא זִיֵּיף הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וְחָתַם אֲחֵרִים בְּאוֹתוֹ דְּפוּס, וְכֵן אֵין לָחוּשׁ שֶׁמָּא הֶחְלִיק הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים פְּנֵי הַגְּבִינוֹת בְּשׁוּמַן חֲזִיר. (הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאֵין לְהַתִּיר אִם שָׁכַח הַדְּפוּס בְּבֵית עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶלָּא אִם כֵּן הִנִּיחוֹ מֻנָּח עַל הַגְּבִינוֹת שֶׁעָשָׂה הַיִּשְׂרָאֵל; אֲבָל אִם לֹא הִנִּיחוֹ כָּךְ וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁמָּא עָשָׂה גְּבִינוֹת קְטַנִּים וְהֶחְלִיפָם בִּגְדוֹלִים אוֹ הַיּוֹתֵר טוֹבִים — אָסוּר (אָרוֹךְ כְּלָל מ״ז דִּין ב׳); וּבִמְקוֹם הֶפְסֵד יֵשׁ לְהַתִּיר בְּכָל עִנְיָן.)
ישראל שעשה גבינות בבית עובד כוכבים וחתמם בחותם דפוס של עץ, ושכח את הדפוס בבית העובד כוכבים → אין חוששין שמא זייף העובד כוכבים וחתם אחרים באותו דפוס, ולא שמא החליק את פני הגבינות בשומן חזיר. הגהת הרמ״א : יש אומרים שאין להתיר אלא אם כן הניח את הדפוס מונח על הגבינות שעשה הישראל ; אבל אם לא הניחו כך, ויש לחוש שמא עשה גבינות קטנות והחליפן בגדולות (או הטובות) → אסור. ובמקום הפסד יש להתיר בכל עניין.
שיבת הדפוס. סעיף זה חותם את הסימן בנושא של סעיף 9 : חותם שנשאר בידיים לא טובות מאפשר זיוף הסימן. המחבר מקל (אין חוששין לזיוף) ; הרמ״א מחמיר (צריך שהדפוס נשאר על גבינות הישראל), אך מחזיר את הקולא במקום הפסד.

2. הקשר — חותמות, סימנים ונאמנות

כל סימן 118 משיב על שאלה אחת : מאכל כשר עובר ביד עובד כוכבים ואין מי שישגיח עליו מתחילה ועד סוף. כיצד מסלקים את החשש לחילוף (חליפין) במאכל אסור? המחבר אינו ממציא מענה יחיד : הוא פורש מגוון ערובות, מן החומרי ביותר (החותם) ועד הפסיכולוגי (הפחד מלהיתפס).

השאלות הגדולות של הסימן

שאלה היכן? תשובה אופיינית
חותם אחד או שניים? סעיפים 1-4 חבי״ת (דאורייתא) → שניים ; חמפ״ג (דרבנן) → אחד ; ביד עכו״ם, אחד (ר״ת)
האם הסימן מחליף חותם? סעיפים 5-6 הניקור כן ; סימן השחיטה לא
הפחד מלהיתפס (מירתת) סעיפים 7, 10 מעבר לרבים / עכו״ם שירא שמא יבוא → מותר
הנאמנות של השליח סעיף 8 העם הארץ נאמן, אלא אם הוא חשוד
החותם / „כשר" והדפוס שלו סעיפים 9, 13 נאמן אם אין אפשרות זיוף (דפוסים)
הרעיון החוצה : אין חוששין לחילוף אלא במקום שיש לעובד כוכבים גם הנאה וגם הזדמנות בלא סיכון. בטל את ההנאה (חילוף בלא רווח) או את ההזדמנות (חותם, סימן, עין הרבים, אפשרות חזרה), והחשש נופל.

3. מושגי היסוד של הסימן

כדי להבין את סימן 118, יש לשלוט באוצר מילים טכני קטן המתאר את שלוש משפחות הערובות : לחתום, לסמן ולהאמין.

חותם (חותמות)החותם : סימן בלתי ניתן לזיוף הנקבע על המאכל או על מכלו. אחד (חותם אחד) או שניים (שני חותמות) לפי חומרת האיסור (סעיפים 1-4).
חבי״ת / חמפ״גשתי משפחות המוצרים : חבי״ת (יין, בשר…) → איסור פוטנציאלי דאורייתא → שני חותמות ; חמפ״ג (חומץ, מורייס, פת, גבינה) → איסור דרבנן → אחד (ט״ז ס״ק א בשם הרשב״א).
סימן / ניקורסימן ההיכר : קו שרק ישראל מייצר, כמו ניקור הגיד והחוטים, יכול להחליף חותם (סעיף 5). אבל סימן השחיטה אינו מהימן (סעיף 6).
נאמנותהנאמנות : השליח, אף עם הארץ, נאמן על העדר חילוף — אלא אם הוא מזלזל באיסורים בגלוי (סעיף 8).
מירתתהפחד מלהיתפס : העובד כוכבים אינו מעז לזייף משום שעלול להיתפס — בידי עובר אורח (מעבר לרבים, סעיף 7) או בשיבת הישראל (יוצא ונכנס, סעיף 10). זהו הקפיץ הפסיכולוגי המרכזי של הסימן.
חליפין / נהנההחילוף וההנאה : אין חוששין לחילוף אלא אם העובד כוכבים נהנה בחליפין. בלא הנאה, אין חשד (סעיפים 2, 10).
שני חילוקים יסודיים : שולח / מפקיד — השולח (שלא יראה עוד את החותם) לעומת המפקיד (שיראהו : הוא ירא, ולכן די בחותם אחד, סעיף 1) ; ודאורייתא / דרבנן — חומרת האיסור האפשרי קובעת חותם אחד או שניים.

4. חבי״ת / חמפ״ג — חותם אחד או שניים

כל סעיף 1 מתמצה בטבלה. מצליבים את חומרת האיסור עם מעמד השליח, ובוחנים כמה חותמות נדרשים.

מצב משפחה חותמות נדרשים
יין, בשר, דג בלא סימן — בדרך שילוח (שולח) חבי״ת (דאורייתא) 🔴 שני חותמות
חומץ, מורייס, פת, גבינה… (איסור דרבנן) חמפ״ג (דרבנן) 🟢 חותם אחד
אותו מוצר חבי״ת, אך מפקיד שיראה חותמו 🟡 אחד (הוא ירא)
ביד עובד כוכבים (רמ״א / ר״ת), בדיעבד 🟡 אחד מספיק לכול
בהמה / עוף שחוטים, בלא חותם 🔴 אסורים (סימן שחיטה אינו מהימן, סעיף 6)
ההיגיון במשפט אחד : ככל שהאיסור חמור יותר (חבי״ת = דאורייתא), כך דורשים יותר ערובות (שני חותמות) ; וכל אימת שיש לשליח טעם לירא (יראה את החותם, או שזה עובד כוכבים הכפוף למירתת), מקלים.
נקודת הרמ״א (סעיף 1) : לדעת ר״ת, שני החותמות אינם אלא בישראל חשוד ; ביד עובד כוכבים די בחותם אחד לכול — וסומכים על כך בדיעבד. זו הקולא המעשית העיקרית של הסימן.

5. הש״ך והט״ז — גדולי המפרשים

ביורה דעה, השולחן ערוך אינו נלמד לעולם לבדו. שני מפרשים גדולים מלווים אותו בכל עמוד ומבנים את הלימוד המעשי : הש״ך והט״ז. אלו נושאי הכלים המרכזיים ביורה דעה (אין כאן משנה ברורה, המפרשת רק אורח חיים).

הש״ך (ש״ך) — ראשי תיבות שפתי כהן, של רבי שבתי הכהן (ליטא, המאה ה־17). מפרש היסוד על יורה דעה, בעל עומק עיוני רב.
הט״ז (ט״ז) — ראשי תיבות טורי זהב, של רבי דוד הלוי סגל (פולין, המאה ה־17). לרוב בדיאלוג — ולעיתים במחלוקת — עם הש״ך.

ערך מרכזי מן הט״ז

ט״ז ס״ק א — מדוע חבי״ת שני חותמות וחמפ״ג אחד

יַיִן וּבָשָׂר כו'. הָנֵי הַיְינוּ חבי״ת דִּבְעֵי שְׁנֵי חוֹתָמוֹת, וְחמפ״ג דַּי בְּחוֹתָם אֶחָד. וּטְעָמָא לְרָשִׁ״י מִשּׁוּם דִּדְמֵיהֶם יְקָרִים אוֹ מִשּׁוּם חִבַּת נֶסֶךְ; אֲבָל הָרַשְׁבָּ״א כָּתַב דְּחבי״ת אִסּוּרָן דְּאוֹרַיְיתָא וְחמפ״ג אִסּוּרָן דְּרַבָּנָן, וְהַיְינוּ דִּבְעֵי בִּדְאוֹרַיְיתָא טְפֵי חִזּוּק.
הט״ז מבאר את שתי המשפחות שבסעיף 1 : חבי״ת צריך שני חותמות, חמפ״ג די באחד. הטעם לרש״י : משום שדמיהם יקרים או משום חיבת נסך. אבל הרשב״א כתב טעם נקי יותר : חבי״ת = איסורן דאורייתא, חמפ״ג = דרבנן — ולכן דורשים חיזוק יתר במקום שהאיסור דאורייתא.

ערך מרכזי מן הש״ך

ש״ך ס״ק א — הבשר צריך חותם בתוך חותם

צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת כו'. וְהַיְינוּ אֲפִלּוּ בִּמְקוֹם שֶׁהַטַּבָּחִים יִשְׂרְאֵלִים, מִכָּל מָקוֹם הַבָּשָׂר בָּעֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם; וְאֵין לְדַמּוֹתוֹ לְמַה שֶּׁכָּתַב לְעֵיל סִימָן א׳ סָעִיף ד׳.
הש״ך מדגיש שהבשר צריך שני חותמות (חותם בתוך חותם)אפילו במקום שהטבחים ישראלים — ושאין לדמותו למה שכתוב בסימן א' סעיף ד'. החומרא נובעת מחומרת האיסור האפשרי.
רואים את השיטה : הש״ך והט״ז אינם חוזרים על המחבר — הם נותנים את הטעם (דאורייתא / דרבנן, חיזוק) וקובעים את המעשה (שני חותמות לבשר). הפתחי תשובה משלים במקרים קונקרטיים (חלב, חמאה, חותם מקולקל). זה בדיוק מה שמעמיקים ברמת הלמדן.

6. הגהת הרמ״א (הגה)

הרמ״א (רבי משה איסרליש) מוסיף על טקסט המחבר הגהות המשקפות את המנהג ומחדדות את המעשה. הנה התערבויותיו הבולטות בסימן שלנו.

על סעיף 1 — ביד עובד כוכבים, חותם אחד (ר״ת)

הגהת הרמ״א : וי״א דלא בעינן ב' חותמות רק בישראל חשוד אבל בעובד כוכבים הכל שרי ע"י חותם אחד… ובדיעבד יש לסמוך על זה„ויש אומרים שאין צריך שני חותמות אלא בישראל חשוד ; אבל ביד עובד כוכבים הכל שרי בחותם אחד… ובדיעבד יש לסמוך על זה". זו הקולא המרכזית : חשש שני החותמות כוון בעיקר אל הישראל החשוד.

על סעיף 2 — אין חוששין לחילוף אלא אם נהנה

הגהת הרמ״א : ומיהו דוקא אם הוא דבר שיש לחוש שהחליפו ונהנה בחליפין… אבל אם רואה הדבר ששלח… ולא נהנה… לא חיישינן אף שהחותם מקולקל„ודוקא בדבר שיש לחוש שהחליפו ונהנה בחליפין… אבל אם רואה את הדבר ששלח ולא נהנה, לא חיישינן, אף שהחותם מקולקל". מבחן הנהנה חוצה את כל הסימן.

על סעיף 5 — איסור דרבנן ו„היותר טובים"

הגהת הרמ״א : באיסור דרבנן (גבינות), אם מכיר קצת חתיכות שלא הוחלפו והן היותר טובותכולן מותרות, שגנב היה שומר את הטובות. אבל בבשר / איסור דאורייתא, שאר החתיכות שיש לחוש להן אסורות.

על סעיפים 9 ו־13 — הדפוסים שנשארו ביד העכו״ם

הרמ״א מדגיש : קונים גבינות חתומות כדרך ישראל רק במקום שאין לחוש שמא נשארו הדפוסים ביד עובדי כוכבים (סעיף 9) ; ואינו מתיר את הדפוס שנשכח (סעיף 13) אלא אם נשאר מונח על גבינות הישראל — אבל במקום הפסד יש להתיר„במקום הפסד יש להתיר".
הרמ״א מבחין בקפידה בין הדין הבסיסי (המחבר) לבין המנהג הזהיר יותר (חשד כלפי הדפוסים, חומרא בשפחות) — תוך שמירה על קולות ממוקדות : חותם אחד ביד עכו״ם בדיעבד, וההפסד הפותח מחדש את ההיתר.

7. מירתת — הפחד מלהיתפס כערובה

סעיפים 7, 10 ו־12 — הלב הפסיכולוגי של הסימן — ראויים לעצירה. מה מונע למעשה מעובד כוכבים לזייף, בהיעדר חותם?

מִתְיָירֵא בְּכָל שָׁעָה לֵאמֹר עַתָּה יָבוֹא וְיִרְאֵנִי.
הכול נשען על פחד קונקרטי. שני קפיצים מייצרים את המירתת : בטל את הפחד — הודעת היעדרות ארוכה, דלת נעולה, שפחה לבד בלא חזרה (סעיף 12) — ושבים להחמיר.
מקרה מירתת? תוצאה
בלא חותם, במעבר לרבים (סעיף 7) 🟢 כן מותר (בדיעבד ; לכתחילה לחתום)
עכו״ם לבד, יוצא ונכנס, לא הודיעו (סעיף 10) 🟢 כן מותר, אף שנהנה
עכו״ם לבד, הודיעו על שהייה ארוכה 🔴 לא אסור (אם נהנה)
שפחות, הישראל אינו שב (סעיף 12) 🔴 לא יש להחמיר
חילוף בלא הנאה לעכו״ם מותר בכל עניין
המירתת אינה בדיה : זו תצפית מציאותית שאדם אינו מזייף כשהוא עלול להיתפס. אך זו ערובת נסיבות — ומכאן התזכורת התמידית : לכתחילה, חותמים או משגיחים.

8. מקרים מעשיים מודרניים

כיצד מיושמים כללים אלו כיום? הנה ארבעה מצבים שכיחים המוארים על ידי הסימן שלנו.

מקרה 1 — אטמים נגד פתיחה ותווית הכשר

החותם הכפול הקלאסי מוצא את מקבילו המודרני באריזה תרמית מכווצת + תווית הכשר : שתי ערובות שאי אפשר לפתוח ולשחזר (חבי״ת → שני חותמות). למוצר שחילופו יהיה איסור דרבנן (חמפ״ג), אטם בודד נגד פתיחה עשוי להספיק. חותם אחד או שניים לפי המוצר, בדיוק כסעיף 1. ליישום למצבך, שאל את רבך.

מקרה 2 — משלוח כשר ביד שליח נכרי

חבילה כשרה (שליח, מסעדה, משלוח מקוון) עוברת ביד שליח נכרי (סעיפים 7-8). שלוש ערובות מצטרפות : החותם השלם, סימן מוכר, ונאמנות / מירתת של המסלול. וחילוק השולח / מפקיד שב ומועיל : משלוח „שהשולח יראה את חותמו" (מעקב, אחריות הנמען) מקל את הדרישה. ליישום למצבך, שאל את רבך.

מקרה 3 — סמל ההכשר כחותם

הלוגו של גוף הכשרות הוא בדיוק החותם הכשר של סעיף 9 : הוא מעיד על המקור הכשר. אבל סעיף 9 (ו־13) מציב את התנאי המכריע : צריך שהחותמות/דפוסים אינם נשארים בידיים לא טובות, פן ייווצרו תוויות מזויפות — ומכאן הפיקוח ההדוק על חותמותיו בידי גוף הכשרות. ליישום למצבך, שאל את רבך.

מקרה 4 — עובד נכרי לבדו במטבח כשר

עובדי ניקיון, פועלים, שליחים המונחים לבדם במטבח (סעיפים 10-12). ההיתר תלוי במירתת : לא להודיע על היעדרות ארוכה, לא לנעול הכול, לשמור על יוצא ונכנס (כניסות ויציאות בלתי צפויות). בלא פחד זה — עובד לבדו, בלא אפשרות חזרה — שבים להחמיר, ואחריות המשגיח נוטלת את ההובלה. ליישום למצבך, שאל את רבך.
החוט המקשר של ארבעת המקרים : קודם כול, שאל את עצמך שלוש שאלות — האם החותם (או הסימן) שלם ובלתי ניתן לזיוף? האם לעובד הנכרי יש עניין לזייף (נהנה)? והאם יש לו הזדמנות לעשות זאת בלא סיכון (היעדר מירתת)? אך ההכרעה הקונקרטית שייכת תמיד לרב, היודע את פרטי המעשה. שאל את רבך.

9. סיכום סימן 118

עיקר סימן 118 בכמה משפטים :
  1. מוצר חבי״ת (דאורייתא)שני חותמות ; מוצר חמפ״ג (דרבנן)אחד (סעיף 1).
  2. המפקיד שיראה חותמו (או שילוח ביד עובד כוכבים, ר״ת) → די בחותם אחד, בדיעבד (סעיף 1).
  3. משהוחתם כראוי, אין צריך לחזור ולבדוק ; אין חוששין לחילוף אלא אם העכו״ם נהנה (סעיף 2).
  4. אות = חותם, שתים = שניים ; דפוס = אחד ; מפתח + חותם = שניים ; שק תפור אינו נחשב (סעיפים 3-4).
  5. סימן הניקור מחליף חותם (סעיף 5) ; סימן השחיטה לא (סעיף 6).
  6. במעבר לרבים, המירתת מתירה בלא חותם (בדיעבד) (סעיף 7).
  7. השליח עם הארץ נאמן, אלא אם הוא חשוד באיסורים (סעיף 8).
  8. חותם או „כשר" נאמן, אם אין אפשרות זיוף (סעיפים 9, 13).
  9. עכו״ם לבד שירא מן החזרה (יוצא ונכנס) → מותר ; הודיעו על שהייה ארוכה → אסור (סעיף 10).
  10. שתי קדירות זו אצל זו → מותר (לכתחילה ליזהר) (סעיף 11) ; שפחות בלא חזרה → יש להחמיר (סעיף 12).

טבלת זיכרון

מצב הכלל
יין, בשר (חבי״ת), בדרך שילוח 🔴 שני חותמות
חומץ, פת, גבינה (חמפ״ג) 🟢 חותם אחד
ירך מנוקרת (ניקור מוכר), בלא חותם 🟢 כשרה (סימן מהימן)
בהמה / עוף שחוטים, בלא חותם 🔴 אסורים
מעבר לרבים / עכו״ם שירא מן החזרה 🟢 מותר (מירתת ; לכתחילה לחתום)
חותם או „כשר", בלא אפשרות זיוף 🟢 כשר
שפחות לבדן, הישראל אינו שב 🔴 יש להחמיר

שאלות הבנה

בדוק את הבנתך :
  1. הבחן בין חבי״ת לחמפ״ג. מדוע שני חותמות לזה ואחד לזה (סעיף 1, ט״ז ס״ק א)?
  2. מה ההבדל בין שולח למפקיד לעניין מספר החותמות (סעיף 1)?
  3. האם צריך לחזור ולבדוק את החותם? מתי יש לחוש לחילוף (סעיף 2, מבחן הנהנה)?
  4. כמה חותמות שווים : אות אחת, שתי אותיות, דפוס, מפתח לבד, שק תפור (סעיפים 3-4)?
  5. מדוע הניקור סימן (סעיף 5) ואילו סימן השחיטה לא (סעיף 6)?
  6. מהי המירתת? כיצד היא פועלת במעבר לרבים (סעיף 7) ובעכו״ם יוצא ונכנס (סעיף 10)?
  7. האם העם הארץ נאמן? באיזה מקרה נעשה חשוד (סעיף 8)?
  8. באיזה תנאי חותם או „כשר" נאמן (סעיף 9)? מה תפקיד הדפוסים (סעיפים 9, 13)?
  9. מדוע שתי קדירות זו אצל זו מותרות (סעיף 11)? ומדוע מחמירים בשפחות (סעיף 12)?
  10. מה אומר הט״ז (ס״ק א) על שני הטעמים (רש״י / רשב״א)? והש״ך (ס״ק א) על הבשר?

להעמקה נוספת

אם תרצה להעמיק בסימן זה :
מקורות רמה זו ניתנים לעיון בספריא :
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
יורה דעה · סימן קי״ח · רמה 1 — מבוא
♥ תמכו ב־DAAT
📖הצטרפו לחברותא