סימן קי״ח — חותמות וסימנים בדבר הנשלח ביד עכו״ם

לפי השולחן ערוך (יו״ד קי״ח:א), דברים שחילופם איסור חמור — יין, בשר, חתיכת דג שאין בה סימן — צריכים שני חותמות; אך מה שאינו אסור אלא מדברי סופרים — יין מבושל, שכר, חומץ, חלב, מורייס, פת וגבינה — די לו בחותם אחד. הט״ז (ס״ק א) מסכם בסימן רש״י חבי״ת שני חותמות, חמפ״ג חותם אחד; והרשב״א נותן הטעם: חבי״ת = חשש דאורייתא, חמפ״ג = דרבנן. הרמ״א מוסיף שבמשלוח ביד עכו״ם די בחותם אחד לכל (ר״ת), ובדיעבד סומכין עליו. להלכה למעשה, שאל את רבך.

ירך שנשלחה בלא חותם מותרת אם היא חתוכה כדרך שישראל חותך אחר נטילת הגיד, או בכל חתיכה שניכר בה ניקור ישראל — חוט דידא, חוט שאצל החזה (סעיף ה, ועי׳ סי׳ ס״ג). אך בהמה או עוף שחוטים שנשלחו בלא חותם — אסורים, שאין סימן השחיטה סימן מובהק (סעיף ו). הט״ז (ס״ק ח) מדגיש שסימן הניקור אינו אלא בדיעבד, לא לכתחילה. להלכה למעשה, שאל את רבך.

לפי השולחן ערוך (סעיף ח), הקונה בשר כשר ושולחו ביד עם הארץ — הריהו נאמן, אף שאינו מוחזק בכשרות: אין חוששין לחילוף, וכן עבדי ישראל. ביש מי שאומר מסייג: החשוד לאכול דברים המותרים שלא כדין חשוד גם להחליף. למעשה חותם, סימן ונאמנות מצטרפים; המפקיד שעתיד לראות חותמו חושש יותר לחילוף — ומכאן עניין האחריות והמעקב. להלכה למעשה, שאל את רבך.

לפי סעיף י, עכו״ם שהונח לבדו עם דברי מאכל כשרים, אף במקום שחילופם איסור דאורייתא: אם הוא יוצא ונכנס, או ששהה זמן רב בלא שהודיע שיישאר ובלא שנעל — מותר, שהוא מירתת ׳עכשיו יבוא ויראני׳, אף שנהנה מן החילוף. אך אם הודיע שיישאר — אסור. ואם אינו נהנה מן החילוף — מותר בכל ענין (עי׳ ר״ס קכ״ט). להלכה למעשה, שאל את רבך.

לפי סעיף ט, בשר או גבינה הנמצאים אצל עכו״ם עם חותם או הכתוב ׳כשר׳ — אף שאינו יודע מי כתבו — כשרים (יודע שמישראל הם), ובלבד שאין שם עכו״ם היודעים לכתוב. הרמ״א מתיר לקנות גבינות חתומות כדרך ישראל, רק במקום שאין חוששין שהדפוסים נשארו ביד עכו״ם (יש אוסרים; בדיעבד אין להחמיר). זהו יסוד ההכשר בזמננו כחותם כשר: ומכאן פיקוח הגוף המכשיר על החותמות, מפני זיוף התוויות. להלכה למעשה, שאל את רבך.