שולחן ערוך · יורה דעה

דאורייתא או דרבנן? — ולמה זה מכריע הכל

• דעת רוב הפוסקים: טבילת כלי מתכות היא דאורייתא. והט״ז כותב זאת במפורש בטעם שאין קטן נאמן: « לפי שטבילת כלים דאורייתא » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ט״ז).
• הרמב״ם כתב על טבילה זו « אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ה) — והרשב״א למד מלשונו שהיא דרבנן.
• ערוך השולחן מכריע אחרת: כל רבותינו הסכימו שהיא מן התורה, ומה שקרא לה הרמב״ם « מדברי סופרים » אינו אלא לפי שאין בפשט הכתוב יתור מפורש (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק״כ סעיף ד).
• כלי זכוכית ממילא אינם אלא מדרבנן: חכמים השוום למתכות מפני שכשנשתברו יש להם תקנה בהיתוך (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק״כ סעיף כ״ד בשם פרי חדש).

נפקא מינה מיידית: בספק — מחמירים במתכות (ספק דאורייתא) ומקילים בזכוכית (ספק דרבנן). וזה בדיוק נימוקו של הפרי חדש במשכון (פתחי תשובה יו״ד ק״כ ס״ק י״א), ושל החכמת אדם בטבילה בשלג (פתחי תשובה יו״ד ק״כ ס״ק ד).

הפורצלן — המחלוקת הגלויה ביותר במטבח

• שאילת יעב״ץ, שהביאו הפתחי תשובה, פוטר: « דכלים הבאים ממדינת הים שנקראים פרצליי״ן ודומין לכלי זכוכית אין צריכין טבילה » (פתחי תשובה יו״ד ק״כ ס״ק ב) — והטעם שאין להם תקנה בהיתוך כשנשברו, ולא שייך בהם טעמו של רב אשי.
• ערוך השולחן חד עוד יותר: העולם נהגו להטבילן, ואף על פי כן « ולכן חלילה לברך על טבילתן דהוי ברכה לבטלה דא״צ טבילה » (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק״כ סעיף כ״ט). והוא מיישב את המנהג: בימים הקדמונים היו מצופים בזכוכית דקה, ואז « גם הגליזירטי טוב לטובלן בלא ברכה » (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק״כ סעיף כ״ט).
• הש״ך כבר קבע את הכלל המכריע, בשם איסור והיתר הארוך: « דהמצופים בזכוכית דינם כמצופים באבר » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ב) — ציפוי זכוכית כציפוי אבר. וזה בדיוק דין הכלים המזוגגים.

המנהג הרווח: מטבילים פורצלן וחרסינה בלא ברכה — ובזה יוצאים ידי הרמ״א (ציפוי → בלא ברכה) וידי אזהרת ערוך השולחן (שלא לברך לבטלה).

נוסח הברכה — שלוש דעות

• המחבר: כלי אחד → על טבילת כלי; שנים או יותר → על טבילת כלים (שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״כ סעיף ג).
• הש״ך מביא נוסח מדויק יותר: « ויש פוסקים לברך על טבילת כלי מתכות וכ״כ הב״ח שכן עיקר » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ח) — להזכיר מתכות בפירוש, שלא לכלול כלים שאינם חייבים.
• והט״ז דוחה: אין מזכירים בברכה פרטי דיני המצוה, ומסיים « נראה לע״ד שאין לשנות מהמנהג בזה כלל » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ה).
• ערוך השולחן מכריע כט״ז, ומעיד על המנהג: « והמנהג הפשוט אצלנו לברך גם על כלי אחת על טבילת כלים » (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק״כ סעיף כ״ב) — בלשון רבים, אף על כלי אחד.

לחלוח היד — במי מקוה דוקא, או בכל מים?

הרמ״א מצמצם: « ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה אבל לא במים תלושים » (רמ״א יורה דעה סימן ק״כ סעיף ב). והט״ז חולק בארוכה: המים שעל ידו, אף שאובים, מתחברים למי המקוה בהשקה בשעה שנכנסים, ופקע מהם שם תלושים (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ד). והש״ך מיישב את הרמ״א: כאן אלמלא המים היתה חציצה, ולכן בעינן שיהיו המים עצמם כשרים (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ז).

והש״ך מקשה קושיה חמורה יותר על עצם הדין: הרמב״ם כתב שהאוחז באדם ובכלים ומטבילן הרי הן בטומאתן ואף על פי שרפה ידיו, גזירה שמא לא ירפה, ומסיים הש״ך « וצ״ע » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ו). והפתחי תשובה מביא בשם תפארת למשה את התירוץ: התם בטבילת טומאה שיש בה חשש איסור חמור, מה שאין כן כאן (פתחי תשובה יו״ד ק״כ ס״ק ה).

והעולה למעשה: שלא לאחוז את הכלי בחוזק. והבטוח ביותר — לתתו בסל או ברשת מנוקבת, או להרפותו לתוך המים.

האם צריכה כוונה? — ונפקא מינה בכלי שנפל למים

הב״ח סבר שכיון שקיימא לן בנדה דבעיא כוונה, הוא הדין כאן — ולפיכך טבילה על ידי נכרי לא עלתה. והש״ך דוחה: טעמו של הרשב״א אחר הוא — טבילה זו אינה מטומאה לטהרה, ואינה אוסרת מה שבא לתוכה קודם, ואינה אלא גזירת הכתוב; ומכאן מסקנתו המעשית: « ולפ״ז אם נפלו כלים למים קודם טבילה א״צ טבילה » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״ח).

והט״ז דורש את שתיקת הרמ״א כראיה: מדלא הצריך שילמדנו הגדול לכוין לטהר, שמע מינה ש« לא בעינן כוונה כלל » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ט״ז). וערוך השולחן עושה מזה כלל: טבילת כלים לא בעיא כוונה, ואם נפל הכלי למקוה בלא כוונת אדם — עלתה לו טבילה (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק״כ סעיף י״ב). ומעיר שיש חולקין (ערוך השולחן יורה דעה סימן ק״כ סעיף י״ד).