הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״כ (ט״ז סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), באר הגולה, ביאור הגר״א, פתחי תשובה
יסוד הסוגיא בש״ס :
עבודה זרה ע״ה ע״ב–ע״ו ע״א (הלוקח כלי תשמיש מן הגוים) ·
שבת ט״ו ע״ב (הכל הולך אחר המעמיד) ·
חולין י״ב ע״ב (כוונת קטן)
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז · תוספות, רא״ש, טור ובית יוסף על סוף מסכת עבודה זרה
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
שורש הסוגיא — מקור הדין בסוף עבודה זרה, ושלושה טעמים לטבילה
דאורייתא או מדברי סופרים — שתי הקריאות ברמב״ם, הר״ן כנגד הרשב״א (חקירת היסוד)
מ׳ סאה במעיין — חידוש הוא או ענף מטבילת טומאה (תוספות, ספר המצות, טור, ב״י, ט״ז ס״ק ב)
היסוד — טבילה שאינה מטהרת מכלום :
כלי סעודה של מתכות הנקנים מן העובד כוכבים אסורים בשימוש עד שיטבילם — ואפילו הם חדשים לגמרי ולא בלעו איסור מעולם. נמצא שאין זו טבילה של הכשר בליעות (שדינה בסימן קכ״א · 121), ואינה טבילה של טומאה וטהרה, אלא גזירת הכתוב העומדת בפני עצמה. ושתי ראיות מגוף הסימן. חדא, שהצריכו להטביל אף את הידות (סעיף י״ב), ונימוקו של המרדכי: « דמה לי ידיו מה לי בית תשמישו הא לאו בפליטת איסור תליא מילתא דהא אפי׳ חדשים צריכין טבילה » (בית יוסף יו״ד ק״כ). ועוד, שדחו הראשונים את הסדר של הגעלה ואחר כך טבילה, שאין כאן « כטובל ושרץ בידו » (תוספות עבודה זרה ע״ה ע״ב ד״ה מגעילן ומטבילן), שהרי אף חדשים חייבים.
מקור הדין — סוף מסכת עבודה זרה :
« וכולן צריכין טבילה בארבעים סאה » (עבודה זרה ע״ה ע״ב)
« כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת » (עבודה זרה ע״ה ע״ב)
« מים שנדה טובלת בהן הוי אומר ארבעים סאה » (עבודה זרה ע״ה ע״ב)
מפת הסימן — שלוש שאלות ותו לא :
מה טיבה של טבילה זו — טהרה, יציאה מרשות, או היתר שימוש ? וממילא: דאורייתא או דרבנן ? (§§ 1–3)
מה גודר את החפצא — המתכת, מקום התשמיש, או המעמיד ? (§§ 4, 7–8)
מה מחיל את החיוב — קניין הישראל, או שֵׁם העובד כוכבים הנקרא על הכלי ? (§ 9)
שלושה טעמים לטבילה — ושלוש תוצאות :
שיטה
לשון הטעם
מקור
הירושלמי (הובא בב״י)
« דטבילה הוא כדי שיצאו מרשותו של נכרי לרשותו של ישראל »
בית יוסף יו״ד ק״כ
הט״ז
« וטעם הטבילה כדי שיצאו מטומאתו של עובד כוכבים לקדושתו של ישראל »
ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק א
הרמב״ם
« ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי געולי עכו״ם לא מידי טמאה »
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ה
נפקא מינה בין הטעמים :
לטעם יציאה מרשות — כל שהכלי עדיין מקצתו ברשות העובד כוכבים (שותפות) לא הועילה הטבילה כלל, וכמו שכתב הש״ך: « דהא בודאי אינו יוצא מידי שם טומאה בטבילה זו דהרי עדיין שם שותפות העובד כוכבים עליו » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״ד).
לטעם קדושת ישראל (הט״ז) — הטבילה מעשה של הכנסה לקדושה, ומשם מתגלגלת שאלת הכוונה והברכה (§ 10).
לטעם גיעולי עכו״ם (הרמב״ם) — קשה: והלא אף כלים חדשים חייבים ! ומכאן שהרמב״ם עצמו הוצרך לומר שאין זה מדין בליעה ממש אלא גזירת הכתוב שסמכוה לגיעולים.
החקירה : האם טבילת כלים היא חיוב מן התורה — גזירת הכתוב הנלמדת מפרשת כלי מדין, והמקרא ״וטהר״ מקורו הגמור ; או שמא מדברי סופרים היא, והכתוב אינו אלא רמז וסמך בעלמא ? כל הסימן — הברכה, נאמנות הקטן, הכרעת הספקות ואף חיוב המשכון — תלוי בחקירה זו.
לשון הרמב״ם — ושתי הקריאות שבו :
« טבילה זו שמטבילין כלי הסעדה הנלקחים מן העכו״ם ואחר כך יתרו לאכילה ושתיה אינן לענין טמאה וטהרה אלא מדברי סופרים » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ה)
והלשון סובלת שני פירושים: (א)הטבילה עצמה אינה אלא מדברי סופרים ; (ב) הטבילה אינה לענין טומאה וטהרה, ומה שאינו לענין טומאה וטהרה — אינו אלא מדברי סופרים, כלומר: תורת הטומאה שבה דרבנן, אבל עצם החיוב דאורייתא.
הקושי — שני ראשונים קראו את הרמב״ם בשני אופנים, ושניהם בבית יוסף אחד :
הר״ן קרא בו קולא, ותלה בכך את פסקו המקל במשכון: « וכתב הר״ן דלטעמיה אזיל שסובר דטבילת כלים אינה אלא מדברי סופרים » (בית יוסף יו״ד ק״כ).
והרשב״א בתשובה כתב היפוכו: « מה שכתבת שהטבלת כלים מדרבנן לא כולם מודים בו ומדברי הרמב״ם יראה שהוא סבור שהוא מדאורייתא » (בית יוסף יו״ד ק״כ בשם תשובות הרשב״א חלק ג׳ סימן רנ״ה).
יישוב — שתי שאלות נפרדות שנתערבו : אין כאן סתירה בקריאת הרמב״ם אלא שתי שאלות: (א) האם הכלי נטמא ונטהר ? — בזה מודה הרמב״ם שאין כאן טומאה כלל, ולכן כתב « אינן לענין טמאה וטהרה » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ה) ; (ב) האם החיוב עצמו מדאורייתא ? — ובזה כתב הרמב״ם עצמו « ורמז לה » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ה), ולשון רמז מורה שאין המקרא דרשה גמורה. הר״ן דן בשאלה השנייה ולמד קולא ; והרשב״א דן בפשט הסוגיא — « ופשטא דשמעתא דשילהי ע״ז הכי משמע טפי » (בית יוסף יו״ד ק״כ) — ולמד חומרא. ולמעשה נקטו רוב האחרונים לחומרא.
שלוש נפקא מינות מפורשות בפוסקים :
נאמנות קטן (סעיף י״ד) — « שאין לשלוח קטן להטביל כלים דכיון דטבילת כלים דאורייתא לא מהימנינן לקטנים עלייהו » (בית יוסף יו״ד ק״כ בשם תרומת הדשן סימן רנ״ז), וכן כתב הט״ז בקצרה: « לפי שטבילת כלים דאורייתא » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ט״ז).
הכרעת ספקות (סעיף י׳) — « ואע״ג דלענין הלכה מסיק מהרש״ל שם דא״צ טבילה מכל מקום ודאי יש להחמיר באיסור דאורייתא » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״א).
משכון (סעיף ט׳) — הרמב״ם פסק לקולא, והב״י הכריע כראב״ד לחומרא: « אבל הרשב״א כתב בשם הראב״ד דמשכנתא צריכה טבילה ונ״ל שהוא העיקר » (בית יוסף יו״ד ק״כ).
דיני טבילת הכלים. ובו ט״ז סעיפים: הקונה מהעובד כוכבים כלי סעודה של מתכו׳ או של זכוכית או כלים המצופים באבר מבפנים אף על פי שהם חדשים צריך להטבילם במקוה או מעיין של ארבעים סאה (טור בשם סה״מ ועב״י): הגה י״א דכלים המצופים באבר אפילו בפנים יטבול בלא ברכה (ב״י בשם סמ״ק וארוך) וכן נוהגין:
כל מחלוקת הראשונים בשיעור המים תלויה בשאלה אחת: האם טבילה זו נלמדת מטבילת טומאה — ואז דינה כמותה, או שהיא בריה בפני עצמה — ואז מחמירים בה כנדה דווקא.
היסוד — חידוש הוא :
בטבילת טומאה, מעיין מטהר בכל שהוא וכלים קטנים עולים בו אף בפחות ממ׳ סאה. ואף על פי כן כתבו התוספות :
« אע״ג דרביעית סגי להטביל מחטין וצינוריות מדאורייתא היינו טבילת טומאה אבל טבילת כלי מדין חידוש הוא ובעי מ׳ סאה » (תוספות עבודה זרה ע״ה ע״ב ד״ה מים שהנדה טובלת)
ומדבריהם למד בעל ספר המצות (סמ״ק) לחלק בין שתי הטבילות, כמו שהאריך הבית יוסף בטעמו.
המחלוקת — האם צריך מ׳ סאה אף במעיין :
שיטה
הדין
מקור
ספר המצות (סמ״ק)
אף במעיין בעי מ׳ סאה: « בכלים הלקוחים מן הנכרים צריך מ׳ סאה »
טור יו״ד ק״כ בשם ספר המצות
הטור
חולק: « ולא נהירא שאין להחמיר בטבילה זו טפי מבטבילת טמאה דלא ידעינן להך אלא ממנה »
טור יו״ד ק״כ
המחבר
פסק כספר המצות, ונקט בפירוש: « במקוה או מעיין של ארבעים סאה »
שו״ע יו״ד ק״כ:א
קושיית הבית יוסף על הטור : הטור בנה את דחייתו על ההנחה שנדה עצמה כשרה במעיין פחות ממ׳ סאה — ולא כן דעת ר״י והרא״ש, וכפי שכתב הטור עצמו בהלכות נדה. וזה לשון הב״י :
« ויש לתמוה עליו שנראה שהוא תופס בפשיטו׳ דנדה אינה צריכה מ׳ סאה במעיין והרי ר״י אינו סובר כן » (בית יוסף יו״ד ק״כ)
תירוץ הט״ז — מהלך חדש בכוונת הטור : הט״ז דחה גם את יישוב הדרכי משה וגם את פשט הב״י, וכתב: « ונ״ל פירוש דברי הטור בדרך זה » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ב) — שאין הטור מדבר בנדה כלל אלא בכלים טמאים. שהרי אין שום משמעות ב״וטהר״ שיהא דווקא במים, ורק ממה שנאמר בכלים טמאים ״במים יובא וטהר״ למדנו במה מצינו שאף כאן במים. וכיון שכל ידיעתנו שטהרתם במים באה מכלים טמאים — אין להחמיר עליהם יותר מהם:
« כיון שאין אנו יודעים שטהרה במים בכלי עובד כוכבים אלא מטבילת כלים טמאים לא נחמיר יותר מהם לענין מעיין » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ב)
ולא החמרנו אלא במה שגילתה תורה בפירוש — ״במי נדה״, דהיינו שיעור מ׳ סאה במקוה.
נפקא מינה למעשה : הטובל כלים בים או במעיין זורם שאין בו כינוס של מ׳ סאה במקום אחד — לדעת הטור עלתה טבילה, ולדעת ספר המצות והמחבר לא עלתה. ולמעשה נקטינן כמחבר שהצריך מ׳ סאה בכל אופן, וכן נהגו בכל מקוואות הכלים. ולמעשה — שאל את רבך.
שלושת המקורות בסוגיא :
« כלי מתכות אמורין בפרשה » (עבודה זרה ע״ה ע״ב)
« הני כלי זכוכית הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה ככלי מתכות דמו » (עבודה זרה ע״ה ע״ב)
« קוניא פליגי בה רב אחא ורבינא חד אמר כתחלתו וחד אמר כסופו והלכתא כסופו » (עבודה זרה ע״ה ע״ב)
שני גדרים שונים לגמרי :זכוכית אינה מתכת, ואף על פי כן דינה כמתכת — ולא מחמת חומרהּ אלא מחמת תכונתה: « הואיל וכי נשתברו יש להן תקנה ». נמצא שהגדר הוא בר־היתוך, לא בר־מתכת. ואילו בקוניא — כלי חרס המצופה אבר — הנידון הפוך: הגוף חרס והציפוי מתכת, והשאלה אם הולכים אחר תחילתו (חרס) או אחר סופו (מתכת), והלכתא כסופו. הרי שביד חכמים שני מדדים: תכונת החומר, ומצב הכלי בשעת שימושו.
המצופה באבר — ברכה או בלא ברכה :
שיטה
הדין
מקור
המחבר
מצופים באבר מבפנים — צריך להטבילם ככל כלי מתכות
שו״ע יו״ד ק״כ:א
הרמ״א
« י״א דכלים המצופים באבר אפילו בפנים יטבול בלא ברכה » — « וכן נוהגין »
רמ״א יו״ד ק״כ:א
הט״ז
בנימוק הרמ״א: « דהציפוי בפנים אינו אלא לנוי »
ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ג
הרחבות הש״ך : הש״ך דקדק שאין ״כלים המצופים באבר״ אלא כלי חרס — « כצ״ל והיינו כלי חרס ודומה להן המצופים באבר » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק א) — והוסיף מאיסור והיתר הארוך: « דהמצופים בזכוכית דינם כמצופים באבר » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ב). וכן הביא את תמיהת הב״ח על המנהג: « ויש לתמוה על מנהג העולם שמשתמשים בקדרות המחופים באבר מבפנים בלא טבילה כלל » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ד).
נפקא מינה — פתרון ״טבילה בלא ברכה״ : בכל מקום שהדין מסופק, אין מבטלים את הטבילה אלא את הברכה. וכתב הש״ך את הדרך המעשית להימלט אף מזה: « ונראה דיש להטבילן עם איזה כלי אחר בברכה כדלקמן סעיף ט׳ » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ה) — ומקורו בתוספות: « ואם יש לו כלי שקנה מן העובד כוכבים המחויב טבילה יטביל זה עמו ויברך על שניהם » (תוספות עבודה זרה ע״ה ע״ב ד״ה אי משום דקסבר משכנתא כזביני). ולמעשה — שאל את רבך.
צריך שיהא הכלי רפוי בידו בשעת טבילה שאם מהדקו בידו הוי חציצה ואם לחלח ידו במים תחילה אין לחוש. (ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה אבל לא במים תלושים) (משמע ממרדכי פרק השוכר):
החקירה — מה פעולתם של המים שעל היד : כשאדם אוחז כלי בידו וטובלו, יש בין ידו לכלי מקום שאין מי המקוה מגיעים אליו. הלחלוח שעל היד בא לפתור זאת — אך כיצד ? שתי אפשרויות: (א) המים שעל היד מצטרפים למי המקוה על ידי השקה, ומעתה הרי הם מי מקוה ממש — ואז אין נפקא מינה מהיכן באו ; (ב) אין מים מוציאים מתורת חציצה אלא מים כשרים בעצמם — ואז דווקא מי מקוה.
הרמ״א והט״ז :
שיטה
במה ילחלח את ידו
מקור
הרמ״א
« ודוקא שלחלח ידיו במי מקוה אבל לא במים תלושים »
רמ״א יו״ד ק״כ:ב
הט״ז
« ודלא כרמ״א שפי׳ דברי הטור דוקא במי מקוה אלא אף תלושין מועילים מטעם השקה »
ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ד
הש״ך (ליישב הרמ״א)
« דהכא אי לאו המים הוי חציצה והלכך המים באו לאפוקי מתורת חציצה ולכך בעינן שיהו מי מקוה ודוק »
ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ז
שורש מחלוקתם — מנין למד כל אחד : הט״ז מוכיח ממשנה מפורשת שהביא — « האוחז ידו באדם ובכלים ומטבילן טמאים ואם הדיח את ידיו במים טהורים » (משנה מקואות פרק ח׳, הובאה בט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ד) — ולשון הדחה סתם משמע אף בתלושין ; ומן הכלל שמשקה טופח מחבר על ידי השקה. ואילו הרמ״א נמשך אחר לשון המרדכי בסוף עבודה זרה, שהחמיר בכלי המונח בדלי מלא מים תלושים. והכריע הט״ז שהמרדכי מדבר בעניין אחר לגמרי — בכובד הכלי המפסיק, ולא ביד האוחזת: « ע״כ מי שרוצה להטביל כלי ילחלח ידיו אפי׳ במים תלושין ויאחז הכלי דיבוק בינוני ויטבילו » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ד).
צריך עיון של הש״ך — למה לא נגזור : הש״ך תמה שהמחבר והאחרונים לא הזכירו כלל את שיטת הרמב״ם החולקת, שכתב בהלכות מקוואות: « האוחז באדם וכלים ומטבילן הרי הן בטומאתן ואע״פ שרפה ידיו גזירה שמא לא ירפה » (הובא בש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ו) — הרי שלדעתו אף רפוי אינו מועיל, מגזירה שמא יהדק. וסיים: « צ״ע שהב״י והאחרונים לא הביאו שום מחלוקת בזה » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ו).
נפקא מינה למעשה :
אחיזה בכוח — חציצה לכולי עלמא ; אחיזה בדיבוק בינוני — כשרה, ולט״ז אף לכתחילה.
לחלח ידיו במי ברז ואחר כך הטביל — לט״ז עלתה טבילה, ולרמ״א יחזור ויטביל.
המטביל כלי כבד המונח בסל או בדלי — כאן החמיר אף הט״ז, שכובד הכלי מבטל את החיבור, ולכן ישקיע את הסל תחילה במים או יטהו על צדו.
שלוש שיטות במרדכי, והובאו בב״י :
« כתב רשב״ם דאין לברך עליהם על הטבילה ויש מברכים על טבילת כלים ויש מברכין על טבילת כלי מתכות » (בית יוסף יו״ד ק״כ בשם המרדכי בסוף עבודה זרה)
הרי שלש מדרגות: אין ברכה כלל · ברכה סתמית · ברכה מפורטת.
החקירה — עד כמה מפרשת הברכה את המצוה : אם נוסח הברכה צריך לכלול את גדרי המצוה שלא יבוא לטעות, יש לומר ״כלי מתכות״ — שלא יבין שכל הכלים חייבים. ואם אין הברכה אלא קריאת שם על המעשה, די ב״כלי״ סתם, ואין מזכירין בברכה את פרטי הדין.
הש״ך והט״ז :
שיטה
הנוסח
מקור
המחבר והרמ״א
« יברך על טבילת כלי » — וברבים « על טבילת כלים »
שו״ע יו״ד ק״כ:ג
הב״ח והש״ך
« ויש פוסקים לברך על טבילת כלי מתכות וכ״כ הב״ח שכן עיקר ושכן ראה נוהג ע״פ זקנים »
ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ח
הט״ז
דוחה: « נראה לע״ד שאין לשנות מהמנהג בזה כלל »
ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ה
ראיית הט״ז — הטענה מתהפכת : אם משום שלא יטעה, הרי גם ״מתכות״ אינו מספיק, שהרי אף כלי מתכות שאינם של סעודה פטורים — ויצטרך לומר ״כלי מתכות של סעודה״:
« ותמהתי דא״כ יברך ג״כ על כלי מתכות של סעודה דלא לשתמע אף שאינם של סעודה אלא ע״כ שא״צ להזכיר בברכה כל פרטי פירושי המצות » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ה)
ודחה את ההשוואה לנר חנוכה ולכיסוי הדם בעפר, שבהם יש טעם מיוחד לפרש. ובסוף דבריו הביא דעה קיצונית שראה באיסור והיתר: « אך מהר״ז רונקי״ל השיב שאין להזכיר כלי רק להטביל סתם » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ה).
היסוד — ״טבילה בלא ברכה״ ככלי הכרעה :
בכל הסימן חוזר ונשנה הביטוי יטבול בלא ברכה — במצופה באבר (סעיף א׳), בסכין של שחיטה (סעיף ה׳), במשכון (סעיף ט׳), באומן (סעיף י׳). אין זו הכרעה בדין אלא פיצול הספק: את הטבילה, שהיא חומרא בלא הפסד, עושים ; ואת הברכה, שספיקה לקולא, מונעים. וכתב הבית יוסף בפירוש על מחלוקת המעמיד: « ולפיכך מחמירין להטבילו בלא ברכה מספק והכי נקיטינן » (בית יוסף יו״ד ק״כ).
סעיף ד׳ : טריפיד״ש ששופתים עליהם קדירות אינם טעונות טבילה אבל פדיליא״ש טעונות טבילה מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו:
סעיף ה׳ : סכין של שחיטה (או סכין שמפשיטין בו) (ארוך) יש מי שאומר שאינו צריך טבילה: הגה ויש חולקין (תשב״ץ) וטוב לטובלו בלא ברכה הברזלים שמתקנים בהם המצות אינם צריכים טבילה (ארוך) וכן כיסוי שכופין על הפת לאפותו אבל כיסוי קדירה צריך טבילה (הגהות אשיר״י):
מקור המיעוט בגמרא : הקשה רב ששת שאם אף כלים חדשים חייבים, יתחייבו אף כלים שאינם של אכילה — « אפילו זוזא דסרבלא נמי » ; והשיב לו רב נחמן :
« כלי סעודה אמורין בפרשה » (עבודה זרה ע״ה ע״ב)
וטעמו כמו שכתב הבית יוסף, דכתיב ״כל דבר אשר יבא באש״, ואין דרך להשתמש באש אלא בכלים של צרכי סעודה.
החקירה — ״כלי סעודה״ או ״כלי אוכל נפש״ : האם המדד הוא מקום הכלי בשרשרת ההכנה — שרק כלי הבא במגע עם המאכל כשהוא ראוי לאכילה נקרא כלי סעודה ; או שמא כל כלי המשמש בהכנת אוכל נפש בכלל. וזו בדיוק המחלוקת בין הפרישה לב״ח, ולה נפקא מינות רבות.
הפרישה והב״ח — מספריים של ירק :
שיטה
הדין
מקור
הב״ח
חייבים — שהרי לענין חבלה חשיבי « כלי שעושין בו אוכל נפש »
הובא בש״ך יו״ד ק״כ ס״ק י״א ובט״ז ס״ק ז, בשם הב״ח מחושן משפט סימן צ״ז
הפרישה
פטורים — אין ״אוכל נפש״ ענין ל״כלי סעודה״
הובא בט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ז
הכרעת הט״ז
« ואני אומר דיפה כ׳ בפרישה »
ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ז
הכרעת הש״ך
« אלא נראה כמ״ש בפרישה דמספרים של ירק א״צ טבילה »
ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק י״א
ראיית הט״ז — סכינא דאשכבתא : הט״ז מוכיח שההשוואה לחבלה נפרכת מיניה וביה: סכין הקצבים נמנה בגמרא בכלים שאין ממשכנין, ובכל זאת פסקו כאן שסכין שמפשיטין בו פטור מטבילה — « אלא דע״כ אין ענין כלי שעושין בו אוכל נפש לענין כלי סעודה כלל » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ז). וסיים בכלל גדול: « ובכולן הטעם דכל שצריך לדבר המשתמש לבישול א״צ טבילה » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ז).
חילוקו של הש״ך — למה סכין שחיטה עדיף מברזלי המצות : קשה על הרמ״א: אם בסכין של שחיטה כתב « וטוב לטובלו בלא ברכה », מדוע בברזלים שמתקנים בהם המצות פטר לגמרי ? ותירץ הש״ך:
« ונראה דס״ל להרב דהברזלים גרעי טפי שא״א לשמשן למאכל אחר משא״כ סכין של שחיטה שאפשר לשמשו למאכל אחר » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק י״א)
ובטעם הפטור העיקרי הביא הש״ך מן המרדכי: « דלאו כלי סעודה הן דהא דהבהמה חזיא לאכילה משום הכי לא חשיב כלי סעודה דעדיין צריכה בישול או צלייה » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק י׳).
נפקא מינה למעשה — מפת הכלים :
טריפיד״ש (חצובה שמניחים עליה קדרה) — פטורה, שאין המאכל נוגע בה ; פדיליא״ש (רשת צלייה) — חייבת, « מפני שנותנים עליהם המאכל עצמו » (שו״ע יו״ד ק״כ:ד).
סכין של שחיטה — « יש מי שאומר שאינו צריך טבילה », ולרמ״א « וטוב לטובלו בלא ברכה » (שו״ע ורמ״א יו״ד ק״כ:ה).
כיסוי שכופין על הפת — פטור ; כיסוי קדירה — חייב, שהוא חלק מכלי הבישול (רמ״א יו״ד ק״כ:ה).
מקדח שמנקבין בו ברזות החביות — פטור לדעת הש״ך, « ודלא כמהרי״ל בסוף הלכות טבילה שכתב שצריכין טבילה וכן נוהגים » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק י״א).
סעיף ו׳ : כלי עץ שיש לו חשוקים של ברזל מבחוץ שמעמידים אותו אינו טעון טבילה:
סעיף ז׳ : כוס של כסף מחובר בכלי עץ צריך טבילה: הגה וכן רחיים של פלפלין שבתוך העץ יש ברזל קבוע שטוחנין בו צריך טבילה (מרדכי) וכן המשפכות של ברזל או הברזות של ברזל ושאר מתכות כולן צריכים טבילה (ארוך) ודוקא שעיקר הכלי הוא של מתכות אבל אם עיקר הכלי הוא של עץ רק שמעט ברזל קבוע בו הואיל ואפשר להשתמש בו בלא הברזל אין צריך טבילה אבל כלי המתוקן ביתדות של ברזל ובלא היתדות לא היה אפשר להשתמש בו והם מבפנים צריך טבילה (כך משמע מב״י בשם הגהות מיימוני פי״ז):
החקירה — מה קובע את זהות הכלי : כלי מורכב משני חומרים — עץ ומתכת. במה תלוי דינו: במעמיד, כלומר בחלק שבלעדיו אין הכלי עומד ; או במקום התשמיש, כלומר בחלק שהמאכל והמשקה נוגעים בו ? זו מחלוקת עתיקה שיסודה בפרק קמא דשבת (בכלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכם אבר), והביאה הט״ז: « פירוש דהיינו ר״מ בפרק קמא דשבת כלי זכוכית שניקבו והטיף לתוכו אבר רבי מאיר מטמא שהולך אחר המעמיד » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ח).
המחלוקת בראשונים :
שיטה
הכלל
מקור
התוספות והרא״ש
« אפילו למ״ד הכל הולך אחר המעמיד אין צריכין טבילה כיון דאין משתמשין בהן דרך המתכת »
« דבין מצופה מבפנים בין מחופה מבחוץ ולא מבפנים טעון טבילה דלא חילקו חכמים בין מבפנים למבחוץ »
בית יוסף יו״ד ק״כ
הכרעת הבית יוסף
« ולפיכך מחמירין להטבילו בלא ברכה מספק והכי נקיטינן »
בית יוסף יו״ד ק״כ
היסוד — ״הכל הולך אחר המקום שמשתמש בו המשקה״ :
הבית יוסף העמיד את הכלל בלשון חדה: « דהכל הולך אחר המקום שמשתמש בו המשקה שאם המקום ההוא מתכת אע״פ שמעמידו עץ טעון טבילה » (בית יוסף יו״ד ק״כ). וזהו בדיוק מה שקבע הרמ״א בהגהתו: « ודוקא שעיקר הכלי הוא של מתכות אבל אם עיקר הכלי הוא של עץ רק שמעט ברזל קבוע בו הואיל ואפשר להשתמש בו בלא הברזל אין צריך טבילה » (רמ״א יו״ד ק״כ:ז).
קושיית הט״ז על הבית יוסף — סתירה בתוך כדי דיבור : אם כפירוש הב״י בטור, שכוס הכסף וכלי העץ בחשוקי הברזל חד דינא אית להו, קשה: הטור עצמו פסק בסמוך ממש שכלי עץ בחשוקי ברזל אינו טעון טבילה « אפי׳ למי שהולך אחר המעמיד » (טור יו״ד ק״כ) — והיאך יסתור דבריו מיד ? וזה לשון הט״ז: « ולע״ד תמוה אם פי׳ בטור דברי הסמ״ק כן דא״כ היה לו לפסוק גם בחשוקים של ברזל דלעיל מיניה כן דהא לב״י חד דינא אית להו והוא סותר דברי עצמו תוך כדי דיבור » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ט).
תירוץ הט״ז — כלי בתוך כלי, והמחבר חזר בו : הט״ז מפרש שהסמ״ק מדבר בכלי כסף המונח בתוך כלי עץ שהחיצון נראה קצת אף מבפנים, ובזה שייך שם ״מעמיד״ ; ופסק שאין הולכים אחריו אלא אחר עיקר התשמיש. ומכאן הסיק שהמחבר בשולחן ערוך חזר בו ממה שכתב בבית יוסף: « וכן נראה מדברי הש״ע כאן שתחילה כתב בחשוקין של ברזל שא״צ טבילה ואח״כ כתב בכלי של כסף כאן דצריך טבילה דמשמע כדינו אפי׳ בברכה משמע דהדר ביה ממה שכתב בב״י » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ט) — ולכן « ולא כמ״ש בלבוש דבהאי טבילה שזכר הש״ע בסעיף ז׳ שהיא בלא ברכה אלא צריכה טבילה בברכה וזהו ברור » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ט).
הש״ך — אותה מסקנה בדרך אחרת : אף הש״ך העמיד שהטבילה שבסעיף ז׳ היא בברכה, אלא שלא הצריך לומר שהמחבר חזר בו, אלא חילק בין שני המקרים :
« י״ל דהתם אי לאו העץ לא היה הכוס מתוקן כלל והעץ הוא מעמידו אבל הכא מיירי שהכוס הוא כהלכתו רק שהוא מחובר בכלי עץ » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק י״ג)
ומאידך על סעיף ו׳ (חשוקי הברזל) העיר: « צ״ע דבב״י פסק הלכתא דיש לטובלו בלא ברכה דמספקא לן אי אזלינן בתר המעמיד או לא » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק י״ב).
נפקא מינה — טבלת הכרעה :
כלי עץ בחשוקי ברזל מבחוץ — מדינא פטור (מחבר) ; ולב״י ולש״ך ראוי להטביל בלא ברכה.
כוס כסף המחובר בכלי עץ — חייב, ולט״ז ולש״ך אף בברכה.
רחיים של פלפלין — החלק שיש בו ברזל טוחן חייב ; והביא הש״ך: « דהתחתון המקבל התבלין אין צריך טבילה » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק י״ד).
משפך של עץ ובו שפופרת ברזל — פטור: « דמאחר שאינו מעמיד בטלה אצל המשפך » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק ט״ו).
סעיף ח׳ : השואל או שוכר כלי מהעובד כוכבים אינו טעון טבילה אבל אם ישראל קנאו מהעובד כוכבים והשאילו לחבירו טעון טבילה שכבר נתחייב ביד הראשון ויש מי שאומר שאם לא לקחו הראשון לצורך סעודה אלא לחתוך קלפים וכיוצא בו אין צריך להטבילו: הגה אבל הראשון אסור להשתמש בו לצרכי סעודה אפילו דרך עראי בלא טבילה אף על פי שלקחו לצורך קלפים (ד״ע ואו״ה) וכן אם קנאו ישראל השני מן הראשון לצורך סעודה צריך טבילה גבי השני (בית יוסף):
סעיף ט׳ : משכן עובד כוכבים כלי לישראל אם נראה בדעת העובד כוכבים שרוצה לשקעו בידו טעון טבילה ואם לאו יטבילנו בלא ברכה או יקנה כלי אחר ויטבילנו עמו: (ואם לבסוף נשתקע בידו יחזור ויטבילנו בלא ברכה) (בית יוסף בשם תשובה אשכנזית ואגור והוא בתשובת מהרי״ל סימן ס׳):
סעיף י׳ : ישראל שנתן כסף לאומן עובד כוכבים לעשות לו ממנו כלי אינו צריך טבילה (כן משמע ממרדכי): הגה ויש חולקין (טור בשם ריצב״א) ויש לטובלו בלא ברכה ואם מקצת הכסף שנעשה ממנו הכלי של עובד כוכבים צריך טבילה (משמע ממרדכי) וכן אומן ישראל שעשה כלי לעובד כוכבים וקנאו ממנו יטבילנו גם כן בלא ברכה אם העובד כוכבים נתן כל המתכות (ארוך) אבל אם עשאו לעצמו רק שקנה המתכות מן העובד כוכבים או שנתן מקצת מתכות משלו אין צריך טבילה (ב״י בשם הגהות אשיר״י):
סעיף י״א : ישראל שמכר כלי לעובד כוכבים וחזר ולקחו ממנו צריך טבילה אבל אם משכנו בידו וחזר ופדאו ממנו אינו צריך טבילה: הגה ישראל ועובד כוכבים שקנאו כלי בשותפות אין צריך טבילה ישראל שגנבו או גזלו ממנו כליו והוחזרו לו אין צריך טבילה אבל שר או מושל שאנסו ישראל ולקחו כליו והוחזרו לו צריכין טבילה דכבר נשתקעו ביד העובד כוכבים (ארוך):
המיעוט שבגמרא :
« לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה אבל שאולין לא » (עבודה זרה ע״ה ע״ב)
ומכאן שאין החיוב נמדד בשימוש אלא בקניין — ״כמעשה שהיה״, ככלי מדין שנעשו רכוש ישראל.
החקירה הגדולה של הסימן : מה מחיל את חיוב הטבילה ?
צד א׳ — קניין הישראל : הכלי יוצא מרשות נכרי לרשות ישראל, וכלשון הירושלמי שהביא הב״י. לפי זה החיוב תלוי בקונה.
צד ב׳ — שֵׁם העובד כוכבים שנקרא על הכלי : כלשון התוספות באומן — « כיון דאין שמו עליו דלא הוי כמעשה שהיה שהיו הכלים של מדין » (תוספות עבודה זרה ע״ה ע״ב ד״ה אי משום דקסבר משכנתא כזביני). לפי זה החיוב תלוי במוכר.
חמש נפקא מינות מפורשות בסעיפים ח׳–י״א :
שאול ושכור — פטור, שאין כאן קניין כלל. אבל ישראל שקנה והשאיל לחבירו — השני חייב, וכמו שכתב רשב״ם בתוספות: « ישראל ששאל כלי מישראל חבירו שקנה מעובד כוכבים צריך טבילה כיון שבא לידי חיוב טבילה ביד ישראל ראשון » (תוספות עבודה זרה ע״ה ע״ב ד״ה אבל שאולין לא) — הרי שהחיוב נדבק בחפצא ואינו פוקע.
אומן — לתוספות אין שם העובד כוכבים על הכלי, ולריצב״א « דקיי״ל הכל הולך אחר המעמיד » (טור יו״ד ק״כ), ומאחר שהעובד כוכבים העמידו — הרי הוא כשלו.
שותפות — פטור, ובטעמו כתב הש״ך: « דהא בודאי אינו יוצא מידי שם טומאה בטבילה זו דהרי עדיין שם שותפות העובד כוכבים עליו » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״ד), והוסיף: « אבל אם חזר וקנה חלק העובד כוכבים צריך טבילה » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״ו).
גניבה וגזילה — פטור אף שנתייאשו הבעלים, « דבגנב וגזלן אע״פ שנתייאשו לגמרי מאחר שאינן רשאין להחזיק בו בפרסום לא נקרא שם העובד כוכבים עליו וא״צ טבילה » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״ז) ; וכן בט״ז: « כיון שאינו רשאי להחזיקו בפרסום לא נקרא שם העובד כוכבים עליו ואע״פ שזה נתייאש ממנו » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ט״ו). אבל שר או מושל שאנס בפרהסיא — חייב.
מכר וחזר וקנה — חייב, שנקרא שם העובד כוכבים עליו ; אבל מִשכן וחזר ופדה — פטור, שאין המשכון קניין.
ולמעשה — שאל את רבך.
היסוד — הגניבה מוכיחה :
דין הגנב הוא הראיה החותכת שהגדר אינו ״יציאה מרשות ישראל״ בעלמא. שהרי הכלי היה ברשות הגנב הנכרי ממש, והבעלים נתייאשו — ובכל זאת פטור. וכל כך למה ? מפני שלא נקרא שם העובד כוכבים עליו, שאינו רשאי להחזיק בו בפרסום. הרי שהמדד אינו החזקה פיזית אלא בעלות מוכרת וגלויה — ״כמעשה שהיה״ בכלי מדין, שהיו של מדין בפרהסיא.
המשכון — ספק שלא נפשט :
שיטה
הדין
מקור
הגמרא
« ולא ידענא אי משום דקסבר משכנתא כזביני דמיא אי משום דחזי לגוי דדעתיה לשקועיה »
עבודה זרה ע״ה ע״ב
הרמב״ם
לקולא: « או שמשכן העכו״ם אצלו כלי מתכות … ואינו צריך להטביל »
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ו
הראב״ד (ברשב״א)
לחומרא, והב״י הכריע כן: « ונ״ל שהוא העיקר »
בית יוסף יו״ד ק״כ
התוספות והמחבר
« וכיון דלא איפשיטא מטבילין למשכנתא בלא ברכה »
תוספות עבודה זרה ע״ה ע״ב ד״ה אי משום דקסבר משכנתא כזביני · שו״ע יו״ד ק״כ:ט
הש״ך
« אבל אם יודע בבירור שאין דעת העובד כוכבים לשקעו פשיטא דא״צ טבילה »
ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק י״ט
אי־סימטריה — משכון ישראל אצל נכרי : בסעיף י״א נפסק שישראל שמשכן כלי ביד עובד כוכבים ופדאו — אינו צריך טבילה, ואף שבסעיף ט׳ הסתפקנו במשכון של נכרי ביד ישראל. וכבר עמדו על החילוק התוספות והרא״ש. והט״ז הוסיף ראיה מפסחים: « ואע״ג דלעיל יש ספק בישראל שיש לו משכון מעובד כוכבים הכא שאני וראייה מפ׳ כל שעה (פסחים דף ל״א) דאמרינן דיש פלוגתא אי קני ישראל משכון מעובד כוכבים אבל עובדי כוכבים מישראל דברי הכל לא קנה » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק י״ד). וכתב עוד בשם מהרש״ל: « ואפילו אם נתייאש מלפדות אבל אם מתחילה השכין אדעתא שלא לפדות צריך טבילה » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק י״ד).
סוגיית האומן — שלוש קריאות בטור : הטור הביא דעה ראשונה הפוטרת — « שלא נקרא שם הנכרי עליו » (טור יו״ד ק״כ) — ואחריה את הריצב״א המחייב. ומהי בדיוק מחלוקתם ?
הבית יוסף — ״הכל הולך אחר המעמיד״ היינו שהעובד כוכבים העמיד את הכלי ; והודה בעצמו: « אלא שהלשון דחוק לפרש דקיי״ל הכל הולך אחר המעמיד כענין שפירשתי » (בית יוסף יו״ד ק״כ).
הב״ח — מיירי שהעובד כוכבים נתן את הכסף הצריך לתיקון, ואינו חולק על גוף הדין.
הט״ז — « והנלע״ד פי׳ ברור בזה » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק י״ב) : המחלוקת היא בשאלה אם הפטור תלוי בקריאת שם או בבעלות האומן על השבח.
מהלך הט״ז — שתי אמות מידה נפרדות : הדעה הראשונה תולה את הפטור בקריאת שם — וכיון שאין שם העובד כוכבים על הכלי, אין נפקא מינה כמה שבח קנה ; והריצב״א תולה באומן קונה בשבח כלי — וכיון שקנה את השבח, ואותו מיעוט הוא המעמיד, נמצא עיקר הכלי שלו. ומסקנתו: « ויפה פסק רמ״א שיש לטבול בלא ברכה כלי שנתן ישראל הכסף » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק י״ב). וכן הכריע הש״ך נגד הב״ח: « דהעיקר כמ״ש הב״י והרב דדעת הטור בשם ריצב״א דאפי׳ בכסף של ישראל כיון שהעובד כוכבים עושה עיקר הכלי צריך טבילה » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״א).
סעיף י״ג : צריך להעביר החלודה קודם טבילה ואם לא העביר אם מקפיד עליו חוצץ ואם שפשף ונתן בגחלים ונשאר עדיין מעט של חלודה שלא יכול לעבור על ידי כך הוי מיעוטו שאינו מקפיד עליו ואינו חוצץ (וע״ל סימן ר״ב מדין חציצה):
סעיף י״ד : אין מאמינים קטן על טבילת כלים. (אבל אם טבלו לפני גדול הוי טבילה) (ת״ה סימן רנ״ז):
סעיף ט״ו : אם הטביל כלים על ידי עובד כוכבים עלתה להם טבילה. (אבל אינו נאמן על הטבילה) (ד״ע):
סעיף ט״ז : אם שכח ולא הטביל כלי מערב שבת או מערב יום טוב יתננו לעובד כוכבים במתנה ואחר כך ישאלנו ממנו ומותר להשתמש בו: הגה וכן יעשה אפילו בחול במקום שאין לו מקוה (ב״י) ואם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה לא נאסר מה שנשתמש בו ויטבלנו עוד: (טור והפוסקים):
ידות וחלודה — שני דיני חציצה : חיוב הטבלת הידות (סעיף י״ב) אינו דין חציצה אלא דין בגוף הכלי, וכנימוק המרדכי שהובא לעיל. ואילו החלודה (סעיף י״ג) היא חציצה גמורה, ודינה כדין כל חציצה: הכל תלוי במקפיד. וכתב הבית יוסף בשם ה״ר שמשון: « אותם כלי מתכות שהעלו חלודה ואין יכולין להעביר חלודה ע״י שפשוף וע״י גחלים שלא ישאר מעט הו״ל מיעוטו שאינו מקפיד ואינו חוצץ בטבילה » (בית יוסף יו״ד ק״כ) — ומכאן נלמד גדר מעשי: מה שאי אפשר להסירו בטרחה רגילה, שוב אין אדם מקפיד עליו.
החקירה — האם טבילה זו צריכה כוונה : בטבילת נדה נחלקו רב ורבי יוחנן אם צריכה כוונה, ונפסק להחמיר. וכאן: המחבר פסק שהטביל על ידי עובד כוכבים — עלתה טבילה (סעיף ט״ו), ופסק שאין מאמינים קטן (סעיף י״ד) — אך לא הצריך ללמד את הקטן שיכוון. האם משום שאין כאן דין כוונה כלל ?
הב״ח והש״ך :
שיטה
העמדה
מקור
הב״ח
הרשב״א הקל לשיטתו בנדה, ולדידן דמחמרינן בנדה — יש להחמיר אף כאן
הובא בש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״ח ובט״ז ס״ק י״ז
הש״ך
דוחה, שהרשב״א עצמו פסק בנדה כרבי יוחנן ; והטעם שטבילה זו שאני, וכתרומת הדשן: « דאינה מטומאה לטהרה ואינה אוסרת מה שבא לתוכה קודם הטבילה ואינה אלא גזירת הכתוב מנ״ל דבעי כוונה »
ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״ח
הט״ז
מן הרמ״א שלא הצריך ללמד את הקטן: « משמע שתופס כתירוץ האחרון דכאן לא בעינן כוונה כלל »
ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק ט״ז
נפקא מינה חדה — כלים שנפלו למים : אם אין טבילה זו צריכה כוונה, הרי שכלים שנפלו מאליהם למקוה — עלתה להם טבילה. וכן הכריע הש״ך במפורש :
« ולפ״ז אם נפלו כלים למים קודם טבילה א״צ טבילה כמ״ש בתשובת מהר״מ » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״ח) ולמעשה — שאל את רבך.
לכתחילה ובדיעבד בטבילה על ידי עובד כוכבים : לשון המחבר « עלתה להם טבילה » (שו״ע יו״ד ק״כ:ט״ו) משמע דיעבד. והט״ז העיר שבמקור הדין (תשובת הרשב״א) התירו אף לכתחילה, אלא שיש מניעה אחרת — הברכה:
« אבל תמיה לי היאך יברך על מה שיטביל העובד כוכבים והישראל אינו עושה כלום ע״כ אין ראוי לעשות כן לכתחלה » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק י״ז). ופתרונו: שיטביל הישראל כלי אחד באותה שעה ויברך עליו, והעובד כוכבים יסייע בשאר.
המתנה לנכרי — עצה או תקנת קבע (סעיף ט״ז) : מקור העצה במרדכי, כמו שהביא הב״י: « מי ששכח ולא הטביל כלי מע״ש או מעי״ט יתן הכלי לנכרי במתנה ויחזור וישאלנו ממנו והו״ל כשואלו מן הנכרי דא״צ טבילה » (בית יוסף יו״ד ק״כ). אך הט״ז סייג אותה מאוד :
« נ״ל דהאי תיקונא אינו אלא לפי שעה » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק י״ח)
שהרי סוף סוף הכלי משתקע ביד ישראל, ולא עדיף ממשכון שדעתו לשקעו. ומסקנתו: « ה״נ נראה דצריך טבילה אחר שאפשר לו לטבול אפי׳ בברכה » ; ומחשש ספק ברכה סיים: « אבל כיון שאין זה מפורש בפוסקים יש ליזהר שיטביל כלי אחר עמו משום חשש ספק ברכה » (ט״ז יו״ד ק״כ ס״ק י״ח). והש״ך הפנה לתקנה אחרת שכתב הרמ״א: « עיין בא״ח סי׳ שכ״ג ס״ז כתב הרב תקנה אחרת » (ש״ך יו״ד ק״כ ס״ק כ״ט).
היסוד המסיים — עבר והשתמש :
נפסק בסעיף ט״ז שאם עבר והשתמש בכלי בלא טבילה לא נאסר מה שנשתמש בו, ומקורו בירושלמי כמו שכתב הרא״ש, וכן פסק הרמב״ם. וזוהי הראיה האחרונה והחזקה לכל מהלך הסימן: אילו היתה הטבילה מדין בליעה או טומאה — היה המאכל נאסר. ומאחר שאינו נאסר, הרי שאין החיוב אלא איסור על הגברא להשתמש בכלי עד שיטבילנו, ולא פגם בחפצא של המאכל.
גמרא : עבודה זרה ע״ה ע״ב (הלוקח כלי תשמיש מן הגוים · ארבעים סאה · כלי סעודה וכלי מתכות · זכוכית וקוניא · לקוחין ושאולין · משכנתא) · עבודה זרה ע״ו ע״א (הגעלה וליבון) · שבת ט״ו ע״ב (הכל הולך אחר המעמיד) · חולין י״ב ע״ב (כוונת קטן)
ראשונים : רש״י · תוספות (סוף עבודה זרה) · רשב״ם · רבנו שמשון · ריצב״א · רמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז · הלכות מקוואות) · ראב״ד · רשב״א (תורת הבית ותשובות) · ר״ן · רא״ש · מרדכי · אבי העזרי · ספר מצות קטן (סמ״ק) · הגהות אשירי · הגהות מיימוניות · תשב״ץ · כל בו · טור
אחרונים : בית יוסף · דרכי משה · רמ״א · איסור והיתר הארוך · מהרי״ל · מהרש״ל · ב״ח · פרישה · לבוש · ש״ך · ט״ז · באר הגולה · באר היטב · ביאור הגר״א · פתחי תשובה