סימן ק״כ עסק בטבילה — גזירת הכתוב שאינה תלויה בבליעה כלל, ולכן אף כלים חדשים בכלל החיוב. סימן קכ״א עוסק בדבר אחר לגמרי: הוצאת האיסור הבלוע בדופני הכלי. שני הסימנים נפגשים בכלי אחד ובמעשה קנייה אחד, ומכאן הצורך לברר את סדרם (סעיף ב׳), אבל גדריהם שונים בתכלית.
היסוד — משפט אחד נושא את כל הסימן :
כתב המחבר כדרך שנשתמש בהן העובד כוכבים כך הוא הכשרן — והוא ניסוחו ההלכתי של כלל הש״ס ״כבולעו כך פולטו״. מידת ההכשר נגזרת ממידת הבליעה, לא מחומר הכלי ולא מחומרת האיסור. כלי שנשתמשו בו בצונן אינו נכשר ברותחין, וכלי שנשתמשו בו על גבי האור אף הוא אינו נכשר ברותחין.
מהי פעולת ההכשר — הפלטה של הבלוע החוצה, או כילוי של הבלוע במקומו ? (וממילא: מה דין כלי שהוכשר מקצתו).
מה נמדד בכלל ״כבולעו כך פולטו״ — עוצמת החום בלבד, או גם האמצעי שבו נבלע (מים, שמן, אור) ? (סעיף ד׳ — מחבת).
מה מכשיר בצונן — הפלטת בלוע, או הסרת שמנונית הדבוקה על פני הכלי ? (סעיף א׳ וסעיף ז׳ — נעיצה וגומות).
היסוד — ״כבולעו כך פולטו״ הוא מידה, לא סתם עצה :
כלל זה נאמר בגמרא בלשון סברה גמורה, ומכוחו נדחית כל הצעה של הכשר חמור פחות מן התשמיש או חמור ממנו :
«עֵץ פָּרוּר מַגְעִילוֹ בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן. קָסָבַר: כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ» (פסחים ל׳ ע״ב)
ומאותו כלל עצמו למדו להיפוך — שאף הכשר קל כשר, ובלבד שיהא כדרך הבליעה :
«קָסָבַר: כְּבוֹלְעוֹ כָּךְ פּוֹלְטוֹ — מָה בּוֹלְעוֹ בְּנִצוֹצוֹת, אַף פּוֹלְטוֹ בְּנִצוֹצוֹת» (עבודה זרה ע״ו ע״ב)
נמצא שהכלל דו־סטרי: הוא מחייב ליבון במקום שנבלע באור, ומתיר להסתפק בניצוצות במקום שנבלע בניצוצות.
לשון מרן : סדר הכשר כלים הנקנים מן העובד כוכבים. ובו ז׳ סעיפים: הלוקח כלים ישנים מן העובד כוכבים כדרך שנשתמש בהן העובד כוכבים כך הוא הכשרן לפיכך הלוקח כלי תשמיש ישנים שנשתמש בהם בצונן כגון כוסות וצלוחיות וכיוצא בהן מדיחן וצריך לשפשפן היטב במים בשעת הדחה כדי להסיר ולמרק האיסור שעל גביהן ואחר כך שוטפן במים ומטבילן והם מותרים: הגה יש מקומות שנהגו היתר לשום יין בכלים שנסריהם מדובקים בחלב משום שטבע היין לברוח מן החלב והחלב נקרש ועומד בעצמו ואינו נוגע כלל ביין (ריב״ש סימן קמ״ט):
החקירה : כשאנו מכשירים כלי — מה בדיוק אנו עושים לאיסור הבלוע ? שתי אפשרויות, ושתיהן נאמרו במפורש בראשונים : (א) הַפְלָטָה — האיסור יוצא מן הכלי אל המים או אל האש, והכלי נשאר ריק ; (ב) כִּלָּיוֹן — האיסור אינו יוצא לשום מקום, אלא נשרף ומתבטל במקומו ממש. החקירה נראית מופשטת, והיא־היא ההכרעה המעשית של סעיף ו׳ ושל דין השפוד.
לשון הרא״ה (בדק הבית) — ההבחנה החדה בין שני ההכשרים :
«אבל ליבון בשום מקום אינו מפליט כל איסור שבו אלא כלוי הוא שמכלה איסור שבתוכו ולפיכך הוא הכשר» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק י״ז, בשם הרא״ה בבדק הבית)
ולשון הט״ז באותו יסוד ממש :
«לפי שהכשר הליבון אינו עושה הפלטה במה שבלוע אלא שהוא מכלה האיסור שבתוכו ואם מלבנו במקום הבלוע לחוד אינו מכלה רק במקום הליבון לחוד ומה שנאסר בשאר הכלי נשאר עדיין משא״כ בהכשר הגעלה שהוא עושה הפלטה מה שבלע» (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ז)
מה נולד מכאן : אם הליבון מכלה ואינו מפליט, הרי שהוא פועל רק במקום שהאש הגיעה אליו ; ואילו ההגעלה, שהיא הפלטה בלחות, מושכת עמה גם את הבלוע שברחוק. ומכאן ההיפוך המפתיע שבשיטת הרא״ה : דווקא בליבון — ההכשר החמור — צריך להכשיר את כל הכלי, ואילו בהגעלה — ההכשר הקל — די בהכשר המקצת. אין זו קולא וחומרא, אלא הבדל במהות הפעולה.
שלוש שיטות בגדר ההכשר — ושלוש תוצאות בסעיף ו׳ :
שיטה
גדר ההכשר
כלי שנבלע במקצתו
הרשב״א (תורת הבית ומשמרת הבית)
הבליעה מתפשטת בכל הכלי מדין חם מקצתו חם כולו
צריך להכשיר את כולו — בהגעלה ובליבון כאחד
הרא״ה (בדק הבית)
הגעלה מפליטה, ליבון מכלה
הגעלה — די במקצת ; ליבון — צריך כולו
הטור
הכל נמדד בכלל כבולעו כך פולטו
נבלע במקצת — נכשר במקצת, בכל ההכשרים
נפקא מינות מיידיות :
שפוד שצלה בו איסור בראשו — לרשב״א צריך ליבון כל השפוד ; לרא״ה ולטור די בליבון מקום הצלייה (וראה להלן, מסקנת הט״ז בזה).
קדרה שנפל בה איסור בצדה האחד — לרשב״א הגעלת כולה ; לרא״ה ולטור הגעלת אותו מקום.
כלי שהוכשר מקצתו ונשתמש בהיתר במקצת השני — האם ההיתר נאסר ? בזה תלוי כל דיון הש״ך בסימן, ולהלן מסקנתו.
המחבר לא הסתפק בלשון הברייתא ״מדיחן״, אלא הוסיף שני תנאים: שפשוף היטב במים בשעת ההדחה, ושטיפה לאחריה. תוספת זו אינה חומרה בעלמא — היא מגדירה מהו איסור של כלי צונן.
מקור התוספת — דקדוקו של הראב״ד, שהביאו הר״ן :
«שצריך לשפשף היטב במים בידו בשעת הדחה ולא שיעביר המים עליו בנחת דא״כ למה הוצרכו לטבילה והדחה תסגי ליה בטבילה לחודה» (בית יוסף יו״ד קכ״א)
הראיה שבתוך הקושיה : אילו די היה בהעברת מים בנחת — הרי הטבילה עצמה מעבירה מים על כל הכלי, ולמה הוצרכה הברייתא להדחה בנוסף לטבילה ? מוכח שההדחה אינה פעולת מים אלא פעולת יד: לא הפלטת בלוע, אלא הסרת שמנונית הדבוקה. וכלי צונן אין בו בלוע כלל — כל איסורו הוא מה שעל גביו.
ומכאן סמכו למידת השפשוף על לשון המשנה בזבחים :
«מְרִיקָה וּשְׁטִיפָה – מְרִיקָה כִּמְרִיקַת הַכּוֹס, וּשְׁטִיפָה כִּשְׁטִיפַת הַכּוֹס» (זבחים צ״ו ע״ב)
חקירה — שני מיני איסור בכלי :(א) בָּלוּעַ — טעם שנכנס לתוך דופן הכלי בחום, ואין מוציאו אלא כדרך שנכנס ; (ב) נִדְבָּק — שמנונית וממשות היושבות על פני הכלי, ואין להן שום עסק עם חום כלל. ההגעלה פועלת על הראשון בלבד, והשפשוף על השני בלבד. שני מסלולים נפרדים לגמרי — וזו נקודת המפתח לכל דין הסכין שבסעיף ז׳.
וכך ניסח הבית יוסף את ההבחנה עצמה, בביאור הירושלמי בדין הסכין :
«דלא מהניא הגעלה אלא לפלוט האיסור הבלוע בתוך הסכין אבל לא מהניא להעביר איסור הנדבק והשפשוף בקרקע מהני להעביר איסור הנדבק» (בית יוסף יו״ד קכ״א)
נפקא מינה — הגהת הרמ״א שבסוף סעיף א׳ : הרמ״א הביא מקומות שנהגו היתר לתת יין בכלים שנסריהם מדובקים בחלב, מטעם שהיין בורח מן החלב והחלב נקרש ועומד בעצמו ואינו נוגע ביין (רמ״א יו״ד קכ״א:א, בשם הריב״ש סימן קמ״ט). והדבר מאיר את החקירה: אין כאן לא הפלטה ולא שפשוף, אלא טענה שלישית — שאין מגע כלל. ומאחר שבצונן אין בלוע, די בכך.
לשון מרן :
לקח מהם כלים שנשתמש בהם בחמין בין שהם של מתכת או של עץ או אבן מגעילן ואחר כך מטבילן אם הם של מתכת והם מותרים ואם הטבילן ואחר כך הגעילן מותרים ויש אומרים שצריך לחזור ולהטבילן: הגה דין כלי עצם עיין בהלכות פסח סי׳ תנ״א. אין להגעיל שום כלי כל זמן שהוא בן יומו (טור) ואין להשתמש במי הגעלה (ארוך) כל מקום שצריך הגעלה לא מהני אם קלפו לכלי בכלי אומנות (ת״ה סי׳ ק״ל ובמרדכי והגהת ש״ד) ועיין לעיל סימן ק״ח דין מרדה של איסור:
החקירה : הטביל את הכלי ואחר כך הגעילו — האם הטבילה עלתה לו ? הכל תלוי בשאלה מהי הטבילה: אם היא יציאה מטומאה לטהרה, הרי הטובל ובידו איסור בלוע דומה לטובל ושרץ בידו, ולא עלתה לו טבילה ; ואם היא גזירת הכתוב העומדת בפני עצמה ואינה קשורה לבליעה כלל — הבלוע שבכלי אינו שרץ ואינו חוצץ, והטבילה כשרה.
המחלוקת בלשון הבית יוסף — רשב״ם מזה ור״י מזה :
«אבל הטביל ואח״כ הגעיל הוי כטובל ושרץ בידו ואין נראה לר״י שהרי אפי׳ כלים חדשים צריכין טבילה» (בית יוסף יו״ד קכ״א)
הראיה של ר״י בדיוקה : אילו הטבילה היתה מדין טהרה, לא היה מקום לחייב טבילה בכלי חדש שלא נשתמש בו מעולם. ומאחר שאף החדשים חייבים — אין הטבילה תלויה בבליעה, ומעשה ההגעלה שאחריה אינו סותר אותה. ואילו לרשב״ם עצם התואר ״טהרה״ שנאמר בברייתא (״מגעילן ומטבילן והן טהורין״) מלמד שסדר הברייתא מעכב.
וכך תמצת הט״ז את שני צדדי החקירה בשורה אחת :
«דאין הטבילה צורך ההגעלה אלא שיצא בטבילה מטומאה לטהרה» (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק א)
הכרעת המחבר וסדר לשונו : המחבר פסק כר״י — ואם הטבילן ואחר כך הגעילן מותרים — והביא את שיטת רשב״ם כיש אומרים שצריך לחזור ולהטבילן. וכתב הש״ך שהחזרה תהיה בלא ברכה, שאין מברכין על ספק :
«ונראה דיש לחזור ולהטבילן בלא ברכה» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ה)
קושיית הש״ך על העטרת זקנים — טבילה שנעשתה על דעת צונן :
העט״ז כתב שהרוצה להשתמש בצונן בלבד יטביל תחילה, וכשירצה חמין יגעיל, ותעלה לו הטבילה הראשונה :
«דה״ל כטובל ושרץ בידו וכ׳ העט״ז ואם לא ירצה להשתמש בו אלא צונן יכול להטבילו ולהשתמש בו צונן» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ד)
והקשה הש״ך: אם הטביל אדעתא לאכול בו חמין — הרי לדעת היש אומרים צריך לחזור ולהטביל, ואם כן אף לצונן אסור בלא טבילה שנייה.
נפקא מינה חדה : טבילה — האם היא חלה על הכלי (ואז אינה תלויה בכוונת המטביל, ומה שנטבל נטבל), או שהיא מתירה שימוש מסוים (ואז טבילה שנעשתה על דעת צונן אינה מתירה חמין) ? העט״ז נקט כצד הראשון, והש״ך נטה לצד השני — ומכאן נפקא מינה למעשה בכל כלי שהוטבל קודם הגעלתו.
הבעיה שבמעשה ההגעלה : הכלי פולט את איסורו לתוך המים — ומיד המים מלאים איסור, והכלי עומד בתוכם. מה מונע ממנו לחזור ולבלוע את מה שפלט ? על שאלה זו נבנה כל דין ״בן יומו״ שבהגהת הרמ״א.
מעשה ההגעלה עצמו, כלשון הטור שהעתיקו הש״ך :
«כיצד היא ההגעלה ישפשף הכלי היטב כדי להעביר חלודה שבו ואח״כ מגעילו» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ג, בשם הטור)
וטעם השפשוף שקודם ההגעלה — שבמקום החלודה והטינופת אין הכלי פולט את בלעו.
לשון הטור — ושני התנאים שבו :
«ואין מגעילין הכלי עד שלא יהא בן יומו או שיהיו במים שמגעילין בו ס׳ כנגדו אבל אם הוא בן יומו ואין במים ס׳ כנגדו לא עלתה לו הגעלה» (טור יו״ד קכ״א)
תמיהת הט״ז על הרמ״א : הרמ״א העתיק מן הטור רק את הראש הראשון — ״אין להגעיל שום כלי כל זמן שהוא בן יומו״ — והשמיט את החלופה השנייה :
«ותמהתי על שלא העתיק רמ״א גם זה דכשיש במי׳ ס׳ נגד הכלי שהגעיל יכול להגעיל אפי׳ ב״י» (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ב)
תשובת הרשב״א — למה אין חוששין לחזרת הבליעה :
«והשיב כיון שאין מגעילין כלי אלא שאינו בן יומו וכל שפולט אנו דנין אותו לפגום ולפיכך אף על פי שחוזר ובולע ממנו אין חוששין לו» (בית יוסף יו״ד קכ״א)
כלומר: משעה שהצרכנו שלא יהא בן יומו, כל הנפלט הוא פגום ; ומה שנבלע חוזר מכאן ואילך אינו אלא נותן טעם לפגם, ואין בו איסור.
חקירה — מה מכשיר את מי ההגעלה :(א) פְּגָם — הנפלט אינו איסור מעיקרו, שהרי אינו בן יומו ; (ב) בִּטּוּל בְּשִׁשִּׁים — הנפלט איסור גמור הוא, אלא שהמים מרובים עליו. שני התנאים שבטור הם בדיוק שני הצדדים הללו, וכל אחד מוליד דין אחר בכלי שני שמגעילים אחריו.
נפקא מינה — הגעלת כלים רבים בני יומם זה אחר זה :
הראב״ד — הותר, שכבר נתבטל טעם האיסור במים קודם שהגעיל את השני.
הרשב״א ורבותיו — נאסר, משום חוזר וניעור, ואוסר גם את השני.
איסור והיתר הארוך — צירף כמה צדדים להתיר, ובכללם שהכלי טרוד לפלוט ואינו חוזר ובולע.
לשון מרן : סעיף ג׳ — דיני הגעלה וליבון הלא הם כתובים בהלכות פסח: סעיף ד׳ — מחבת שמטגנים בה אע״פ שלענין חמץ בפסח די לה בהגעלה לענין שאר איסורים צריכה ליבון:
הקושי שבסעיף ד׳ : מחבת של טיגון — בהלכות פסח די לה בהגעלה, וכאן, לשאר איסורים, צריכה ליבון. והרי אותה מחבת היא, ואותו תשמיש הוא ! מה נשתנה חמץ משאר איסורין ?
שורש התירוץ בסוגיא — חילוקו של רב ששת בין קדשים לגיעולי גוים :
«מָה עִנְיַן קָדָשִׁים אֵצֶל גִּיעוּלֵי גוֹיִם? הָכָא הֶיתֵּירָא בָּלַע, הָתָם אִיסּוּרָא בָּלַע» (עבודה זרה ע״ו ע״א)
טעם ראשון — היתרא בלע. חמץ קודם הפסח היתר גמור הוא, והכלי בלע היתר ; לפיכך הקילו בו בהגעלה אף במקום שדרך תשמישו באור. ואילו מחבת של עובד כוכבים בלעה איסור, וחזר הדין לעיקרו — ליבון. וכך כתבו הט״ז והש״ך :
«כיון דהיתרא קא בלע» (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ג)
«כיון דהתירא בלע וכן משמע הטעם בב״י וכן נראה מלשון המחבר כאן» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ח)
טעם שני — דרך התשמיש. ובתשובת מנחם עזריה כתב טעם אחר לגמרי, שאינו נוגע כלל לשאלת היתר ואיסור :
«מפני שמחבת של עובד כוכבים רוב תשמישן בלי מים אלא ע״י שאר משקין כגון שמן וכדומה לו» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ח, בשם תשובת מנחם עזריה סימן צ״ו)
כלומר: מחבת של נכרי מטגנים בה בשמן בלא מים, והבליעה נעשית באש ממש בלא אמצעי ; ומחבת של חמץ — דרך תשמישה במשקה, והבליעה קלה יותר.
נפקא מינה — והיא הפוכה לגמרי בין שני הטעמים :
הטעם
מחבת של חלב שרוצה לאפות בה בשר
היתרא בלע (ט״ז וש״ך בדעת המחבר)
די בהגעלה — שהרי חלב היתר הוא
תשמיש בלא אמצעי (מנחם עזריה)
צריכה ליבון — שהבליעה נעשתה באור בלא מים
ולשון הש״ך עצמו בנפקא מינה זו :
«ולפ״ז גם במחבת של חלב או בשר צריך ליבון כיון דבלע בלי שום אמצעי» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ח)
היסוד העולה : ״כבולעו כך פולטו״ אינו מודד רק את מידת החום, אלא את אופן הבליעה בכללו — החום, האמצעי (מים, שמן, אור יבש), ומעמדו של הנבלע (היתר או איסור). שני הטעמים שבמחבת אינם מחלוקת בפרט קטן, אלא שתי הגדרות של הכלל עצמו.
המחלוקת שבבית יוסף — מה מועילה הגעלה לכלי שדרכו בליבון :
«יש שמקילין לומר לכלי שתשמישו ע״י האור אם בא להשתמש בו חמין בהגעלה סגי ליה שכל מה שיפלוט בחמין כבר פלט בהגעלה ראשונה ואין הדבר נראה שכיון שיש לו בלע של איסור עד שאת אוסרו להשתמש בו ע״י האור שמא יפלוט יותר בחמין שניים» (בית יוסף יו״ד קכ״א, בשם הר״ן)
סברת המקילים ודחייתה : המקילים אמרו סברה נאה — כל מה שהכלי עתיד לפלוט בחמין, כבר פלט בהגעלה הראשונה, שהרי חום ההגעלה כחום התשמיש. ודחה הר״ן: כלי שתשמישו באור לא פלט בהגעלה את כל בלעו, וכל שיש בו בלע של איסור — חוששין שיפלוט יותר בחמין שניים. וכך כתב הט״ז :
«שכיון שיש לו בלע של איסור דהא אסור להשתמש בו ע״י האור ע״כ חיישינן שמא יפלוט יותר בחמין שניים» (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ד)
ולשון הטור, שהוא מקור הסעיף :
«הגעיל כלי הצריך ליבון אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא ע״י האש שכל שתשמישו ע״י האש אינו פולט הכל ע״י הגעלה וכל זמן שישתמשו בו ע״י חמין פולט מעט מעט» (טור יו״ד קכ״א)
שיעור הליבון — בגמרא, ברמב״ם ובטור :
«וְעַד כַּמָּה מְלַבְּנָן? אָמַר רַבִּי מִנִּי: עַד שֶׁתַּשִּׁיר קְלִיפָּתָן» (עבודה זרה ע״ו ע״א)
«וּדְבָרִים שֶׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַל יְדֵי הָאוּר כְּגוֹן שִׁפּוּדִין וְאַסְכְּלָאוֹת מְלַבְּנָן בָּאוּר עַד שֶׁתִּנְשַׁר קְלִפָּתָן וּמַטְבִּילָן וְהֵן מֻתָּרִין» (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ג)
והטור נקט את שיעור הירושלמי, החמור ממנו :
«כלים שמשתמשין בהם ע״י האור כגון שפודין ואסכלאות צריך ללבנן היטב עד שיהיו ניצוצות ניתזין הימנו» (טור יו״ד קכ״א)
חקירה — פליטה בבת אחת או פליטה מתמדת : אם הכלי פולט את כל בלעו בפעם אחת, הגעלה שנעשתה בחום התשמיש היתה צריכה לרוקנו כליל, ואף כלי האור בכלל ; ואם הכלי פולט מעט מעט בכל שימוש ושימוש — לעולם נשאר בו בלע, ואין לו תקנה אלא בליבון המכלה. ולשון הטור ״פולט מעט מעט״ מכריעה כצד השני, וזהו שורש כל דין הסעיף.
הרמ״א — ומה שהתיר בצונן : אף על פי שהכלי אסור בחמין, בצונן מותר אפילו לכתחילה על ידי הדחה ושפשוף היטב. ודקדק הט״ז שהיתר זה של הרמ״א אינו נסוב על דברי המחבר :
«לא קאי רק אדברי ההג״ה אבל אמה שכתב הש״ע אם הגעיל כלי הצריך ליבון כו׳ אפילו דיעבד אסור וזה פשוט» (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ה)
עראי וקבע — שלוש מדרגות בהגהת הרמ״א :
דרך עראי או בדיעבד — מותר בצונן בהדחה ושפשוף. ופירש הש״ך מהו ״בדיעבד״ כאן :
«כלו׳ שקנאו שאין לו כלי אחר מותר להשתמש בו» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק י״א)
דרך קבע — יש מחמירים שאף לצונן צריך הגעלה או ליבון, גזרה שמא ישתמש בו חמין, והכי נוהגין (רמ״א יו״ד קכ״א:ה, בשם המרדכי והרוקח).
ואף כלי צונן שיש לחוש שחיממו בהם יין — נוהגין להגעיל. והוסיף הש״ך צד נוסף :
«או שעמד בו יין וכה״ג מע״ל דה״ל כבוש» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק י״ג)
הסתייגות הש״ך — כלל ההיתר בצונן אינו כולל את הסכין :
«היינו בכל הכלים מלבד סכין שצריך נעיצה כדלקמן סעיף ז׳» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ט)
ולכאורה קשה: ומה בין סכין לשאר כלים ? אלא שבסכין אין החשש בלוע אלא נדבק — שמנונית היושבת בפניו ובגומותיו — ואותה אין ההדחה מסלקת, וכמו שנתבאר לעיל.
דברים חריפים בכלי שהודח : כלי חרס שנשתמשו בו בצונן — מאחר שאי אפשר בהגעלה מקרי דיעבד, וסגי במריקה ושטיפה היטב, ומותר ליתן בו אחר כך אפילו חומץ וכל שכן תבלין (רמ״א יו״ד קכ״א:ה). וכתב הט״ז שכן הדין אף לדחיית סברת המקילים בחומץ :
«ומיהו ע״י הדחה ושטיפה ודאי שרי כמו שכתב הרשב״א סוף סימן זה לענין שאר דברים חריפים» (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ו)
לשון מרן :
אם הגעיל כלי הצריך ליבון אסור להשתמש בו בחמין אפילו שלא על ידי האש: הגה אבל מותר להשתמש בו צונן אפילו לכתחלה ע״י הדחה ושפשוף היטב וכ״ש בכלי שצריך הגעלה ודוקא בדרך עראי כגון שהוא בבית העובד כוכבים או בדיעבד אבל אם רוצה להשתמש בו בקבע יש מחמירים ואומרים דאפילו להשתמש בו צונן צריך הגעלה או ליבון גזרה שמא ישתמש בו חמין (מרדכי ורוקח) והכי נוהגין ואפילו כלים שתשמישן בצונן אם יש לחוש שחממו בו יין כגון כלי כסף נוהגין להגעיל ואין לשנות (ארוך בשם ראבי״ה) ואפילו תיבות ושלחנות הנקחים מן העובדי כוכבים נוהגין להגעיל שמא נשפכו עליהם חמין ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אין לחוש לכל זה (שם) וכלי חרס שנשתמשו בו בצונן מאחר דאי אפשר בהגעלה מקרי דיעבד וסגי ליה במריקה ושטיפה היטב (שם) ומותר ליתן בו אח״כ אפילו דברים חריפים כחומץ וכיוצא בו וכ״ש דברים קשים כתבלין וכיוצא בהן וע״ל סימן צ״א:
החקירה המרכזית של הסימן : ״חם מקצתו חם כולו״ — האם הוא כלל במציאות (הבליעה מתפשטת פיזית בכל הכלי, וממילא כל הכלי בלוע ואסור), או כלל בהלכות איסור בלבד (הכלי כולו נאסר בתורת חפצא, אף שהבלוע יושב במקומו) ? ואם השני — יתכן שהוא אוסר את כולו ואינו מחייב הכשר לכולו. וזוהי בדיוק לשון המחבר.
מקור הסעיף — לשון הרשב״א שהעתיק הטור :
«כתב הרשב״א כל כלי מתכות שחם מקצתו חם כולו לפיכך אפילו אם לא נשתמש בו איסור אלא במקצתו נאסר כולו ודוקא לאיסור אבל לענין הכשירו לא עלה הכשרו עד שיכשיר כולו בין לענין הגעלה בין לענין ליבון» (טור יו״ד קכ״א)
והשגת הטור עליו :
«ונ״ל דווקא כשנשתמש בכולו אבל אם יודע שלא נשתמש אלא במקצתו נכשר נמי מקצתו דכבולעו כך פולטו» (טור יו״ד קכ״א)
הרא״ה — כדרך שנתמעטה תרומה, כך נתמעטו חולין האסורין ; שאין חיוב ״כל הכלי״ אלא בקדשים. ולפיכך בהגעלה די במקום הבלע, ורק בליבון צריך את כולו — מטעם ההבחנה שבפרק ב׳ לעיל.
הרשב״א — לא נתמעט אלא היתרא בלע (בשר בחלב ותרומה), אבל איסור גמור כנבילה — בישל במקצת הכלי צריך להגעיל את כל הכלי, שעל ידי הבישול מתפשט ונבלע בכולו.
וכך העיד הש״ך שאף הרשב״א עצמו מודה בהיתרא בלע :
«ודע דהרשב״א גופיה מודה דהיכא דהיתירא בלע כגון שנשתמש בו חלב במקצתו ורוצה להכשירו לבשר סגי ליה בהכשר מקצתו» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק ט״ז, בשם משמרת הבית)
תמיהת הט״ז על לשון הרמ״א : הרמ״א כתב ״ודוקא אם נשתמש בכולו״ כאילו הוא ביאור לדברי המחבר, ובאמת דברי הטור החולק הם :
«ואם כן יש לתמוה על רמ״א למה כתב דברי הטור כאן כאילו הם דרך פירוש על דברי הש״ע ובאמת חולק עליהם כמו שביארנו» (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ז)
והוסיף הט״ז לתמוה על עצם ההכרעה — למה חלק הרמ״א על הבית יוסף, שכתב לפסוק כרא״ש וכרשב״א המחמירים, ובאיסור דאורייתא ראוי לשמוע להם.
ולשון ההכרעה שבבית יוסף :
«ולענין הלכה כיון דהרא״ש והרשב״א מסכימים לדעת אחת הכי נקטינן» (בית יוסף יו״ד קכ״א)
יישוב הט״ז לדעת הטור — לכתחילה ובדיעבד :
«ונראה דגם הטור אינו מיקל כאן אלא בדיעבד אבל לא לכתחלה» (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ז)
וראייתו: הטור עצמו כתב בהלכות פסח שצריך להגעיל אף את ידות הכלים — ואם ההכשר במקצת מועיל לגמרי, למה. אלא ודאי שם לכתחילה וכאן בדיעבד. וכן כתב הש״ך :
«וסגי בהכשר מקצתו והיינו בדיעבד אבל לכתחלה ג״כ צריך להכשיר כולו» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק י״ח)
מהלך הש״ך — הפרדת שתי שאלות שנתערבו : הש״ך האריך בסימן זה יותר מכל מקום אחר, ויסוד דבריו הוא שיש כאן שתי שאלות שונות. (א) האם האיסור מתפשט ממקום התשמיש לשאר הכלי ? (ב) האם ההכשר מועיל במקצת ? והביא את מהר״ם מ״ץ, שהשיב על הראשונה :
«איסור שנפל על הקדרה במקום א׳ אין צריך הגעלה בכולו» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק י״ז, בשם מהר״ם מ״ץ)
ופירש מהר״ם מ״ץ שכל ״חם מקצתו חם כולו״ אינו אלא שהחום שבראש האחד גורם לאיסור שבראש השני להיבלע — ולא שהאיסור עצמו מתפשט מצד לצד.
מסקנת הש״ך להלכה :
«וא״כ העולה מזה דכלי מתכות שנשתמש איסור במקצתו ואח״כ נשתמש היתר במקצת האחר מותר בדיעבד» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק י״ז)
וסייג חשוב שסייג בעצמו, והוא־הוא ההבדל בין חום של בישול לחום של אור :
«מיהו י״ל דהיינו דוקא בחם שע״י בישול לא אמרינן דמוליך בליעתו בכולו אבל בחם שע״י האור ממש אפשר דכ״ע מודו לדעת הרא״ש והרא״ה דלעיל דהאיסור מתפשט בכולו» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק י״ז)
נפקא מינה למעשה — השפוד של הולכי דרכים : הט״ז הסיק שבשפוד שצלו בו בשר שלא נמלח די בליבון המקצת, ואילו בשפוד שצלו בו נבילה אסור אף בדיעבד, משום דציר נבילה מסריך סריך ; ומכאן פסק :
«ואם כן לא יפה עושים אותן הולכי דרכים שלוקחים שפוד של עובד כוכבים ומלבנין החלק העליון שצולין בו ולא יותר» (ט״ז יו״ד קכ״א ס״ק ז)
ולמעשה הוסיף שאם ליבן חלק גדול, אף שלא כל השפוד, סגי — כיון שמקום שלא הוכשר מרוחק הרבה ממקום הצלייה.
לשון מרן :
כלי מתכות אף על פי שי״א שאם נשתמש בו איסור במקצתו נאסר כולו משום דחם מקצתו חם כולו אבל לענין הכשרו לא עלה לו הכשר עד שיכשיר כולו בין לענין הגעלה בין לענין ליבון: הגה ודוקא אם נשתמש בכולו אבל אם ידוע שלא נשתמש רק בקצתו כבולעו כך פולטו (טור):
החקירה בנעיצה : נעיצה בקרקע קשה — האם היא הכשר קטן, מין הגעלה בעפר במקום במים ; או שאינה הכשר כלל אלא ניקוי — שפשוף המעביר את השמנונית הדבוקה בפני הסכין ? לצד הראשון קשה: מה כוחו של עפר להפליט. ולצד השני מובן מיד למה ״קרקע קשה״ דווקא, ולמה לא יִנְעַץ במקום שכבר נעץ — שהקרקע נעשית שם רכה ואינה מגרדת עוד.
ולשון הרמב״ם, שהעמיד את שלוש הדרכים זו מול זו :
«וְאִם הָיְתָה סַכִּין יָפָה שֶׁאֵין בָּהּ פְּגִימוֹת דַּי לוֹ אִם נְעָצָהּ בְּקַרְקַע קָשָׁה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְאוֹכֵל בָּהּ צוֹנֵן» (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ז)
«וְאִם הָיוּ בָּהּ פְּגִימוֹת אוֹ שֶׁהָיְתָה יָפָה וְרָצָה לֶאֱכֹל בָּהּ חַמִּין אוֹ לִשְׁחֹט בָּהּ מְלַבְּנָהּ אוֹ מַשְׁחִיזָהּ כֻּלָּהּ» (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ז)
מחלוקת ראשונים — שיפה ונעיצה : שתיהן או אחת מהן ?
שיטה
מה צריך
ראיה
רש״י
שיפה וגם נעיצה
לשון הגמרא ״ונועצה״ — תוספת על שפה שבמשנה
רא״ש, ר״ן, רשב״א, רמב״ם
או הא או הא
מעשה דשבור מלכא — נעיצה בלבד ; ועוד, שהמשנה היתה מפרשת כל דין הכשר
עשר פעמים — דווקא או לאו דווקא :
«כתב הרא״ש דלאו דוקא עשרה דהא בירושלמי קאמר ג׳ פעמים» (בית יוסף יו״ד קכ״א, בשם הרא״ש)
והרמב״ם והרשב״א כתבו סתם ״עשרה פעמים״ כלישנא דגמרא דידן, ומשמע דדווקא קאמר ; וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחת — הכי נקטינן, וכן פסק המחבר.
ולשון הרשב״א בתורת הבית, שממנו למד המחבר אף לדבר חריף :
«הסכינים בין גדולים בין קטנים אם בא לחתוך בה צונן ואפילו הדברים החריפים כאתרוג וצנון וכיוצא בהן נועצה עשר פעמים בקרקע קשה והוא שתהיה הסכין יפה שאין בו גומות» (בית יוסף יו״ד קכ״א, בשם תורת הבית)
סכין קטן — הגעלה או ליבון (מחלוקת ר״ת וריב״ם) :
«ואומר ר״ת דהא דקי״ל דסכין בעי ליבון היכא דאיסורא בלע היינו דוקא באיסור דסכין גדולה שדרך לצלות בה בשר אבל סכינים קטנים שאין דרך לצלות בהם בשר ודאי סגי להו בהגעלה» (בית יוסף יו״ד קכ״א, בשם רבנו תם)
«וריב״ם מצריך ליבון אף בסכינים קטנים לפי שפעמים דרך להפוך בהם בשר על גבי גחלים» (בית יוסף יו״ד קכ״א, בשם ריב״ם)
והשיב ר״ת שאין זה קרוי תשמישו על ידי האור, כיון שאין תשמישו קבוע על ידי האור. ונמצאת המחלוקת נסבה על גדר ״דרך תשמישו״ — האם הוא נמדד בשימוש הרגיל והקבוע, או אף במקרה המצוי.
גומות — ולמה אין להן תקנה בהגעלה : הסכין שיש בה גומות אסורה אף לצונן עד שילבננה, ואף על פי שהגעלה מוציאה את הבלוע. והטעם, כלשון הבית יוסף שהובאה לעיל בפרק ג׳: ההגעלה מפליטה את הבלוע, ואינה מעבירה את הנדבק ; והשפשוף בקרקע מעביר את הנדבק, אך אינו מגיע לתוך הגומות. משנשארו שתי הדרכים חסומות — לא נותר אלא ליבון, המכלה את הנדבק במקומו.
השחזה במשחזת — עד היכן כוחה :
המחבר — השחזה היטב על פני כולה מועילה אף לחמין ולשחיטה, ככתוב בסעיף.
הרמ״א — יש אומרים דהשחזה מהני רק לצונן ולא לחמין, והכי נהוג לכתחילה (רמ״א יו״ד קכ״א:ז).
הש״ך — ובדיעבד אף לחמין, ותלה זאת בהשוואה בין השחזה להגעלה :
«אבל דיעבד אם נשתמש בו רותח אחר ההשחזה אפילו הוא ב״י מותר כמו אחר ההגעלה דהא השחזה עדיף מהגעלה לדעת המחבר» (ש״ך יו״ד קכ״א ס״ק כ׳)
ליבון הקתא — וסוגיית סכיני דפסחא : הרמ״א כתב שאם אינו יכול ללבן היטב מפני הקתא, ילבננו ויגעילנו אחר כך. ומקור הצירוף בסוגיה :
«קַתַּיְיהוּ בְּטִינָא, וּפַרְזְלַיְיהוּ בְּנוּרָא, וַהֲדַר מְעַיֵּילְנָא לְקַתַּיְיהוּ בְּרוֹתְחִין. וְהִלְכְתָא: אִידֵּי וְאִידֵּי בְּרוֹתְחִין וּבִכְלִי רִאשׁוֹן» (פסחים ל׳ ע״ב)
ולפי הבנת הט״ז, אין הגעלת הקתא באה במקום ליבון, אלא שהברזל שבתוך הקתא כבר נקלש מחמת ליבון הסכין, ודי לו בהגעלה. וזהו יישוב יפה לשיטת הרא״ש, המצריך ליבון ובכל זאת מסתפק בליבון חודו של סכין.
ה(או) הבודד שלפני שרוצה לחתוך בה חמין הוא פגם דיגיטציה במהדורת ספריא ; הוא מועתק כמות שהוא, ובכלל זה הסוגריים.
לשון מרן :
סכין ישן בין גדול בין קטן הניקח מהעובד כוכבים אם בא להשתמש בצונן אם אין בה גומות נועצה עשרה פעמים בקרקע קשה וצריך שכל נעיצה ונעיצה תהיה בקרקע קשה לפיכך לא ינעוץ במקום שנעץ נעיצה אחרת (טור בשם הרמ״ה) ואפילו לחתוך בו דבר חריף כמו צנון סגי בהכי. (ולהשתמש בו בקביעות לא גרע משאר כלי שנוהגין להגעיל אפילו לצונן) (סברת הרב בדברי הארוך) (כמו שנתבאר) ואם יש בה גומות (או) שרוצה לחתוך בה חמין או לשחוט בה מלבנה או משחיזה במשחזת של נפחים היטב על פני כולה: הגה וי״א דהשחזה מהני רק לחתוך בה צונן אבל לא לענין חמין (ב״י בשם פוסקים) והכי נהוג לכתחלה ואם לא יוכל ללבן הסכין היטב משום הקתא ילבנו ויגעילנו אח״כ (ארוך) ומיהו אם לבנו ולא הגעילו אפילו יש בו גומות או אם הגעילו ולא לבנו ואין בו גומות וחתך בו מאכל חם לא נאסר אפילו הסכין בן יומו ואם השחיזו במשחזת היטב בכל מקום והגעילו אח״כ מהני אפילו לכתחלה כמו ליבון (מרדכי פ״ב דעבודת כוכבים וארוך) אם יוכל לנקות הגומות שבו:
שני מיני איסור — בלוע (הגעלה) ונדבק (שפשוף, נעיצה, ליבון) — בית יוסף בביאור הירושלמי.
מידת ההכשר — נגזרת מדרך התשמיש, מן האמצעי, וממעמד הנבלע (היתרא או איסורא בלע).
חם מקצתו חם כולו — לאיסור בלבד (טור, מהר״ם מ״ץ, ש״ך) או אף להכשר (רשב״א, ב״י).
מי ההגעלה — ניתרים בפגם (רשב״א) או בביטול בשישים (טור) — ונפקא מינה בחוזר וניעור.
סדר הטבילה — גזירת הכתוב שאינה תלויה בבליעה (ר״י, רא״ש) או טהרה שהשרץ חוצץ בה (רשב״ם).
נפקא מינה למעשה (לפי הכרעת המחבר, הרמ״א ורוב האחרונים) :
כלים ישנים שנשתמשו בהם בצונן — הדחה בשפשוף היטב במים, שטיפה, וטבילה (שו״ע יו״ד קכ״א:א).
כלים שנשתמשו בהם בחמין, של מתכת עץ או אבן — הגעלה ואחר כך טבילה בשל מתכת ; ואם הטביל תחילה — מותרים, ולי״א יחזור ויטביל בלא ברכה (שו״ע יו״ד קכ״א:ב · ש״ך ס״ק ה).
אין מגעילין כלי בן יומו, ואין משתמשין במי ההגעלה, ואין מועילה קליפה בכלי אומנות (רמ״א יו״ד קכ״א:ב).
מחבת של טיגון הנקנית מנכרי — צריכה ליבון, ולא די בהגעלה כדין חמץ בפסח (שו״ע יו״ד קכ״א:ד).
כלי הצריך ליבון שהגעילו — אסור בחמין אף שלא על ידי האש, ואפילו בדיעבד (שו״ע יו״ד קכ״א:ה · ט״ז ס״ק ה).