✦ ❖ ✦

DAAT · רמה 4 — הלכה למעשה / פסק

שולחן ערוך · יורה דעה

סימן קכ״ב — דין נותן טעם לפגם בכלים: כלי שאינו בן יומו ושיעור מעת לעת — פסיקה למעשה

סימן קכ״ב · הלכה למעשה

דין נותן טעם לפגם בכלים

פסק המחבר והרמ״א · הכרעת נושאי הכלים · הסקת ההלכה למקרים בני זמננו

⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️

✦ ❖ ✦

הלכה למעשה — הפסיקה המעשית

מפסק המחבר והרמ״א, דרך הכרעת הט״ז, הש״ך, הרמב״ם וערוך השולחן,
ועד לכלים שבמטבח שלנו

הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ב (י״ב סעיפים)
עם נושאי הכלים: ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה, ערוך השולחן

⚠ הערת רמה:
רמה זו אינה דעת הרב: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו כולל את יורה דעה, ולכן גם לא סימן קכ״ב.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.

כתיבה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה כאן מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה), או בפוסק מפורש ובר־בדיקה (רמב״ם, ערוך השולחן). על יורה דעה אין משנה ברורה (שאינה מפרשת אלא אורח חיים), ואין שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה). כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה לרב: מקרי הכשרות שבפועל מורכבים מפרטי מציאות — איזה כלי, איזה חומר, איזה איסור, כמה זמן, בחמין או בצונן, לכתחילה או בדיעבד — שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם.

📑 תוכן העניינים

שורש הסימן — נותן טעם לפגם מן התורה ומדרבנן (סעיף א׳)
פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן בי״ב סעיפים
כלי שאינו בן יומו — שיעור מעת לעת וגזירת חכמים (סעיף ב׳)
הדחת הכלי ודברים חריפים — מתי אין פגם כלל (סעיף ג׳)
בשר בחלב — חימום מים תוך מעת לעת (סעיף ד׳)
איסור מועט בכלי גדול — קולא שלא נתקבלה להלכה (סעיף ה׳)
סתם כלים אינם בני יומן — ספק ספיקא, שלהם ושלנו (סעיפים ו׳–ז׳)
כלים ביד נכרי והדחתם — ביטול ברוב, סימן, הגעלה, קנייה (סעיפים ח׳–י״ב)
פסיקת הספרדים בזמננו — Yalkout Yossef, Yabia Omer
פסיקת האשכנזים — ובראשם ערוך השולחן
מקרים מודרניים — כ״ד שעות, סבון ומדיח, תנור וכיריים, מסעדה
סיכום מעשי וטבלאות — ולמעשה, שאל את רבך

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף א׳ וסעיף ב׳

דין נותן טעם לפגם בכלים. ובו י״ב סעיפים:
נותן טעם לפגם מותר:

קדירה שאינה בת יומא דהיינו ששהתה מעת לעת משנתבשלו בה האיסור הויא נותן טעם לפגם ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה גזירה אטו בת יומא בין שבלועה מאיסור ובא לבשל בה היתר ובין שבלועה מחלב ובא לבשל בה בשר או איפכא:

היסוד (סעיף א׳). טעם הפוגם מותר: כשהאיסור מתערב בהיתר ומקלקלו במקום להשביחו, אינו אוסר.

יישומו בכלים (סעיף ב׳). קדירה שאינה בת יומא — כלומר ששהתה מעת לעת משנתבשל בה האיסור — הרי היא נותן טעם לפגם. ואף על פי כן אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה, גזירה אטו בת יומא. וזה בין שהקדירה בלועה מאיסור ובא לבשל בה היתר, ובין שהיא בלועה מחלב ובא לבשל בה בשר או איפכא.

— שולחן ערוך יורה דעה קכ״ב סעיפים א׳–ב׳ · ספריא קכ״ב:א · קכ״ב:ב

1. שורש הסימן — טעם פגום, מן התורה ומדרבנן

היסוד. כל כשרות הכלים תלויה בשאלה אחת: הטעם שדופן הקדירה פולטת לתבשיל הבא — האם הוא טעם לשבח או טעם לפגם? הגמרא הכריעה שנותן טעם לפגם מותר: « אמר רב כהנא: מדברי כולם נלמד נותן טעם לפגם מותר » (עבודה זרה ס״ז ע״ב), ודלא כרבי מאיר האוסר. סימן קכ״ב הוא יישום היסוד הזה בכלים; יישומו במאכלים נתבאר בסימן ק״ג · 103, והש״ך פותח בכך את דבריו על סימננו.

שני קומות, שאין לערבב ביניהן. (א) מדאורייתא: לא אסרה התורה אלא קדירה בת יומא — « לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלא לפגם הוא » (עבודה זרה ס״ז ע״ב); לאחר מעת לעת השומן הבלוע כבר נפגם, והתבשיל אינו נאסר. (ב) מדרבנן: אף על פי כן אסרו חכמים לבשל בה — « גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא » (עבודה זרה ע״ו ע״א). וזוהי לשון סעיף ב׳ בדיוק: הקדירה הויא נותן טעם לפגם, ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה. כל המעשה שבסימן מתנהל במרווח שבין לכתחילה (אסור) לבדיעבד (מותר).

שיטת הרמב״ם

הרמב״ם מנסח את שתי הקומות ואחר כך נועל את הדלת יותר משאר הראשונים: לאחר שכתב שלא אסרה תורה אלא קדירה בת יומה, הוסיף תמצית: ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם, ולפיכך אין לוקחין כלי חרס ישנים מן הנכרי שנשתמשו בהן בחמין לעולם — ואם לקח ובישל בהן מיום שני והלאה, התבשיל מותר (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ב). ערוך השולחן מציין שהרמב״ם הוא היחיד שאינו סובר חזקת סתם כליהם אינם בני יומן (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף י״ג); והלכה כמחבר וכרמ״א, כשאר הראשונים.

2. פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן

סימן קכ״ב מונה י״ב סעיפים. המחבר מניח את התורה כולה (טעם פגום, מעת לעת, חזקות), והרמ״א מגיה שלוש פעמים — בדברים חריפים, בכלים שהונחו אצל נכרי, ובקניית כלים. וזו מפת הסימן, כפי שהיא עולה מלשונו.

סעיף	הנושא	הפסק (מעוגן בלשון)
א׳	היסוד	נותן טעם לפגם מותר — טעם הפוגם אינו אוסר.
ב׳	קדירה שאינה בת יומא	מעת לעת משנתבשל בה האיסור = נותן טעם לפגם; ואף על פי כן אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה, גזירה אטו בת יומא — בין בלועה מאיסור ובא לבשל היתר, ובין בלועה מחלב ובא לבשל בשר או איפכא.
ג׳	הדחה · דברים חריפים	י״א: אינה חשובה פגומה אלא כשהדיחה יפה וסר ממנה כל שמנונית האיסור הדבוק בה; אבל איסור בעין אינו נפגם בשהיית מעת לעת. הגה: ומכל מקום אם יש ששים נגד הדבוק — הכל שרי. הגה: בדברים חריפים לא אמרינן נותן טעם לפגם (לעיל סימנים צ״ה · 95 וצ״ו · 96), ולכן תבשיל שרובו חומץ או תבלין או שאר דברים חריפין שבישלו בקדירת איסור שאינה בת יומא — אסור; אבל אין התבשיל נחשב חריף משום מעט תבלין שבו. ואם האיסור עצמו היה חריף ואחר כך שהתה מעת לעת ובישלו בה היתר שאינו חריף — מותר.
ד׳	בשר בחלב	קדירה הבלועה מבשר וחלב: אם קודם שעבר לילה אחד חיממו בה מים — חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור, ומונים מעת לעת משעה שהוחמו המים; מה שאין כן בשאר איסורים.
ה׳	איסור מועט	איסור מועט שנבלע בכלי שאין דרכו להשתמש בו בהיתר מועט (קדירה גדולה, חבית) — מותר להשתמש בו לכתחלה אף על פי שהוא בן יומו, שאי אפשר לבוא לידי נתינת טעם. אבל כלי שמשתמשין בו בדבר מועט (קערה) — אסור, שאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו איסור מועט ואפילו איסור בלוע.
ו׳	סתם כלי נכרי	בחזקת שאינם בני יומן; לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר — התבשיל מותר. הגה: אבל חימם מים בכלי שלהם ללוש בהן פת — אסור ללוש באותן מים, דלדבר זה מקרי לכתחלה; ודבר שנעשה כבר ביד הנכרי מקרי דיעבד ומותר לקנותו לכתחלה. ואף על פי כן אסור לומר לו « בשל לי ירקות בקדרתך », שכל האומר בשל לי הרי הוא כאילו בישל בידיו; ואפשר שעל ידי הרקחים מותר, שכל האומנים מייחדים כלים נקיים למלאכתם — ובעל נפש יחוש.
ז׳	סתם כלים שלנו	כשם שסתם כליהם אינם בני יומן, כך סתם כלים שלנו בחזקת שאינן בני יומן.
ח׳	כלי שנתערב	כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר — בטל ברוב.
ט׳	כלים בבית נכרי	יש ליזהר מלהניח כלי סעודה בבית נכרי. הגה: ואפילו נתנם לאומן לתקנם — יעשה בהם סימן; ואם לא עשה, צריכים הגעלה — ודוקא אם שהו כחצי יום, אבל לפי שעה אין לחוש. וכל זה כשרוצה להשתמש בו ביום שנתנו לו, דליכא אלא חדא ספיקא; אבל אם שהו מעת לעת ביד זה או ביד זה — אזלינן לקולא ואין חוששין בדיעבד. ואם החזירו בו ביום ונשתמש בלא הגעלה — יש אוסרים המאכל, ובמקום צורך יש להקל בדיעבד; ולכתחלה יש ליזהר בכל ענין.
י׳	קערות ששלח עם מאכל	אם ניכר בהן המאכל ששלח הישראל — מותר; ואם לאו — אסור אם רגילים להדיח הכלים בחמין, דחיישינן שמא הודח עם כלי איסור.
י״א	קניית כלים	כלי סעודה ביד נכרי, ומסיח לפי תומו ואומר שחדשים הם ונראה כדבריו — מותר לקנותם ממנו. הגה: ויש מחמירים שאינו נאמן, ואין ליקח אלא ממי שמוכר הרבה כלים; וכן נוהגין לכתחלה — אבל במקום הדחק (נתארח ואין לו כלים) נוהגין כסברא הראשונה, וכן עיקר.
י״ב	קערות מעבר לים	יש מי שאומר: קערות הבאות מעבר לים, שקערורות ירקרקות או אדמדמות — אסור להשתמש בהן לעולם בחמין, מפני שאינן חדשות ואינו ניכר.

כלל הפסק של הסימן :
נותן טעם לפגם מותר — ומכאן שכל כלי שעברו עליו מעת לעת מן הבישול האסור, מן התורה מותר, ומדרבנן אסור לכתחלה משום גזירה אטו בן יומו. שני חריגים מבטלים את הפגם: איסור בעין שלא הודח, ודבר חריף שמשוה את הטעם לשבח. ושתי חזקות מקילות בדיעבד: סתם כליהם וסתם כלינו — בחזקת שאינם בני יומן.

3. כלי שאינו בן יומו — שיעור מעת לעת

מהו בדיוק אינו בן יומו. השולחן ערוך מגדיר זאת בסעיף עצמו: ששהתה מעת לעת משנתבשלו בה האיסור — מעת לעת שלם מן הבישול האסור, ולא מן הפעם האחרונה שנגעו בכלי. ערוך השולחן מזכיר ששני פירושים הובאו כאן בטור — לרבנו תם די שתעבור לילה אחת בלא תבשיל, ולרבנו יצחק צריך מעת לעת — ומסיק עם הטור תמצית: וכן עיקר, כרבנו יצחק (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף א׳). וזה השיעור הנוהג: מעת לעת.

ארבע תולדות מעשיות מסעיף ב׳

לכתחילה אסור. אין מבשלים ביודעין בכלי שאינו כשר בטענה שלא נשתמשו בו כ״ד שעות. גזירת חכמים אינה מחלקת בחומר הכלי: ערוך השולחן כותב שלא חילקו באיסור בין כלי מתכות וכלי עץ שאפשר להגעילם ובין כלי חרס שאין לו תקנה, ודלא כאותם שרצו להקל בכלי חרס לאחר מעת לעת — תמצית: וחלילה לומר כן, וכן פשטה ההוראה בכל תפוצות ישראל (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ב׳). והפתחי תשובה מביא את אותה מחלוקת בשם מנחת יעקב ונחלת יעקב, ומסיק אף הוא שקשה להתיר אפילו בהפסד מרובה (פתחי תשובה יו״ד קכ״ב ס״ק א).
בדיעבד התבשיל מותר. סעיף ו׳ אומר זאת במפורש בכלי נכרי: אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר התבשיל מותר. התבשיל מותר; הכלי עצמו נשאר אסור וטעון הכשר (ועיין סימן קכ״א · 121).
גם איסור דרבנן אינו מקל. הפתחי תשובה מביא מן הנודע ביהודה (תניינא, יורה דעה סימן נ״א) שבכלי שנאסר מאיסור דרבנן הוי גזירה לגזירה ומדינא שרי לכתחלה — אלא שאין להקל, כיוון שלא נמצא כן בפוסקים (פתחי תשובה יו״ד קכ״ב ס״ק ב). וערוך השולחן מכריע בפשטות: לא פלוג רבנן, ומוכיח מחלב נכרי האוסר את הכלים (רמ״א יו״ד קט״ו · 115 סעיף א׳) שלא התירו לאחר מעת לעת (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ג׳).
שנים עשר חודש אינם מוחקים. החכם צבי (סימן ע״ה) רצה ללמוד מיין נסך, שכליו מותרים לאחר יב״ח, שכן הוא בכל האיסורים. ערוך השולחן דוחה בשאר איסורים (שמא יבואו להתיר לכתחלה), ומודה בחמץ בפסח שנותן טעם לפגם אסור בו מדינא; ומביא ראיה מלשון הש״ס שהתורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופנו לעולם (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ד׳). והפתחי תשובה מביא את אותה תשובה (פתחי תשובה יו״ד קכ״ב ס״ק ג).

למעשה (מעת לעת). לא השתמשו בו כ״ד שעות אינו היתר שימוש: זו הקלה הפועלת אחר מעשה, לא לפני. מול כלי שאינו כשר, השאלה המעשית אינה מתי השתמשו בו לאחרונה אלא האם אפשר להכשירו וכיצד — וזה עניינו של סימן קכ״א · 121. שיעור מעת לעת בא להשיב על השאלה האחרת: כבר נעשה, מה דין התבשיל. ליישום במצבך — שאל את רבך.

4. הדחה ודברים חריפים — שני מקרים שאין בהם פגם כלל

י״א הא דחשיבה פגומה כשאינה בת יומא דוקא שהדיחה יפה וסר ממנה כל שמנונית איסור הדבוק בה אבל אם לא הדיחה יפה שהאיסור הוא בעין אינו נפגם בשהיית מעת לעת (רשב״א וטור וראב״ד): הגה ומ״מ אם יש ששים רק נגד הדבוק בקדרה הכל שרי דמה שבקדרה כבר נפגם וא״צ בטול (כן משמע לעיל סימן צ״ה) י״א דבדברים חריפים לא אמרינן דין נותן טעם לפגם כמו שנתבאר לעיל סי׳ צ״ה וצ״ו ולכן אם בישל בקדירת איסור שאינה בת יומא מאכיל חריף כגון תבשיל שרובו חומץ או תבלין או שאר דברים חריפין אסור אבל לא מחשב התבשיל חריף משום מעט תבלין שבו (מרדכי פא״מ ורשב״א סי׳ תמ״ט) וכן נוהגין ועיין לעיל סי׳ צ״ה וצ״ו אבל אם היה האיסור דבר חריף ואח״כ שהה הקדירה מעת לעת ובשלו בו היתר שאינו חריף מותר דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח (ארוך כלל ל״ח):

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ב:ג (המחבר וההגה)

הראשון: כלי שלא הודח יפה. ה־י״א שבמחבר (רשב״א, טור וראב״ד) מצמצם את כל ההיתר: מעת לעת פוגמת רק את הבלוע בדופן. אם נשארה שמנונית איסור דבוקה ובעין מחמת הדחה לקויה, אין השהייה פוגמת אותה. והרמ״א מוסיף מיד את המוצא המעשי: אם יש ששים כנגד הדבוק — הכל שרי, שמה שבקדירה כבר נפגם ואינו צריך ביטול.

הרשב״א והרמב״ם מול הטור והמחבר

ערוך השולחן מציג את המחלוקת: יש מן הראשונים הסוברים שאף קדירה שאינה רחוצה נפגמת לאחר מעת לעת, שאין זה שומן ממש אלא טיח על פני הכלי מבפנים — ומביא שכן דעת הרמב״ם בפרק י״ז; ואילו הטור והשולחן ערוך הצריכו הדחה (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ז׳). ואחר כך הוא מכריע למעשה, וזה מכריע למטבח שלנו: אף לדעת הטור והשולחן ערוך, הטיח המונע את הפגם אינו אלא טיח ממש שיש בו שמנונית, כגון שצלו בקדירה בשר שמן הרבה; אבל בבישולים שלנו שעיקרם מים וגריסים או תפוחי אדמה, מה שעל פני הדופן אין בו ממש כלל וכמעט שאינו ראוי לאכילה — ולכן יש לחושבה נותן טעם לפגם לאחר מעת לעת בכל ענין (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ח׳).

השני: דברים חריפים. הרמ״א מביא לכאן את דין סימנים צ״ה · 95 וצ״ו · 96: בדברים חריפים לא אמרינן דין נותן טעם לפגם. החריפות משוה את הטעם לשבח: תבשיל שרובו חומץ, תבלין או שאר דברים חריפין שבישלו בקדירת איסור שאינה בת יומא — אסור. והרמ״א מגביל מיד: לא מחשב התבשיל חריף משום מעט תבלין שבו, וכן נוהגין.

והכיוון ההפוך מותר. הרמ״א חותם במצב הסימטרי: אם האיסור היה חריף, ואחר כך שהתה הקדירה מעת לעת ובישלו בה היתר שאינו חריף — מותר, שאין החריפות הראשונה משוה ליה לשבח. והש״ך מרחיב בשם האורחות חיים: וכן אם בישל דבר חריף בקדירה של בשר שאינה בת יומא ואחר כך בישל בה חלב — החלב מותר, ולא אמרינן שהחריפות שבקדירה עושה שתפליט עכשיו לשבח (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ב). וערוך השולחן מעתיק את הש״ך ומיישב את לשונו כנגד המקשים (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ט׳).

למעשה (הדחה ודברים חריפים). שני כללים מעשיים. (א) כלי מסופק שלא נוקה כראוי, שעדיין נראים בו שומן או שיירים — אינו נהנה מהקלת מעת לעת: השייר הנראה נידון לעצמו. (ב) מול תבשיל חמוץ או חריף — חומץ, לימון, חרדל, פלפל חריף, בצל ושום חריפים, כבושים — נופלת הקלת מעת לעת, ואי אפשר לסמוך עליה אף בדיעבד. האם תבשילך חריף, והאם השייר היה בעין, זו שאלת מציאות. ליישום במצבך — שאל את רבך.

5. בשר בחלב — מניין מעת לעת שמתחיל מחדש

קדרה הבלועה מבשר וחלב אם קודם שעבר לילה אחד חממו בה מים חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונים מעת לעת משעה שהוחמו המים מה שאין כן בשאר איסורים (טור סימן קכ״א וסימן צ״ד וע״ל סימן צ״ד ס״ק כ״ב וסימן ק״ג):

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ב:ד

הדין וטעמו. סעיף ד׳ עוסק בקדירה הבלועה מבשר וחלב, שנעשתה היא עצמה אסורה. אם קודם שעבר לילה אחד חיממו בה מים, נחשבים המים כאילו חזר ונתבשל בה האיסור: מונים מעת לעת משעת חימום המים. ובשאר איסורים אין הדין כן. והט״ז נותן את הטעם: בבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה, ועל כן נעשו מים אלו נבילה מכוח בליעת האיסור שבקדירה, מה שאין כן בשאר איסורים (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ב, ומציין לסימן ק״ג · 103).

לילה אחת או מעת לעת? לשון הסעיף קודם שעבר לילה אחד, ואילו שיעור הפגם הוא מעת לעת. ערוך השולחן עומד על כך ומיישב: אף שתפסו לעיקר כדעת רבנו יצחק הצריך מעת לעת לעניין פגם, לעניין בישול המים הקילו בלילה אחת (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף א׳, ומציין לסימן ק״ג · 103).

למעשה (בשר בחלב). זכור את הכלל הבלתי־שגרתי: בתקלת בשר בחלב, הרתחת מים בקדירה אינה מנקה אותה — היא מתחילה את המניין מחדש. התגובה האינסטינקטיבית (ארתיח בה מים כדי לנקותה) היא בדיוק זו שמאריכה את הבעיה. אין לעשות דבר, ויש לשאול. ליישום במצבך — שאל את רבך.

6. איסור מועט בכלי גדול — קולא שנדחתה בנושאי הכלים

איסור מועט שנבלע בכלי שדרכו שלא להשתמש בו בהיתר מועט בכדי שיתן זה טעם בהיתר כדי שישתמשו בו כמו קדירה גדולה וחבית וכיוצא בהן הרי זה מותר להשתמש בו לכתחלה אף על פי שהוא בן יומו לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם אבל אם הוא כלי שמשתמשין בו בדבר מועט כמו קערה וכיוצא בה אסור להשתמש בו שאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו איסור מועט ואפילו איסור הבלוע:

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ב:ה

לשון המחבר. בעקבות הרשב״א מתיר המחבר להשתמש לכתחלה, ואפילו בבן יומו, בכלי שאין דרכו לשמש בהיתר מועט — קדירה גדולה, חבית — כשהאיסור הבלוע בו מועט עד שלא יוכל לעולם ליתן טעם. אבל בקערה, שדרכה בדבר מועט, אסור: אין מבטלין איסור לכתחלה, אפילו איסור מועט ואפילו איסור בלוע.

הטור, הרא״ה, הב״ח, הט״ז והש״ך נגד הקולא

זהו אחד המקומות המעטים בסימן ששני המפרשים העיקריים דוחים יחד את פסק המחבר. הש״ך כותב שהרא״ה והטור השיגו על זה, וכן פסק הב״ח (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ג). הט״ז מפנה למה שביאר בסימן צ״ט · 99 סעיף ז׳: תמצית — לעניין הלכה לא קיימא לן כן (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ג). וקושיית הטור, כפי שמביאה ערוך השולחן, היא קל וחומר: ומה קדירה שאינה בת יומא, שהיא מותרת, אסורה משום גזירה אטו בת יומא — כל שכן כאן שיש לגזור שמא ישתמש באותו כלי עצמו בהיתר מועט (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף י׳).

למעשה (כלי גדול). אין לסמוך על החשבון ממילא בקדירה גדולה כזו יש ששים כדי להשתמש ביודעין בכלי בעייתי: זו בדיוק הדרך שהט״ז, הש״ך והב״ח דוחים. חשבון הששים שייך לבדיעבד, כשהמעשה כבר נעשה. ליישום במצבך — שאל את רבך.

7. סתם כלים אינם בני יומן — החזקה, שלהם ושלנו

סתם כלי עובד כוכבים הם בחזקת שאינם בני יומן לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר התבשיל מותר: הגה אבל אם חמם מים בכלי של עובד כוכבים ללוש בהן פת אסור ללוש באותן מים דלדבר זה מקרי לכתחלה הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו שלא הוחמו לשתיה (ש״ד והגהותיו) אבל דבר שנעשה בשבילו ולא בשביל דבר אחר אע״פ שהוא של עובד כוכבים וישראל קונה ממנו לכתחלה מותר דמאחר דכבר נעשה ביד עובד כוכבים מקרי דיעבד: אף על פי כן אסור לומר לעובד כוכבים בשל לי ירקות בקדרתך וכן לא יאמר לו עשה לי מרקחת שכל האומר בשל לי הרי הוא כאלו בישל בידיו ואפשר שעל ידי הרקחים (או שאר אומנים) מותר שכל האומנים מיחדים כלים נקיים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותם ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות:

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ב:ו (המחבר וההגה)

כשם שסתם כליהם של עובדי כוכבים אינם בני יומן כך סתם כלים שלנו בחזקת שאינן בני יומן:

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ב:ז

מהו טעם החזקה? הש״ך מביא את טעם הפוסקים: ספק ספיקא — ספק נשתמשו בו היום או אתמול, ואם תמצא לומר נשתמשו בו היום, שמא נשתמשו בדבר שהוא פוגם בעין או שאינו נותן טעם. ומטעם זה עצמו, הוא מוסיף, אסור לבשל בכליהם לכתחלה: שם אין אלא ספק אחד, וקדירה שאינה בת יומא כבר אסורה לכתחלה (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ד). והט״ז נותן את אותו טעם בשם הטור ומוציא ממנו במפורש את סעיף ז׳: כיוון שהטעם הוא ספק ספיקא, גם כלים שלנו בכלל (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ד).

שלוש הגהות הרמ״א על סעיף ו׳. (א) מים שהוחמו ללישה: חימם מים בכליהם ללוש בהן פת — אסור ללוש באותם מים, שלדבר זה מקרי לכתחלה, שעדיין לא התחיל הנאתו, שלא הוחמו לשתיה. והש״ך מוציא מזה את הצד השני: משמע שאם הוחמו לשתיה מותר לשתותן, שלעניין זה מקרי דיעבד (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ה). (ב) דבר שכבר נעשה: מה שנעשה ביד הנכרי לצורך עצמו — מקרי דיעבד, וישראל קונה ממנו לכתחלה. (ג) האמירה: לומר לנכרי « בשל לי ירקות בקדרתך » אסור — שכל האומר בשל לי הרי הוא כאילו בישל בידיו.

האומנים, ובעל הנפש. המחבר מוסיף שאפשר שעל ידי הרקחים — או שאר אומנים — מותר, שכל האומנים מיחדים כלים נקיים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותם; אלא שובעל נפש יחוש, שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות. וערוך השולחן מעדכן: בזמננו, אצל הרוקחים ועושי הממתקים, אין שום ספק בדבר, שברור שיש להם כלים מיוחדים — ולפי זה גם בעל נפש אינו צריך להרחיק עצמו מזה (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ט״ו).

ואם שאל אותו, והלה השיב?

מהרש״ל סובר שאין החזקה פוטרת אלא מן השאלה; ואם שאל ונודע לו שהכלי בן יומו, ישאל עוד מה בישלו בו, ואם הוא דבר שאינו פוגם — שוב אין כאן ספק ספיקא ואין ראוי להתיר; כך מביאים הש״ך (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ד) והט״ז (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ד). והט״ז דוחה באריכות: עדיין יש ספק שמא הנכרי משקר, ואין הולכים אחר חזקת הכלי ומניחים את חזקת התבשיל שהיא חזקת כשרות. אלא שהוא מסייג: אם הנכרי אומר כן מעצמו, בלי שאלה, ונראה שלא נתכוון על הישראל — יש להחמיר. וערוך השולחן מסכם שאין בזה כלל, והכל לפי העניין (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ט״ז).

כלינו אינם בדיוק ככליהם (סעיף ז׳). הפתחי תשובה מביא מן הבאר שבע (סימן ל׳) שאף שהשוו הפוסקים את שתי החזקות, יש ביניהן חילוק גדול: לא אמרו סתם כלים שלנו אינם בני יומן אלא כשאין בעל הכלי לפנינו לשאול את פיו; אבל בכלי נכרי, אף שהנכרי לפנינו, אין צריך לשאול — שדיבורו לא מעלה ולא מוריד (פתחי תשובה יו״ד קכ״ב ס״ק ו). ובאותו כיוון מביא ערוך השולחן מן המרדכי בשם מהר״ם, שבכלים שלנו — כשבעל הבית בביתו יכול לשאול ממנו, ואם לא שאל ראוי לקונסו ולומר שהוא בן יומו (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף י״ג). והט״ז מדייק בשם דרכי משה שאין הקנס אלא בבעל הקדירה שהיה לו לידע, ולא באחר (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ד).

👈 אזהרת ערוך השולחן — מכרעת לימינו

לאחר שביאר את החזקה כולה, ערוך השולחן ממאן שיעשו ממנה היתר שימוש: « ומימינו לא שמענו לסמוך על היתר זה ולא יעשה כן בישראל לאכול אף המותר מכליהם על סמך זה דאינם בני יומן » (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ט״ז). והוא נותן דוגמה מזמנו, הניתנת להעברה לזמננו: בבתי הקפה ששותים בהם עם חלב — שותים שם בכל שעה, והכלים ודאי בני יומן; אבל תה מותר לשתות, שלזה לכל אחד כלים מיוחדים.

למעשה (החזקה). חזקת אינם בני יומן באה שלא לאסור בדיעבד — תבשיל שכבר נתבשל, מקח שכבר נעשה, כלי שנמצא. אין היא באה להתיר לאכול במטבח שאינו כשר: ערוך השולחן כתב זאת במפורש, וממילא כלי שנשתמשו בו היום מבטל את ההיתר. ובבית, בספק על כלי שלנו — החזקה פועלת, אלא שאם בעל הבית לפנינו שואלים אותו. ליישום במצבך — שאל את רבך.

8. כלים ביד נכרי — תערובת, הפקדה, הדחה, קנייה

א) כלי אסור שנתערב באחרים (סעיף ח׳)

כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב (טור בשם רשב״א):

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ב:ח

המחבר מביא את הרשב״א דרך הטור: כלי שנאסר בבליעת איסור, שנפל בין אחרים ואינו ניכר — בטל ברוב. הש״ך מציין שסעיף זה כפול לעיל בסימן ק״ב · 102 סעיף ג׳, ושם נתבאר (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ז). וערוך השולחן מביא את טעם הרשב״א: אף שאפשר להגעילו ולהחזירו להכשרו, אין דנים אותו כדבר שיש לו מתירין — שכל שאין מתיריו באים מאליהם וצריך לפזר מעותיו, אינו בכלל זה; ומוסיף שהוא הדין בכלי בשר שנתערב בשל חלב (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף י״ז).

ב) כלים שהונחו בבית נכרי (סעיף ט׳)

יש ליזהר מלהניח בבית עובד כוכבים כלי סעודה דחיישינן שמא ישתמש בהם: הגה ואפילו אם נתנם לאומן לתקנם צריך לעשות בהם סימן (ב״י בשם א״ח) שלא ישתמש בהם העובד כוכבים ואם עבר ולא עשה כשחזר ולקחן מן העובד כוכבים צריכים הגעלה ודוקא אם שהו קצת אצל העובד כוכבים דהיינו כחצי יום אבל לפי שעה אין לחוש (מרדכי פא״מ) וכל זה כשרוצה להשתמש בו ביום שנתנו לו דליכא אלא חדא ספיקא שמא נשתמש בו העובד כוכבים או לא אבל אם לא לקחו מן העובד כוכבים עד לאחר זמן דנוכל לומר אף אם נשתמש בו העובד כוכבים כבר נפגם ונשתהה מעל״ע או שנשתהה ביד ישראל לאחר שלקחו מן העובד כוכבים מעל״ע אזלינן לקולא ואין חוששין בדיעבד (סברת הרב) ואם לקחו מן העובד כוכבים באותו יום שנתנו לו ועבר ונשתמש בו בלא הגעלה יש אוסרים המאכל כמו בכלי שהוא בודאי בן יומו (ארוך) ובמקום צורך יש להקל בדיעבד ולכתחלה יש ליזהר בכל ענין אפילו בעבדים ושפחות העובדי כוכבים שבבית ישראל שלא לייחד כלים שלנו אצלן שמא ישתמשו בהן בדברים האסורים (שם במרדכי) וע״ל סימן קל״ו:

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ב:ט (המחבר וההגה)

הרמ״א, הט״ז והש״ך — שלוש עמדות בדיעבד

הרמ״א חותם את הגהתו הארוכה: ובמקום צורך יש להקל בדיעבד. הט״ז חולק חזיתית: לאחר שהוכיח מן המרדכי שכשהחזירו בו ביום אין אלא ספק אחד — ששמא נשתמש בדבר הפוגם אינו ספק אלא הרגיל — הוא מסיק שאין כאן קולא בדיעבד אפילו לצורך גדול, ודלא כרמ״א, אלא אף דיעבד אסור (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ח), וחוזר על כך במילה אחת בס״ק שאחריו (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ט). הש״ך מגן על הרמ״א לכל אורכו ומדייק מהו אין חוששין בדיעבד: לא שהמאכל מותר בדיעבד — זה פשיטא — אלא שלאחר ששהה הכלי ועברו מעת לעת, מותר להשתמש בו אפילו לכתחלה (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ח).

כלל הט״ז, בארבעה מצבים. הט״ז מסכם את שיטתו תחת הכותרת כלל העולה: במקום שיש ספק ספיקא — היינו שלא החזירו בו ביום — אם הניחו במזיד, הכלי אסור וצריך הגעלה, וכלי חרס צריך שבירה; ואם שכחו, הכלי מותר, אלא שאם אפשר להכשירו יכשירנו, וכלי חרס מותר. אבל במקום שאין ספק ספיקא — שהחזירו בו ביום — אסור אפילו דיעבד מדינא (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ח). וערוך השולחן נוטה לרמ״א ולש״ך: אינו רואה לאסור בדיעבד משום חששא בעלמא; לכתחלה ודאי אסור לעשות כן ולסמוך על שהיית מעת לעת, אבל בדיעבד מותר — ומוסיף את הדיוק הנוגע לכל כלינו: כל זה אינו אלא בקדרות ובקערות גדולות שיש לחוש בהן לבישול או לעירוי מכלי ראשון; אבל צלחות וכפות ומזלגות וסכינים, שהתשמיש בהם בכלי שני — וכל שכן דברים שתשמישם בצונן — מדיחן ומותר (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף כ׳).

ג) כלים שהודחו אצל נכרי (סעיף י׳)

קערות ששלח ישראל לעובד כוכבים עם מאכל ושהו שם אם ניכר בהם המאכל ששלח הישראל בתוכם מותר ואם לאו אסור אם רגילים להדיח הכלים בחמין דחיישינן שמא הודח עם כלי איסור:

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ב:י

הסעיף האקטואלי ביותר שבסימן. המחבר אינו אוסר כאן משום שהנכרי אכל בקערותינו — חשש זה, אומר ערוך השולחן, אינו אלא לכתחלה — אלא משום שמדיחים את הכלים בחמין, ושמא הודחו שלנו עם כלי איסור. וחשש זה הוא אף בדיעבד, שיש כאן רגליים לדבר: הקערה חזרה נקייה ואינה מלוכלכת. כך כותב ערוך השולחן בשם הפרי חדש (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף י״ח).

ומה עם נותן טעם בר נותן טעם? ערוך השולחן מקשה זאת בעצמו: בסימן צ״ה · 95 סעיף ג׳ פסק אותו מחבר שקערות של בשר שהודחו ביורה חולבת מותרות כשאין שומן דבוק בהן, משום נ״ט בר נ״ט. ולמה לא כאן? שתי תשובות, זו אחר זו או שתיהן כאחת: באיסור עצמו לא שייך נ״ט בר נ״ט; ועוד, שסתם כליהם לאחר אכילה שומן דבוק בהם. אבל הוא מוסיף את החילוק המעשי המכריע: תמצית — אם יש ספק שמא הדיחם יחד בכלי שני, מותר בדיעבד (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף י״ט).

ד) קניית כלים (סעיפים י״א–י״ב)

כלי סעודה שביד העובד כוכבים ומסיח לפי תומו ואומר שחדשים הם ויראה שהוא כמו שהוא אומר מותר לקנותם ממנו: הגה ויש מחמירים ואומרים שאינו נאמן ואין ליקח כלים מן העובד כוכבים רק כשמוכר הרבה כלים וקונה כלי בין הכלים (רשב״א בשם ר׳ יונה) וכן נוהגין לכתחלה אבל במקום הדחק כגון שנתארח בבית עובד כוכבים ואין לו כלים נוהגין כסברא הראשונה וכן עיקר ועיין לקמן סימן קל״ז:

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ב:יא (המחבר וההגה)

מדוע דיבורו של הנכרי מספיק כאן? הש״ך מבאר זאת מתוך הסימן עצמו: כיוון שסתם כליהם אינם בני יומן, אין כאן אלא איסור דרבנן — ונכרי מסיח לפי תומו נאמן באיסור דרבנן, כמו שכתב בסימן צ״ח · 98 (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק י). והרמ״א מחמיר במנהג: לכתחלה אין לוקחים אלא ממי שמוכר הרבה כלים, וקונה כלי מבין הכלים; אבל במקום הדחק — נתארח ואין לו כלים — נוהגין כסברא הראשונה, וכן עיקר. וערוך השולחן מצמצם את החומרא לבעל הבית המוכר: אצל חנווני אין שום חשש, שעל פי רוב החנווני מוכר חדשים (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף כ״ב).

יש מי שאומר שקערות הבאות מעבר לים שקערורות ירקרקות או אדמדמות אסור להשתמש בהן לעולם בחמין מפני שאינן חדשות שהעובדי כוכבים משתמשים בהם ואינו ניכר:

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ב:יב

הסעיף האחרון עוסק בקערות מיובאות, שקערורות ומצופות ירוק או אדום: אינן חדשות, השימוש הקודם אינו ניכר, והמחבר אוסר אותן בחמין לעולם. זה המקום היחיד בסימן ששהיית מעת לעת אינה מועילה בו: אין זו בעיה של זמן אלא של אי־ידיעה מה נבלע, בחומר שאינו בר הכשר.

למעשה (כלים שהופקדו, הודחו, נקנו). (א) כלים שנמסרו לתקן ביד אומן, שכן או עובד נכרי: לעשות בהם סימן, ולהימנע מלקחתם בו ביום. (ב) כלים שחזרו נקיים ממקום שאינו כשר: הניקיון עצמו הוא הרגליים לדבר, שהוא מעיד על הדחה בחמין. (ג) כלים משומשים: דברי המוכר שהם חדשים מספיקים מדינא, המנהג מחמיר, וקרמיקה מצופה ישנה אינה חוזרת להיתר בחמין. כל אלו תלויים בחומר, בשימוש בחמין או בצונן, בכלי ראשון או בכלי שני. ליישום במצבך — שאל את רבך.

9. פסיקת הספרדים בזמננו

הערת שיטה. הזרמים שלהלן ממשיכים את יסודות סימן קכ״ב שנתבארו למעלה למקרים בני זמננו. אינם חלק מקורפוס הסימן; הם מובאים כזרמי פסיקה מוכרים, בלא ציון תשובה מסוימת, ויש לאשרם אצל רב לפני כל יישום.

הפסיקה הספרדית בת זמננו (בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף — יביע אומר, ילקוט יוסף) יוצאת מן המחבר כלשונו: נותן טעם לפגם מותר, מעת לעת משנתבשל בה האיסור, אסור לכתחלה ומותר בדיעבד, ושתי החזקות שבסעיפים ו׳ וז׳. נוטה היא לסמוך על ספקי הספיקות שבסימן כדי לדחות איסור דרבנן לאחר מעשה, ועל החילוק בין כלי ראשון לכלי שני שערוך השולחן אף הוא מנסח.

מקרה מעשי	כיוון ספרדי (לאישור)
תבשיל שנתבשל בטעות בכלי שאינו כשר שלא נשתמשו בו כ״ד שעות	התבשיל מותר בדיעבד (סעיף ו׳ בלשון עצמה); הכלי נשאר אסור וטעון הכשר (סימן קכ״א · 121).
כלי מסופק בבית	חזקת סעיף ז׳; אבל שואלים את בעל הבית אם הוא לפנינו (פתחי תשובה ס״ק ו בשם הבאר שבע).
תבשיל חמוץ או חריף	אין נותן טעם לפגם (רמ״א, סעיף ג׳); אין לסמוך על מעת לעת.
כפות וצלחות שתשמישן בכלי שני	דין קל מקדרות — הדחה (ערוך השולחן מנסח כן; ופוסקי ספרד דנים כן בכלי שני).

10. פסיקת האשכנזים

הערת שיטה. כאן, שלא כבסימנים אחרים, הזרם האשכנזי מתועד בקורפוס עצמו: הרמ״א, הט״ז, הש״ך, הפתחי תשובה, ובראשם ערוך השולחן, המקדיש לסימננו כ״ב סעיפים ודן במפורש במצבי זמנו. המקורות שלהלן אמיתיים וברי־בדיקה.

השאלה	העמדה האשכנזית, עם מקורה
כלי חרס לאחר מעת לעת	אין היתר: לא חילקו בין חרס למתכת — וחלילה לומר כן (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ב׳); וכן פתחי תשובה ס״ק א, נגד חכמי ויניציאה.
איסור דרבנן שנבלע	לא פלוג רבנן — אין להקל (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ג׳), נגד הספק שהעלה הנודע ביהודה (מובא בפתחי תשובה ס״ק ב).
שנים עשר חודש	אין היתר בשאר איסורים; ויש היתר בחמץ בפסח (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ד׳ · חכם צבי סימן ע״ה).
קדירה שלא הודחה	הטור והשולחן ערוך מצריכים הדחה; אבל בבישולי זמננו הטיח אינו ממש ומחשיבים נותן טעם לפגם בכל ענין (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ח׳).
כלים שחזרו מבית נכרי	הט״ז אוסר אף בדיעבד כשהחזירם בו ביום (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ח–ט); הש״ך (ס״ק ח) וערוך השולחן (סעיף כ׳) הולכים אחר הרמ״א ומתירים בדיעבד, ומעמידים צלחות, כפות, מזלגות וסכינים בהדחה בלבד.
לאכול מכליהם על סמך החזקה	לא — אזהרה מפורשת (ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ט״ז).

חב״ד — רק ממקורות אמיתיים. שולחן ערוך הרב אינו כולל את יורה דעה; ולכן אין דעת הרב על סימן קכ״ב. למנהג חב״ד בעניינים אלו פונים לתשובות הצמח צדק ולספר המנהגים חב״ד כשהם דנים במפורש בנקודה — ונמנעים מלייחס לאדמו״ר הזקן פסק שלא כתב כאן.

11. מקרים מודרניים — מעת לעת במטבח שלנו

כיצד סימן קכ״ב מאיר את מעשינו. ארבעה כלים שבסימן משמשים לקריאת המקרים המודרניים: (א) השיעור — מעת לעת משנתבשל האיסור (סעיף ב׳); (ב) המרווח בין לכתחילה לבדיעבד — גזירת חכמים אינה מבטלת את היתר התורה אלא אוסרת את השימוש מדעת (סעיפים ב׳ ו־ו׳); (ג) שני מבטלי הפגם — שייר בעין שלא הודח, ותבשיל חריף (סעיף ג׳); (ד) החזקות — כליהם וכלינו (סעיפים ו׳–ז׳). ומה שאינו בסימן זה — כיצד מכשירים, באיזה חומר ובאיזו חום — שייך לסימן קכ״א · 121.

מקרה בן זמננו	הכלי שבסימן	כיוון (לאישור אצל הרב)
כלי שלא נשתמשו בו כ״ד שעות	סעיף ב׳ (מעת לעת)	מונים מעת לעת מן הבישול האסור, ולא מן ההדחה האחרונה. אין בכך היתר להשתמש בו מדעת: גזירת חכמים עומדת (סעיף ב׳). ההקלה באה שלא לאסור לאחר מעשה.
בישלו בטעות בכלי שאינו כשר	סעיף ו׳ (בדיעבד)	אם הכלי לא היה בן יומו — התבשיל מותר בדיעבד. הכלי נשאר אסור וטעון הכשר (סימן קכ״א · 121). ואם התבשיל היה חמוץ או חריף — ההקלה נופלת (סעיף ג׳).
תבשיל חמוץ או חריף (חומץ, לימון, חרדל, פלפל, כבושים)	סעיף ג׳ (דברים חריפים)	הטעם חוזר להיות לשבח: לא מעת לעת ולא החזקה מצילים את התבשיל. ומעט תבלין אינו עושה תבשיל חריף.
כלים כשרים שהודחו עם כלים שאינם כשרים (כיור, גיגית, מדיח)	סעיף י׳ · ערוך השולחן קכ״ב:י״ח–י״ט	זהו מקרה סעיף י׳: החשש אינו במה שאכל הנכרי בהם אלא בהדחה בחמין יחד — וחשש זה אף בדיעבד. וערוך השולחן מחלק: הדחה בכלי שני וספק במציאות → מותר בדיעבד. מדיח כלים המחמם את המים בתוכו אינו כלי שני; שאלת המדיח צריכה להישאל ככתבה לרב.
סבון ודטרגנט	סעיף א׳ (נותן טעם לפגם) — יישום בן זמננו	הסימן נותן את היסוד (טעם פגום אינו אוסר) אך אינו מדבר בדטרגנט. פוסקי זמננו דנים אם חומר ניקוי פוגם את הטעם עד כדי פגום או אף נפסל מאכילת כלב, ואינם מסיקים כולם אותה מסקנה. אין להכריע בזה מתוך לשון הסימן: זו שאלה לרב.
תנור, כיריים, גריל, פלנצ׳ה	סעיף ב׳ (מעת לעת) · רמב״ם מאכלות אסורות י״ז:ג (ליבון) · סימן קכ״א · 121	סימן קכ״ב נותן רק את המימד הזמני: תנור או רשת שלא שימשו כ״ד שעות הם נותן טעם לפגם, עם אותו מרווח בין לכתחילה לבדיעבד. ההכשר שייך למקום אחר: הרמב״ם מעמיד שפודין ואסכלאות בליבון באור — מלבנן באור עד שתנשר קלפתן (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ג) — ופרטי זמננו (תנור פירוליטי, כיריים קרמיות, אינדוקציה, תנור אדים) אינם נידונים בסימננו כלל. לשאול רב.
לאכול במקום שאינו כשר שהרי כליהם אינם בני יומן	סעיף ו׳ · ערוך השולחן קכ״ב:ט״ז	לא. החזקה היא היתר של בדיעבד; ערוך השולחן שולל במפורש שיסמכו עליה לאכול מכליהם, ומעיר שבמקום שמגישים בכל שעה — ודאי בני יומן.
כלים שנמסרו לאומן, לתקן, או לעובד נכרי בבית	סעיף ט׳	לעשות בהם סימן; להימנע מלקחתם בו ביום. לאחר מעת לעת מקילים הרמ״א, הש״ך וערוך השולחן; הט״ז מחמיר אף בדיעבד כשהוחזרו בו ביום.
קניית כלים משומשים	סעיפים י״א–י״ב	מוכר האומר מעצמו שהם חדשים נאמן מדינא (ש״ך ס״ק י); המנהג לכתחלה מחמיר (רמ״א). וקרמיקה מצופה ישנה אסורה בחמין (סעיף י״ב). ואל תשכח טבילת כלים, שהיא סימן אחר (ק״כ · 120).

למעשה. מצבים אלו מורכבים משאלות מציאות — איזה חומר, איזה איסור, איזו חום, כלי ראשון או כלי שני, תבשיל חריף או לא, לכתחילה או לאחר מעשה — שרק רבך יכול להכריע בהן כשהוא רואה את המקרה. הכלל המעשי: לשחזר בדיוק מה נבלע, מתי, בתוך מה, ובאיזו חום, לא להדיח ולא לחמם בינתיים, ואז לשאול את רבך.

12. סיכום מעשי — טבלאות

טבלה — שיעורי הסימן, למעשה

השאלה	המידה (למעשה)	המקור
הגדרת אינו בן יומו	מעת לעת משנתבשל בה האיסור	שו״ע יו״ד קכ״ב:ב ; ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף א׳
דין כלי כזה	מותר מן התורה ; אסור מדרבנן לכתחלה	עבודה זרה ע״ו ע״א ; שו״ע יו״ד קכ״ב:ב
תבשיל שנתבשל בו בטעות	מותר בדיעבד	שו״ע יו״ד קכ״ב:ו
הכלי עצמו	נשאר אסור — טעון הכשר (סימן קכ״א · 121)	ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ב׳
כלי חרס	אין חילוק ; אין היתר לאחר מעת לעת	ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ב׳ ; פתחי תשובה ס״ק א
איסור דרבנן שנבלע	אותו דין — לא פלוג	ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ג׳ ; פתחי תשובה ס״ק ב
שנים עשר חודש	אין היתר (חוץ מחמץ בפסח)	ערוך השולחן יורה דעה קכ״ב סעיף ד׳ ; פתחי תשובה ס״ק ג
כלי שלא הודח, איסור בעין	אינו נפגם ; אבל ששים כנגד הדבוק מספיק	שו״ע יו״ד קכ״ב:ג + הגה
תבשיל חריף	אין נותן טעם לפגם — אסור	הגה יו״ד קכ״ב:ג ; ערוך השולחן סעיף ט׳
איסור חריף, אחר כך מעת לעת ותבשיל שאינו חריף	מותר	הגה יו״ד קכ״ב:ג ; ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ב
בשר בחלב וחימום מים קודם הלילה	מניין מעת לעת מתחיל מחדש	שו״ע יו״ד קכ״ב:ד ; ט״ז ס״ק ב
כלי גדול, איסור מועט	המחבר מתיר ; אין סומכין על זה	שו״ע יו״ד קכ״ב:ה ; ט״ז ס״ק ג ; ש״ך ס״ק ג
סתם כלים (שלהם ושלנו)	בחזקת שאינם בני יומן — היתר של בדיעבד	שו״ע יו״ד קכ״ב:ו–ז ; ש״ך ס״ק ד
כלי אסור שנתערב	בטל ברוב	שו״ע יו״ד קכ״ב:ח ; ערוך השולחן סעיף י״ז
כלים שהונחו בבית נכרי	סימן ; הגעלה ; מעת לעת מקילה (ט״ז מחמיר)	הגה יו״ד קכ״ב:ט ; ט״ז ס״ק ח ; ש״ך ס״ק ח
כלים שהודחו בחמין עם איסור	אסור אף בדיעבד ; כלי שני מקל	שו״ע יו״ד קכ״ב:י ; ערוך השולחן סעיפים י״ח–י״ט
קניית כלים מנכרי	מסיח לפי תומו מספיק מדינא ; המנהג מחמיר	שו״ע יו״ד קכ״ב:יא + הגה ; ש״ך ס״ק י
קרמיקה מצופה ישנה	לעולם לא בחמין	שו״ע יו״ד קכ״ב:יב

טבלה — מי אומר מה (נושאי הכלים שבסימן)

הפוסק	התרומה המכרעת (מעוגן בקורפוס)
המחבר (סעיפים א׳–י״ב)	היסוד (א׳) ; מעת לעת והגזירה (ב׳) ; הדחה (ג׳) ; בשר בחלב ומניין שמתחיל מחדש (ד׳) ; איסור מועט בכלי גדול (ה׳) ; שתי החזקות (ו׳–ז׳) ; ביטול ברוב (ח׳) ; הפקדה אצל נכרי (ט׳) ; כלים שהודחו (י׳) ; קנייה (י״א) ; קרמיקה מעבר לים (י״ב).
הרמ״א (הגה על ג׳, ו׳, ט׳, י״א)	ששים כנגד הדבוק ; דברים חריפים וגבולם ; הכיוון ההפוך המותר ; מים שהוחמו ללישה ; דבר שנעשה כבר = דיעבד ; סימן בכלים שנמסרו, חצי יום, שהיית מעת לעת, ובמקום צורך יש להקל בדיעבד ; מנהג הקנייה מבין כלים רבים, והיתר האורח.
הט״ז (טורי זהב, ס״ק א–ט)	ס״ק א : המרדה, קולת סימן ק״ח · 108 ; ס״ק ב : חתיכה עצמה נעשית נבילה, טעם סעיף ד׳ ; ס״ק ג : בסימן צ״ט · 99 סעיף ז׳ לא קיימא לן כסעיף ה׳ ; ס״ק ד : ספק ספיקא, דחיית מהרש״ל, סייג הנכרי המסיח מעצמו, וקנס דרכי משה ; ס״ק ז : כל דבר לפי עניינו — כלי יין חמורים מכלי בישול ; ס״ק ח : כלל העולה בארבעה מצבים ושלילת הקולא בדיעבד כשהחזירו בו ביום ; ס״ק ט : לעניין הלכה לא קיימא לן כן.
הש״ך (שפתי כהן, ס״ק א–י)	ס״ק א : עד סוף סעיף ד׳ נתבאר בסימן ק״ג · 103 ; ס״ק ב : דבר חריף בשם האורחות חיים ; ס״ק ג : הרא״ה, הטור והב״ח נגד סעיף ה׳ ; ס״ק ד : ספק ספיקא והוויכוח עם מהרש״ל ; ס״ק ה : מים שהוחמו לשתיה ; ס״ק ז : כפול בסימן ק״ב · 102 ; ס״ק ח : הגנה ארוכה על הרמ״א — אין חוששין בדיעבד היינו מותר אף לכתחלה לאחר מעת לעת ; ס״ק ט : אין העולם נזהרים מן העבדים, שהישראל יוצא ונכנס ; ס״ק י : מסיח לפי תומו נאמן באיסור דרבנן.
פתחי תשובה (ס״ק א–ז)	ס״ק א : כלי חרס לאחר מעת לעת — דחייה, אף בהפסד מרובה ; ס״ק ב : ספק הנודע ביהודה באיסור דרבנן ; ס״ק ג : החכם צבי ושנים עשר חודש ; ס״ק ד : כשהמוכרים עניים ואין להם אלא כלי אחד, נופלת החזקה ; ס״ק ו : הבאר שבע — כלינו רק כשאין הבעלים לפנינו ; ס״ק ז : סכינים שנמצאו במקום מעבר לרבים.
הרמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז)	הלכה א–ב : קדירה בת יומה, ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם ; הלכה ג–ד : סדר ההכשרים (צונן → הדחה, חמין → הגעלה, אור → ליבון) וטעמם — שכל השומן שבהן נותן טעם לפגם הוא.
ערוך השולחן (יורה דעה קכ״ב, כ״ב סעיפים)	הפירוש המודרני של הסימן: שיעור מעת לעת (א׳), שלילת ההיתר בכלי חרס (ב׳), באיסור דרבנן (ג׳), בשנים עשר חודש (ד׳) ; זלזול הטיח בבישולי זמננו (ח׳) ; דברים חריפים (ט׳) ; החזקה וטעמה (י״ג), הבדיעבד (י״ד), אומני זמננו (ט״ו), האזהרה מפני שימוש מופרז בחזקה (ט״ז) ; התערובת (י״ז) ; כלים שהודחו ונ״ט בר נ״ט (י״ח–י״ט) ; כפות וצלחות בכלי שני (כ׳) ; החנווני (כ״ב).

טבלה — זרמי פסיקה בני זמננו (מחוץ לקורפוס, לאישור)

ספרדים: בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף (יביע אומר), ילקוט יוסף. ממשיכים את המחבר: מעת לעת, המרווח בין לכתחילה לבדיעבד, שתי החזקות, והחילוק בין כלי ראשון לכלי שני בכלים ובכפות.

אשכנזים: הרמ״א, הט״ז, הש״ך, הפתחי תשובה, וערוך השולחן — האחרון הוא, בסימן זה, המקור בן זמננו המתועד ביותר והישיר לבדיקה. פוסקי הדורות שאחריו (אגרות משה ואחרים) דנים בשאלות המודרניות — מדיח כלים, דטרגנט, תנורים — בלי שנוכל לייחס להם כאן ציון תשובה מדויק: לשאול את רבך.

חב״ד: אין שולחן ערוך הרב על יורה דעה. מצטטים רק מקורות אמיתיים — תשובות הצמח צדק, ספר המנהגים — כשהם דנים במפורש בנקודה.

קישורי ספריא (הטקסט ונושאי הכלים)

שולחן ערוך יורה דעה קכ״ב : קכ״ב:א · קכ״ב:ב · קכ״ב:ו · קכ״ב:י
ט״ז (טורי זהב) : קכ״ב ס״ק ב · קכ״ב ס״ק ח
ש״ך (שפתי כהן) : קכ״ב ס״ק ד · קכ״ב ס״ק ח
פתחי תשובה : קכ״ב ס״ק א
ערוך השולחן : יו״ד קכ״ב:ט״ז
רמב״ם : מאכלות אסורות י״ז:ב
גמרא : עבודה זרה ס״ז ע״ב · עבודה זרה ע״ו ע״א

👈 הלכה למעשה — כלל הזהב של רמה זו

מעיקר הדין, זכור את היסוד האחד: טעם הפוגם אינו אוסר — ואת שיעורו בכלים: מעת לעת משנתבשל בהם האיסור.
למעשה, שיעור זה הוא היתר של בדיעבד ולעולם לא רשות לעשות: חכמים אסרו לבשל בו לכתחלה, בלא חילוק בחומר, בלא הקלה באיסור דרבנן, ובלי ששנים עשר חודש ישנו זאת.
שני דברים מבטלים את הפגם: שייר נראה שלא הודח, ותבשיל חריף או חמוץ. מול אחד מהם — אין לסמוך על מעת לעת.
שתי חזקות מקילות לאחר מעשה — סתם כליהם וסתם כלינו אינם בני יומן — אך אינן באות אלא שלא לאסור את שכבר נעשה; וערוך השולחן אוסר במפורש לעשות מהן היתר לאכול מכליהם.
ולכל מקרה אמיתי — איזה חומר, איזו חום, כלי ראשון או כלי שני, דטרגנט, מדיח, תנור — ההלכה למעשה עוברת דרך רבך. שאל את רבך.

רמה 3 — סינתזה → ↑ סימן קכ״ב — תוכן העניינים

~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
פסק והלכה למעשה בדין נותן טעם לפגם בכלים · סימן קכ״ב · ⚖️ רמה 4 — הלכה למעשה

⚠️ תוכן זה נועד ללימוד. זרמי הפסיקה בני זמננו המובאים (ספרדים ואשכנזים) הם מורי דרך, לא פסק אישי. לכל יישום מעשי (לְמַעֲשֶׂה), התייעצו עם רב מוסמך.

📖הצטרף לחברותא