סימן זה הוא הפרק השני של הלכה אחת. סימן ק״ג עוסק בנותן טעם לפגם באוכלין — איסור שנפל לתוך היתר ופגם את טעמו. סימן קכ״ב עוסק באותו היתר עצמו בכלים — איסור הבלוע בדופן הקדרה שנפגם מאליו, בעצם שהיית הזמן. וכל ההבדל תלוי בזה: פגם הבא מחמת התערובת, ופגם הבא מחמת ההמתנה.
המקור — הברייתא שבפרק בתרא דעבודה זרה. כל הסוגיא יוצאת ממחלוקת תנאים :
« אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח אסור דברי רבי מאיר רבי שמעון אומר לשבח אסור ולפגם מותר » (עבודה זרה ס״ז ע״ב)
שני מקורות, שתי דרכים. רבי מאיר למד מגיעולי עובדי כוכבים: התורה אסרה בליעה שהיא עצמה פגומה, ואם כן אין הפגם מתיר :
« מאי טעמא דרבי מאיר גמר מגיעולי גוים גיעולי גוים לאו נותן טעם לפגם הוא ואסר רחמנא » (עבודה זרה ס״ז ע״ב)
ורבי שמעון קוצץ את הלימוד בשורשו: אין מגיעולי עובדי כוכבים ראיה כלל, שלא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא —
« לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלא לפגם הוא » (עבודה זרה ס״ז ע״ב)
ורבי מאיר משיב שאף בת יומא פגומה במקצת, ואף על פי כן אסרוה :
« קדירה בת יומא נמי אי אפשר דלא פגמה פורתא » (עבודה זרה ס״ז ע״ב)
היסוד — כל הסימן תלוי בשאלה אחת.
התוספות מראים שאין כאן שני ויכוחים אלא אחד: השאלה אם הפגם מתיר, והשאלה מהי בת יומא, הן אותה שאלה משני צדדיה :
« והא בהא תליא מ״ד נותן טעם לפגם אסור סבר דקדירה בת יומא פגמה פורתא ומאן דשרי פגם סבר דלא פגמה כלל » (תוספות עבודה זרה ס״ז ע״ב ד״ה ואידך קדירה בת יומא)
לפיכך פתח המחבר בכלל (סעיף א׳) ומיד עבר לשיעור הזמן (סעיף ב׳): הכלל בלא השיעור אינו אומר דבר.
פסק הגמרא, בסוף הסוגיא :
« אמר רבא הלכתא נותן טעם לפגם מותר » (עבודה זרה ס״ח ע״ב)
החקירה. מהו בדיוק ההיתר של נותן טעם לפגם ? שני צדדים. (א)היתר שבטעם: האיסור עומד בעינו ושמו עליו, אלא שטעם פגום אינו טעם ואינו אוסר את התערובת. (ב)הפקעת השם: משנפגם, נסתלק ממנו שם נבילה, ואין כאן איסור כלל. הצד השני נסמך על דרשתו של רבי שמעון עצמו, שלמד מן הכתוב שאין קרוי נבילה אלא הראוי לאכילה. וההבדל אינו לשוני: הוא מכריע את דין הקדרה עצמה, ואת גורלו של איסור מועט שאי אפשר שיתן טעם.
שלוש הלכות בסימן שאינן מתיישבות אלא לפי אחד הצדדים :
ההלכה
מה היא מלמדת
מקור
המאכל מותר והקדרה נשארת אסורה
שם האיסור לא פקע ; רק חדל מלפעול
תוספות עבודה זרה ע״ו ע״א
איסור מועט בכלי גדול — אין מבטלין איסור לכתחלה
יש אפוא מה לבטל: אין זה היתר גמור
שו״ע יו״ד קכ״ב:ה
גזרו על הקדרה שאינה בת יומא
ההיתר צר, ונשען על מציאות שעשויה להשתנות
עבודה זרה ע״ו ע״א
חקירה שנייה, והיא המושלת בסעיפים ג׳ ו־ד׳: ״אינה בת יומא״ אינו תיאור של הקדרה אלא של הבליעה שבתוכה. ומעתה: האם השהייה היא סיבה — הזמן הוא הפוגם ; או סימן — הזמן מורה שכבר נפגמה ? הנפקא מינה נופלת מיד: הדבר החריף המחזיר את הטעם לשבח (סעיף ג׳), ובשר בחלב, שחימום מים בתוך מעת לעת מחדש בו את המניין (סעיף ד׳). אם הזמן סיבה, קשה כיצד טעם שנפגם חוזר להיות טוב ; ואם אינו אלא סימן, הסימן עשוי להיסתר מן המציאות.
התנאי שהעמיד הרמב״ם בכלל הפגם :
« אבל אם פגם זה האסור למתר והפסיד טעמו הרי זה מתר. והוא שיהיה פוגם מתחלה ועד סוף » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו הלכה כ״ח)
ומקורו במסקנת הסוגיא, שהעמידה את מחלוקת התנאים דווקא בפוגם מתחילתו :
« אלא לאו שמע מינה בפגם מעיקרא מחלוקת שמע מינה » (עבודה זרה ס״ח ע״ב)
נפקא מינה — הפגם מעיקרו בכלים. באוכלין הכריע המחבר כלשון הרמב״ם: « במה דברים אמורים שפוגם מתחילתו ועד סופו אבל אם השביח ולבסוף פוגם או פוגם ולבסוף השביח אסור » (שו״ע יו״ד ק״ג:ב). ובכלים, קדרה שאינה בת יומא היא פוגם מעיקרו גמור: בשעה שהיא נותנת את טעמה כבר פגומה היא. והלימוד שביסוד: אין מודדים את הפגם בשעת האכילה אלא בשעת נתינת הטעם. ולמעשה — שאל את רבך.
קדירה שאינה בת יומא דהיינו ששהתה מעת לעת משנתבשלו בה האיסור הויא נותן טעם לפגם ואפילו הכי אסרו חכמים לבשל בה לכתחלה גזירה אטו בת יומא בין שבלועה מאיסור ובא לבשל בה היתר ובין שבלועה מחלב ובא לבשל בה בשר או איפכא:
הגמרא נקטה ״בת יומא״ ולא ״בתוך מעת לעת״. מדקדוק לשון זה נולדה אחת המחלוקות הגדולות שבסימן — וממנה שיעור הזמן שאנו נוהגים בו עד היום.
רש״י ורבנו תם: לינת לילה דיה.
« פירש בקונטרס שבישל בה עובד כוכבים היום אבל אם בישל בה אתמול כבר הופג טעמו בלינת לילה » (תוספות עבודה זרה ע״ו ע״א ד״ה בת יומא)
« וכן פר״ת דלינת לילה פוגמת כי לא היה דרך בימים קדמונים לבשל בלילה » (תוספות עבודה זרה ע״ו ע״א ד״ה בת יומא)
הקושי: הראיה מוכיחה יותר מדי. רבנו תם הביא זכר לדבר מעיבור צורה של קדשים, שהלילה מוציא את האוכל מצורתו. והקשו התוספות: בנותר דווקא סוף הלילה, עמוד השחר, הוא המכריע ; ואם כן קדרה שבישלו בה סמוך לחשיכה תיפגם בעלות השחר. ומחמת קושי זה הצריכו שתעמוד כל הלילה בלא בישול, ומכל מקום לא הצריכו מעת לעת שלם.
שיטת הרא״ש: ההיתר, ועמו הסתייגות. הרא״ש האריך בסוגיא, הכריע כרבותיו שהלילה דיה, אך צירף הסתייגות מפורשת שהיא היא ששרדה להלכה: כיון שאין אנו יודעים מה בדיוק פוגם — תחילת הלילה, סופו או כולו — המצריך מעת לעת אינו מחמיר חינם אלא נזהר בטעם. האחרונים אחזו בהסתייגות זו, והמחבר קבעה להלכה.
שלוש עמדות בשיעור הזמן :
שיטה
השיעור
מקור
רש״י ורבנו תם
לינת לילה — ובלבד שעברה בלא בישול
תוספות עבודה זרה ע״ו ע״א ד״ה בת יומא
הרא״ש
כרבותיו, ״והמחמיר תבא עליו ברכה״
רא״ש עבודה זרה פרק ה׳
המחבר
מעת לעת שלם, ובלשון מפורשת
שו״ע יו״ד קכ״ב:ב
נפקא מינה. קדרה שבישלו בה איסור לפנות ערב ועמדה כל הלילה: לרש״י ולרבנו תם כבר אינה בת יומא בבוקר, ולמחבר עדיין היא בת יומא עד אותה שעה למחרת. וכיון שכל הנידון בדין דרבנן (שמן התורה נותן טעם לפגם מותר), יש מקום להקל בשעת הדחק — ומכל מקום ההלכה הפשוטה כמחבר. ולמעשה — שאל את רבך.
מקור הגזירה :
« מכאן ואילך לישתרי גזירה קדירה שאינה בת יומא משום קדירה בת יומא » (עבודה זרה ע״ו ע״א)
הקושיא. אם גוזרים — ייאסר גם המאכל שנתבשל בה ; ואם אין גוזרים — תותר אף הקדרה. וכיצד חילקו חכמים בין הכלי לבין מה שבתוכו, ומקור האיסור אחד הוא ?
תשובת התוספות — וזהו כל היסוד :
« ויש לתת טעם מה ראו להתיר המאכל ולאסור הקדרה לפי שהקדרה היה בה איסור גמור תחלה אבל המאכל לא נבלע בו איסור מעולם » (תוספות עבודה זרה ע״ו ע״א ד״ה מכאן ואילך לשתרי)
היסוד — שתי דרגות של קרבה אל האיסור.
הקדרה היא כלי שהיה בו איסור גמור: עליה יש טעם לגזור, שאין הכל יודעים מתי בדיוק עברו המעת לעת. המאכל הוא היתר שלא נגע בו איסור מעולם: ואין גוזרים על היתר גמור מחמת כלי שנפגם. וזה כלל קבוע בכל הסימן: הגזירה נתפסת על החפץ שנשא את האיסור ולא על הבא אחריו. וממנו נגזרו שתי ההוראות המעשיות — ״לכתחלה אסור, בדיעבד מותר״ (סעיף ו׳), ו״עבר ונשתמש בהם מותר״.
הרמב״ם אומר זאת עצמה בלשון של דאורייתא ודרבנן :
« ולא אסרה תורה אלא קדרה בת יומה בלבד הואיל ועדין לא נפגם השמן שנבלע בקדרה. ומדברי סופרים לא יבשל בה לעולם » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ב)
וסיים: « ואם לקח ובשל בהן מיום שני והלאה התבשיל מתר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ב) — המאכל מותר והכלי אסור, ממש כדברי התוספות.
שלוש נפקא מינות מן הגדר הזה :
הגעלה בפחות מששים — כשהכלי אינו בן יומו, שהפליטה עצמה פגומה.
הכף — כלי שאינו בן יומו שנתחב לתבשיל בדיעבד: התבשיל מותר, והכף טעונה הכשר.
קדרות של פסח, שנחלקו בהן רב ושמואל: « אמר רב קדירות בפסח ישברו ואמאי לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן » (פסחים ל׳ ע״א) — וההלכה כשמואל שלא ישברו: ראיה שהכלי חוזר ומותר בשהייה.
י״א הא דחשיבה פגומה כשאינה בת יומא דוקא שהדיחה יפה וסר ממנה כל שמנונית איסור הדבוק בה אבל אם לא הדיחה יפה שהאיסור הוא בעין אינו נפגם בשהיית מעת לעת (רשב״א וטור וראב״ד):
הגה ומ״מ אם יש ששים רק נגד הדבוק בקדרה הכל שרי דמה שבקדרה כבר נפגם וא״צ בטול (כן משמע לעיל סימן צ״ה) י״א דבדברים חריפים לא אמרינן דין נותן טעם לפגם כמו שנתבאר לעיל סי׳ צ״ה וצ״ו ולכן אם בישל בקדירת איסור שאינה בת יומא מאכיל חריף כגון תבשיל שרובו חומץ או תבלין או שאר דברים חריפין אסור אבל לא מחשב התבשיל חריף משום מעט תבלין שבו (מרדכי פא״מ ורשב״א סי׳ תמ״ט) וכן נוהגין ועיין לעיל סי׳ צ״ה וצ״ו אבל אם היה האיסור דבר חריף ואח״כ שהה הקדירה מעת לעת ובשלו בו היתר שאינו חריף מותר דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח (ארוך כלל ל״ח):
החקירה. דין ״אינו בן יומו״ — האם הוא דין בבליעה, שרק הנבלע בדופן נפגם בשהייה ; או דין בשמנונית עצמה, וכל שמנונית איסור, בין בלועה בין מודבקת על פני הכלי, נפגמת מיום ליום ? השאלה עולה מקריאת ברייתא אחת בסוף עבודה זרה, וגדולי הראשונים נחלקו בה.
הברייתא ושתי קריאותיה :
« וכולן שנשתמש בהן עד שלא יטביל ושלא יגעיל ושלא ילבן תני חדא אסור ותניא אידך מותר » (עבודה זרה ע״ה ע״ב)
« לא קשיא הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם אסור הא כמאן דאמר נותן טעם לפגם מותר » (עבודה זרה ע״ה ע״ב)
מה פירוש ״עד שלא הטביל״ ?
שיטה
הקריאה
התוצאה בהלכה
יש מפרשים (הובאו ברשב״א)
״טבילה״ היינו הדחה ; והברייתא בכלי שלא הודח
אף איסור הדבוק בדופן נפגם בשהייה
הראב״ד ובעלי התוספות
טבילה ממש ; ואין פגם אלא בבלוע
שמנונית שעל פני הכלי כחתיכת איסור שלא נפגמה
הרמב״ם, כביאור הר״ן
כראשונים: ״שלא הטביל״ היינו ״שלא הדיח״
אף הטיחה שעל פני הכלי נפגמת מיום לחבירו
לשון הרמב״ם שממנה למד הר״ן :
« וכלן שנשתמש בהן עד שלא הרתיח או עד שלא הדיח ועד שלא הלבין ועד שלא הטביל מתר. שכל השמן שבהן נותן טעם לפגם הוא כמו שבארנו » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה ד)
ראיית הראב״ד, ומדוע היא מכרעת. הראב״ד נשען על סוגיית הצנון שנחתך בסכין: שם כל האיסור אינו אלא שמנונית קרושה על פני הסכין, ואף על פי כן אוסרת — הרי שדבר שבעין אינו נפגם. והביא הבית יוסף שהוקשה לרשב״א מסוגיית קורט של חלתית, שאף שם סתם סכינים ששמנוניתם קרושה על פניהם, ובכל זאת אמרו שנותן טעם לפגם היה מועיל אלמלא חורפא דחלתיתא. ותירץ לו מורו רבנו יונה שאותה חלתית נמכרת בחנות והחנווני מקנח את כליו — ואין שם שמנונית בעין כלל.
הכרעת המחבר ומוצא הרמ״א. המחבר הביא את שיטת הראב״ד והרשב״א בלשון יש אומרים, והיא ההלכה: כל שלא הודח יפה, אין השהייה מועילה. והרמ״א הוסיף מוצא: אם יש ששים כנגד הדבוק בלבד — הכל מותר, שמה שבתוך הקדרה כבר נפגם ואינו צריך ביטול. נמצאו שני הגדרים חיים זה בצד זה: הבלוע נידון כפגום, והדבוק כאיסור גמור הטעון ששים.
שני כיוונים ולא אחד. החריפות פועלת על הטעם הפגום, אך יש לחלק בין חריפות שבשעת הפליטה לבין חריפות שבשעת הבליעה. הרמ״א כתב את שניהם בנשימה אחת, וחילק ביניהם בפירוש: אם מבשלים עתה דבר חריף בקדרת איסור שאינה בת יומא, החריפות מחזירה את הטעם לשבח והתבשיל אסור ; אבל אם האיסור עצמו היה חריף ואחר כך שהתה הקדרה מעת לעת, אין חריפות של אתמול מועילה כלום.
החקירה שמאחורי החילוק. האם החריפות היא כוח מוציא — מוציאה מן הדופן טעם שהיה גנוז שם ; או כוח משביח — מתקנת את הטעם הפגום עצמו ? אם מוציאה, היה ראוי שתועיל אף כשקדמה ; ואם משביחה, מובן שאין חריפות של אתמול פועלת על מה שנפגם היום. ולשון הרמ״א מכרעת: « דאין החריפות הראשון משוי ליה לשבח » — החריפות היא הנותנת שם שבח, ואינה פועלת אלא בשעתה.
הש״ך פורט את האופנים ומעמידם על כלל אחד — מונים מעת לעת מן הבישול שהניח טעם לשבח, ולא מן החריף :
« וה״ה אם בישל דבר חריף בקדירה של איסור שאינו ב״י ואח״כ שהה מע״ל משנתבשל בו הדבר חריף מותר » (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ב)
ולעומת זאת :
« אבל אם נתבשל בו בתחלה דבר איסור אפילו נתבשל בו אח״כ דבר שאינו חריף אם הוא ב״י מונין אחר כך מעת לעת מתבשיל השני » (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ב)
נפקא מינה. קדרת איסור שאינה בת יומא שבישלו בה מרק שרובו חומץ — אסור. אותה קדרה עצמה, עם תבשיל רגיל שיש בו מעט תבלין — מותר: « אבל לא מחשב התבשיל חריף משום מעט תבלין שבו ». הכל תלוי ביחס הכמות, ולא בעצם נוכחות התבלין. ולמעשה — שאל את רבך.
קדרה הבלועה מבשר וחלב אם קודם שעבר לילה אחד חממו בה מים חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונים מעת לעת משעה שהוחמו המים מה שאין כן בשאר איסורים (טור סימן קכ״א וסימן צ״ד וע״ל סימן צ״ד ס״ק כ״ב וסימן ק״ג):
הקושיא. מים שהוחמו בקדרה של בשר בחלב היתר גמור הם, ולכל היותר בלעו טעם פגום. כיצד נעשים הם עצמם ״איסור״ הפותח מניין חדש של מעת לעת ? ומדוע נאמר דין זה בבשר בחלב דווקא ולא בשאר איסורים ?
תשובת הט״ז: שני דינים כאן ולא אחד.
« הטעם דבבשר בחלב אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה ע״כ הוין אלו המים נבילה כולן מכח בליעת איסור בשר בחלב שיש בקדירה כבר ונתנה טעם במים » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ב)
ומיד סיים: « אבל בשאר איסורי׳ לא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבילה כמ״ש סימן ק״ג » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ב)
היסוד — אין הפגם מונע ״חתיכה נעשית נבילה״.
דין חתיכה נעשית נבילה אינו תלוי בשאלה אם הטעם משביח, אלא בפעולתו של בשר בחלב, שהיא מולידה איסור חדש. לפיכך מים שטעמם פגום נעשים בעצמם ״נבילה״ ומחדשים את המניין. ומכאן הבחנה עדינה: הפגם מפקיע את כוח האיסור לאסור, ואינו מפקיע את כוחו של בשר בחלב להוליד איסור חדש. וזהו שורש הגהת הרמ״א בסימן ק״ג, שהרחיב את הדין לשאר איסורים לפי מה שקיימא לן בהם.
נפקא מינה. קדרת בשר בחלב שהיא בת יומא, שחיממו בה מים בערב: למחרת בבוקר עדיין היא בת יומא, שהמניין מתחיל מחימום המים. ובקדרת נבילה אין החימום מחדש דבר, והמניין נמשך מבישול האיסור עצמו. והרמ״א הוסיף שם שאם עברה לילה בין בישול הבשר לחלב, שוב אין דין זה נוהג. ולמעשה — שאל את רבך.
איסור מועט שנבלע בכלי שדרכו שלא להשתמש בו בהיתר מועט בכדי שיתן זה טעם בהיתר כדי שישתמשו בו כמו קדירה גדולה וחבית וכיוצא בהן הרי זה מותר להשתמש בו לכתחלה אף על פי שהוא בן יומו לפי שאי אפשר לבא לידי נתינת טעם אבל אם הוא כלי שמשתמשין בו בדבר מועט כמו קערה וכיוצא בה אסור להשתמש בו שאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו איסור מועט ואפילו איסור הבלוע:
מקור דינו של הרשב״א: ברייתת הקנקנים.
« הלוקח קנקנים מן הגוים חדשים נותן לתוכן יין ישנים נותן לתוכן ציר ומורייס לכתחלה » (עבודה זרה ל״ג ע״ב)
היין הבלוע בקנקן מועט הוא, וכיון שאין נותנים בו אלא היתר בשפע — אי אפשר שיבוא לידי נתינת טעם, ומותר אף לכתחלה.
הקל וחומר של הטור, והוא חריף :
« ואינו נראה להתיר מק״ו דאפי׳ קדרה שאינה בת יומא שהיא מותרת אסורה משום גזירה אטו בת יומא כ״ש באותו כלי עצמו » (טור יורה דעה סימן קכ״ב)
כלומר: אם על קדרה מותרת גזרו, קל וחומר שיש לגזור על כלי שהאיסור שבו קיים ורק הכמות מונעת אותו מלפעול.
תשובת הבית יוסף: שתי גזירות שאינן דומות.
« אין כאן קושיא כלל דלא דמי להדדי דע״כ לא שרי הרשב״א אלא לפי שאינו מצוי להשתמש באותו כלי בדבר מועט וכל דבר שאינו מצוי אין חוששין לו » (בית יוסף יורה דעה סימן קכ״ב)
והוסיף: « ומה ענין זה לקדרה בת יומא ושאינה בת יומא שאדם עשוי לבשל בזו ובזו » (בית יוסף יורה דעה סימן קכ״ב)
החקירה: מהו ״אין מבטלין איסור לכתחלה״ ? אם זהו איסור עצמי שבמעשה הביטול, קשה: כאן אין ביטול כלל, שהרי האיסור לעולם לא יתן טעם. ואם זו גזירה שמא ירבה, מובן חילוקו של הרשב״א, שבכלי גדול אין לחוש שישתמש בו במועט. והמחבר עצמו נטה לצד הראשון בסיום הסעיף: « שאין מבטלין איסור לכתחלה אפילו איסור מועט ואפילו איסור הבלוע » — יש אפוא מעשה ביטול אף באיסור בלוע שאינו נראה לעין.
האחרונים מכריעים נגד המחבר :
פוסק
לשונו
מקור
הט״ז
« בסי׳ צ״ט סעיף ז׳ ביארנו דלענין הלכה לא קי״ל כן ע״ש »
ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ג
הש״ך
« והרא״ה והטור השיגו ע״ז וכ״פ הב״ח ע״ש »
ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ג
הבית יוסף
מיישב את הרשב״א ומעמידו על ״דבר שאינו מצוי״
בית יוסף יורה דעה סימן קכ״ב
נפקא מינה. חבית גדולה שנבלע בה משהו איסור: למחבר מותר להשתמש בה לכתחלה אף בבן יומו, ולט״ז ולש״ך אין נוהגים כן. וכיון ששני עמודי ההוראה נטו מן המחבר בסעיף זה, אין להקל בו אלא במקום הפסד מרובה ובהוראת חכם. ולמעשה — שאל את רבך.
סעיף ו׳ — סתם כלי עובד כוכבים הם בחזקת שאינם בני יומן לפיכך אם עבר ונשתמש בהם קודם הכשר התבשיל מותר:
הגה אבל אם חמם מים בכלי של עובד כוכבים ללוש בהן פת אסור ללוש באותן מים דלדבר זה מקרי לכתחלה הואיל ועדיין לא התחיל הנאתו שלא הוחמו לשתיה (ש״ד והגהותיו) אבל דבר שנעשה בשבילו ולא בשביל דבר אחר אע״פ שהוא של עובד כוכבים וישראל קונה ממנו לכתחלה מותר דמאחר דכבר נעשה ביד עובד כוכבים מקרי דיעבד:
אף על פי כן אסור לומר לעובד כוכבים בשל לי ירקות בקדרתך וכן לא יאמר לו עשה לי מרקחת שכל האומר בשל לי הרי הוא כאלו בישל בידיו ואפשר שעל ידי הרקחים (או שאר אומנים) מותר שכל האומנים מיחדים כלים נקיים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותם ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות:
סעיף ז׳ — כשם שסתם כליהם של עובדי כוכבים אינם בני יומן כך סתם כלים שלנו בחזקת שאינן בני יומן:
החקירה — והיא שורש כל המשך הסימן. «סתם כלי עובד כוכבים הם בחזקת שאינם בני יומן»: האם זו חזקה במציאות — שרוב הכלים שבעולם אינם משמשים בכל יום, ואם כן ודאי הוא ולא ספק ; או ספק ספיקא — לא קביעת מציאות אלא דרך להכריע שני ספקות ? כל הבא אחריו — האיסור לכתחלה, הסכין, דיבורו של העובד כוכבים, והכלי המופקד — אינו אלא תולדה של חקירה זו.
הצד השני, בלשון הטור בשם הרא״ש :
« וטעם דמחזיקין כלי הנכרים שאינן בני יומן פי׳ א״א הרא״ש ז״ל משום דהוה ספק ספיקא ספק אם נשתמשו בו היום ואפי׳ אם נשתמשו בו היום שמא נשתמשו בו בדבר הפוגם בעין וכיון דספק ספיקא הוא תלינן להקל » (טור יורה דעה סימן קכ״ב)
ההוכחה המכרעת היא סעיף ז׳. אילו הייתה חזקה במציאות המיוחדת לכלי עובדי כוכבים, לא היה מקום להשוות אליה את כלינו. והטור ממשיך מיד: « ולפי זה ה״ה נמי כלים שלנו שהוא ספק ספיקא תלינן להקל » (טור יורה דעה סימן קכ״ב) — הרי שהטעם בהכרעת הספקות ולא בקביעת מציאות. וזהו שכתב המחבר בסעיף ז׳.
הרמב״ם לבדו — והראיות לכאן ולכאן :
המקור
מה עולה ממנו
מראה מקום
« אבל החמאה שבשלו אותה עכו״ם אסורה משום געולי עכו״ם »
שהרמב״ם חושש לסתם כליהם: משמע בני יומן
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳ הלכה ט״ז
« כוספן של עכו״ם שהוחמו חמין בין ביורה גדולה בין ביורה קטנה מתר מפני שנותן טעם לפגם הוא »
הרשב״א דייק מזה להיפך: שהוא מחזיקם שאינם בני יומן
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ז הלכה כ״ד
מסקנת הבית יוסף
« מ״מ לענין הלכה נקטינן כדברי כלל הפוסקים שסוברים דסתם כלי נכרים אינן ב״י וכן המנהג »
בית יוסף יורה דעה סימן קכ״ב
מקורות הש״ס שמהם למדו הפוסקים את החזקה :
« הכוספן של גוים שהוחמו… ביורה גדולה אסור ביורה קטנה מותר » (עבודה זרה ל״ח ע״ב)
« אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא ומותר » (עבודה זרה ל״ט ע״ב)
נפקא מינה ראשונה — מדוע אסור לכתחלה. אם החזקה היא ספק ספיקא, פשוט שאין משתמשים בכלי לכתחלה. וזו לשון הש״ך :
« ומה״ט אסור לבשל לכתחלה בכלים של עובדי כוכבים דליכא אלא חדא ספיקא דקדרה שאינה ב״י אסור לכתחלה » (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ד) ולמעשה — שאל את רבך.
הקושיא הגדולה על החזקה. אם סתם כליהם אינם בני יומן, מה ראו לאסור סכין של עובד כוכבים ? והלא סוגיא מפורשת אומרת :
« השוחט בסכין של גוים רב אמר קולף ורבה בר בר חנה אמר מדיח » (חולין ח׳ ע״ב)
שלושה תירוצים בראשונים, כפי שהביאם הבית יוסף :
יש מי שתירץ — « שכיון שהסכין תשמישו תדיר חיישינן לבן יומו » (בית יוסף יורה דעה סימן קכ״ב). החזקה בנויה על מיעוט השימוש, ובמקום שהשימוש תדיר אין לה אחיזה.
הרמב״ן דוחה זאת ומסיק שאף בסכין סתמו אינו בן יומו, וסוגיית חולין בסכין שידוע שהוא בן יומו.
הרא״ש — « התם מיירי בידוע שהוא בן יומו אי נמי בשוחט לכתחלה ע״מ להדיח או לקלוף דדוקא בדיעבד התירו נותן טעם לפגם » (בית יוסף יורה דעה סימן קכ״ב).
ההבדל בין שני התירוצים דק ממה שנראה. תירוץ ״תשמישו תדיר״ מכרסם בחזקה עצמה: יש כלים שאין להם חזקה. ותירוץ הרא״ש משאירה שלמה ומעמיד את סוגיית חולין בלכתחלה בלבד. ונפקא מינה גדולה: לתירוץ הראשון, סכין שנשתמשו בו בדיעבד אסור ; ולרא״ש מותר, שהרי בדיעבד התירו נותן טעם לפגם.
דיבורו של העובד כוכבים: ״נשתמשו בו היום״
שלוש עמדות :
פוסק
העמדה
הנימוק
מהרש״ל
אם שאל ואמרו לו שהוא בן יומו — שוב אין ספק ספיקא ואין להתיר
« הכא שכבר הורע חזקה שסתם כלי עובדי כוכבים בלועים מאיסור רק מכח ספק ספיקא באת להתיר הלכך סמכינן אדיבורא דידיה »
הט״ז
דוחה: הספק ספיקא עומד, שמא משקר
« דספק שמא הוא משקר במה שאומר שהשתמש בו היום »
הש״ך
מביא את מהרש״ל, ומסיים בתשובת ר״ל ן׳ חביב שאין סומכים על דיבורו כלל
ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ד
טענת הט״ז: חזקה כנגד חזקה. הוא השיב למהרש״ל בשאלה עקרונית — מדוע נלך אחר חזקת הכלי ולא אחר חזקת התבשיל ? וזו לשונו :
« מאי חזית דאזלינן בתר חזקת הכלי זיל בתר חזקת התבשיל שמבשל בתוכה שיש לו חזקת כשרות » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ד)
ודימה זאת לסוגיית הסכין שנפגמה, שהכריעו בה «סכין איתרעי בהמה לא איתרעי»: כאן אין בתבשיל ריעותא כלל, וחזקתו עומדת.
ומכל מקום סייג הט״ז את עצמו :
« אכן נראה לי דאם העובד כוכבים אומר כן לפי תומו מעצמו בלי שום שאלה ונראין הדברים שלא נתכוין על ישראל אז יש להחמיר ולאסור התבשיל » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ד)
נמצא שאין המחלוקת בעצם הנאמנות אלא בשאלה מתי נעשה דיבורו ריעותא המבטלת את הספק השני.
החקירה. האיסור לבשל בקדרה שאינה בת יומא — האם הוא איסור בחפצא של התבשיל, ואם כן אין הנעשה בידי אחר בכלל ; או איסור על הגברא, שאסור לו להביא לידי בישול כזה, ואז אף המצווה עובר ? הרשב״א הכריע כצד השני, ולמדו מסוגיא בחולין.
מקור הראיה: העיסה שנמסרה לשכנה.
« ואם אמר לה עשי לי משליכי חושש לשאור ותבלין שבה משום שביעית ומשום מעשר » (חולין ו׳ ע״א)
ופירשה הגמרא :
« שאני התם דכיון דקאמר לה עשי לי משליכי כמאן דעריב בידים דמי » (חולין ו׳ ע״א)
הקל וחומר של הרשב״א. שם מדובר בתערובת דמאי, שהיא היתר גמור, ואף על פי כן משאמר ״עשי משליכי״ נעשה כמערב בידיים ; קל וחומר כאן, שפליטת כלי שאינו בן יומו אסורה לכתחלה: האומר לעובד כוכבים ״בשל לי״ הרי הוא כמבטל איסור לכתחלה. וזהו שכתב המחבר: « שכל האומר בשל לי הרי הוא כאלו בישל בידיו ».
שני סייגים שהמחבר עצמו כתב :
אומנים — « ואפשר שעל ידי הרקחים (או שאר אומנים) מותר שכל האומנים מיחדים כלים נקיים למלאכתם כדי שלא יפגמו אומנותם » (שו״ע יו״ד קכ״ב:ו). היתר זה בנוי על מציאות ולא על דין, ולכן משתנה לפי המקום והזמן.
בעל נפש — « ובעל נפש יחוש שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות » (שו״ע יו״ד קכ״ב:ו). ואין זו חומרא בעלמא: היא מודה שההיתר עומד בדין, ומלמדת שיש בו חסרון בקדושת הסעודה.
ולמעשה — שאל את רבך.
גדר לכתחלה ודיעבד בהגהת הרמ״א. הרמ״א קבע כאן את שתי הקצוות. מים שחיממם העובד כוכבים כדי ללוש בהם: עדיין לא התחילה ההנאה, ולכן מקרי לכתחלה ואסור. ואילו דבר שכבר נעשה בידי העובד כוכבים לצורך עצמו וישראל קונה ממנו: מקרי דיעבד ומותר. והש״ך דייק שמים שהוחמו לשתייה מותר לשתותם, « דלענין זה מקרי דיעבד ומותר כמו שאר דברים הנקחין מן העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ה).
הקושיא. כלי אסור שנתערב באחרים — הרי אפשר להגעילו ולהתירו, ואם כן דבר שיש לו מתירין הוא, ואינו בטל אפילו באלף ! ומדוע פסק הרשב״א שבטל ברוב ?
הכלל שבסוגיא :
« כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך » (עבודה זרה ע״ג ע״ב)
והגמרא שואלת שם מדוע טבל במשהו, ומשיבה משום «כהיתירו כך איסורו» — ולא משום שיש לו מתירין. ומכאן פתח כל הדיון.
שני גדרים בדבר שיש לו מתירין :
שיטה
הגדר
מקור
רבנו תם
« ולא אמרו דבר שיש לו מתירין אלא כשהוא יכול להתירו בלא שום הפסד ממון ממקום אחר »
בית יוסף יורה דעה סימן קכ״ב
הרמב״ן
« דלא מיקרי דבר שיל״מ בשצריך להפריש על הכל ומפסיד בהיתרו דבר מרובה »
בית יוסף יורה דעה סימן קכ״ב
המסקנה לכלי
« והרי הוא כיבש ביבש וכל שנתערב אחד בין שנים בטל ומשתמש בהם אפי׳ לכתחלה »
בית יוסף יורה דעה סימן קכ״ב
היסוד — ״מתירין הבאים מאליהן״.
לשון הרשב״א כפי שהביאה הטור מגדירה את הכלל בדיוק: « שכל שאין מתירין שלו באין מאיליהן וצריך לפזר מעותיו ולהוציא הוצאות במתירין אינו בכלל שיש לו מתירין » (טור יורה דעה סימן קכ״ב). אין המדד אפשרות ההיתר אלא קלותו: ההיתר צריך לבוא מאליו, בעבור הזמן, ולא בעמל ובממון.
נפקא מינה בין שני הגדרים. לרבנו תם המדד הוא הפסד ממון: כל הוצאה שהיא מוציאה מכלל דבר שיש לו מתירין. ולרמב״ן המדד הוא הפסד מרובה מן ההיתר עצמו — שיצטרך לטרוח בכל הכלים כדי להכשיר אחד. ומכאן: כלי מתכת שהגעלתו קלה וזולה קרוב לדבר שיש לו מתירין לרמב״ן, ואינו כן לרבנו תם. והש״ך העיר שהסעיף כפול: « כפול לעיל סי׳ ק״ב ס״ג ושם נתבאר ע״ש » (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ז). ולמעשה — שאל את רבך.
יש ליזהר מלהניח בבית עובד כוכבים כלי סעודה דחיישינן שמא ישתמש בהם:
הגה ואפילו אם נתנם לאומן לתקנם צריך לעשות בהם סימן (ב״י בשם א״ח) שלא ישתמש בהם העובד כוכבים ואם עבר ולא עשה כשחזר ולקחן מן העובד כוכבים צריכים הגעלה ודוקא אם שהו קצת אצל העובד כוכבים דהיינו כחצי יום אבל לפי שעה אין לחוש (מרדכי פא״מ) וכל זה כשרוצה להשתמש בו ביום שנתנו לו דליכא אלא חדא ספיקא שמא נשתמש בו העובד כוכבים או לא אבל אם לא לקחו מן העובד כוכבים עד לאחר זמן דנוכל לומר אף אם נשתמש בו העובד כוכבים כבר נפגם ונשתהה מעל״ע או שנשתהה ביד ישראל לאחר שלקחו מן העובד כוכבים מעל״ע אזלינן לקולא ואין חוששין בדיעבד (סברת הרב) ואם לקחו מן העובד כוכבים באותו יום שנתנו לו ועבר ונשתמש בו בלא הגעלה יש אוסרים המאכל כמו בכלי שהוא בודאי בן יומו (ארוך) ובמקום צורך יש להקל בדיעבד ולכתחלה יש ליזהר בכל ענין אפילו בעבדים ושפחות העובדי כוכבים שבבית ישראל שלא לייחד כלים שלנו אצלן שמא ישתמשו בהן בדברים האסורים (שם במרדכי) וע״ל סימן קל״ו:
הקושיא הגדולה שבסעיף. אם ספק ספיקא מתיר את כלי העובד כוכבים עצמו, כיצד החמיר רבנו תם בסכיני ישראל שהוליכם לבית האומן יותר מבכלי העובד כוכבים ? והלא בכל התורה כולה מהני ספק ספיקא !
שורש הדין במרדכי, כפי שהעתיקו הט״ז :
« ולפי זה כשמוליכין הסכינים להשחיזן בבית האומן ומחזירן בו ביום ליכא האי טעמא דספק ספיקא משום דבו ביום החזירן » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ח)
ומשום כך: « וכן אור״ת דצריך שילך הישראל להשחיזה והיה מחמיר בהן יותר מכלי עובד כוכבים עצמם » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ח)
חידוש הט״ז: מזיד ושוכח.
« ונראה לע״ד דכל ס״ס דמותר בדיעבד היינו אחר שנעשה ס״ס אבל ישראל זה שמניח במזיד סכין שלו בבית עובד כוכבים וסומך על מה שיהיה ס״ס בזה ראוי להחמיר » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ח)
אין כאן אפוא חולשה בכוחו של ספק ספיקא, אלא קנס על מי שהעמיד עצמו מדעת בספק. ובכך יישב הט״ז את הסתירה שבמרדכי בין רבנו תם לתשובת הר״ש מבונבורק: הראשון במניח במזיד, והשנייה בשוכח.
הט״ז והש״ך — שתי דרכים ביישוב הסתירה :
פוסק
כיצד מיישב
המסקנה למעשה
הט״ז
רבנו תם במניח במזיד, הר״ש בשוכח
בהחזירן בו ביום — אסור אפילו בדיעבד
הש״ך
אין כאן מחלוקת: רבנו תם בכלי יין, הר״ש ביורה
« ומעתה אין כאן מחלוקת בין הפוסקים כלל וזה ברור »
הב״ח
שהה כחצי יום והחזירה בו ביום — הגעלה
ואם כלי חרס הוא — שבירה
סברת הש״ך: שני מיני כלים ולא שני מיני ספקות. הש״ך חילק שבכלי יין לא שייך כלל דין בן יומו ושאינו בן יומו, ולכן חומרת רבנו תם שם הכרחית ואינה סותרת ; ואילו ביורה, שכל איסורה בבליעה הנפגמת, הכל מודים לר״ש מבונבורק. וזו לשון הר״ש שהביא: « ואימור לא נשתמש בה איסור ועוד דאפי׳ נשתמש בה הוה ליה פגומה שאינה ב״י » (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק ח). נמצאו שני עמודי ההוראה חלוקים לא בעובדה אלא בקריאת המרדכי.
נפקא מינה חדה — סוף הגהת הרמ״א. הרמ״א כתב « ובמקום צורך יש להקל בדיעבד », והט״ז חלק עליו בפירוש :
« כבר נתבאר שלענין הלכה לא קיימא לן כן » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ט)
והש״ך קיים את דברי הרמ״א והרחיבם: אם הניחו ביד עובד כוכבים מעת לעת, מותר להשתמש בו אף לכתחלה. וכיון שהט״ז והש״ך חלוקים אף בדיעבד, אין להקל אלא בהוראת חכם. ולמעשה — שאל את רבך.
״חצי יום״ או ״לפי שעה״ — ומדידת הט״ז. הרמ״א כתב שחצי יום מצריך הגעלה, ולפי שעה אין לחוש. והקשה הט״ז מסימן קל״ו, ששם אף שעה אחת מצריכה הכשר, ותירץ שאין כאן פלוגתא אלא מדידה לפי עניינו של הכלי :
« אלא העיקר שכל דבר לפי עניינו במידי דדרכו להשתמש תדיר אפילו דרך עראי כגון כלי של יין שאדם עשוי לשתות בכל שעה » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ז)
ואילו בכלי בישול ובסכין אכילה — « שאין דרך להשתמש בו אלא בשעת אכילה » (ט״ז יו״ד קכ״ב ס״ק ז) — צריך שיעור גדול כחצי יום.
סעיף י׳ — קערות ששלח ישראל לעובד כוכבים עם מאכל ושהו שם אם ניכר בהם המאכל ששלח הישראל בתוכם מותר ואם לאו אסור אם רגילים להדיח הכלים בחמין דחיישינן שמא הודח עם כלי איסור:
סעיף י״א — כלי סעודה שביד העובד כוכבים ומסיח לפי תומו ואומר שחדשים הם ויראה שהוא כמו שהוא אומר מותר לקנותם ממנו:
הגה ויש מחמירים ואומרים שאינו נאמן ואין ליקח כלים מן העובד כוכבים רק כשמוכר הרבה כלים וקונה כלי בין הכלים (רשב״א בשם ר׳ יונה) וכן נוהגין לכתחלה אבל במקום הדחק כגון שנתארח בבית עובד כוכבים ואין לו כלים נוהגין כסברא הראשונה וכן עיקר ועיין לקמן סימן קל״ז:
סעיף י״ב — יש מי שאומר שקערות הבאות מעבר לים שקערורות ירקרקות או אדמדמות אסור להשתמש בהן לעולם בחמין מפני שאינן חדשות שהעובדי כוכבים משתמשים בהם ואינו ניכר:
היסוד — המעגל נסגר.
מדוע נאמן העובד כוכבים במסיח לפי תומו לומר שהכלים חדשים ? מפני שאין כאן אלא איסור דרבנן — וזאת דווקא מכוח החזקה שנקבעה בסעיף ו׳. וזו לשון הש״ך :
« נ״ל דה״ט דכיון דסתם כלים של עובד כוכבים אינן ב״י א״כ ליכא אלא איסור דרבנן ועובד כוכבים מסל״ת נאמן באיסור דרבנן » (ש״ך יו״ד קכ״ב ס״ק י)
נמצאת החקירה שפתחה את הסימן מכריעה את סופו: אילו לא הייתה אלא חזקה במציאות, לא היה כאן היתר של מסיח לפי תומו כלל.
המחלוקת בסעיף י״א :
שיטה
ההלכה
מקור
המחבר (בשם הרשב״א)
מסיח לפי תומו ואומר שחדשים הם — מותר לקנותם ממנו
שו״ע יו״ד קכ״ב:י״א
הרמ״א (רשב״א בשם רבנו יונה)
אינו נאמן, אלא כשמוכר הרבה כלים — «וכן נוהגין לכתחלה»
רמ״א יו״ד קכ״ב:י״א
הרמ״א במקום הדחק
נתארח בבית עובד כוכבים ואין לו כלים — «נוהגין כסברא הראשונה וכן עיקר»
רמ״א יו״ד קכ״ב:י״א
מדוע ״הולכין אחר הרוב״ מועיל כאן. חילוקו של רבנו יונה אינו בנאמנות אלא במקור הידיעה. במוכר כלים רבים — קונים מכוח רוב, ואין צריך לעדותו כלל ; ובמי שאין לו אלא כלי בודד, אין לנו אלא פיו. ולפי זה, מה שהתיר המחבר במסיח לפי תומו הוא מפני שדעתו שאף עדות כזו מספקת באיסור דרבנן — וכדברי הש״ך.
סעיף י״ב — חזקה שאין לה סוף. קערות ירקרקות או אדמדמות הבאות מעבר לים אסורות בחמין לעולם. וזה החריג היחיד בסימן, וטעמו ברור: כאן החזקה הפוכה — ידוע שאינן חדשות ואין ניכר בהן דבר. ואין מקום לא לספק ספיקא ולא לשהיית מעת לעת, שאין יודעים מתי נשתמשו בהן. ולמעשה — שאל את רבך.
15. חקירה ונפקא מינה — שמונה השלכות למעשה
החקירה המרכזית של הסימן, במשפט אחד : האם נותן טעם לפגם הוא היתר שבמקרה — או קביעת מציאות ? (א)היתר במקרה: האיסור קיים ושמו עליו, ורק במקרה זה אינו נותן טעם. ואז מובן שגוזרים עליו, שאין מבטלין אותו לכתחלה, ושהקדרה נשארת אסורה. (ב)קביעת מציאות: אין כאן איסור כלל, שכבר פקע ממנו שם נבילה. ואז קשה מדוע גזרו, ומדוע אסרו לבטלו לכתחלה.
שמונה נפקא מינות מעשיות בסימן :
לכתחלה ודיעבד — לצד (א) מובנת הגזירה על הקדרה שאינה בת יומא, ולצד (ב) היא קשה (סעיף ב׳).
המאכל והקדרה — מדוע התירו את התבשיל ואסרו את הכלי (סעיף ב׳, ותוספות עבודה זרה ע״ו ע״א).
שיעור הזמן — לינת לילה לרש״י ולרבנו תם, מעת לעת למחבר (סעיף ב׳).
איסור בעין — הבלוע נפגם והדבוק לא (סעיף ג׳).
דברים חריפים — חריפות שבשעת הפליטה מחזירה לשבח, וחריפות שקדמה לא (סעיף ג׳).
בשר בחלב — חתיכה נעשית נבילה מחדשת את מניין המעת לעת (סעיף ד׳).
איסור מועט בכלי גדול — מותר לכתחלה למחבר, ולא נקטו כן הט״ז והש״ך (סעיף ה׳).
כלי ישראל שהופקד — לט״ז אסור אף בדיעבד בהחזירו בו ביום, ולש״ך יש להקל (סעיף ט׳).
ולמעשה — שאל את רבך.
סיכום היסוד.
כל הסימן נע בין שני קטבים — הפגם, שהוא קולא גדולה המתירה את הבלוע בכל כלי שבעולם, והחשש, שהוא החומרא השומרת על גבולו של אותו היתר. הראשונים והאחרונים לא נחלקו בעצם ההיתר — הכל פוסקים כרבא, נותן טעם לפגם מותר — אלא עד היכן הוא מגיע: עד איסור דבוק (סעיף ג׳), עד כלי גדול (סעיף ה׳), עד כלי המופקד ביד אחר (סעיף ט׳), ועד עדותו של מי שאינו נאמן (סעיף י״א). וכל התשובות הללו נגזרות משאלה אחת: מה בדיוק נעשה לאיסור בשעה שנפגם.
16. טבלאות סיכום
טבלה — שנים עשר הסעיפים ועיקרם
סעיף
הנושא
העיקר להלכה
א׳
הכלל
נותן טעם לפגם מותר — כפסק רבא
ב׳
קדרה שאינה בת יומא
מעת לעת ; ואף על פי כן אסור לבשל בה לכתחלה
ג׳
הדחה, איסור בעין, דברים חריפים
לא הודחה — אין פגם ; מאכל חריף מחזיר לשבח
ד׳
בשר בחלב
חימום מים קודם הלילה מחדש את מניין המעת לעת
ה׳
איסור מועט בכלי גדול
מותר לכתחלה למחבר ; והט״ז והש״ך לא נקטו כן
ו׳
חזקת הכלים ואמירה לעובד כוכבים
מותר בדיעבד ; ואסור לומר לו ״בשל לי בקדרתך״
ז׳
הכלים שלנו
אף הם בחזקת שאינן בני יומן
ח׳
כלי שנתערב
בטל ברוב ; ואינו דבר שיש לו מתירין
ט׳
כלי ישראל בבית עובד כוכבים
לעשות בהם סימן ; ובלא סימן — הגעלה, ומחלוקת בדיעבד
י׳
קערות ששלח עם מאכל
ניכר המאכל — מותר ; ואם לאו — חוששים להדחה
י״א
מסיח לפי תומו
נאמן למחבר ; ולרמ״א לכתחלה דווקא במוכר הרבה
י״ב
קערות הבאות מעבר לים
אסורות בחמין לעולם
טבלה — מחלוקות מרכזיות בסימן
נושא
שיטה א׳
שיטה ב׳
שיעור בן יומו
רש״י ורבנו תם — לינת לילה
המחבר — מעת לעת
איסור הדבוק בדופן
יש מפרשים, והרמב״ם לפי הר״ן — נפגם
הראב״ד והתוספות — איסור גמור הוא
איסור מועט בכלי גדול
הרשב״א והמחבר — מותר לכתחלה
הטור, הרא״ה, הב״ח, הט״ז והש״ך — אסור
סתם כלי עובד כוכבים
כלל הפוסקים — אינם בני יומן
הרמב״ם לפי הבנת הבית יוסף — בני יומן
סכין של עובד כוכבים
יש מי שתירץ — תשמישו תדיר, חוששים
הרמב״ן והרא״ש — אף בו סתמו אינו בן יומו
אמר בעצמו ״נשתמשתי בו היום״
מהרש״ל — בטל הספק ספיקא
הט״ז — שמא משקר, והספק השני קיים
גדר דבר שיש לו מתירין
רבנו תם — בלא הפסד ממון
הרמב״ן — בלא הפסד מרובה בהיתרו
כלי ישראל שהוחזר בו ביום
הט״ז — אסור אף בדיעבד
הש״ך והרמ״א — יש להקל בדיעבד
טבלה — מקורות הסוגיא
גמרא : עבודה זרה ס״ז ע״ב · עבודה זרה ס״ח ע״ב · עבודה זרה ע״ה ע״ב · עבודה זרה ע״ו ע״א · עבודה זרה ל״ג ע״ב · עבודה זרה ל״ח ע״ב · עבודה זרה ל״ט ע״ב · עבודה זרה ע״ג ע״ב · חולין ו׳ ע״א · חולין ח׳ ע״ב · פסחים ל׳ ע״א
ראשונים : רש״י · תוספות · רבנו תם · ראב״ד · רמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק ג׳, פרק ט״ו ופרק י״ז) · רשב״א (תורת הבית הארוך והקצר ותשובות) · רמב״ן · רבנו יונה · ר״ן · רא״ש · מרדכי · ריב״ש · ארחות חיים · רא״ה · ר״ש מבונבורק · טור
אחרונים : בית יוסף · דרכי משה · רמ״א · איסור והיתר הארוך · תורת חטאת · מהרש״ל · ב״ח · ש״ך · ט״ז · נקודות הכסף · באר הגולה · באר היטב · ביאור הגר״א · פתחי תשובה