✦ ❖ ✦
DAAT · רמה 4 — הלכה למעשה / פסק

שולחן ערוך · יורה דעה

סימן קכ״ג — סתם יינם ויין נסך: איזה יין נאסר, ומפני מה — פסיקה למעשה
סימן קכ״ג · הלכה למעשה
כמה דינין מיין נסך — סתם יינם ואיזה יין נאסר
פסק המחבר והרמ״א · הכרעת נושאי הכלים · הסקת ההלכה למקרים בני זמננו
⚖️ פסק הלכה ולמעשה ⚖️
✦ ❖ ✦

הלכה למעשה — הפסיקה המעשית

מפסק המחבר והרמ״א, דרך הכרעת הט״ז, הש״ך, הרמב״ם והפתחי תשובה,
ועד לבקבוק המונח על שולחננו

הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ג (כ״ו סעיפים)
עם נושאי הכלים: ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה

⚠ הערת רמה:
רמה זו אינה דעת הרב: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו כולל את יורה דעה, ולכן גם לא סימן קכ״ג.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.

כתיבה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה כאן מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה), או בפוסק מפורש ובר־בדיקה (רמב״ם, טור, גמרא). על יורה דעה אין משנה ברורה (שאינה מפרשת אלא אורח חיים), ואין שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה). ערוך השולחן על יורה דעה אינו מצוי במאגר מסימן קכ״ג ואילך, ולפיכך אין תולים בו כאן שום דבר. כל יישום מעשי (למעשה) נחתם בהפניה לרב: מקרי היין שבפועל מורכבים מפרטי מציאות — איזה יין, איזה הכשר, מבושל אם לאו, מי נגע בו וכיצד, פתוח או סתום, לשתייה או למכירה — שרק פוסק הרואה את מצבך יכול להכריע בהם.

📑 תוכן העניינים

  1. שורש הסימן — יין נסך מן התורה וסתם יינם מדרבנן (סעיף א׳)
  2. פסק המחבר והרמ״א — מפת הסימן בכ״ו סעיפים
  3. איסור הנאה בזמן הזה — קולת הרמ״א וגבולה (סעיף א׳)
  4. יין מבושל — הגדרתו, וטעם ההיתר (סעיף ג׳)
  5. תערובות ותוספות — דבש ופלפלין, תבשיל, יין שרוף (סעיפים ד׳, ה׳, כ״ד, כ״ה)
  6. חומץ ומי הבוסר — ומה שאין אנו בקיאין בו (סעיפים ו׳–ח׳)
  7. תמד, שמרים וצמוקים — מיץ ענבים ויין צמוקים (סעיפים ט׳–ט״ז)
  8. המשכה ומגע — מאימתי נקרא יין, ומי אוסרו (סעיפים י״ז–כ״ג)
  9. פסיקת הספרדים בזמננו — הכרעה על פי המחבר
  10. פסיקת האשכנזים — הרמ״א, הט״ז והש״ך
  11. מקרים מודרניים — פסטור, מסעדה, מיץ ענבים, חומץ ותמציות
  12. סיכום מעשי וטבלאות — ולמעשה, שאל את רבך

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף א׳

כמה דינין מיין נסך (ואיזו יין נאסור משום יין נסך). ובו כ״ו סעיפים:
סתם יינם של עממים עובדי כוכבים אסור בהנאה וה״ה למגעם ביין שלנו:

הגה משום גזרת יין שנתנסך לאלילים ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים י״א דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אסור בהנאה רק בשתייה וכן סתם יין שלהם אינו אסור ליהנות ממנו ולכן מותר לגבות בחובו מן עובד כוכבים סתם יינם מפני דהוי כמציל מידם וה״ה בשאר הפסד כגון אם עבר וקנה או מכר אבל לכתחלה אסור לקנותו ולמכרו כדי להשתכר בו ויש מקילין גם בזה וטוב להחמיר וע״ל סימן קל״ב:

עיקר הפסק. סתם יינם — יינם של עובדי כוכבים, שאין אנו יודעים אם נתנסך — אסור אף בהנאה, והוא הדין למגעם ביין שלנו.

הגהת הרמ״א. טעם האיסור הוא גזירת היין שנתנסך לאלילים. ובזמן הזה, שאין האומות רגילות לנסך, יש אומרים שמגע העובד כוכבים ביין שלנו אינו אסור עוד בהנאה אלא בשתייה בלבד, וכן סתם יינם: ולפיכך מותר לגבות בו חוב, שהרי זה כמציל מידם, והוא הדין בשאר הפסד — כגון שעבר וקנה או מכר. אבל לכתחילה אסור לקנותו ולמוכרו כדי להשתכר בו; ויש מקילין אף בזה, וטוב להחמיר. ועיין להלן סימן קל״ב · 132.

— שולחן ערוך יורה דעה קכ״ג סעיף א׳ · ספריא קכ״ג:א

1. שורש הסימן — שני איסורים שאין לערבב ביניהם

היסוד. שני איסורים יש כאן, ולא אחד. הראשון הוא יין נסך ממש — יין שנתנסך בפועל לפני עבודה זרה: אסור מן התורה, אסור אף בהנאה, ואין לו שיעור. וכך פותח הרמב״ם תמצית: השותה ממנו כל שהוא לוקה מן התורה (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה א).
האיסור השני. סתם יינם הוא יינו של עובד כוכבים שאין אנו יודעים אם נתנסך. הניסוח החד ביותר הוא של הרמב״ם: « יין העכו״ם שאין אנו יודעין אם נתנסך או לא נתנסך והוא הנקרא סתם יינם אסור בהנאה כמו יין שנתנסך » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה ג). גזירת חכמים היא ולא דין תורה, והשותה ממנו רביעית מכין אותו מכת מרדות.
שני טעמים, שתי מידות. הש״ך פותח את הסימן בהבחנה בין שתי הקומות הללו: « כלומר אסור מדרבנן משום יין שנתנסך לעבודת כוכבים שאסור מדאורייתא » (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק א), ומוסיף שיש גם טעם גזירת בנותיהן. והגמרא עצמה מונה את שניהם בכלל שמונה עשר דבר: « על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן » (עבודה זרה ל״ו ע״ב). אחיזת שני הטעמים יחד היא מפתח כל הסימן: טעם הניסוך מבאר מדוע יש יינות שיצאו מן האיסור — שמה שאינו ראוי לניסוך לא נכלל בגזירה — וטעם החתנות מבאר מדוע איסור השתייה עומד במקומו אף במקום שהוקל בהנאה.

לשון הטור, שממנה יוצא כל הדיון

הטור מניח את שני הטעמים זה אחר זה: « וחכמים גזרו על סתם יינן משום בנותיהן ואסרוהו אף בהנאה » (טור יורה דעה קכ״ג), ואחר כך מוציא מטעם הניסוך את המסקנה המכרעת של הסימן: « וכיון שמשום צד ניסוך אסרוהו לא אסרוהו אלא ביין הראוי לנסך » (טור יורה דעה קכ״ג). מלשון זו יוצאים היתר היין המבושל (סעיף ג׳), היתר היין שנשתנה טעמו בדבש (סעיף ד׳) והיתר התבשיל (סעיף ה׳). והט״ז עומד על המתח שבין שני הטעמים ודן איזה מהם עיקר לדעת הטור (ט״ז יו״ד קכ״ג ס״ק א).

2. פסק המחבר והרמ״א — מפת כ״ו הסעיפים

סימן קכ״ג מונה כ״ו סעיפים — וכך מכריז חתימת הכותרת עצמה: ובו כ״ו סעיפים, וכנגדה בדיוק מספר הקטעים שהמאגר מוסר. סדר המחבר ברור: תחילה איזה יין נדון (א׳–ט״ז), אחר כך מאימתי ומי אוסרו (י״ז–כ״ג), ולבסוף שלושה דינים נגררים (כ״ד–כ״ו). וזו מפת הסימן כפי שהיא עולה מן הלשון עצמה.

סעיףהנושאהפסק (מעוגן בלשון)
א׳העיקרסתם יינם אסור אף בהנאה, וכן מגע עובד כוכבים ביין שלנו. רמ״א: בזמן הזה יש אומרים שההנאה מותרת — ומכאן גביית חוב ושאר הפסד — אבל סחורה לשם ריווח אסורה לכתחילה, וטוב להחמיר.
ב׳מרחץ של ייןאסור לעשות מרחץ מסתם יינם לחולה שאין בו סכנה.
ג׳יין מבושליין מבושל שלנו שנגע בו העובד כוכבים — מותר. ומאימתי נקרא מבושל — משהרתיח על גבי האש.
ד׳דבש ופלפליןיין שמערבין בו דבש ופלפלין ונשתנה טעמו מחמתם — אינו נאסר במגע. רמ״א: והוא הדין בדבש לחוד או פלפלין לחוד.
ה׳תבשיל שיש בו ייןתבשיל שיש בו יין שנגע בו, אפילו קודם שהרתיח — אין בו משום יין נסך. רמ״א: ודוקא שאין היין ניכר בו בעין; ואם צף למעלה, יש בו. ובתערובת יין מבושל שלוש דעות. ויין שנקרש אין בו משום מגע.
ו׳חומץחומץ שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אינו נאסר במגע עובד כוכבים.
ז׳חבית שהחמיצהנמצאת חבית שנתחמצה עד שמבעבעת — מגע שאירע בתוך שלושה ימים למפרע אין לחוש לו.
ח׳מי הבוסר · יין מזוגמי הבוסר נאסרים במגע. רמ״א: יין מזוג אסור כל זמן שיש בו טעם יין; ויש מתירין בששה חלקים מים, כמו שיתבאר בסימן קל״ד · 134.
ט׳תמד של חרצניםמים שנותנים על חרצנים שנדרכו ברגל: פעם ראשונה ושנייה אסור; נעצרו בגלגל, עד שיתן ג׳ מדות וימצא ד׳. ויש מי שאומר שאין להתיר מגע בשום תמד המשובח לשתייה, משום דמחליף ביין גמור.
י׳הוצאת החרצניםיש להיזהר מלהוציא חרצנים וזגים מן הגתות על ידי עובדי כוכבים, אף לאחר יין ראשון ושני.
י״אשמרים · צמוקיםשמרים שלנו: פעם ראשונה אסור במגע, פעם שנייה מותר. שמרים שלהם: אסורים לעולם. רמ״א: יין צמוקים — שנתן מים על ענבים יבשים — הרי זה כיין ומתנסך.
י״בחבית ששוכשכהחבית שפינה שמריה ושכשכה במים — אין לחוש עוד לשום מגע, שהיין בטל במים.
י״גחרסים בלועיםחרסים שבלעו יינם כל כך שכששורין אותם במים פולטים יינם — אסורים בהנאה.
י״דחרצנים ושמרים, י״ב חודשחרצנים, זגים ושמרי יין שלהם: תוך י״ב חודש אסורים בהנאה, ולאחר י״ב חודש מותרים אפילו באכילה — והוא שתמדן במים תחילה. רמ״א: ולא מיירי אלא בחרצנים שהיו על יין נסך.
ט״והמחמיץ בשמריםהמחמיץ עיסה בשמרי יינם תוך זמן איסורם — כל העיסה אסורה בהנאה.
ט״זתמצית נקרשתיש מי שאומר שתמצית יין הנקרש על דופני החביות — נהגו בו היתר, שכיון שנתייבש כלה כל לחלוחית היין והרי הוא כעפר.
י״זהמשכהמאימתי נקרא יין ליאסר במגע — משהתחיל לימשך, שהגת מדרון. ואז נאסר כל שבגת, אפילו לא נגע אלא בחרצנים, אם יש בהם טופח על מנת להטפיח.
י״חהמשכה, המשךמילא כוס וכיוון לשלותו מן החרצנים — הוי המשכה; וכן נתן סל לתוך הגת, שהיין הצלול נכנס לתוכו. אבל לקח החרצנים עם היין — לא הוי המשכה.
י״טגיגית בבית עובד כוכביםגיגית מלאה ענבים דרוכים העומדת בביתו — יש לאסור שמא המשיך ממנה.
כ׳גת סתומה וסלגת סתומה ומלאה שאין בה המשכה: אין תורת יין אלא על שבסל. נגע בסל — נאסר; החזירו לגת — נאסר מה שבגת משום תערובת, אלא אם יש בחרצנים ס׳ כנגדו.
כ״אלדרוך עמואין דורכין עם העובד כוכבים בגת שמא יגע בידים וינסך, ואפילו היה כפות. רמ״א: בעריבה שאין דרך למשוך משם — מותר לדרוך עמו וליקח ממנו ענבים דרוכות.
כ״בכוחו בלבדעובד כוכבים שדרך ולא נגע, וישראל עומד על גביו וכונסו בחבית — הרי זה אסור בשתייה.
כ״גהיכרחבית של יין נסך המונחת עם חביות כשרות — צריך לעשות לה היכר.
כ״דיין שרוףיין שרוף של עובד כוכבים אסור בהנאה כיין עצמו. רמ״א: והוא הנעשה מיין נסך; ואף שאינו אלא זיעה, הרי הוא כאיסור עצמו.
כ״הקוליינדר״ימותר ליקח מהם קוליינדר״י קונפיט״י, אף שנותנין אותם בחומץ — משום נתינת טעם לפגם; ועיין סוף סימן קל״ד · 134.
כ״ודבש של ישמעאליםאסור — והש״ך מבאר שהוא יין שנתבשל עד שנעשה כדבש. רמ״א: מי ששתה יין נסך בשוגג, יש אומרים שיתענה חמישה ימים.
כלל הפסק של הסימן :
שני איסורים נפרדים: יין נסך ממש מן התורה, וסתם יינם מדרבנן. וכיון שעיקר הגזירה משום צד ניסוך, לא אסרו אלא יין הראוי לנסך — ומכאן היתר יין מבושל, יין שנשתנה טעמו בדבש ופלפלין, ותבשיל שאין היין ניכר בו. ומאידך, כיון שיש גם גזירת בנותיהן, איסור השתייה עומד במקומו אף במקום שהוקל בהנאה.

3. איסור הנאה בזמן הזה — קולת הרמ״א וגבולה

ובזמן הזה שאינו שכיח שהאומות מנסכים לעבודת כוכבים י״א דמגע עובד כוכבים ביין שלנו אינו אסור בהנאה רק בשתייה וכן סתם יין שלהם אינו אסור ליהנות ממנו ולכן מותר לגבות בחובו מן עובד כוכבים סתם יינם מפני דהוי כמציל מידם

— רמ״א, שולחן ערוך יו״ד קכ״ג:א
מה הקולא אומרת — ומה אינה אומרת. הרמ״א לא התיר לשתות: הוא סילק, לדעה ראשונה, את איסור ההנאה בלבד. וטעמו טעם של מציאות ולא של סברה: « דעובדי כוכבים בזמן הזה אין רגילין לנסך לעבודת כוכבים » (ט״ז יו״ד קכ״ג ס״ק ב). והיין נמשל אז ליין שנגע בו תינוק עובד כוכבים, שהגמרא אומרת עליו שאוסר בשתייה ולא בהנאה: « תינוק בן יומו עושה יין נסך » (עבודה זרה נ״ז ע״א), ורב מפרש שם מיד שלא אמר אלא לשתייה. והש״ך עושה את ההשוואה במפורש: « דאינו אוסר יין במגעו אלא בשתיה » (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק ג).

עד היכן הקולא מגעת?

הט״ז מעיר שכמה אחרונים צמצמו את הפתח: לדעתם אין היתר הנאה אלא במקום הפסד (ט״ז יו״ד קכ״ג ס״ק ב). והרמ״א עצמו לא כתב את ההיתר אלא בגביית חוב ובשאר הפסד — מי שעבר וקנה או מכר — ופסק שסחורה לשם ריווח אסורה לכתחילה, וחתם: « ויש מקילין גם בזה וטוב להחמיר » (רמ״א יו״ד קכ״ג:א). והש״ך מפנה בזה לתשובת מהר״ם מלובלין (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק ד), והפתחי תשובה מביא שהלבושי שרד למד זכות על הנוהגים לעשות סחורה בסתם יינם (פתחי תשובה יו״ד קכ״ג ס״ק ב).

👈 הלכה למעשה

איסור שתיית סתם יינם שלם, ואין הדיונים הללו נוגעים בו כלל. הקולא נאמרה בהנאה: לקבל יין בפירעון חוב, שלא להשליך סחורה שנקנתה בטעות, לצאת מידי הפסד. הסחורה שבכוונה תחילה היא עצמה מקום חומרתו של הרמ״א. ואצל הספרדים, ההולכים אחר המחבר, איסור ההנאה כתוב בגוף הסעיף בלא סייג.

מקרי הנאה מעשיים — יין בלא הכשר שנתקבל במתנה, מלאי שנתקבל בירושה, משלוח שהגיע בטעות, מעביד המשלם בבקבוקים, מתנת עסקים העומדת למכירה — כל אחד תלוי בקהילה, בשיעור ההפסד ובכוונה. אלו שאלות של רב, לא של דף.

4. יין מבושל — הסעיף שעליו עומדת כל המעשה בימינו

יין מבושל שלנו שנגע בו העובד כוכבים מותר ומאימתי נקרא מבושל משהרתיח על גבי האש:

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ג:ג
מהיכן ההיתר. מן הגמרא במישרין: « יין מבושל אין בו משום גילוי, ואין בו משום יין נסך » (עבודה זרה ל׳ ע״א), והיא מסקנת רבא. וטעמו הוא טעם הטור שהוזכר לעיל: לא גזרו אלא ביין הראוי לניסוך. והרמב״ם ניסח כך: « לפיכך יין מבשל של ישראל שנגע בו העכו״ם אינו אסור ומתר לשתות עם העכו״ם בכוס אחד » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה ט). ומיד הוא מציב את הגבול: יין מזוג, ויין שהתחיל להחמיץ ועדיין ראוי לשתייה, נאסרים במגע.
היתר גמור, ולא בדיעבד. הש״ך מדגיש: « ואפי׳ בשתיה ואפי׳ לכתחלה מותר לשתותו עם העובדי כוכבים » (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק ו). והגמרא מספרת כן על שמואל, שישב עם אבלט ושתה עמו חמרא מבשלא ולא חשש. ואף ביין מבושל המופקד ביד עובד כוכבים מקילה הגמרא בעניין החותם: « יין מבושל שלנו ביד גוים אין צריך חותם בתוך חותם » (עבודה זרה כ״ט ע״ב).

קושיית הט״ז

אם נאסר היין אף משום גזירת בנותיהן, מה הועילה ההרתחה? הט״ז מעמיד את הקושיה ומיישבה: לא גזרו אף משום בנותיהן אלא במקום שהאיסור יכול לחול גם על ההנאה, בדומה ליין נסך — ויין שאינו ראוי לניסוך יצא אפוא מכלל הגזירה לגמרי (ט״ז יו״ד קכ״ג ס״ק ג).

מאימתי נקרא מבושל — השיעור ומשמעותו בימינו

המחבר כותב משהרתיח על גבי האש. והש״ך נותן את השיעור המעשי: « דהיינו שיתמעט ממדתו על ידי רתיחה » (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק ז), בשם הרשב״א והר״ן — שיפחת נפחו מחמת הרתיחה. וכאן בדיוק נקשרת השאלה בת זמננו: הפסטור התעשייתי מחמם את היין הרבה מתחת לרתיחה, לעתים שניות ספורות, בלא חיסור נפח הניכר לעין. פוסקי דורנו חלוקים אם די בטיפול זה כדי לתת ליין תורת מבושל, וגופי הכשרות מציינים על התווית “מבושל” או “אינו מבושל” דווקא משום שהתשובה מכריעה את כל ההמשך.

כאן נעצר הסימן ומתחיל הפוסק. השולחן ערוך והש״ך נתנו את ההגדרה הקלאסית — שהרתיח על האש עד שיתמעט ממידתו. אין הם דנים כמובן בפסטור מהיר, בחימום התירוס או בכיתוב שעל התווית. שום עמדה בת זמננו לא תובא כאן בלא מקור בר־בדיקה: שאל את רבך, ולך אחר ההכשר שקהילתך מכירה. ושני כללים של דרך ארץ יפים בינתיים: לקרוא את התווית, ולא להניח שיין כשר הוא מבושל מפני שהוא כשר.

5. תערובות ותוספות — דבש, תבשיל, יין שרוף וקוליינדר״י

א) יין שנשתנה טעמו (סעיף ד׳)

יין שמערבין בו דבש ופלפלין אם נשתנה טעמו מחמתם אינו נאסר במגע עובד כוכבים.
הגה והוא הדין בדבש לחוד או פלפלין לחוד

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ג:ד
המבחן הוא הטעם, לא החומר. הש״ך מרחיב זאת במפורש: « כל שנשתנה טעם היין ונראה דה״ה שאר דברים כל שנשתנה טעמו מחמתן » (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק ח) — כל חומר שהוא, ובלבד שנשתנה טעם היין מחמתו. והרמב״ם כבר הביא כלל זה בשם גאוני המערב: « הורו גאוני המערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש או מעט שאור הואיל ואינו ראוי למזבח הרי הוא כמבשל » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה י). ההיגיון אחיד: מה שאינו ראוי עוד למזבח מעולם לא נכלל בגזירה.

הערת ייחוס. בסעיף ד׳ אין הלשון והוא הדין בדבש לחוד או פלפלין לחוד מסומנת בתיבת הגה אלא נתונה בסוגריים. ואף על פי כן הש״ך תולה אותה בדרכי משה, כלומר ברמ״א עצמו (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק ח). וכן הדבר בסוגריים שבסעיף י״א ביין הצמוקים.

ב) תבשיל שיש בו יין (סעיף ה׳)

תבשיל שיש בו יין ונגע בו העובד כוכבים אפי׳ קודם שהרתיח אין בו משום יין נסך: הגה ודוקא תבשיל שאין היין ניכר בו בעין אבל בשומן וחרדל שנתנו בו יין והוא בעין צף למעלה הוי בו משום יין נסך

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ג:ה
שים לב למשמעות המדויקת של סעיף זה. הוא משיב על שאלה אחת בלבד: האם מגע העובד כוכבים אוסר את התבשיל הזה? אין הוא אומר — ומעולם לא נקרא כך — שיין אסור נעשה מותר בהיכנסו לקדרה. יין שאין לו הכשר הריהו סתם יינם קודם שנכנס לתבשיל; מה שסעיף זה מסדיר הוא מעמדו של תבשיל עשוי, שאין היין ניכר בו, כלפי יד זרה.
גבול הרמ״א. ההיתר נופל אם היין עדיין בעין, ניכר וצף למעלה — הוא מקרה השומן והחרדל. ובתערובת עם יין מבושל מביא הרמ״א שלוש עמדות: עם דבש הכול מתירין; ואם לאו, יש משערין כאילו היה המבושל מים, ויש מתירין כשהמבושל רוב. ולבסוף מוסיף: « ויין שנקרש אין בו משום מגע עובד כוכבים » (רמ״א יו״ד קכ״ג:ה) — יין שקרש אינו נתפס עוד במגע.

הסתייגות הש״ך ביין שנקרש

הש״ך אינו מניח לקולא בלא גדר. הוא מעיר שמשנמחה היין חוזר המגע לאוסרו; ומדמה את הדבר לחומץ, שאין אנו בקיאין בו עוד לומר מתי נחצה הגבול: « ונ״ל דלמאי דקי״ל דמגע עובדי כוכבים אוסר ביין שהחמיץ משום דאין אנו בקיאין מתי נקרא חומץ » (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק י״ב). אותה אי־בקיאות עצמה, לדבריו, שייכת גם כאן.

ג) יין שרוף וקוליינדר״י (סעיפים כ״ד–כ״ה)

אגוא״ה ארדיינט״י של עובד כוכבים אסור בהנאה כיין עצמו: הגה ופירוש דבריו יין שרוף שעושין מיין נסך אע״פ שאינו רק זיעה מן הנסך הרי הוא כאיסור עצמו

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ג:כ״ד
הכלל השולט בנגזרות. הרמ״א פוסק שהזיעה של האיסור כאיסור עצמו: « אע״פ שאינו רק זיעה מן הנסך הרי הוא כאיסור עצמו » (רמ״א יו״ד קכ״ג:כ״ד), בשם הריב״ש. זהו הכלל המושל, מעיקר הדין, בכל מוצר המזוקק או המופק מן היין. והפתחי תשובה מוסיף תשובת הצמח צדק, שאף יין שרוף הנעשה מחרצנים וזגים שלהם אסור (פתחי תשובה יו״ד קכ״ג ס״ק י״ז).
ולעומתו, בסעיף שלאחריו. המחבר מתיר לקנות קוליינדר״י קונפיט״י: « מותר ליקח מהעובד כוכבים קוליינדר״י קונפיט״י אע״פ שנותנין הקוליינדר״י בחומץ » (שו״ע יו״ד קכ״ג:כ״ה), ונותן את הטעם — נתינת טעם לפגם. כלומר: עצם נוכחותה של נגזרת יין במוצר אינה כשלעצמה פסק דין. הכול תלוי במה שאותה נגזרת עושה לטעם. וזו בדיוק הנקודה שבה מוצר תעשייתי בן זמננו טעון בדיקה, לא היקש.

6. חומץ ומי הבוסר — ואי־הבקיאות שהודו בה

חומץ שמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ אינו נאסר במגע עובד כוכבים

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ג:ו
המבחן הפיזי, ומדוע יצא מכלל שימוש. הסעיף נותן מבחן ממשי: חומץ המושלך על הארץ מבעבע. הש״ך מבאר את גדרו ומוציא מיד את המסקנה: « היינו כשמרתיח אבל כל שאינו מבעבע א״א בקיאין אם הוא חומץ או לאו » (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק י״ג). כל עוד אינו מבעבע, אין בידינו להכריע. ואותה לשון עצמה חוזרת במי הבוסר: « לפי שא״א בקיאים מתי נקרא בוסר » (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק ט״ו), וכן כתב הט״ז: « שא״א בקיאין מה נקרא בוסר או יין גמור » (ט״ז יו״ד קכ״ג ס״ק ה).
סעיף ז׳ וכוחו למפרע. חבית שנמצאה מחומצת עד כדי בעבוע: « ותוך שלשה ימים למפרע נגע בו העובד כוכבים אין לחוש למגעו » (שו״ע יו״ד קכ״ג:ז). והש״ך נותן את הטעם: שלושה ימים קודם לכן כבר היה בוודאי חומץ גמור בריחו ובטעמו (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק י״ד). זו חזקה על העבר, הנלמדת ממצב הנראה בהווה.

מי הבוסר ויין מזוג (סעיף ח׳)

המחבר פוסק: « מי הבוסר נאסרים במגע עובד כוכבים » (שו״ע יו״ד קכ״ג:ח). והרמ״א מוסיף ביין המזוג: « יין מזוג כל זמן שיש בו טעם יין אסור » (רמ״א יו״ד קכ״ג:ח), ומביא את המתירין בששה חלקים מים בהפניה לסימן קל״ד · 134 — ושם מעיר הש״ך שכן קיימא לן (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק ט״ז). והרמב״ם כבר העמיד את היין המזוג בצד האיסור, כנגד המבושל: « אבל יין מזוג ויין שהתחיל להחמיץ ואפשר שישתה אם נגע בו נאסר » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה ט).

👈 הלכה למעשה

חומץ יין של עובד כוכבים אינו מקום לקולא: הרמב״ם כותב שחומצם אסור אף בהנאה, שהרי נעשה יין נסך קודם שהחמיץ (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה י״ג). והש״ך מכריז עלינו שאין אנו בקיאין להפעיל את מבחן הבעבוע. לפיכך, למעשה, חומץ יין נלקח בהכשר. וחומצים שאינם מן הענבים — מאלכוהול, מתפוחים או משעורים — הם עניין אחר, שאינו מסימן זה.

7. תמד, שמרים וצמוקים — מיץ ענבים ומוצרי לוואי

אבל שמרים של עובדי כוכבים לעולם אסורים אפילו לא מצא אלא כדי מדתן אפי׳ תמדן כמה פעמים.
(יין צמוקים פי׳ שנתן מים על ענבים יבשים הרי זה כיין ומתנסך)

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ג:י״א
ההגהה הכבדה ביותר במשקלה בכל הסימן. הרמ״א פוסק שיין צמוקים — מים שנתנו על ענבים יבשים — « הרי זה כיין ומתנסך » (רמ״א יו״ד קכ״ג:י״א). לשון זו נתונה בסוגריים ולא בתיבת הגה, אלא שהיא נושאת מקור משלה בגוף הטקסט, והש״ך מפרשה כדברי הרמ״א. אין זה אפוא תחליף: זהו יין גמור, בר מגע ובר ניסוך. והש״ך מביא ראיה מן הברכה: כל היכא שמברכין בורא פרי הגפן, יש בו משום מגע עובד כוכבים (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק כ״ג). ומוסיף שבזה אין צריך המשכה כלל, שהענבים מונחים בחבית ולאחר שלושה ימים נעשה שם יין גמור (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק כ״ד).
התמד ושיעורו (סעיף ט׳). המחבר מסדיר את המים הניתנים על החרצנים: נעצרו בגלגל, אינם נעשים יין אלא אם נתן שלוש מדות ומצא ארבע. והש״ך מבאר ש״ארבע״ אינו מספר מדויק אלא סף: כל שמצא יותר משלוש ומחצה, שוב אין ששה חלקים מים כנגד היין שיצא, ואין היין בטל (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק י״ח). ואחר כך מביא המחבר דעה הסוגרת את כל הדיון: « ויש מי שאומר שאין להתיר מגע עובד כוכבים בשום תמד » (שו״ע יו״ד קכ״ג:ט) — כל שהוא משובח לשתייה, מחליף ביין גמור.

חרצנים, זגים ושמרים: י״ב חודש (סעיף י״ד)

« החרצנים והזגים של עובדי כוכבים וכן שמרי יין שלהם תוך י״ב חדש אסורים בהנאה ולאחר י״ב חדש מותרים אפילו באכילה » (שו״ע יו״ד קכ״ג:י״ד). ומקורו מפורש בגמרא: « החרצנים והזגים של גוים, לחין — אסורין, יבשים — מותרים » (עבודה זרה ל״ד ע״א), ושמואל מגדיר שם לחין ויבשים בשנים עשר חודש. והרמב״ם נותן אותו דין ואותו טעם — שלאחר י״ב חודש לא נשארה בהם לחלוחית והרי הם כעפר (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה י״ד). והש״ך מזכיר את חומרת המעמד הזה: בתוך זמן איסורם אין סומכין בהם אפילו כרעי המיטה — « דאסור לסמוך בו כרעי המטה » (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק כ״ה), על פי הגמרא.

המחמיץ בשמרים (סעיף ט״ו). עיסה שהוחמצה בשמריהם בתוך זמן איסורם אסורה כולה בהנאה — והש״ך מוסיף את הפרט המכריע: « ואפילו באלף לא בטיל דלטעמיה עבידי » (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק כ״ח). דבר המעמיד ופועל אינו בטל אפילו באלף, שהרי לשם פעולתו הוא עומד. כלל זה חוזר בכל דיני התוספים הפעילים.
וקולא בסעיף ט״ז. תמצית היין הנקרשת על דופני החביות: « יש מי שאומר שתמצית יין הנקרש על דופני החבית והקנקנים נהגו בו היתר » (שו״ע יו״ד קכ״ג:ט״ז). והט״ז אינו מניח את הדבר בלא גדר: « ומ״מ אין להקל לכתחלה אלא רוחצי׳ מבפנים היטב ומקליפין הנקרש יפה יפה » (ט״ז יו״ד קכ״ג ס״ק ט), בשם המהרש״ל. המנהג מתיר — ומנקין.

מוצרי התעשייה הנגזרים מן הענב — גרעינים, חרצנים, מלחי טרטרט, צבעי מאכל, שמן גרעיני ענבים — שייכים מעיקר הדין לסעיפים אלו, אך מעמדם בפועל תלוי בתהליכים שהסימן לא ידע. הפתחי תשובה כבר מביא ויכוח מעין זה, על שמן הנעשה מן הגפן ועל אפר החרצנים שנשרפו (פתחי תשובה יו״ד קכ״ג ס״ק י). זהו תחומם המובהק של גופי הכשרות ושל רבך.

8. המשכה ומגע — מאימתי הוא יין, ומי אוסרו

מאימתי נקרא יין ליאסר במגע עובד כוכבי׳ משהתחיל לימשך דהיינו משנמשך על הגת בעצמו כי הגת הוא מדרון

— שולחן ערוך יו״ד קכ״ג:י״ז
הכלל ומקורו. רב הונא אמרה בגמרא: « יין, כיון שהתחיל להמשך, עושה יין נסך » (עבודה זרה נ״ה ע״ב). ויש בזה משנה ראשונה ומשנה אחרונה — הראשונה קבעה את הסף בירידה לבור, ורבי עקיבא בקיפוי: « יין משירד לבור, רבי עקיבא אומר: משיקפה » (עבודה זרה נ״ו ע״א) — והגמרא מסיקה ששאני יין נסך דאחמירו ביה רבנן. והרמב״ם הולך בדיוק אחר סעיפנו: « מאימתי יאסר יין העכו״ם משידרך וימשך היין » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה י״א).
שלוש מדרגות של אחיזה. הסימן מבחין ביניהן בדקדוק. (א) מגע היד — הוא המקרה המרכזי שבסעיף א׳. (ב) כוחו בלבד, בלא מגע: « עובד כוכבים שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גבו וישראל הוא שכנסו בחבית הרי זה אסור בשתייה » (שו״ע יו״ד קכ״ג:כ״ב) — אסור בשתייה בלבד, והט״ז מבאר שאין כאן אלא כוח עובד כוכבים (ט״ז יו״ד קכ״ג ס״ק י״ז). (ג) חשש בעלמא: « גיגית מלאה ענבים דרוכים עומדת בבית העובד כוכבים יש לאסור שמא המשיך ממנה » (שו״ע יו״ד קכ״ג:י״ט). מדרגת האיסור הולכת אחר מדרגת המעשה — וזה מפתח הקריאה לסימנים קכ״ד · 124 וקכ״ה · 125 הבאים אחריו.

לדרוך עמו וליקח ממנו (סעיף כ״א)

« אין דורכין עם העובד כוכבים בגת » (שו״ע יו״ד קכ״ג:כ״א), וטעמו: « שמא יגע בידים וינסך ואפילו היה כפות » (שו״ע יו״ד קכ״ג:כ״א). והגמרא כבר הכירה קולא בזה — ינוקא השיב שם שדורכין עמו בצירת ידיו, שניסוך דרגל לא שמיה ניסוך (עבודה זרה נ״ו ע״ב) — אלא שההלכה הלכה אחר הגרסה המחמירה. והרמ״א מתיר בעריבה, שאין דרך למשוך משם: « אבל בעריבה שאין דרך למשוך משם מותר לדרוך עמו » (רמ״א יו״ד קכ״ג:כ״א). והט״ז חושש לזה ומביא שרבים גזרו שלא ליקח מהם ענבים דרוכות כלל: « שגזרו שלא ליקח מעובד כוכבים ענבים דרוכים בשום כלי » (ט״ז יו״ד קכ״ג ס״ק ט״ז).

ההיכר (סעיף כ״ג). « אם חבית של יין נסך מונחת עם חביות כשירות צריך לעשות לה היכר » (שו״ע יו״ד קכ״ג:כ״ג). הלכה קצרה ומעשית מאוד: האסור צריך להיות מסומן, ולא ידוע בלבד. כל מרתף, כל ארון וכל מטבח משותף מוצא בה את יישומה המיידי.

9. פסיקת הספרדים בזמננו

אצל הספרדים גוף הסעיף — כלומר לשון המחבר — הוא ההלכה. ומשמעות הדבר כאן שסתם יינם אסור בהנאה בלא ההסתייגות שהרמ״א מביא, ושהיתר היין המבושל נלקח כלשון המחבר, ושיעור הש״ך משמש בו אמת מידה. השמות בעלי הסמכות באסכולה זו בענייני יין — יביע אומר, ילקוט יוסף — דנים באריכות בפסטור וביין שנגעו בו, אך ספריהם אינם במאגר הבר־בדיקה של דף זה: לפיכך אין תולים בהם כאן שום אמירה. עיין בהם בספר עצמו, או שאל את רבך.

הנקודהמה שאומר גוף הסעיף
שתיית סתם יינםאסורה, בלא חולק.
הנאה ממנואסורה — המחבר כותב אסור בהנאה בלא סייג (סעיף א׳).
מגע עובד כוכבים ביין שלנומעמדו כסתם יינם (סעיף א׳).
יין מבושלמותר, אף בנגיעה; ומאימתי — משהרתיח על גבי האש (סעיף ג׳).
יין צמוקיםכיין גמור, ומתנסך (רמ״א, סעיף י״א).

10. פסיקת האשכנזים

אצל האשכנזים הגהת הרמ״א היא ההלכה, אלא שהיא צרה משנוטים לחשוב: היא מקילה בהנאה, מותירה שלם את איסור השתייה, ונסגרת ב״וטוב להחמיר״. והט״ז והש״ך, המפרשים אותה, הם כאן המכריעים האמיתיים. וערוך השולחן, שהיה עושה כאן את שירותו של פירוש מודרני, אינו מצוי על סימן זה — ולפיכך אין תולים בו דבר.

הנקודהמה שפוסק הרמ״א, ומה שעושים בו מפרשיו
הנאה בזמן הזהיש אומרים שמותרת — אך הט״ז מביא שאחרונים צמצמוה למקום הפסד (ס״ק ב).
חוב הנפרע בייןמותר: כמציל מידם.
סחורה לשם ריווחאסורה לכתחילה; ויש מקילין; וטוב להחמיר.
יין שנקרש ותמצית נקרשתקולות הרמ״א (סעיף ה׳) והמחבר (סעיף ט״ז), מגודרות בש״ך (ס״ק י״ב) ובט״ז (ס״ק ט).
לדרוך וליקחהרמ״א מתיר בעריבה; הט״ז מביא את המנהג המחמיר (ס״ק ט״ז).
נקודה אחת שבה שתי האסכולות אחת ממש. היין המבושל. המחבר כותבו בלא סייג, הרמ״א אין לו מה להגיה עליו, הש״ך עושה ממנו היתר לכתחילה, והרמב״ם והגמרא מפורשים. מטעם זה נבנתה כל המעשה בת זמננו ביין הכשר — אירועים, מסעדות, מלצרים שאינם יהודים — סביב מושג יחיד זה, ומטעם זה עצמו נעשתה הגדרתו המדויקת של מבושל שאלה שנויה כל כך במחלוקת.

11. מקרים מודרניים — הסימן בחיינו

כלל קריאה לטבלה. הטור האמצעי אינו כולל אלא את מה שהסימן אומר באמת. והטור השמאלי אומר מה, במקרה בן זמננו, חורג מן הסימן — ולפיכך שייך לפוסק, ולעולם לא להיקש הנעשה כאן. הפרדה זו היא לב הרמה הזאת: סימן קדום מספק עקרונות מדויקים, לא פסקי דין על מוצרים שלא הכיר.
המצבמה שהסימן מכריעמה שחורג מן הסימן
בקבוק יין בלא הכשרסתם יינם הוא: אסור בשתייה (סעיף א׳), ולפי גוף הסעיף אף בהנאה.מידת הקולא בהנאה לפי קהילתך, וגורלו של מלאי שנתקבל או שנורש.
יין כשר שאינו מבושל שמזג עובד כוכביםמגע עובד כוכבים אוסר את יינֵנו (סעיף א׳). סף ה״יין״ ומדרגות האחיזה בסעיפים י״ז–כ״ב.מה נחשב מגע — בקבוק סתום, מזיגה בלא נגיעה, נשיאת מגש: זה עניינם של סימנים קכ״ד · 124 וקכ״ה · 125, ושל רב.
יין מבושלאין המגע אוסרו, ואף לכתחילה (סעיף ג׳, ש״ך ס״ק ו). והגדרה: שהרתיח על האש עד שיתמעט ממידתו (ש״ך ס״ק ז).האם הפסטור התעשייתי מגיע לסף זה? שאלה בת זמננו השנויה במחלוקת. ילך אחר התווית ואחר גוף הכשרות, וישאל את רבו.
מיץ ענביםמים על ענבים יבשים הרי הם כיין ומתנסכים (רמ״א, סעיף י״א); והש״ך מוכיח זאת מברכת בורא פרי הגפן.מעמדו של מיץ שעבר פסטור תעשייתי, ושל רכז שהוחזר למים: אותו ויכוח שביין.
חומץ ייןחומץ המבעבע יוצא מכלל המגע (סעיף ו׳); אלא שהש״ך מכריז שאין אנו בקיאין לומר זאת (ס״ק י״ג).חומץ יין תעשייתי נלקח בהכשר. חומצים שאינם מן הענבים אינם מסימן זה.
תמציות ותוספי ייןזיעת האיסור כאיסור עצמו (רמ״א, סעיף כ״ד); אך נגזרת הפוגמת את הטעם עשויה להיות מותרת (סעיף כ״ה).הרכבו הממשי של המוצר, שיעורו ותהליכו — הדבר נקרא בגיליון טכני, לא בסימן.
רוטב או תבשיל שיש בו ייןתבשיל שאין היין ניכר בו אינו נתפס במגע (סעיף ה׳); צף למעלה — נתפס (רמ״א).הסעיף מסדיר את המגע, לא את כשרות היין שנשתמשו בו: יין אסור אינו נעשה מותר בבישול.
תמרוק או טיפול על בסיס ייןהסימן אוסר אפילו מרחץ של סתם יינם לחולה שאין בו סכנה (סעיף ב׳).תכשירי הקוסמטיקה של ימינו, נגזרותיהם ושימושם החיצוני: שאלת רב.
יין שמזג יהודי שאינו שומר תורהסימן קכ״ג אינו דן במקרה זה. הוא מדבר בעובד כוכבים.שאלת מעמדו של יהודי לעניין יין נדונה במקום אחר — ובעיקר בסימן קכ״ד · 124. עניין עדין ואישי הוא: נשאל לרב, לא לטקסט.
בקבוק יין נסך המונח עם השארצריך לעשות לו היכר (סעיף כ״ג).כלום. זהו אחד המעטים המתקיימים כלשונם, היום כאז.

הערת שיטה אחרונה. בסימן זה, יותר מבכל אחר, הפיתוי הוא להקיש: ״אם היין המבושל מותר, אזי המיץ המפוסטר…״. אלא שהסעיפים עצמם מראים שההיקש נכשל שוב ושוב — היין המזוג לא הלך אחר המבושל, החומץ לא הלך אחר היין שנקרש, ודבש הישמעאלים נאסר במקום שהסברה כמעט התירתו. והש״ך עצמו חותם שם שהוא אוסר למעשה, לאחר שראה גדולים חולקים (ש״ך יו״ד קכ״ג ס״ק נ). זו ההודאה הכנה ביותר שבסימן: שואלים.

12. סיכום מעשי — טבלאות וסיכום

טבלה — שיעורי הסימן, למעשה

המושגהשיעור המדויקהמקור
יין נסךאיסור תורה, אף בהנאה, ואין לו שיעור.רמב״ם מאכלות אסורות פרק י״א הלכות א–ב
סתם יינםאיסור חכמים; השותה רביעית — מכת מרדות.רמב״ם מאכלות אסורות פרק י״א הלכה ג
יין מבושלמשהרתיח על גבי האש — ולש״ך: עד שיתמעט ממידתו.שו״ע יו״ד קכ״ג:ג · ש״ך ס״ק ז
יין שנשתנה טעמואין החומר מעלה ומוריד: המבחן הוא שינוי הטעם.שו״ע יו״ד קכ״ג:ד · ש״ך ס״ק ח
חומץמבעבע כשמשליכין אותו על הארץ — אך אין אנו בקיאין עוד.שו״ע יו״ד קכ״ג:ו · ש״ך ס״ק י״ג
יין מזוגאסור כל זמן שיש בו טעם יין; ויש מתירין בששה חלקים מים.רמ״א יו״ד קכ״ג:ח
יין צמוקיםכיין גמור, מתנסך, ואין צריך המשכה.רמ״א יו״ד קכ״ג:י״א · ש״ך ס״ק כ״ד
חרצנים, זגים, שמריםי״ב חודש איסור; ולאחר מכן מותרים אפילו באכילה.שו״ע יו״ד קכ״ג:י״ד · עבודה זרה ל״ד ע״א
סף ה״יין״משהתחיל לימשך — משעה שהיין הצלול נמשך לבדו.שו״ע יו״ד קכ״ג:י״ז · עבודה זרה נ״ה ע״ב
כוח בלא מגעאסור בשתייה בלבד.שו״ע יו״ד קכ״ג:כ״ב

טבלה — מי אומר מה (נושאי הכלים של הסימן)

הפוסקתרומתו המכרעת (מעוגנת במאגר)
המחבר (כ״ו סעיפים)העיקר ואיסור ההנאה (א׳); המרחץ (ב׳); היין המבושל והגדרתו (ג׳); שינוי הטעם (ד׳); התבשיל (ה׳); חומץ ובוסר (ו׳–ח׳); תמד, חרצנים ושמרים (ט׳–ט״ז); סף ההמשכה ומדרגות המגע (י״ז–כ״ג); יין שרוף, קוליינדר״י ודבש ישמעאלים (כ״ד–כ״ו).
הרמ״א (הגה על א׳, ה׳, ח׳, י״ד, כ״א, כ״ד, כ״ו; ותוספות שבסוגריים בסעיפים ד׳ וי״א)קולת ההנאה בזמן הזה וסגירתה ב״וטוב להחמיר״; דבש לחוד או פלפלין לחוד; גבול היין שבעין ויין שנקרש; היין המזוג; יין צמוקים כיין גמור; חרצנים שהיו על יין נסך; העריבה שמותר לדרוך בה; זיעת הנסך כאיסור עצמו; תעניתו של השותה בשוגג.
הט״ז (טורי זהב, ס״ק א–י״ח)ס״ק א: שני טעמי הגזירה ואיזה עיקר לטור; ס״ק ב: טעם המציאות שבקולא, והאחרונים המצמצמים אותה להפסד; ס״ק ג: מדוע ההרתחה מפקיעה אף את טעם החתנות; ס״ק ה: שאין אנו מכירין עוד את הבוסר; ס״ק ט: לרחוץ ולקלף אף על פי שנהגו היתר; ס״ק י: מהי גת ״פקוקה ומלאה״; ס״ק י״ד: ההבדל שבין גת לגיגית; ס״ק ט״ז: המנהג שלא ליקח דרוכות בשום כלי; ס״ק י״ז: הכוח לבדו אוסר בשתייה; ס״ק י״ח: מהו דבש הישמעאלים.
הש״ך (שפתי כהן, ס״ק א–נ״א)ס״ק א: שתי הקומות, תורה וחכמים; ס״ק ג: ההשוואה לתינוק; ס״ק ד: תשובת מהר״ם מלובלין בקנייה; ס״ק ו: היין המבושל מותר אף לכתחילה; ס״ק ז: שיעור המבושל; ס״ק ח: הרחבת מבחן הטעם; ס״ק י״ב–י״ג: שאין אנו בקיאין בחומץ וביין שנקרש; ס״ק ט״ו: ואף לא בבוסר; ס״ק י״ח: שיעור התמד; ס״ק כ״ג–כ״ד: יין צמוקים והברכה; ס״ק כ״ה: שאין סומכין בהם אפילו כרעי מיטה; ס״ק כ״ח: המחמץ שאינו בטל באלף; ס״ק מ״א: ששים כנגד החרצנים; ס״ק מ״ט–נ: דבש הישמעאלים, וחתימתו לאיסור למעשה.
הפתחי תשובה (ס״ק א–י״ז)ס״ק ב: הלבושי שרד ומנהג הסוחרים; ס״ק ג: השמן הנתון על פי הצלוחית, ומחלוקת הלקוטי קטנות והשבות יעקב; ס״ק ו: השגה בשיעור התמד; ס״ק י: אפר החרצנים והשמן הנעשה מן הגפן, והשגת החתם סופר; ס״ק י״א: דעת הראב״ד והרמב״ן ביין שלא נמשך, שסמך עליה הזכרון יוסף בדיעבד ובשעת הדחק; ס״ק י״ז: הצמח צדק ביין שרוף של חרצנים.
הרמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י״א)הלכות א–ג: שני האיסורים ועונשיהם; הלכה ז: יין מי שאינו עובד עבודה זרה, אסור בשתייה ומותר בהנאה; הלכות ט–י: המבושל, המזוג, והוראת גאוני המערב; הלכות י״א–י״ג: ההמשכה, הכוח לבדו, וחומצם; הלכה י״ד: שנים עשר חודש; הלכה כ״ה: שאין לוקחין יין אלא ממי שהוחזק בכשרות.
הגמרא (עבודה זרה)ל״ו ע״ב: שמונה עשר דבר ושרשרת הטעמים; ל׳ ע״א: מסקנת רבא ביין מבושל; כ״ט ע״ב: מבושל ביד גויים בלא חותם בתוך חותם; נ״ה ע״ב–נ״ו ע״ב: ההמשכה, משנה ראשונה ואחרונה, והגרגותני שהוחזרה; נ״ז ע״א: התינוק האוסר בשתייה; ל״ד ע״א: חרצנים לחין ויבשים; ל״א ע״א: סתם יינם אסור בהנאה.

טבלה — זרמי פסיקה בני זמננו (מחוץ למאגר, טעונים בדיקה)

ספרדים: לשון המחבר, כפי שהיא בגוף הסעיף. קובצי הפסיקה הגדולים של בית מדרשו של הרב עובדיה יוסף דנים באריכות ביין המפוסטר וביין שנגעו בו; כיוון שספריהם אינם במאגר הבר־בדיקה של דף זה, אין מייחסים להם כאן שום עמדה.
אשכנזים: רמ״א, ט״ז, ש״ך ופתחי תשובה. ערוך השולחן, שהיה כאן המקור המודרני המועיל ביותר, אינו מצוי במאגר על סימן זה: אין תולים בו דבר. שאלות ותשובות של הדורות האחרונים דנות בפסטור, בשירות באולם ובתוספי המזון התעשייתיים, בלא שנוכל לתת להן כאן מראה מקום מדויק: יש לשאול את הרב.
חב״ד: אין שולחן ערוך הרב על יורה דעה. אין מביאים אלא מקורות ממשיים — שו״ת הצמח צדק, ספר המנהגים — במקום שהם דנים בנקודה במפורש. והפתחי תשובה מביא כאן עצמו תשובת הצמח צדק ביין שרוף של חרצנים (ס״ק י״ז).

קישורי ספריא (הטקסט ונושאי כליו)

שולחן ערוך יו״ד קכ״ג: קכ״ג:א · קכ״ג:ג · קכ״ג:י״א · קכ״ג:י״ז · קכ״ג:כ״ד
ט״ז: קכ״ג ס״ק ב · קכ״ג ס״ק ג
ש״ך: קכ״ג ס״ק ז · קכ״ג ס״ק כ״ג
פתחי תשובה: קכ״ג ס״ק ב
רמב״ם: מאכלות אסורות י״א:ט
גמרא: עבודה זרה ל׳ ע״א · עבודה זרה נ״ה ע״ב

👈 הלכה למעשה — כלל הזהב של רמה זו

  1. בעיקר הדבר, זכור שני איסורים נפרדים: יין נסך מן התורה, וסתם יינם מדברי חכמים. השני הוא המושל בחיי היום־יום שלנו.
  2. מפתח הסימן נתון במשפט אחד של הטור: לא גזרו אלא ביין הראוי לנסך. ומכאן יוצאים היין המבושל, היין שנשתנה טעמו, והתבשיל.
  3. קולת הרמ״א אינה אלא בהנאה, ונסגרת ב״וטוב להחמיר״. שתיית סתם יינם אסורה בכל מקום ולכל אדם.
  4. מיץ הענבים אינו פרצה: הרמ״א עושה ממנו יין גמור המתנסך, והש״ך מוכיח זאת מן הברכה.
  5. במקום שהש״ך כותב שאין אנו בקיאין — חומץ, בוסר, יין שנקרש — אין המעשה נשען על המבחן העתיק אלא על הכשר.
  6. ולכל מקרה ממשי — פסטור, מסעדה, אירוע, תוסף, מוצר תעשייתי, או יין שמזגו מי שמעמדו שאלה — ההלכה למעשה עוברת דרך רבך: שאל את רבך.
רמה 3 — סינתזה → ↑ סימן קכ״ג — תוכן העניינים
~ ~ ~ ~ ~
DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות
פסק והלכה למעשה בדין סתם יינם ויין נסך · סימן קכ״ג · ⚖️ רמה 4 — הלכה למעשה
⚠️ תוכן זה נועד ללימוד. זרמי הפסיקה בני זמננו המובאים (ספרדים ואשכנזים) הם מורי דרך, לא פסק אישי. לכל יישום מעשי (לְמַעֲשֶׂה), התייעצו עם רב מוסמך.

DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קכ״ג · ♥ תמיכה

📖הצטרף לחברותא