מפסק המחבר והרמ״א, דרך הכרעת הט״ז, הש״ך,
הפתחי תשובה והרמב״ם, ועד לבקבוק המונח על שולחננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ה (י״א סעיפים)
עם נושאי הכלים: ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה, רמב״ם
⚠ הערת רמה:
רמה זו אינה “דעת הרב”: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מקיף את יורה דעה, ולכן גם לא את סימן קכ״ה.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד קוראים רמה זו. כל קביעה כאן מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה), או בפוסק נקוב ובר־בדיקה (רמב״ם, גמרא עבודה זרה). ביורה דעה אין לא משנה ברורה (שאינה מפרשת אלא אורח חיים) ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה). ערוך השולחן אינו מובא כאן: הטקסט שלו על סימן זה אינו נגיש לנו, ואין מצטטים מה שאי אפשר לאמת. סימן קכ״ה קצר — אחד עשר סעיפים — אך הוא מכריע מצבים מוחשיים מאוד, ובעיקר מצבים מכניים: ברז, משאבה, מנגנון מינון, זרוע מתנועעת. במקום שהשאלה חורגת מן הסימן — הרמה אומרת זאת ועוצרת: ההלכה למעשה עוברת דרך רבך.
דין יין הבא מכח עובד כוכבים וכח כחו. ובו י״א סעיפים:
נטל עובד כוכבים כלי של יין והגביהו ויצא היין אף על פי שלא שכשך נאסר בשתייה שהרי היין בא מכחו ומה שנשאר בכלי אסור גם כן משום נצוק. (וי״א דלא אסרינן נצוק בכח עובד כוכבים) (טור והרא״ש ומרדכי ור״ן בשם רש״י ותוספות וראב״ן ותשובת מיי׳ המ״א סימן י״א) (ומכל מקום יש להחמיר אם לא בהפסד מרובה כדלקמן סימן קכ״ו) ואם הוא שלא בכוונה שלא ידע שהוא יין (או שלא הגביה הכלי) (בית יוסף סימן קכ״ד) הכל מותר אפי׳ בשתייה:
המקרה היסודי. עובד כוכבים נטל כלי של יין, הגביהו, והיין יצא. לא שכשך ולא נגע — ואף על פי כן היין אסור בשתייה, שהרי בא מכחו. וגם מה שנשאר בכלי אסור, מדין נצוק: עמוד היין המחבר את היוצא עם הנשאר.
שתי הגהות הרמ״א. ראשונה, מחלוקת: יש אומרים שאין נצוק לכחו של עובד כוכבים — ומכל מקום יש להחמיר, אלא אם כן יש הפסד מרובה (ועיין סימן קכ״ו · 126). שנייה, גבול: אם היה הדבר שלא בכוונה — שלא ידע שהוא יין, או שלא הגביה את הכלי — הכל מותר, אפילו בשתייה.
— שולחן ערוך יורה דעה קכ״ה סעיף א׳ · ספריא קכ״ה:א
שתי קריאות עוברות בנושאי הכלים. (א) כחו הוא מין מגע באמצעות דבר אחר: נגע ביין על ידי הכלי. זו הצעת הב״ח לבאר את דין הברזא, והש״ך דוחה אותה בשלושה טעמים (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ג). (ב) כחו הוא איסור בפני עצמו, הרחקה של חכמים — לך לך אמרינן נזירא — שאינה תלויה במגע כלל; כך קורא הט״ז את רש״י על דף זה (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק א). נפקא מינה מכרעת: האם צריך הגבהה כדי שיהיה כח? לצד (א) לכאורה כן; לצד (ב) בוודאי לא — וזו הדעה שהט״ז והש״ך מעמידים בסעיף א׳, כנגד הגהת הרמ״א.
סימן קכ״ה מונה אחד עשר סעיפים — זהו המניין שהכותרת מכריזה (ובו י״א סעיפים), וזהו המניין הממשי של הטקסט. המחבר מוליך את כל הסימן; הרמ״א מגיה פעמיים בלבד, בסעיף א׳ ובסעיף ד׳, ועוד תוספת קצרה בסעיף י׳. זו המפה כפי שהיא עולה מן הטקסט עצמו.
| סעיף | נושא | הפסק (מעוגן בלשון) |
|---|---|---|
| א׳ | המקרה היסודי | הגביה כלי והיין יצא, בלא שכשוך ובלא נגיעה: אסור בשתייה, שבא מכחו; ומה שנשאר אסור משום נצוק. רמ״א: יש אומרים שאין נצוק לכחו של עובד כוכבים — ומכל מקום יש להחמיר, אלא בהפסד מרובה (סימן קכ״ו · 126). ואם היה שלא בכוונה — שלא ידע שהוא יין, או שלא הגביה את הכלי — הכל מותר אפילו בשתייה. |
| ב׳ | כח כחו | כח כחו ככחו דמי. אבל כח כח כחו — כגון קורת הגת שגלגלה עובד כוכבים, שיש שם שלוש כחות: הדפין, הגלגל והקורה — מותר בדיעבד, ואפילו בשתייה. |
| ג׳ | כח מעורב | כח ישראל וכח עובד כוכבים מעורבים — ששניהם עירו יחד: מותר בדיעבד, ואפילו היה העובד כוכבים יכול לערות לבדו. ובלבד שהישראל המסייע יהיה גדול; נער קטן אינו נחשב, שהוא מסייע שאין בו ממש. |
| ד׳ | היין היה מקלח | היין כבר מקלח מן החבית אל הכובא, והעובד כוכבים מגביה את העגלה כדי שיקלח יפה יותר: מותר. רמ״א: אבל אם לא היה מקלח בלא הגבהתו — אסור; וכן אם ישראל מריק ועובד כוכבים מנענע את ידו: היה מקלח בלאו הכי — מותר, ואם לאו — אסור. ועובד כוכבים הפורק חבית ויוצא יין מכחו: מותר, שהוא שלא בכוונה — במלאכתו הוא עוסק. |
| ה׳ | זריקת חפץ | זרק אבן או חפץ ליין: מותר אפילו בשתייה. אבל אם החפץ מתגלגל והוא דוחהו עד שנופל ליין: אסור אפילו בהנאה. ואם עשה כן בחמתו: מותר אפילו בשתייה. |
| ו׳ | ענבים שנזרקו לגת | הביא ענבים בסלים ובדרדורים וזרקן לגת שיש בה יין דרוך: מותר בדיעבד, אף שיש בדרדורים יין שזב מן הענבים. ואם ישראל מסייע לו בזריקה: מותר אפילו לכתחלה. |
| ז׳ | מים שנזרקו ליין | זרק מים ליין: מותר אפילו בשתייה, ובלבד שאינו מתכוון למזגו — כגון שזרק מים לחביות גדולות, או לכוס ולא ידע שהוא יין. אבל אם מכוון למזיגה: אסור בשתייה. ואם אין ידוע: מותר. |
| ח׳ | עירוי | עובד כוכבים מערה מכלי שבידו לכלי שביד ישראל: היוצא אסור בשתייה. ישראל מערה מכלי שבידו לכלי שביד עובד כוכבים: מותר אפילו בשתייה — ואם נדנד העובד כוכבים את הכלי, נאסר היין. |
| ט׳ | נוד שהועבר | העביר נוד של יין ממקום למקום כשהוא אוחז את פי הנוד בידו: מלא או חסר — מותר, ואף שהיין מתנדנד, שאין דרך ניסוך בכך. |
| י׳ | כלי פתוח שנישא | נושא כלי פתוח וישראל אחריו: חסר ולא שכשכו — מותר בשתייה (וי״א אף שכשכו, וכן עיקר); מלא — אסור בהנאה, שמא נגע. הלך הישראל בצדו ונטר ליה, אפילו מלא — מותר. נשאוהו שניים במוט, או דלי דרך טבעתו — מותר אף מלא. רמ״א: ובלבד שהישראל סייע בהכנסת המוט בטבעת, או ראה שלא נגע. |
| י״א | חבית שנישאה | עובד כוכבים הנושא חבית אפילו על כתפו, ובלכתו יצא יין שלא בכוונה: מותר בשתייה, ואף מה שיצא — שעל כחו שלא בכוונה לא גזרו. |
הרמ״א מוסיף בסעיף א׳ סוגריים מתוך הבית יוסף: אם לא הגביה את הכלי — אלא הטהו בלבד — הכל מותר. שני נושאי הכלים של הסימן דוחים הגהה זו, ובאריכות. הש״ך פותח בצ״ע בדין זה ומוכיח מן הרמב״ן, מן התוספות ומן המרדכי שהטייה בלבד אוסרת (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ג). והט״ז חותם את ס״ק א שלו, הארוך שבסימן, בלא להותיר פתח:
« ואין להקל כלל כאן בכח עובד כוכבים אפי׳ בלא הגבהה דמ״מ כח עובד כוכבים יש כאן »
— ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק א
למעשה (המעשה בבקבוק). שלושה כללי אצבע. (א) עובד כוכבים המזיז בקבוק סגור — אין בכך שאלה כלל: זהו סעיף ט׳ והרמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה ד שלהלן. (ב) עובד כוכבים המוזג, הפותח ברז, או המטה בקבוק עד שהיין קולח — מוציא יין מכחו. (ג) “הוא לא הגביה, רק הטה” אינה תשובה, שהט״ז והש״ך דחוה. ועדיין המסקנה המעשית תלויה בשניים — האם היין מבושל, והאם המעשה היה בכוונה — הנידונים בסעיפים 7 ו־10. ליישום במצבך, שאל את רבך.
« דבהפסד מרובה אפי׳ בניצוק גמור דהיינו ליין הנאסר במגע עובד כוכבים אנו מקילין »
— ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ד
« ולדידן הכל שרי במקום הפסד »
— ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק א
למעשה (הבקבוק הפתוח). מה שהסימן קובע בבירור הוא ששאלת הכוס שנמזגה ושאלת הבקבוק הנשאר הן שתי שאלות נפרדות, והשנייה קלה מן הראשונה. מה שאינו קובע הוא שיעורו של “הפסד מרובה”, ואף לא דינם של בקבוק יקר, של חבית או של מיכל שלם. זהו בדיוק סוג השאלה הנשאלת לרב, לא לטבלה.
« אבל לכתחלה אסור אפילו בעשרה כחות ויותר »
— ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ד
גת של קורה היא מנגנון, והסימן מתייחס אליה ככזו: הוא מונה את אבריה. גדול הפיתוי להחיל את אותו מניין על משאבה, על מכשיר מזיגה, על מינון חשמלי, על ברז אלקטרוני. אלא שמניין הסעיף מניח שהחוליות נראות ונספרות, ושהכח הראשוני הוא כחו של האדם. ואילו במכשיר בן זמננו הכח המזיז את היין אינו שלו כלל: הוא בא מן המנוע, ומעשהו אינו אלא הפעלה. הסימן אינו אומר דבר במקרה זה — לא לאיסור ולא להיתר — והמושגים הסמוכים שהיה צריך להזעיק (גרמא, כח שני, מעשה בעקיפין) אינם כאן. הרמה הזו עוצרת כאן: זו שאלת פוסק, לא הסקה.
למעשה (מנגנונים, משאבות, ברזים אוטומטיים). קח מן הסימן את מה שהוא באמת נותן: לכתחלה אין מסדרים את הדבר — כלשון הש״ך, בעשר כחות כבשלוש; ובדיעבד, מניין החוליות הוא אמת מידה מוכרת, אלא שיישומו למנוע, לשסתום חשמלי או למערכת שאיבה אינו כתוב בסימן זה כלל. מתקן של יקב, מכשיר מזיגה בבר, ברז של חבית שעובד כוכבים מפעיל — אלו שאלות שיש לשאול כלשונן, עם תיאור מדויק של המנגנון. שאל את רבך.
הש״ך מרחיב דרגה נוספת: אפילו הישראל לבדו לא היה יכול, מותר בדיעבד — כן ברשב״א בתורת הבית וכן דעת הר״ן; והדרכי משה מחלק מדין הקטן, שבו ניכר שהעובד כוכבים הוא העיקר (ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ו). והט״ז מבאר את הסברה: אף שכחו של העובד כוכבים גדול יותר, כיוון שגם הישראל נושא בכחו — מי יאמר לנו שבאותו כח הנצרך למשא חלקו של העובד כוכבים מרובה? (ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ו). אך שניהם תוחמים את ההיתר באותו אופן עצמו:
« אבל לכתחלה אסור אפילו הישראל יכול והעובד כוכבים אינו יכול »
— ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ה
« וכל זה דוקא בדיעבד אבל לכתחלה אסור »
— ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ו
« כיון דבלא״ה היה נמי היין מקלח ולא הועיל מעשה העובד כוכבים אלא שעי״כ מקלח יותר יפה א״כ מותר דהוי מסייע שאין בו ממש »
— ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ז
למעשה (הכוונה). שלושה מצבים נחלקים בבירור. (א) לא ידע שזה יין: סעיף א׳ מתיר, ואף בשתייה. (ב) היה עוסק במלאכתו — שליח, סבל, עובד המסדר: סעיף ד׳ מתיר. (ג) מזג יין ביודעין: זהו המקרה המלא של הסימן, וכאן נפרדות הגהת הרמ״א ועמדת המחבר. לדעת באיזה מצב אתה נמצא, ואיזו פסיקה אתה הולך אחריה, אינה שאלה של טקסט אלא של קהילה ושל נסיבות. שאל את רבך.
הט״ז מביא מן הבית יוסף שתי קריאות ברא״ש. לפי הראשונה הטעם הוא שמא נגע: חוששים שמא נגע ביין בידו. לפי השנייה זהו מגע בכוונה על ידי דבר אחר, האסור אף בהנאה. והנפקא מינה נוגעת לנו במישרין, אומר הט״ז: כיוון שאנו מקילים במגע על ידי דבר אחר (סימן קכ״ד · 124), לפי הקריאה השנייה לא היה כאן איסור כלל בזמן הזה, ואילו לפי הראשונה האיסור עומד. מסקנתו היא חומרה מפורשת, אף לדידן:
« ועל כן נראה דיש לחוש לפירוש הראשון ולאסור אף לדידן בזורק שלא בחמתו והחפץ מתגלגל ודוחהו עד היין כל שלא ברור שלא נגע ביד »
— ט״ז יו״ד קכ״ה ס״ק ז
« ולכתחלה אסור אטו שפיכת יין גמור »
— ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ט
הר״ן אסר בכוס אף במעט מים, לפי שדרכי המזיגה חלוקות מאדם לאדם. הש״ך תוחם חומרה זו בקביעה שבמציאות, על ארצו ועל זמנו:
« ונראה דבארצות האלו שאין דרך למזוג בכוס שרי אא״כ ידוע שכוונתו היתה למזיגה »
— ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק י״א
למעשה (מים, קרח, קנקן). הסימן נותן את אמת המידה — האם הוא מתכוון למזוג? — והספק נוטה להקל (ואם אינו ידוע אם כוון למזיגה אם לאו מותר). הש״ך מוסיף שבמקום שאין דרך למזוג, המעשה מותר אלא אם כן ידועה הכוונה. ועדיין “נתינת מים”, “הוספת קרח”, “מילוי קנקן” ו“דילול משקה” אינם בהכרח מעשה אחד. שאל את רבך.
הט״ז מקדיש את ס״ק י״ב למקרב את כליו לצד הקילוח — המצדד אצדודי, כלשון הגמרא כפי שהוא קורא אותה — ומחלק שלוש דעות: הרמב״ם, שהשכשוך אוסר אצלו אף בלא הגבהה; הרא״ש, הצריך הגבהה, זולת כאן שהמעשה מוכיח על כוונתו — דמוכח שעושה כדי שהיין יתקבל מכח; והרשב״א עם הראב״ד, הרואים בזה מגע על ידי דופן הכלי. ומסקנתו שלדידן, המקילים במגע על ידי דבר אחר, אין אחת מן השלוש אוסרת — והפתחי תשובה מוסיף מיד שלדעת הנודע ביהודה (תניינא יו״ד סימן ע׳) אין מסקנת הט״ז אמורה כלפי כל הדעות (פתחי תשובה יו״ד קכ״ה ס״ק א).
למעשה (משלוח, שירות, הובלה). חלוקת הסימן חדה, וניתנת להעתקה יפה: סתום, חתום, פקוק — אין שאלה (סעיף ט׳); פתוח ונישא — השאלה היא שאלת היד, והמענה הוא השמירה (סעיף י׳); נמזג — זו שאלת הכח (סעיף ח׳). ומה שאין הסימן אומר: דינם של פקק הברגה שנפתח וחזר, של פקק כתר, של חותם שנשבר והוחזר, של יין במיכל או בחבית בלחץ. שאל את רבך.
מה שאין הסימן אומר על המבושל. הסף שבסימן קכ״ג · 123 הוא סף של רתיחה על האש. תהליכי התעשייה של ימינו — פסטור בחום נמוך, פסטור מהיר, טיפול תרמי בקו הייצור, ציון “מבושל” על תווית — אינם מתוארים בסימן, ופוסקי זמננו אינם מתייחסים אליהם כולם באופן אחד. האם יין נושא מעמד של מבושל: זו שאלה של השגחה ושל פסק, לא שאלה שרמה זו יכולה להכריע.
| שאלה | העמדה, עם מקורה |
|---|---|
| לשון המחבר | כח שבכוונה אוסר בשתייה (שו״ע יו״ד קכ״ה:א); הנשאר אסור משום נצוק; וכח שלא בכוונה מותר לגמרי (סעיף י״א). למחבר אין את הגהת סימן קכ״ד · 124 על זמננו: הפסיקה הספרדית יוצאת מלשון זו כמות שהיא. |
| הגהת הרמ״א | בסימן קכ״ד · 124 סעיף כ״ד: בזמן הזה כל מגען מיקרי שלא בכוונה — ומכאן ההקלות החוזרות של הש״ך והט״ז בסימננו. זהו יסודה של הפסיקה האשכנזית בסעיפים אלו. |
| הש״ך | שלוש פעמים בסימן: ס״ק א (נצוק — מותר במקום הפסד), ס״ק ב (הכח שבסעיף א׳ — מותר לדידן אף שלא בהפסד מרובה, שהרמ״א לא כתב אלא מן הדין), ס״ק כ״ב (החבית המטפטפת — ולדידן פשוט דשרי). |
| הט״ז | מקל בס״ק י״ב על המצדד אצדודי, אך מחמיר בס״ק א (אין היתר בהיעדר הגבהה) ובס״ק ז (החפץ הנדחף אסור אף לדידן, כל שאין ברור שלא נגע בידו). |
| הפתחי תשובה | הערה אחת בלבד בכל הסימן, על הואם נדנד שבסעיף ח׳: לדעת הנודע ביהודה (תניינא יו״ד סימן ע׳), מסקנת הט״ז המקילה אינה מקיפה את כל הדעות (פתחי תשובה יו״ד קכ״ה ס״ק א). |
| לכתחלה, אצל כולם | הש״ך (ס״ק ד, ס״ק ה, ס״ק ט) והט״ז (ס״ק ו) חוזרים ואומרים שהיתרים אלו של דיעבד הם. אין בסימן טקסט המתיר לסדר את המעשה מראש. |
הערת שיטה. טבלה זו אינה מביאה אלא את הכתוב בטקסטים של הסימן ושל שני שכניו הסמוכים. זרמי הפסיקה בני זמננו — ספרדים ואשכנזים — ממשיכים עמדות אלו, אך יישומם ליינות, למעגלי מסחר ולמנגנונים של היום אינו נלמד מן הסעיפים. יש לאשר אצל רב לפני כל יישום.
| מקרה בן זמננו | כלי הסימן | כיוון (לאישור אצל הרב) |
|---|---|---|
| מלצר נכרי מזיז בקבוק סגור על השולחן | סעיף ט׳ · רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה ד | כלי סתום המוליכים אותו: לא נעשה דבר — אין דרך ניסוך בכך. היין המיטלטל בפנים אינו שכשוך. |
| הוא מטה את הבקבוק, או מרכינו בלא להגביהו, ויין קולח | סעיף א׳ · ט״ז ס״ק א · ש״ך ס״ק ג | זהו כח. סוגריי הרמ״א (“לא הגביה”) נדחו בידי שני נושאי הכלים של הסימן: אין סומכים עליהם להקל. |
| הוא פותח ברז, פקק או פייה, והיין יוצא | סעיף א׳ · שו״ע יו״ד קכ״ד:י״ד | זהו בדיוק דין הברזא, שסימן קכ״ד · 124 קורא לו כח, ואשר מפנה במפורש לסימננו. ההגבהה אינה נוגעת בו כלל. |
| הוא לוחץ על כפתור, משאבה, שסתום חשמלי, מכשיר מזיגה | סעיף ב׳ (החוליות) — ומעבר לו | הסימן נותן את עקרון מניין הכחות, אך אינו עוסק בכח שאינו שלו כלל (מנוע, לחץ, אוטומט). המושגים שיש להזעיק אינם כאן. שאלה שיש לשאול כלשונה אצל רב, עם תיאור המנגנון. |
| הוא אוחז את הכוס בשעה שישראל מוזג | סעיף ח׳ | מותר אפילו בשתייה — אלא אם כן נדנד את הכוס, או קירבה לצד הקילוח (המצדד אצדודי שבט״ז ס״ק י״ב, שעליו מעיר הפתחי תשובה). |
| ישראל ועובד כוכבים נושאים או מוזגים יחד | סעיף ג׳ · ש״ך ס״ק ה–ו · ט״ז ס״ק ו | מותר בדיעבד, ואף אם העובד כוכבים היה יכול לבדו — ובלבד שהישראל גדול. לכתחלה לא: אין מסדרים זאת מראש. |
| היין כבר קילח והוא מיישר את הבקבוק, או דוחף את יד המוזג | סעיף ד׳ · ש״ך ס״ק ז | האם היה קולח בין כה וכה? אם כן — מסייע שאין בו ממש, ומותר. ואם לא — מעשהו הוא שהוציא: כח. |
| שליח, סבל, או עובד המסדר ארגזים | סעיף ד׳ · סעיף י״א | במלאכתו הוא עוסק וכחו שלא בכוונה: הסימן מתיר, ואף את מה שנשפך — זהו מקרהו המפורש של סעיף י״א. |
| הוא מוסיף מים או קרח לכוס יין | סעיף ז׳ · ש״ך ס״ק י–י״א | מותר אפילו בשתייה כל שאינו מתכוון למזוג; והספק נוטה להקל. הש״ך מוסיף שבמקום שאין דרך למזוג, צריך כוונה ידועה כדי לאסור. |
| קנקן פתוח שעובד כוכבים נושא, ואיש אינו רואה | סעיף י׳ | מלא — אסור בהנאה (חשש שנגע); חסר ולא שוכשך — מותר בשתייה, והרמ״א פוסק וכן עיקר שאף שוכשך. ישראל ההולך בצדו ורואה פותר את השאלה אף במלא. |
| היין מבושל | שו״ע יו״ד קכ״ג:ג | המגע הישיר כבר מותר; כל שכן הכח לבדו. אך מעמד “מבושל” של יין תעשייתי הוא ענייני השגחה ופסק, ולא ענייני לשון הסימן. |
| ומה יהא על שאר הבקבוק? | סעיף א׳ (נצוק) · סימן קכ״ו · 126 | המחבר אוסר גם את הנשאר; הרמ״א מביא את החולקים ואינו מקל אלא בהפסד מרובה; הש״ך והט״ז מקילים יותר. מקומה של השאלה הוא סימן קכ״ו · 126. |
למעשה. קודם שאתה שואל, אסוף את הנתונים שהסימן דורש, בסדר הזה: איזה יין (מבושל או לא); הכלי (סתום, פתוח, מלא, חסר); המעשה המדויק (הוזז, הוטה, נמזג, ברז שנפתח, כפתור שנלחץ); הכוונה (האם ידע שזה יין, האם עסק במלאכתו); מי עוד פעל (האם אחז גם ישראל גדול, האם ראה); ומה עומד על הפרק (כוס, בקבוק, מרתף). עם ששת הנתונים האלה השאלה ניתנת לשאלה. בלעדיהם אין טבלה שיכולה להשיב — ואיתם, רבך הוא המשיב.
| שאלה | המידה (למעשה) | מקור |
|---|---|---|
| יין שיצא מכחו, בכוונה | אסור בשתייה (ולא בהנאה) | שו״ע יו״ד קכ״ה:א ; רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה ב |
| הגביה ולא יצא כלום | מותר | רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה ב |
| הטה בלא הגבהה | הרמ״א מתיר; הט״ז והש״ך דוחים את ההיתר | הגה יו״ד קכ״ה:א ; ט״ז ס״ק א ; ש״ך ס״ק ג |
| פתיחת ברזא או ברז | כח — ואינו צריך הגבהה | שו״ע יו״ד קכ״ד:י״ד |
| מה שנשאר בכלי | אסור משום נצוק; דעה חולקת בהגה; הקלה במקום הפסד | שו״ע יו״ד קכ״ה:א + הגה ; ש״ך ס״ק א ; ט״ז ס״ק ד |
| שתי חוליות (כח כחו) | ככחו — אסור | שו״ע יו״ד קכ״ה:ב |
| שלוש חוליות (כח כח כחו) | מותר בדיעבד, אפילו בשתייה | שו״ע יו״ד קכ״ה:ב |
| לכתחלה, בכל מניין של חוליות | אסור | ש״ך יו״ד קכ״ה ס״ק ד |
| כח ישראל וכח עובד כוכבים מעורבים | מותר בדיעבד אם הישראל גדול; קטן אינו נחשב | שו״ע יו״ד קכ״ה:ג ; ש״ך ס״ק ה–ו ; ט״ז ס״ק ו |
| היין כבר קילח | מסייע שאין בו ממש — מותר | שו״ע יו״ד קכ״ה:ד ; ש״ך ס״ק ז |
| לא היה מקלח בלעדיו | אסור | הגה יו״ד קכ״ה:ד |
| עוסק במלאכתו (פריקה) | מותר — במלאכתו הוא עוסק | הגה יו״ד קכ״ה:ד |
| חפץ שנזרק ליין | מותר אפילו בשתייה | שו״ע יו״ד קכ״ה:ה |
| חפץ שנדחף עד היין | אסור אפילו בהנאה; הט״ז מקיים את החומרה לדידן | שו״ע יו״ד קכ״ה:ה ; ט״ז ס״ק ז |
| עשה כן בחמתו | מותר אפילו בשתייה | שו״ע יו״ד קכ״ה:ה ; עבודה זרה ס׳ ע״ב |
| ענבים שנזרקו לגת | מותר בדיעבד; ובסיוע ישראל, אף לכתחלה | שו״ע יו״ד קכ״ה:ו ; ש״ך ס״ק ט |
| מים שנזרקו ליין | מותר אפילו בשתייה, זולת כוונת מזיגה; ספק → מותר | שו״ע יו״ד קכ״ה:ז ; ש״ך ס״ק י–י״א |
| הוא מערה וישראל מקבל | היוצא אסור בשתייה | שו״ע יו״ד קכ״ה:ח |
| ישראל מערה והוא אוחז בכלי | מותר אפילו בשתייה — אלא אם כן נדנדו | שו״ע יו״ד קכ״ה:ח ; ש״ך ס״ק ט״ז ; ט״ז ס״ק י״ב |
| כלי סתום שהוליכו | מותר — אין דרך ניסוך בכך | שו״ע יו״ד קכ״ה:ט ; רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב הלכה ד |
| כלי פתוח, מלא, בלא שמירה | אסור בהנאה — שמא נגע | שו״ע יו״ד קכ״ה:י |
| כלי פתוח, חסר | מותר בשתייה; וכן עיקר אף שוכשך | שו״ע יו״ד קכ״ה:י ; ש״ך ס״ק י״ט |
| ישראל הולך בצדו ורואה | מותר אף במלא | שו״ע יו״ד קכ״ה:י |
| נישא בשניים, או דלי דרך טבעתו | מותר אף במלא — בתנאי הרמ״א | שו״ע יו״ד קכ״ה:י + הגה ; ש״ך ס״ק כ׳ |
| יין שיצא בהליכה, שלא בכוונה | מותר בשתייה, ואף מה שיצא | שו״ע יו״ד קכ״ה:י״א ; ש״ך ס״ק כ״ב |
| יין מבושל | אף המגע הישיר מותר | שו״ע יו״ד קכ״ג:ג |
| פוסק | התרומה המכרעת (מעוגן בטקסט) |
|---|---|
| המחבר (י״א סעיפים) | המקרה היסודי והנצוק (א׳); מניין הכחות (ב׳); הכח המעורב והקטן (ג׳); היין שכבר קילח (ד׳); החפץ הנזרק, הנדחף, והנזרק בחמתו (ה׳); הענבים לגת (ו׳); המים והמזיגה (ז׳); מי אוחז במה בעירוי (ח׳); הכלי הסתום (ט׳); הכלי הפתוח, מלא או חסר, בשמירה או בלעדיה (י׳); היין שיצא בהליכה (י״א). |
| הרמ״א (הגה על א׳, ד׳, י׳) | א׳: הדעה שאין נצוק בכח, החומרה זולת הפסד מרובה, וסוגריי “או שלא הגביה הכלי”; ד׳: החלוקה הכפולה — האם לא היה מקלח בלעדיו, ועובד כוכבים המנענע את יד הישראל; י׳: וכן עיקר בכלי ששוכשך, ותנאי הכנסת המוט בטבעת. |
| הט״ז (טורי זהב, י״ג ס״ק) | ס״ק א: הארוך שבסימן — אין הכח צריך הגבהה, כנגד הבית יוסף וכנגד הגהת הרמ״א; ס״ק ד: לשון הרמ״א בהפסד מרובה אינה מדוקדקת; ס״ק ו: מדוע הכח המעורב מקל, ושכל זה בדיעבד; ס״ק ז: החפץ הנדחף אסור אף לדידן; ס״ק ט: הסלים, הדרדורים והגת שבזמננו; ס״ק י״ב: שלוש הקריאות במצדד אצדודי; ס״ק י״ג: נשיאה דרך הילוכו אינה דרך ניסוך. |
| הש״ך (שפתי כהן, כ״ב ס״ק) | ס״ק א: הסתירה המשולשת בנצוק, וצ״ע, וההקלה במקום הפסד; ס״ק ב: הרמ״א לא כתב אלא מן הדין; ס״ק ג: צ״ע על סוגריי “בלא הגבהה”, ודחייתם מן הרמב״ן, מן התוספות ומן המרדכי; ס״ק ד: לכתחלה אסור אף בעשר כחות; ס״ק ה–ו: גבולות היתר הכח המעורב; ס״ק ז: טעם המסייע שאין בו ממש; ס״ק ט: הענבים והלכתחילה; ס״ק י–י״א: המים והמזיגה בארצות האלו; ס״ק ט״ז–י״ט: הכלי שנדנד, הנוד הסתום, פי הנוד הצר, והכלי הרחב; ס״ק כ׳–כ״ב: המוט, היין הניתז, והחבית המטפטפת. |
| הפתחי תשובה (ס״ק א) | הערה אחת בלבד בכל הסימן, על “ואם נדנד” שבסעיף ח׳: מסקנת הט״ז המקילה אינה מקיפה את כל הדעות, לדעת הנודע ביהודה (תניינא יו״ד סימן ע׳). |
| הרמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב) | הלכה ב: מקור סעיף א׳, ועמו הצד השני — הגביה ולא יצא כלום, מותר; הלכה ג: הכלי הנאחז בקרקע והנדנוד, מקור סעיף ח׳; הלכה ד: הכלי הסתום המוליכים אותו, מקור סעיף ט׳; הלכה ו: כח שלא בכוונה, ככלל. |
| הגמרא (עבודה זרה ס׳) | ס׳ ע״א: גוי אדנא וישראל אכובא, המצדד צדודי, הזיקא הנישאת, והשורה המייסדת את הסימן — בכחו כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי בכח כחו; ס׳ ע״ב: משנת החבית שנזרקה בחמתו, זה היה מעשה והכשירו. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קכ״ה · ♥ תמיכה