סימן קכ״ז — אם נאמן האדם לאסור יינו של חבירו

📑 מהלך הלימוד

1. לשון המחבר — 4 הסעיפים

סימן קכ״ז · 127 הוא הקצר שבכל מקבץ יין נסך, והיחיד שאינו עוסק ביין עצמו. סימנים קכ״ג · 123 עד קכ״ו · 126 שאלו מה אוסר את היין — איזה יין, איזו נגיעה, איזה כח, איזה תערובת. סימן זה שואל מי נאמן לומר שכך אירע. השאלה כבר אינה בחבית אלא בין שני אנשים : זה טוען וזה מכחיש — או שותק. שני הסעיפים הראשונים עוסקים במקרה המעשי של השומר או הפועל המודיע לבעלים שיינם נאסר ; שני האחרונים עוזבים את היין ומעמידים, בשורה אחת של המחבר ובהגהה ארוכה מאוד של הרמ״א, את הכלל הגדול של עד אחד נאמן באיסורין. הרמ״א מגיה ארבע פעמים בשלושה סעיפים ; הסעיף הרביעי הוא של המחבר לבדו.

קבוצה א — השומר האומר ״נתנסך יינך״ (סעיפים 1-2)

סעיף 1 — שלושה שערים לנאמנות, ומה שווה השתיקה 📋 העתקה

אם נאמן האדם לאסור יינו של חבירו. ובו ד׳ סעיפים: האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפילו אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אם בפעם ראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן אפי׳ אם הבעל מכחישו אבל אם אינו בידו ולא אמר כן לבעל בפעם ראשון שראהו וא״ל אחר כך אינו נאמן אם הבעל מכחישו (תוך כדי דבור) (מרדכי פרק האומר) או אומר איני יודע אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא: הגה ומלמדי׳ אותו לכתחלה שיאמר איני מאמינך ואז לכ״ע שרי דבעלים נאמנים על שלהם (טור) ואם אין הבעלים מכחישין אותו אף על פי שמכחישו אחר לא מהני (הגהת מיימוני פי״א) מאחר שהבעלים שם ושותקין אבל אם אין הבעלים שם מהני (ארוך) ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא (רשב״א סי׳ תקמ״ה) ואם הבעלים אומרים איני מאמינך אע״ג דבלבו מאמין לו כבי תרי אין להחמיר (ב״י בשם מרדכי) ודוקא ביין נסך שאין לדקדק בו כל כך אבל בשאר איסורים לא מהני אם אמר איני מאמינך אם מאמין בלבו: (ארוך כלל י״ג): והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך או שאמר ליה ידעת דרגלים לדבר ואם שתק ואח״כ הכחישו ואמר מה ששתקתי תחילה לא בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת נאמן: הגה ואם לא הגיד לו בפעם ראשון שמצאו ואומר לו אח״כ ואמר אמתלא למה לא אמר לו בראשונה יש לחוש לדבריו (הגהות מרדכי פ׳ האומר) וכל מי שנאמן על דבר ועדים מכחישין אותו אף על פי שיש לו מגו שהיה נאמן לאסרו בענין שלא היו העדים מכחישין אותו מ״מ מאחר שמכחיש העדים הוה ליה מגו במקום עדים ואינו נאמן אפילו בדבר איסור מ״מ לדידיה אסור משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. (כן משמע מב״י בשם תשובת הרשב״א) טבח שעשה סימן בבהמה כדרך שעושין בבהמות טריפות ואומר עליה שהיא טריפה וחוזר ואומר שכשירה היא ולא אמר כן תחלה רק שתשאר לו ליקח ממנה בשר יש מי שאומר מאחר שנותן אמתלא לדבריו נאמן ועיין לעיל סימן א׳ מדין עד אחד נאמן באיסורין ב׳ אחים אינם אלא כעד אחד לענין איסורים (תשובת הרשב״א סימן תקמ״ד) וכל הפסולי עדות כשרים לענין איסורים אם לא שחשוד לאותם דברים (ר״ן) אחד שאומר לשני שותפים נתנסך יינכם ואחד שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסור ולשני ולכל העולם שרי. (הגהות אלפסי):

סעיף 2 — הפועל המפסיד את שכרו באמירתו 📋 העתקה

במה דברים אמורים כשעושה עמו בחנם או אפי׳ בשכר והוא בענין שלא יפסיד שכירותו כגון שאומר שנתנסך באונס או ששכרו דבר מועט אבל אם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כגון שאומר שנתנסך בפשיעתו נאמן אפילו אינו עתה בידו וגם לא אמר ליה בפעם ראשון שמצאו: הגה ודוקא שאומר שנאסר היין בדרך שהוא גלוי וידוע לכל שמפסיד שכרו כגון בפשיעה שנזכר אבל אם אמר בדרך שאפשר לומר שטעה הפועל שאינו מפסיד שכרו אע״פ שמפסידו על פי הדין אינו נאמן (רבינו ירוחם):

קבוצה ב — כלל עד אחד באיסורין (סעיפים 3-4)

סעיף 3 — עד אחד נאמן להתיר, ולא להחמיר 📋 העתקה

עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר: הגה מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי כגון שאומר לו אחד בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך צריך לחוש לדבריו (ב״י בשם התוספות) וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו (אשיר״י פרק הניזקין ומרדכי פ׳ האשה רבה) וכל היכא דאתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אלא א״כ בידו לתקנו (ג״ז שם) ואם היו בכאן ב׳ חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר נאמן העד לומר זה היתר וזה איסור (הר״ן שם) ואדם נאמן על שלו אפי׳ היכא דאתחזק איסורא (שם באשיר״י) ועי׳ לעיל סי׳ קי״ט דין החשוד על הדבר אם מעיד עליו. ועי׳ לקמן סימן קפ״ה מי שאומר פלוני חכם הכשיר לי זה והחכם כופר. ועי׳ באבן העזר סימן קנ״ב אם אמרינן לגבי עדות שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו (ר״ן פרק האומר וריש חולין) ודוקא בודאי איסור כגון ניקור בשר וכדומה לו אבל בספק שמא אין כאן איסור כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים (א״ו הארוך) או איסור שיש בו צדדים להקל (שם בר״ן) אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין (ריב״ש סימן רמ״ה) מ״מ בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור (רשב״א סי׳ כ״ד) ואם מעיד על איסור דרבנן להקל ולא אתחזק איסורא כגון בדיקת חמץ נאמן דהמנוהו רבנן בדרבנן (שם בריב״ש) אבל אם אתחזק איסורא אינו נאמן כלל:

סעיף 4 — הקטן, במקום שאין אלא חשש 📋 העתקה

דברים שאין בהם חזקת איסו׳ אלא חששא שמא יחליפנו עובד כוכבים או יגע בו יש מי שאומר שסומכין על הקטן מכיון שבא לכלל דעת שמירה:

2. רקע — מניין הכלל של עֵד אֶחָד נֶאֱמָן בְּאִיסּוּרִין

בדיני ממונות אין העד האחד עושה דבר : לא יקום עד אחד באיש. באיסורין הוא עושה הכל — והגמרא פותחת בהודאה שאין לה מקרא לדבר אלא סברה, הנלמדת מחתיכה שספק חלב היא וספק שומן :

אֶלָּא סְבָרָא הִיא, מִידֵּי דְּהָוֵה אַחֲתִיכָה סָפֵק שֶׁל חֵלֶב סָפֵק שֶׁל שׁוּמָּן, וַאֲתָא עֵד אֶחָד וְאָמַר: בָּרִי לִי, דְּשׁוּמָּן הוּא — דִּמְהֵימַן.

— יבמות פ״ח ע״א

ומיד מקשה הגמרא את הקושיה השולטת בכל סעיף 3 שלנו : אין הסברה אמורה אלא במקום שלא הוחזק האיסור.

מִי דָּמֵי? הָתָם לָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא, הָכָא אִיתַּחְזַק אִיסּוּרָא דְּאֵשֶׁת אִישׁ, וְאֵין דָּבָר שֶׁבְּעֶרְוָה פָּחוֹת מִשְּׁנַיִם!

— יבמות פ״ח ע״א

וכשהיא מבקשת מדוע בכל זאת נאמן העד על הטבל, שהוא איסור מוחזק, היא נותנת את מפתח המילה הראשונה של סימננו — בְּיָדוֹ :

הַאי טֶבֶל, הֵיכִי דָמֵי? אִי דִּידֵיהּ — מִשּׁוּם דִּבְיָדוֹ לְתַקְּנוֹ.

— יבמות פ״ח ע״א

נותרה השתיקה. היא נלמדת מברייתא במביא אשם תלוי, והגמרא מוציאה ממנה משפט המלווה את הסימן כולו :

אֶלָּא לָאו, מִשּׁוּם דְּאִישְׁתִּיק — וּשְׁתִיקָה כְּהוֹדָאָה דָמְיָא.

— יבמות פ״ח ע״א

סדרת אביי בקידושין הופכת אותו לדין הנוהג מקרה אחר מקרה — והיא מקורו הישיר של סעיף 1 :

אָמַר אַבָּיֵי: אָמַר לוֹ עֵד אֶחָד ״אָכַלְתָּ חֵלֶב״, וְהַלָּה שׁוֹתֵק – נֶאֱמָן.

— קידושין ס״ה ע״ב

ולבסוף, הלשון שהרמ״א ישים בפי הבעלים — ״איני מאמינך״ — באה ממעשה שהיה לפני מר שמואל, שבו נמסרה כל ההכרעה למה שהאדם מאמין באמת :

אִי מְהֵימַן לָךְ כְּבֵי תְרֵי – זִיל אַפְּקַהּ, וְאִי לָא – לָא תַּפְּקַהּ.

— קידושין ס״ו ע״א

הטור, שהמחבר הולך אחריו מקרוב, כבר צירף את הדברים למשפט אחד — וממנו בא פירוש המילה ״בידו״ שהש״ך יזכיר :

האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו כגון שנתנו בידו לשומרו נאמן

— טור יורה דעה סימן קכ״ז

השאלות הגדולות של הסימן

3. מושגי היסוד של הסימן

4. טבלה מסכמת — מי נאמן, מתי, וכנגד מי

אין הסימן משיב ״נאמן״ או ״אינו נאמן״ סתם. שלושה משתנים מצטלבים בו : מעמדו של האומר (שומר, פועל, אחר), שעת אמירתו, ותגובת חבירו — הכחשה, שתיקה, או ״איני יודע״. הרי ארבעת הסעיפים פרוסים.

5. הט״ז והש״ך — חמישה קטעי מפתח

שני הפירושים הגדולים הנדפסים סביב השולחן ערוך ביורה דעה הם הט״ז (טורי זהב, רבי דוד הלוי סגל, ה׳שמ״ו-ה׳תכ״ז) והש״ך (שפתי כהן, רבי שבתי הכהן, ה׳שפ״א-ה׳תכ״ב). בסימן זה כותב הש״ך אחד מדיוניו הארוכים ביותר בכל יורה דעה — שלושים ושניים ראשי סעיפים על ארבעה סעיפים בלבד — לפי ששאלת הנאמנות שולטת בכל שאר החיבור.

שני קטעי מפתח מן הט״ז

ט״ז ס״ק א — ״איני מאמינך״ אינו מספיק לכל הדעות 📋 העתקה

כי יש חולקין וס״ל דכל שהוא מאמין בלבו שאומר אמת אין מועיל מה שמכחישו ועל זה נאמר ויראת מאלהיך

— ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק א

ט״ז ס״ק ה — ״בא ואראך״ : צריך באמת לילך 📋 העתקה

פירוש שצריך לילך עמו אבל אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כן נראה לי פשוט

— ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ה

שלושה קטעי מפתח מן הש״ך

ש״ך ס״ק י — מה בדיוק מוכיחה השתיקה 📋 העתקה

לאו כהודאה ממש דא״כ פשיטא וגם לא היינו צריכים לנאמנות העד

— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י

ש״ך ס״ק י״א — מלמדין לסרב להאמין, ולא לשקר 📋 העתקה

ואין מלמדין אותו להכחישו דהיאך ילמדוהו לשקר

— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״א

ש״ך ס״ק כ״ג — מדוע כלל סעיף 3 מוכרח להיות חד־צדדי 📋 העתקה

דממ״נ היכא דלא איתחזק לא איסור ולא היתר אסור מספק בלא העד והיכא דאיתחזק היתרא אין העד נאמן לאסור

— ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״ג

6. הגהות הרמ״א (הגה) — ארבע התערבויות בשלושה סעיפים

הרמ״א מגיה ארבע פעמים : פעמיים בסעיף 1, אחת בסעיף 2, ואחת בסעיף 3 — והאחרונה ארוכה כשלוש קודמותיה יחד. סעיף 4 הוא של המחבר לבדו.

על סעיף 1, הגהה ראשונה — העצה וגבולה

המחבר זה עתה אמר ששתיקה כהודאה. הרמ״א מוציא מיד את המסקנה המעשית : מלמדין את הבעלים שלא ישתוק, ושיאמר איני מאמינך. אחר כך הוא משרטט את גבולות הדבר בדקדוק של דיין : מה כוחה של הכחשת אחר (אין בה כלום כשהבעלים כאן ושותק ; יש בה כשאינו כאן) ; מה כוחה של האמונה שבלב (אין בה כלום, לדעתו, והש״ך יהסס) ; ובעיקר היכן פוסקת העצה — ודוקא ביין נסך, שאין לדקדק בו כל כך. בשאר איסורים הלב הוא הקובע.

על סעיף 1, הגהה שנייה — כשהאמירה נאמרה שלא בזמנה

הצפופה שבכולן. היא עוסקת בכל הבא לאחר מעשה : האמתלא המיישבת איחור, המגו הנופל בפני עדים, והכלל הנשאר עומד כשכל השאר נפל — דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ואחר כך ארבעה מקרים שכל אחד מהם יצוטט אלף פעם במקומות אחרים : הטבח החוזר בו, שני האחים שאינם אלא כעד אחד, פסולי העדות הכשרים לענין איסורים, ושני השותפים שאחד מהם שותק — מקרה מופלא, שבו אותו יין עצמו אסור לזה ומותר לזה.

על סעיף 2 — שההפסד ייראה

משפט אחד, ובו נעתק קנה המידה. המחבר אמר : אם מפסיד שכרו — נאמן. הרמ״א מדייק : אם מפסיד שכרו בדרך גלויה וידועה לכל. לא ההפסד שבמציאות מקנה את הנאמנות אלא הכרת ההפסד — שכן מה שמנאמן הוא שאין אדם מחסר את עצמו על לא דבר. ובמקום שהפועל היה יכול לסבור בסבירות שאינו מפסיד, שוב אין הסברה תופסת.

על סעיף 3 — קונטרס מקוצר בדיני נאמנות

המחבר כתב שמונה מילים ; הרמ״א כותב עמוד. הוא מסדר בו כסדרן : הדבר שאפשר לבררו, הדבר שלא הוחזק, הדבר שהוחזק באיסור וחריגו (בידו לתקנו), שתי החתיכות, האדם על שלו, האשה, הקטן — ולבסוף שלוש הפניות, לסימן קי״ט · 119, לסימן קפ״ה · 185 ולאבן העזר סימן קנ״ב · 152. מהגהה זו חיה הפרקטיקה היומיומית של הכשרות : היא המקור שאליו פונים בכל פעם שיש להכריע למי מאמינים.

7. מקרים מעשיים בימינו

מקרה 1 — המשגיח המודיע על תקלה במיכל

מקרה 2 — עובד המצהיר שלא עשה את מלאכתו כראוי

מקרה 3 — ״איני מאמינך״ : עד היכן מגעת עצת הרמ״א ?

מקרה 4 — עדות שחזרו בה, והאמתלא הנלווית

מקרה 5 — שני אנשים, שתי תשובות, מוצר אחד

מקרה 6 — האשה, הקטן, והשמירה הרגילה

8. סיכום סימן קכ״ז · 127

טבלת זיכרון

שאלות הבנה

להרחבה