ארבעה סעיפים בלבד, ואף על פי כן עומד סימן זה על קו השבר של דיני הראיות שבהלכה. בכל מקום אחר עד אחד נאמן באיסורין בא להתיר: אומר על החתיכה שהיא שומן, ואוכלין. כאן בא אותו עד עצמו לאסור — ומה שהוא אוסר אינו שלו אלא יינו של חבירו. שני כוחות נפגשים: הנאמנות שנתנה לעד אחד באיסורין, והחזקה המגינה על הבעלים — חזקת היתר של היין וחזקת ממון של המחזיק בו. כל הסימן אינו אלא מפת ההתנגשות הזאת.
הנוסח הקלאסי — ותנאו המצמצם הגמרא קובעת את נאמנות העד היחיד ובאותה נשימה תוחמת אותה:
« אימור דאמרינן עד אחד נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק של חלב ספק של שומן דלא איתחזק איסורא » (גיטין ב׳ ע״ב)
המקרה האב של עד אחד הוא מקרה שאין בו חזקה. וכל סימננו אינו אלא בירור מה יהא כשיש חזקה — ובעיקר כשהחזקה של אחר, ולא של המדבר.
מהיכן נאמנות זו? הגמרא מבקשת מקרא ולבסוף מניחתו:
« אלא סברא היא מידי דהוה אחתיכה ספק של חלב ספק של שומן ואתא עד אחד ואמר ברי לי דשומן הוא דמהימן » (יבמות פ״ח ע״א)
סברא, ולא מקרא. ומלה זו היא שתכריע את כל השאר.
ומאידך, הקוטב ההפוך בסוגיית סימננו עצמה נאמן אדם כנגד טובתו של חברו, ורבי יוחנן מכריע בלשון שאין בה עוד סברא כלל:
« הכי אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מה אעשה שהתורה האמינתו » (גיטין נ״ד ע״ב)
התורה האמינתו — לשון של הימנותא שנקבעה, ולא של אומדן הדעת. ושתי הלשונות יד אחת להן.
החקירה העוברת בארבעת הסעיפים(א) הימנותא. התורה נתנה לעד אחד באיסורין נאמנות של אמת — « כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ». נאמנות זו קובעת מציאות, ולפיכך כוחה לאסור ככוחה להתיר. (ב) סברא של בירור. אין כאן עדות כלל אלא ידיעה, ומקבלים אותה מפני שאין כנגדה כלום. וכיון שעומדת כנגדה חזקה — או פיו של הבעלים — שוב אין לה במה לתפוס. סעיפים א׳ וב׳ הם ענף (ב); סעיף ג׳ מהסס; והש״ך, כפי שיתברר, מושך לשני הצדדים כאחד.
אם נאמן האדם לאסור יינו של חבירו. ובו ד׳ סעיפים:האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפילו אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אם בפעם ראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן אפי׳ אם הבעל מכחישו אבל אם אינו בידו ולא אמר כן לבעל בפעם ראשון שראהו וא״ל אחר כך אינו נאמן אם הבעל מכחישו (תוך כדי דבור) (מרדכי פרק האומר) או אומר איני יודע אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא: הגה ומלמדי׳ אותו לכתחלה שיאמר איני מאמינך ואז לכ״ע שרי דבעלים נאמנים על שלהם (טור) ואם אין הבעלים מכחישין אותו אף על פי שמכחישו אחר לא מהני (הגהת מיימוני פי״א) מאחר שהבעלים שם ושותקין אבל אם אין הבעלים שם מהני (ארוך) ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא (רשב״א סי׳ תקמ״ה) ואם הבעלים אומרים איני מאמינך אע״ג דבלבו מאמין לו כבי תרי אין להחמיר (ב״י בשם מרדכי) ודוקא ביין נסך שאין לדקדק בו כל כך אבל בשאר איסורים לא מהני אם אמר איני מאמינך אם מאמין בלבו: (ארוך כלל י״ג): והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך או שאמר ליה ידעת דרגלים לדבר ואם שתק ואח״כ הכחישו ואמר מה ששתקתי תחילה לא בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת נאמן: הגה ואם לא הגיד לו בפעם ראשון שמצאו ואומר לו אח״כ ואמר אמתלא למה לא אמר לו בראשונה יש לחוש לדבריו (הגהות מרדכי פ׳ האומר) וכל מי שנאמן על דבר ועדים מכחישין אותו אף על פי שיש לו מגו שהיה נאמן לאסרו בענין שלא היו העדים מכחישין אותו מ״מ מאחר שמכחיש העדים הוה ליה מגו במקום עדים ואינו נאמן אפילו בדבר איסור מ״מ לדידיה אסור משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. (כן משמע מב״י בשם תשובת הרשב״א) טבח שעשה סימן בבהמה כדרך שעושין בבהמות טריפות ואומר עליה שהיא טריפה וחוזר ואומר שכשירה היא ולא אמר כן תחלה רק שתשאר לו ליקח ממנה בשר יש מי שאומר מאחר שנותן אמתלא לדבריו נאמן ועיין לעיל סימן א׳ מדין עד אחד נאמן באיסורין ב׳ אחים אינם אלא כעד אחד לענין איסורים (תשובת הרשב״א סימן תקמ״ד) וכל הפסולי עדות כשרים לענין איסורים אם לא שחשוד לאותם דברים (ר״ן) אחד שאומר לשני שותפים נתנסך יינכם ואחד שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסור ולשני ולכל העולם שרי. (הגהות אלפסי):
2. עד אחד נאמן באיסורין — הימנותא דאורייתא או סברא דבירור?
ואין זו שאלה של עיון בלבד: בתשובתה תלוי כל הסימן. אם התורה קבעה את הנאמנות — אינה נסוגה מפני פיו של הבעלים. ואם סברא היא — בטלה מפני כל השקול כנגדה.
התוספות מבקשים מקרא — והקושיא העולה משם היא קושייתנו ממש:
« ואם תאמר אם כן אפילו איתחזק איסורא נמי ואמר ר״י נדה נהי שעכשיו ראתה מכ״מ לא איתחזק איסורא שתראה לעולם » (תוספות יבמות פ״ח ע״א ד״ה ברי לי דשומן דמהימן)
אם מקורה מוספרה לה לעצמה — נדה הנאמנת על עצמה — היה לה להועיל אף כנגד חזקה. ומשיב ר״י שאף הנדה עצמה אינה מקרה של חזקת איסור. כלומר: אף המקרא אינו מדבר אלא במקום שאין כנגדו כלום.
הרא״ש, שהביאו הבית יוסף, מוציא את המסקנה
« הא דעד אחד נאמן באיסורים ה״מ לסמוך עליו להתיר דגמרינן מוספרה לה לעצמה אבל להחמיר לא מחמרינן ע״פ עד אחד » (בית יוסף יו״ד קכ״ז, בשם הרא״ש פרק אלו מגלחין)
וזהו מקורו הישיר של סעיף ג׳. אין המקרא מייסד אלא כח להתיר.
הש״ך הופך את הקערה אם נאמן העד להוציא דבר מחזקת איסורו — שהוא הכח הגדול — כיצד לא יהא נאמן לאסור, שהוא הקל?
« דהא ודאי אי נאמן להתיר כ״ש דנאמן לאיסור » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ט״ז)
והש״ך האריך בזה בס״ק הגדול שבסימן, וכינס שם את הרשב״א, הר״ן, הריטב״א, הנימוקי יוסף, הראב״ן, הראב״ד והרמב״ם, והעלה שכן עיקר — על אף לשון סעיף ג׳, שאינה נתפסת אלא לחומרא.
נפקא מינה אמר אדם על חבית של חברו שנגעו בה. הבעלים אינם כאן, אינם אומרים כלום ואינם יכולים לומר. לענף (א) — הימנותא — החבית אסורה ותו לא. ולענף (ב) אין כאן ולא כלום: לא פה של בעלים להיאחז בו ולא חזקה לדחות, ואין כאן נאמנות כלל. וזהו ממש מה שיכתוב הש״ך בס״ק י״ד ביין שבעליו אינם שם.
כל הסוגיא יוצאת מברייתא בפועל שהיה עושה בטהרותיו של בעל הבית, ומשתי קריאות חלוקות בתירוצו של אביי. ואין זו מחלוקת בלשון בלבד: שתי הקריאות הן שתי תורות בגדר הנאמנות.
הברייתא
« היה עושה עמו בטהרות ואמר לו טהרות שעשיתי עמך נטמאו… נאמן. אבל אמר לו טהרות שעשיתי עמך ביום פלוני נטמאו… אינו נאמן » (גיטין נ״ד ע״ב)
הפרש אחד בלבד: עכשיו לעומת ביום פלוני. והגמרא שואלת מה טעמו.
שני התירוצים
« מאי שנא רישא ומאי שנא סיפא? אמר אביי: כל שבידו נאמן » (גיטין נ״ד ע״ב)
ותירוצו של רבא, שהטור והרא״ש ומרן תפסוהו:
« רבא אמר: כגון דאשכחיה ולא אמר ליה ולא מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה » (גיטין נ״ד ע״ב)
שתי קריאות בבידו(א) בידו לטמא. יכול הוא ברגע זה עצמו לטמא או לאסור, ונאמן במיגו — למה ישקר והרי בידו לעשות. וזו קריאת רש״י, רבנו תם והרשב״א. (ב) בידו לשמור. הופקד בידו, והרי הוא בדבר זה כבעלים עצמם, ואדם נאמן על שלו. ואין כאן מיגו כלל. וזו קריאת הרא״ש והמרדכי, והיא לשון הטור.
לשון הטור
« אם הוא בידו כגון שנתנו בידו לשומרו נאמן » (טור יו״ד קכ״ז)
חמש תיבות — כגון שנתנו בידו לשומרו — והן מכריעות את החקירה. ומרן השמיטן.
הרא״ש אומר בפירוש שאין זה מיגו
« ומפרש אביי טעמא הואיל וברשותו הן הרי הן כשלו ונאמן עליהן ולאו מטעמא דאי בעי מטמא להו » (רא״ש מסכת גיטין פרק הניזקין סימן י״ג)
ומוכיח כן מן התרומה: מי שבידו לתרום על של חבירו הרי הוא כבעלים, ואף שתרם משל חבירו.
« אלא כיון שבידו לתקנו הוי כבעליו ואפילו תרם משל חבירו » (רא״ש מסכת גיטין פרק הניזקין סימן י״ג)
הש״ך מעמיד את שתי הקריאות זו מול זו — ומעיר שהבית יוסף הכריע
« ל׳ הטור כגון שנתנו בידו לשומרו ור״ל דל״ת דבידו היינו בידו לנסכו אלא דהיינו שנתנו בידו לשומרו והוי כבעליו עליו ולא מטעם מיגו » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק א)
הבית יוסף, מעיר הש״ך, לא הביא את הרא״ש והמרדכי והביא בסתם את רש״י ור״ת והרשב״א — ואולי מזה השמיט לשון הטור בשולחן ערוך.
נפקא מינה — ומעשית מאוד יין מבושל שוב אינו נעשה יין נסך. שומר חבית של יין מבושל שאמר שנתנסך קודם הבישול — לקריאה (ב) שומר הוא ונאמן; לקריאה (א) אין לו מיגו כלל, שהרי אין בידו לעשות היום כלום. והש״ך מוציא את הדין:
« ועפ״ז יש לדון במי שאומר לחבירו על יין מבושל שלו שנתנסך קודם הבישול אינו נאמן » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק א)
מהיכן נולד גדר בידו לא כאן נולד: הגמרא, בבקשה מקור לנאמנות עד אחד, נתקלת בטבל ומשיבה בבידו.
« האי טבל היכי דמי? אי דידיה משום דבידו לתקנו » (יבמות פ״ח ע״א)
ומכאן שאין בידו מין של נאמנות אלא היפוכה: במקום שיש בידו, אין צריך להאמין לעד אלא רואים כח.
תירוצו של רבא מייסד דין תמוה: אותו אדם עצמו, באותם דברים עצמם, נאמן בפעם הראשונה שפגע בבעלים ואינו נאמן בשניה. ומרן העתיקו כצורתו.
לשון מרן
« האומר לחבירו נתנסך יינך אם הוא בידו נאמן ואפילו אם אינו עתה בידו שכבר הוחזר לבעלים אם בפעם ראשון שמצאו אמר לו נתנסך יינך נאמן אפי׳ אם הבעל מכחישו » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
ודקדק בתיבה המכרעת: אפי׳ אם הבעל מכחישו. וזהו המקום היחיד בסימן שעד אחד אוסר ממון חברו כנגד פיו של הבעלים.
והיפוכו מיד אחריו
« אבל אם אינו בידו ולא אמר כן לבעל בפעם ראשון שראהו וא״ל אחר כך אינו נאמן אם הבעל מכחישו » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
מפני מה הפעם הראשונה? שני טעמים, ואינם שווים בדיניהם. (א) השותק בפגישה הראשונה סותר את עצמו: אם ידע — היה לו לדבר ולאפרושי חבירו מאיסורא, ושתיקתו הראשונה ריעותא בעדותו. (ב) הפגישה הראשונה המשך השמירה היא: כל שלא נתן דין וחשבון עדיין שומר הוא, והרי הוא כבעלים; ולאחר מכן אינו אלא עובר אורח.
הרא״ש תופס את השני — ולשונו מדברת:
« אפי׳ דבר שאינו ברשותו עתה אי בזימנא קמייתא דאשכחיה א״ל עדיין נקרא בעליו ומהימן » (רא״ש מסכת גיטין פרק הניזקין סימן י״ג)
עדיין נקרא בעליו: עדיין שם הבעלים עליו. ונאמנות סעיף ג׳ — אדם נאמן על שלו — כבר כאן היא, בסעיף א׳, בלבוש אחר.
הרשב״א, שהביאו הבית יוסף, מצמצם את כל הדין לפועל בלבד
« ולא נאמרו דברים הללו אלא בפועל דכיון שקבל עליו לעשותם בטהרה » (בית יוסף יו״ד קכ״ז)
שהפועל קיבל עליו את הדבר; אבל עד דעלמא לא היה מוטל עליו לדבר מיד:
« אבל ע״א דעלמא ודאי נאמן שמא לא נזכר בשעה ראשונה דלא עליה רמיא או שלא רצה להעיד לו ולבתר כן נמלך ואמר לו » (בית יוסף יו״ד קכ״ז)
וזהו בדיוק טעם (א) — אין השתיקה הראשונה ריעותא אלא במי שהיה מוטל עליו לדבר. והש״ך בס״ק ג יכתוב שזו השיטה המחוורת בש״ס.
קושיית הדרכי משה על הרשב״א אם אין עד דעלמא נאמן אלא כשהבעלים שותקין, מה חילוק יש בין פעם ראשונה לשניה? שתיקה שתיקה היא, והודאה היא בשתיהן.
תשובת הט״ז — ודקה היא לולא הדין, היה הבעל יכול לתלות את שתיקתו בטעם אחר לגמרי: כבר ראית אותי ולא אמרת כלום, ומה שאתה אומר עכשיו אינו אלא דרך שחוק, ולכן לא חששתי להשיבך.
« ולי נראה דלא קשה מידי דהוי אמינא שיכול הבעל לומר כיון שכבר ראית אותי ולא אמרת לי דבר לאפרושי מאיסורא ועכשיו אתה אומר לי אין זה אלא דרך שחוק והיתול ועל כן לא חששתי להשיבך » (ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ב)
כלומר: דין הפעם הראשונה אינו כאן תנאי בנאמנות העד אלא תנאי בכוחה של שתיקת הבעלים. הט״ז מעתיק את נושא הדין — והוא היפוך, והוא הקובע את ההמשך.
נפקא מינה שהביא הש״ך ואם נחלקו שניהם בעצם השאלה אם דיבר בפעם הראשונה? הרב בתשובותיו הכריע כבעלים:
« כתב הרב בתשוב׳ סי׳ ס״ו דאם הבעל מכחישו ואמר שלא א״ל בפעם הראשון ודאי הבעל נאמן » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ד)
ומיושב הוא: נאמנות הפעם הראשונה יוצאת מן הכלל היא, ועל הבא בכוחה להעמיד את תנאיה — כנגד חזקה שאינה צריכה ראיה.
ובמקום שאין כאן כלום מכל אלו — אין הדבר בידו ולא אמר בפעם הראשונה — עדיין נשאר פתח אחד: הבעלים שותקין. ומרן סוגר אותו מיד בתנאי, ובתנאי זה מתגלית שיטה.
לשון מרן
« או אומר איני יודע אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
ומעט אחריו — התנאי:
« והוא שיאמר לו נתנסך יינך בפניך או שאמר ליה ידעת דרגלים לדבר » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
המקור: סוגיית אכלת חלב
« אמר אביי: אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן » (קידושין ס״ה ע״ב)
והתוספות שם כבר מעמידים את התנאי שהטור ומרן העתיקוהו:
« וצריך נמי לפרש והלה שותק דאמר לו העד אכלת חלב והיה לך לידע והוא שותק » (תוספות קידושין ס״ה ע״ב ד״ה אמר לו עד אחד אכלת חלב)
הטור עושה מזה כלל
« והא דשתיקה כהודאה דוקא כשאמר לו נתנסך בפניך או שאמר לו ידעת דרגלים לדבר אבל בענין אחר לא הוי שתיקה כהודאה » (טור יו״ד קכ״ז)
מה שוה שתיקה זו?(א) הודאה גמורה. הבעלים בשתיקתם הודו במעשה, והיין נאסר מפיהם, ואין לעד עוד חלק בדבר. (ב) סמיכה. אין השתיקה מוכיחה מצד עצמה כלום, אלא מגלה שאף בעל הדבר עצמו מוצא את הדברים מסתברים, ומתוך כך יש לעדות במה לתפוס. העד נשאר נושא הדין, והשתיקה אינה אלא הסרת המונע.
התוספות בוחרים בפירוש בענף (ב)
« כיון דשתיק נראה לו אמת ויודע קצת שיש רגלים לדבר אבל ליכא למימר הודאה ממש שיודע ודאי שכן הוא כיון שהוא שותק » (תוספות יבמות פ״ח ע״א ד״ה דשתיקה כהודאה דמיא)
ומוכיחים בשני טעמים: שאם הודאה גמורה היא, לא היה שייך לומר נאמן העד; ועוד, שהסומא בקידושין לא היה יכול לידע בבירור כלל.
נפקא מינה ראשונה — אמתלת מרן סעיף א׳ מתיר לבעלים, לאחר ששתק, לחזור בו משתיקתו:
« ואם שתק ואח״כ הכחישו ואמר מה ששתקתי תחילה לא בשביל שהודיתי אלא להתיישב ולחשוב בלבי לזכור אם הוא אמת נאמן » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
הודאה גמורה אינה חוזרת. ומכך שהאמתלא מועילה מוכח שלא היתה השתיקה אלא סמיכה — והשולחן ערוך הכריע כתוספות בלא לאמרו.
נפקא מינה שניה — הש״ך מוציא ממנה דין שלם מפני מה מבטלת הכחשת עד אחר שתיקה שאינה שלו? מפני שלא היתה השתיקה אלא סמיכה על העד הראשון, והסמיכה בטלה משנתערער הראשון:
« דכיון דאין שתיקתו הודאה גמורה אלא שיודע קצת רגלים לדבר וסומך אדברי העד » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״ג)
המחלוקת שביסוד: אם צריך בפניך אם אין השתיקה אלא סמיכה — צריך שיהא בעל הדבר יכול לידע, ומכאן תנאי בפניך או ידעת דרגלים לדבר. ואם העד נאמן מצד עצמו — נופל התנאי, ואף שתיקה מחמת שאינו יודע די בה להסיר את המונע.
« דאי לאו הכי לא הוי שתיקה כהודאה דהא דשותק משום שאינו יודע בירור הדבר » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ט״ז)
הרמב״ם שעליו נסמך הש״ך לשונו ברורה עד תום: השתיקה — ולא זולתה — נושאת את הדין, וההכחשה מבטלתה לגמרי.
« מי שאמר לו עד אחד נטמאו טהרותיך והלה שותק הרי זה נאמן והרי הן טמאות. ואם הכחישו ואמר לא נטמאו הרי הן בחזקתן עד שיעידו שנים » רמב״ם הלכות מטמאי משכב ומושב פרק י״ג הלכה ח
עד שיעידו שנים — כלומר: כנגד פי הבעלים צריך שנים, ולעולם לא היה לאחד כח זה. והש״ך יעשה מזה את טענת הסימן.
דקדוק בש״ך שנעלם מן העין אין האמתלא מועילה לבעלים אלא כשמכחיש אחר כך. אבל אם אמר איני יודע — העד נאמן לכולי עלמא.
« נ״ל דוקא אם מכחישו אח״כ אבל אם אמר ליה אח״כ איני יודע ומה ששתקתי תחלה לא מפני שהודיתי כו׳ העד נאמן לכ״ע » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״ז)
כאן ההלכה התמוהה שבסימן, והיא מפתח כל שיטתו: הרב מלמד שמורים לבעלים מה יאמר. שלוש תיבות, והיין נשאר בהיתרו.
הגהת הרב
« ומלמדי׳ אותו לכתחלה שיאמר איני מאמינך ואז לכ״ע שרי דבעלים נאמנים על שלהם » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
והטעם — בעלים נאמנים על שלהם. אך דקדק: לא אמר כלום על המציאות, אלא נטל את אמונו בלבד.
הקושי המוסרי, והוא חריף אם בלבו מאמין לעד — כיצד ילמדוהו לומר היפוכו? והרב מרחיק לכת:
« ואם הבעלים אומרים איני מאמינך אע״ג דבלבו מאמין לו כבי תרי אין להחמיר » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
הש״ך דוחה קריאה זו — ומייסד את ההלכה מחדש לא עלה על דעת רבנו תם שיבדה אדם דבר: איך יצא ידי שמים? אלא כך יש לקרוא — לא איני מאמינך, אלא לדבר זה אין אתה נאמן לי כשנים:
« אלא ר״ת ה״ק דאפילו אי מהימן ליה כב׳ יכול לומר איני מאמינך כלומר לדבר זה לא מהימנת לי כב׳ » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ט״ו)
ונוקב בשם המעשה:
« אלא כיון דאמר איני מאמינך בטליה לנאמנותיה » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ט״ו)
היסוד בטליה לנאמנותיה — ביטל את נאמנותו. נאמנות שנתנה תורה אינה מתבטלת, ואין אדם נוטל אמונם של שני עדים. ומכך שזו מתבטלת מוכח שלא מן התורה באה אלא מן השומע: הוא שנתן לעד אחיזה ביינו בכך שסמך עליו. אין הרב מלמד לשקר אלא מלמד שלא ליתן. וענף (ב) שבחקירה נצח כאן לגמרי.
הש״ך תוחם את המעשה, ובחומרה מלמדין קודם שיבוא העד, ומלמדין לומר תוך כדי דיבור; ולעולם אין מלמדין להכחיש.
« פי׳ מלמדים אותו קודם שא״ל העד שכשיבא העד ויאמר לו יאמר לו מיד תוך כדי דיבור איני מאמינך ואין מלמדין אותו להכחישו דהיאך ילמדוהו לשקר » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״א)
הט״ז: חוץ מיין נסך אין הדיבור מועיל הרב סייג את הקולא — ודוקא ביין נסך. והט״ז מזכיר את החולקים ואת המקרא שבפיהם:
« כי יש חולקין וס״ל דכל שהוא מאמין בלבו שאומר אמת אין מועיל מה שמכחישו ועל זה נאמר ויראת מאלהיך » (ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק א)
ויראת מאלהיך — מקרא של דברים המסורים ללב. כלומר: מכאן ואילך יצאה השאלה מדיני ראיות ונמסרה ללב.
ומה שכבר כתב הבית יוסף בשם ראבי״ה
« דדבר זה תלוי ביראת שמים שלא יבדה מלבו דבר לומר על העד דבר שאינו כדי לטהר טהרותיו או שלא לנסך יינו » (בית יוסף יו״ד קכ״ז)
והש״ך מסיים שהב״ח פסק לחומרא אף ביין נסך כל שמאמין לו בלבו.
הרב קובע זה אחר זה שלושה דינים הנראים כסותרים, והש״ך האריך בהם בס״ק הצפוף שבסימן. והכל תלוי בדו־משמעות שבלשון הרשב״א.
שלושת דיני הרב
« ואם אין הבעלים מכחישין אותו אף על פי שמכחישו אחר לא מהני… מאחר שהבעלים שם ושותקין אבל אם אין הבעלים שם מהני » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
ומיד אחריה שיטה הנראית כסותרתה:
« ויש מי שכתב דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
במי מדובר? לשון עד אחד בהכחשה משמעה לכאן ולכאן: המכחיש הוא שאינו כלום — ואז היין נשאר באיסורו — או הנכחש הוא שאינו כלום, ואז חוזר להיתרו? העט״ז קורא כראשונה, ואף נותן טעם: שהעד הראשון עשאתו תורה כשנים.
הש״ך מוכיח היפוכו בשלושה טעמים ראשית מן הגמרא עצמה, ששם הלשון על הנכחש בבירור:
« אלא לאו בעד אחד! ותסברא? עד אחד בהכחשה מי מהימן? » (קידושין ס״ה ע״ב)
ועוד, שהשואל לא הזכיר עד שני כלל; ועוד, שסוף התשובה — והכא אפי׳ שלא בפניו — לא היה לו קשר לתחילתה. אלא כך פירושה: עד אחד בהכחשת בעל דין אינו כלום, שאין עד אחד קם אלא לשבועה.
העיקר שהש״ך מניח תחת כל הסימן כבר כתבו בס״ק ג, והוא המשפט הכבד שבפרק:
« לא מיסתבר כלל דעד א׳ יהא נאמן להכחיש הבע״ד ולהפסיד ממונו » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ג)
ומכאן הכרעתו בסוגיא:
« והשטה המחוורת בש״ס היא שטת הראב״ד והרשב״א דמפרשים הך דאמרינן בהנזקין דאי אשכחי׳ וא״ל מיד נאמן בשותק ומחלקין בין פועל דגרע מעד דעלמא » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ג)
וזהו עצב הסימן: נאמנות עד אחד פוגעת בחזקת ממון, והממון גובר. לא יקום עד אחד באיש.
וטעם שני, מבני הדין כששני עדים מכחישים זה את זה לא נשאר אלא החזקה — וחזקת היין היתר היא:
« ועוד יש כאן סברא גדולה להתיר משום די״ל אוקי גברא להדי גברא ואוקי חמרא בחזקת היתירא דמעיקרא » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״ד)
בבת אחת או בזה אחר זה — ומדוע הכל תלוי בזה באו שניהם כאחד — מכחישים זה את זה. אבל אם נתקבל הראשון כבר, נעשה כשנים, ושוב אין השני יכול כלום: אין דבריו של אחד במקום שנים.
« מיהו כל זה כשבאו הב׳ עדים בבת אחת אבל בזא״ז כיון שכבר נתקבל עדות הא׳ » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק י״ד)
ומכאן נפתחת החקירה בפנים חדשות: אימתי עושה התורה את העד היחיד כשנים — משעה שדיבר, או משנתקבלה עדותו בבית דין? הנימוקי יוסף בשם הריטב״א מחלק: במקום שצריך שנים עשאתו תורה כזוג; באיסור דעלמא, שדי בו באחד, לעולם אינו אלא חד לגבי חד. והמהרי״ק אוחז להיפך, ומרן בסוף סימן א׳ פסק כמותו.
צריך עיון דש״ך על דין הרב הראשון שהכחשת עד אחר אינה מועילה כשהבעלים שם ושותקין — לא מצאו הש״ך: לא בהגהות מיימוניות שהד״מ ציינם ולא במקום אחר, אלא באיסור והיתר בשם הסמ״ג בלבד. והקשה עליו ממשנת כריתות, ששם הכחשת עד שני פוטרת מן הקרבן.
שורתו האחרונה של סעיף א׳ — ניסוי מעבדה שני שותפין, עדות אחת, ושתי תגובות:
« אחד שאומר לשני שותפים נתנסך יינכם ואחד שותק והשני מכחישו לזה ששותק אסור ולשני ולכל העולם שרי » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
אותו יין, באותה חבית, באותה שעה: אסור לזה ומותר לזה ולכל העולם. מציאות אינה נחלקת כך; יחס של אמון — נחלק. ראיה, אם צריך ראיה, שאין העד מוליד מצב ביין אלא קשר בינו לבין השומע.
8. מגו במקום עדים ושוייה אנפשיה — שני דינים בפה אחד
הרב משבץ באמצע סעיף א׳ דין שאינו מדיני ראיות כלל, ומתוכו מתבארים חצי דיני הסימן.
ההגהה
« מ״מ מאחר שמכחיש העדים הוה ליה מגו במקום עדים ואינו נאמן אפילו בדבר איסור » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
ומיד ההיפוך:
« מ״מ לדידיה אסור משום דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
שתי דרכים לפה לאסור(א) בנאמנות. מגיד מציאות, ומאמינים לו, והיין אסור מצד עצמו — לו, לבעלים ולכל אדם. (ב) בשוייה אנפשיה. אין מאמינים לו כלל, אלא שדיבורו קושרו כנדר. אין האיסור מצב בחפץ אלא קשר בגברא. היין מותר לכל העולם ואסור לו.
התוספות מעמידים את שני הקנים במשפט אחד
« ואפי׳ היכא דלא מהימן מכל מקום לדידיה אסור דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא » (תוספות גיטין נ״ד ע״ב ד״ה אמר אביי כל שבידו נאמן)
ורבנו ירוחם, שהביאו הבית יוסף, עושה מזה כלל בכל הנושא:
« כ״מ שאמרתי דעד אחד אינו נאמן לאסור דוקא לאחרים אבל לעצמו לעולם אסור דשווייה אנפשיה חתיכה דאיסורא » (בית יוסף יו״ד קכ״ז)
נפקא מינות אמר אדם שיינו של חבירו נתנסך, וחבירו מכחישו. (1) שתה חבירו — מותר. (2) שתה העד — אסור. (3) קנה העד את החבית — אסורה לו, שאין כאן אמון אלא התחייבות. (4) מכרה העד לאחר — מותרת ללוקח, ואין הדמים דמי איסור, שלא היה כאן איסור חפצא מעולם.
והנקודה המיישבת את הכל מפני מה נופל כאן המיגו? הרב אומר: לפי שהוא במקום עדים. ובסעיף א׳, ה״עדים״ הדוחקים את המיגו הם לפעמים חזקת הממון של הבעלים בלבד — והש״ך אמרו במפורש וציין לחושן משפט. ונמצא הסימן סוגר על עצמו: אותו עיקר עצמו, לא יקום עד אחד באיש, מפיל את הנאמנות ואת המיגו כאחד.
מעשה הטבח, וכוחה של אמתלא עשה סימן בבהמה כדרך שעושין בטריפות, וחזר בו ונתן טעם שרצה להשאיר לעצמו מן הבשר:
« טבח שעשה סימן בבהמה כדרך שעושין בבהמות טריפות ואומר עליה שהיא טריפה וחוזר ואומר שכשירה היא » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
והמסקנה, שכתבה הרב בלשון זהירה של יש מי שאומר:
« יש מי שאומר מאחר שנותן אמתלא לדבריו נאמן » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
והש״ך מבאר את הריכוך: בסימן א׳ כתבו מרן בסתם, אלא שהד״מ נתקשה מסימן קפ״ה — האשה הלובשת בגדי נדה שאין האמתלא מועילה לה. וההפרש הוא הפרש שני הקנים: האמתלא סותרת ידיעה ואינה סותרת מעשה.
במה דברים אמורים כשעושה עמו בחנם או אפי׳ בשכר והוא בענין שלא יפסיד שכירותו כגון שאומר שנתנסך באונס או ששכרו דבר מועט אבל אם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כגון שאומר שנתנסך בפשיעתו נאמן אפילו אינו עתה בידו וגם לא אמר ליה בפעם ראשון שמצאו: הגה ודוקא שאומר שנאסר היין בדרך שהוא גלוי וידוע לכל שמפסיד שכרו כגון בפשיעה שנזכר אבל אם אמר בדרך שאפשר לומר שטעה הפועל שאינו מפסיד שכרו אע״פ שמפסידו על פי הדין אינו נאמן (רבינו ירוחם):
סעיף ב׳ פורץ פרצה בכל שלמעלה: לא הדבר בידו, לא פעם ראשונה ולא שתיקה — ואף על פי כן נאמן, כנגד הבעלים. וטעם אחד נושאו: מפסיד שכרו בדיבורו.
לשון מרן
« אבל אם שכרו הרבה והוא בענין שמפסיד כל שכרו כגון שאומר שנתנסך בפשיעתו נאמן אפילו אינו עתה בידו וגם לא אמר ליה בפעם ראשון שמצאו » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ב)
הסוגיא: שני סופרים ושני בתי דין אצל רבי אמי אין הסופר המודה נאמן אלא על עצמו:
« נאמן אתה להפסיד שכרך ואי אתה נאמן להפסיד ספר תורה » (גיטין נ״ד ע״ב)
ואצל רבי אבהו אותה הודאה עצמה מפסידה את כל ספר התורה:
« מתוך שאתה נאמן להפסיד שכרך אתה נאמן להפסיד ספר תורה » (גיטין נ״ד ע״ב)
מה עושהו נאמן?(א) מיגו. יכול היה לשתוק ולשמור את שכרו, ומדבר — נאמן; וזו צורת המתוך. (ב) אומדנא. אין אדם מאבד את שלו בחינם, ועצם הפסדו ראיה לאמיתת דבריו — אימור קושטא קאמר. והבית יוסף בשם רש״י תפס כשני, ומתוכו מתבאר החילוק שבין שני בתי הדין:
« אבל הכא גבי קלפים דיודע הוא שיפסיד כל שכרו ואתא ואמר אימור קושטא קאמר » (בית יוסף יו״ד קכ״ז)
נפקא מינה מיידית — והיא הגהת הרב לענף (א) הכל תלוי בדין: מפסיד או אינו מפסיד. ולענף (ב) הכל תלוי בדעתו: סבור שמפסיד או אינו סבור. והרב הכריע כשני, וההיפוך חד:
« אבל אם אמר בדרך שאפשר לומר שטעה הפועל שאינו מפסיד שכרו אע״פ שמפסידו על פי הדין אינו נאמן » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ב)
אע״פ שמפסידו על פי הדין: מפסיד הוא ודאי מן הדין — ואינו נאמן. וזו הכרעה: לא ההפסד עושה את הנאמנות אלא ידיעת ההפסד.
הט״ז מרחיב עוד אין צריך שיסבור שמפסיד את כל שכרו: אם סבור שאינו מפסיד אלא מקצת מועט — שוב אינו נאמן.
« לאו כל שכרו אלא ה״ה אם הטעות שסובר שמקצת שכרו יפסיד והוא סך מועט ג״כ דינא הכי » (ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ד)
קושייתו הגדולה של הט״ז אם המתוך פועל — מפני מה אינו פועל במקום אחר? האומרת נתקדשתי אוסרת את עצמה; ומפני מה לא נאמר: מתוך שאוסרת את עצמה תיאסר גם על קרובותיו, כשם שהסופר כאן פוסל את ספר התורה?
ותירוצו — והוא יסוד כל הסימן מפני שלקרובות יש חזקה: כל אחת בחזקת פנויה, ואין הספק מוציאה מחזקתה. אבל ספר התורה אין לו חזקת כשרות מעיקרא.
« ונראה לתרץ דשאני התם דאע״פ שיש ספק לקרובותיה אם נתקדשה זו אם לאו הן מותרות כיון שיש לזו חזקת פנויה דמעיקרא » (ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ד)
« מה שאין כן בס״ת שאין לה חזקה תחילה להתיר בבירור » (ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ד)
ובשורה אחת ניסח הט״ז את כלל הסימן: המתוך, המיגו ונאמנות עד אחד — כולם נעצרים על סף החזקה.
הש״ך מפעיל את הכלל מיד כנגד הסעיף עצמו רבנו ירוחם כתב שהפועל המפסיד שכרו נאמן ואפילו מכחישו. והש״ך דוחה: בסוגיית ספר תורה לא היה שם מכחיש כלל. ובמקום שהבעלים מכחישין חוזרת חזקת הממון לתוקפה.
« וע״א בהכחשת בע״ד לאו כלום » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״א)
ומוסיף דקדוק ראוי לציון: אפשר שמזה עצמו השמיט מרן את הרבותא של רבנו ירוחם.
עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר: הגה מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי כגון שאומר לו אחד בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך צריך לחוש לדבריו (ב״י בשם התוספות) וכל דבר שלא אתחזק לא להיתר ולא לאיסור עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו (אשיר״י פרק הניזקין ומרדכי פ׳ האשה רבה) וכל היכא דאתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אלא א״כ בידו לתקנו (ג״ז שם) ואם היו בכאן ב׳ חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר נאמן העד לומר זה היתר וזה איסור (הר״ן שם) ואדם נאמן על שלו אפי׳ היכא דאתחזק איסורא (שם באשיר״י) ועי׳ לעיל סי׳ קי״ט דין החשוד על הדבר אם מעיד עליו. ועי׳ לקמן סימן קפ״ה מי שאומר פלוני חכם הכשיר לי זה והחכם כופר. ועי׳ באבן העזר סימן קנ״ב אם אמרינן לגבי עדות שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו (ר״ן פרק האומר וריש חולין) ודוקא בודאי איסור כגון ניקור בשר וכדומה לו אבל בספק שמא אין כאן איסור כגון שצריכה לברר דגים טמאים מטהורים (א״ו הארוך) או איסור שיש בו צדדים להקל (שם בר״ן) אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין (ריב״ש סימן רמ״ה) מ״מ בקטן חריף ובקי בדבר ואיכא רגלים לדבריו יש להחמיר אם מעיד על דבר איסור (רשב״א סי׳ כ״ד) ואם מעיד על איסור דרבנן להקל ולא אתחזק איסורא כגון בדיקת חמץ נאמן דהמנוהו רבנן בדרבנן (שם בריב״ש) אבל אם אתחזק איסורא אינו נאמן כלל:
שבע תיבות, והן הכלל המצוטט שביורה דעה כולה. והש״ך מראה שאינו כלל כלל.
לשון מרן
« עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ג)
הש״ך: אין זה כלל אלא ממה נפשך אין לך מקרה שיצטרך בו עד אחד לבדו שלא יהא נאמן לאסור: אם לא אתחזק — כבר אסור מספק בלעדיו; ואם אתחזק היתרא — סעיף א׳ הוא שדוחהו, מכח החזקה ולא מכח כיוון העדות.
« דממ״נ היכא דלא איתחזק לא איסור ולא היתר אסור מספק בלא העד והיכא דאיתחזק היתרא אין העד נאמן לאסור » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״ג)
ואם כן, מה נשאר מן הכלל? הוא עומד במתח גלוי עם הכל שכן דש״ך בס״ק ט״ז: אם עד אחד מוציא דבר מחזקת איסורו — כל שכן שיכניסנו לתוכה. והש״ך רואה בזה ראיה שאין הכלל נתפס אלא לחומרא: אין מקילין על סמך הרשב״א, ואף אין טעם להקל על סמך הרא״ש.
הנפקא מינה שהש״ך מצא בכל זאת במקום שלא אתחזק — אסור מספק, אבל ספק הוא. ובעדות נעשה ודאי איסור, ושוב אין מתירין אותו בספק ספיקא.
« ואע״ג דבלאו הכי אסור מספק מכל מקום חשיב בעדותו ודאי איסור ונ״מ לענין ס״ס » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״ו)
וזו ההוכחה הברורה שאין העדות הסתברות נוספת אלא משנה את מהות האיסור ולא את משקלו.
מבנהו הנסתר של סעיף ג׳: י״ד חילוקי הרא״ש כל הגהת הרב הארוכה אינה אלא תמצית רשימה שערך הרא״ש בסוף פרק הניזקין והמרדכי העתיקה. ואלו סעיפיה הנוגעים לסימננו, בלשונו.
« וי״ד חילוקים יש בענין נאמנות באיסורין » (רא״ש מסכת גיטין פרק הניזקין סימן ח׳)
חילוק
לשון הרא״ש
היכן העתיקו הרב
א׳
כל דבר שהוא ספק ולא איתחזק לא איסור ולא היתר עד אחד נאמן לומר שהוא מותר
וכל דבר שלא אתחזק … עד אחד נאמן עליו אפילו לאסרו
ב׳
היכא דאיתחזק היתרא ואמר עד אחד איסור הוא אינו נאמן
הוא סעיף ג׳ עצמו — אבל לא להחמיר
ג׳
היכא דאיתחזק איסורא ועד אחד אמר היתר הוא אינו נאמן
וכל היכא דאתחזק דבר באיסור … אין העד נאמן עליו להתירו
ד׳
כל אדם נאמן על שלו אפי׳ איתחזק איסורא
ואדם נאמן על שלו אפי׳ היכא דאתחזק איסורא
י״א
כל דבר שהוא בידו של אדם אפי׳ איתחזק היתירא נאמן עד אחד לטמא ולאסור ואפי׳ מכחישו או אמר איני יודע
סעיף א׳ — אם הוא בידו נאמן
י״ב
דבר שאין עתה בידו או לא היה בידו מעולם ואיתחזק היתירא אינו נאמן
סעיף א׳ — אבל אם אינו בידו … אינו נאמן
י״ג
אבל אם שתק שתיקה כהודאה דמיא
סעיף א׳ מלה במלה
י״ד
אפי׳ דבר שאינו ברשותו עתה אי בזימנא קמייתא דאשכחיה א״ל עדיין נקרא בעליו ומהימן
סעיף א׳ — אם בפעם ראשון שמצאו
ומכאן שאין סעיף ג׳ תוספת אלא אותה רשימה של סעיף א׳ מצדה האחר: סעיף א׳ נותן את חילוקים י״א–י״ד, חילוקי המחזיק; וסעיף ג׳ נותן את א׳–ד׳, חילוקי החזקה.
הרב, מיד לאחר הכלל, פורץ בו פרצה — והש״ך מוחה שלא היה לו לכתבה בלשון יש אומרים כלל.
ההגהה
« מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי כגון שאומר לו אחד בא ואראך עובד כוכבים מנסך יינך צריך לחוש לדבריו » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ג)
ודקדק בלשון: לחוש, ולא נאמן. שוב אין כאן שאלת אמון אלא חובת בירור.
הש״ך: ש״ס ערוך הוא לא היה לו לכתוב בלשון יש אומרים: הגמרא אומרתו בבעל מום ובמקוה. ואף למעלה מן הרב: אף הבעלים המכחישין אינם פוטרין מן הבירור; והתוספות הוסיפו: ואפילו עד אחד מכחישו.
« ואביי אמר: לעולם דקא מכחיש ליה ודקאמרת אמאי מהימן דאמר ליה שלח אחוי » (קידושין ס״ו ע״ב)
היסוד כל הסימן חקירה ארוכה במה מאמינים. וכאן דוחה ההלכה את השאלה: במקום שאפשר לברר אין צריך להכריע אם מאמינים. אין העד נאמן ואין העד נדחה — אלא הולכין אחריו. וההפרש שבין נאמנות לבירור, שהציץ בפרק ב׳, נעשה כאן דין למעשה.
הט״ז מוציא את המסקנה, והיא מקילה כיון שהכל תלוי בבירור — צריך לילך עמו; ואם הלך ולא מצא, אין כאן איסור כלל. ואין נשאר שיור של ספק.
« פירוש שצריך לילך עמו אבל אם הלך עמו ולא מצאו אין כאן איסור כן נראה לי פשוט » (ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ה)
הרב נותן שתי דוגמאות לדבר שאתחזק באיסור. והשניה מעוררת את הדף החריף שבט״ז בכל הסימן.
ההגהה
« וכל היכא דאתחזק דבר באיסור כגון טבל או חתיכת בשר שאינה מנוקרת אין העד נאמן עליו להתירו אלא א״כ בידו לתקנו » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ג)
ושתי שורות אחריה הדין שישמש לט״ז כלי מלחמה:
« ואם היו בכאן ב׳ חתיכות אחת של איסור ואחת של היתר נאמן העד לומר זה היתר וזה איסור » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ג)
קושיית הט״ז הטבל כולו אסור קודם תיקונו — והרי זו חזקת איסור אמיתית. אבל חתיכת בשר שאינה מנוקרת אינה אסורה: האסור בה הגידים והחלב, והשאר היה מותר קודם הניקור כלאחריו, אלא שלא היה מבורר. ונמצא זה ממש דין שתי החתיכות.
« ותמהתי על פה קדוש שאמר כן דדוקא בטבל וכיוצא בו שהיה אסור בודאי כולו לאכול קודם התיקון » (ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ו)
« אבל בשר שאינו מנוקר הא לא אתחזק הבשר לאיסור כלל » (ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ו)
והט״ז מביא ראיה מן המעשה בכל יום ובכל מקום מאמינים לאומר שהבשר מנוקר ואוכלים על פיו — ואף שהמחזיק בבשר אינו יודע לנקר. ואם ההגהה כפשוטה, כל המנהג הזה אסור. ומוסיף הט״ז שאין הדבר במרדכי ולא באשר״י אלא בר״ן בלבד.
הש״ך מציל את ההגהה — בניסוח מדוקדק אין חזקת האיסור תלויה במקום אלא בחפץ הנידון: במקולין אתחזק איסורא, ובחתיכה זו לא אתחזק.
« דאע״ג דאיתחזק איסורא במקום הזה מ״מ בהאי חתיכה לא אתחזק איסורא שם » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״ז)
החקירה בעירומה חזקת איסור — מצב בעולם היא או מעמד בסברא? (א) מצב: החפץ עומד באיסורו עד שיוציאנו מעשה. (ב) מעמד: אין החזקה אומרת אלא מהיכן פותחין בשאלה הנידונת; שנה את השאלה — חתיכה זו במקום בשר זה — ותשתנה החזקה עמה. הט״ז אוחז ב(ב) ושובר את ההגהה; והש״ך אוחז ב(ב) אף הוא, אלא שחותך את השאלה אחרת.
תקנת הט״ז — נאה וכשרה כיון שאדם נאמן על שלו ואף כנגד חזקת איסור: יתננה או ימכרנה למעיד עצמו. נעשית שלו, נאמן עליה, ומחזירה.
« ומ״מ גם לזה יש תקנה שיתננה או ימכרנה לזה המעיד עליה שאז נאמן עליה כיון שהיא שלו » (ט״ז יו״ד קכ״ז ס״ק ו)
ומכאן מתגלה מהו אדם נאמן על שלו: לא זכות של בעלים אלא תולדת מה שהעמיד הסימן מסעיף א׳ — מי שהכח בידו אינו צריך שיאמינוהו.
הסימן מסיים במי שאינם עדים. ודרך שהוא נוהג בהם היא הפירוש הטוב ביותר לכל שקדם.
האשה
« ואשה נאמנת בדבר איסור לומר תקנתיו » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ג)
ולא בכל מקום:
« אין אשה נאמנת דאשה דעתה קלה להקל » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ג)
הש״ך מחזיר את הכל לעיקר אחד אינה נאמנת בתורת עד — שאין זה אפשר כנגד חזקת איסור — אלא מפני שהיא העושה, או מפני שהדבר שלה: והוא ממש הבידו של סעיף א׳.
« והיינו היכא דבידה לתקנו או שהוא שלה דאל״כ לא עדיפא מעד אחד דאינו נאמן הואיל ואיתחזק איסורא » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ״ט)
ומוסיף אמת מידה שאינה משפטית אלא מציאותית — טרחת הדבר:
« וכן דבר שיש בו טרחא אין הנשים נאמנות דנשים עצלניות הן » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ל)
הקטן הרב קובע את הדין מן הריב״ש:
« קטן אין לו דין עד להיות נאמן באיסורין » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ג)
והבית יוסף נותן את הטעם בלשון הריב״ש עצמו — לא שמשקר, אלא שאינו עד:
« אין הקטן נאמן לאסור היין שהוא בחזקת היתר דעד אחד נאמן באיסורים אמרו ולא קטן » (בית יוסף יו״ד קכ״ז)
ואף על פי כן משיב לו הש״ך הרבה במקום שאין נאמנות העד פועלת — במקום שהוא בידו — הקטן יכול הכל, לכאן ולכאן:
« מיהו היכא דהוא בידו הקטן נאמן אפילו להוציא דבר מחזקתו להתיר או לאסור » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ל״א)
ומדקדק, בשם הריב״ש עצמו, את הגבול:
« אבל במה שאין בידו אין הקטן נאמן להוציא דבר מחזקתו להיתר או לאיסור » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק ל״א)
כלומר: אין הקטן עד חלש אלא אינו עד כלל. ובמקום שאין הדין צריך עדות, אין פסולו שוקל כלום.
וכל סעיף ד׳
« דברים שאין בהם חזקת איסו׳ אלא חששא שמא יחליפנו עובד כוכבים או יגע בו יש מי שאומר שסומכין על הקטן מכיון שבא לכלל דעת שמירה » (שו״ע יו״ד קכ״ז:ד)
ומקורו, הריטב״א שהביאו רבנו ירוחם בבית יוסף, באותן תיבות עצמן:
« אבל דברים שאין בהם חזקת איסור אלא חששא שמא יתחלף או שיגע נכרי סומכין עליו מכיון שבא לכלל דעת שמירה » (בית יוסף יו״ד קכ״ז)
פסולי עדות והנכרי הרב פותח ברוחב:
« וכל הפסולי עדות כשרים לענין איסורים אם לא שחשוד לאותם דברים » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
והש״ך מראה שהר״ן, שצוין כמקור, אומר היפוכו כשבא לאסור של חבירו — וטעמו טעם כל הסימן: הנאמנות נשענת על סמיכת הבעלים, ואין סומכין על פסול.
« אבל בפרק האומר מיירי בהדיא בבא לאסור של חבירו כגון לומר נתנסך יינך דאז אינו נאמן אלא גם מכח שתיקת הבעל דין שסומך על דברי העד הכשר » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ׳)
ובנכרי עשה הש״ך כלל שאין בו יוצא, והדימוי חד:
« ונקוט האי כללא בידך דלעולם סלק עדותו של עובד כוכבים כמאן דליתיה ואין דבריו מעלין או מורידין בשל אחרים » (ש״ך יו״ד קכ״ז ס״ק כ׳)
ושני האחים שורה אחרונה בהגהת הרב, ואינה נראית ככלום:
« ב׳ אחים אינם אלא כעד אחד לענין איסורים » (שו״ע יו״ד קכ״ז:א)
והרשב״א, שממנו יצאה, מדקדק שכן הוא בין לקיים דבר בין לענין הכחשה. ואין שני קרובים נעשים שני עדים לעולם — ומכלל זה שנאמנות סעיף א׳ תורת עדות עליה, עם דיני כשרותה. ושתי פניו של הסימן עומדות לו עד סופו.
יסוד הסימן ארבעת הסעיפים עוברים בארבעה שערים שונים לפעול ביינו של חבירו, ואחד מהם בלבד עדות הוא. סעיף א׳: היד — המחזיק כבעלים. סעיף ב׳: המחיר — המשלם מכיסו נאמן במה שהוא מפסיד. סעיף ג׳: החזקה — לא העד מכריע אלא נקודת הפתיחה. סעיף ד׳: השמירה — קטן שבא לכלל דעת שמירה די בו במקום שלא עד ביקשו אלא שומר. הסימן פותח בשאלה אם נאמן אדם לאסור יינו של חבירו, וסוגר בהראותו שכמעט לעולם אין התשובה תלויה באמון שנותנים באדם אלא במעמדו כלפי החפץ. לא יקום עד אחד באיש — ואולם המחזיק בחפץ אינו צריך לקום.
📊 סיכום
טבלה — הסימן סעיף אחר סעיף
סעיף
מה דן בו מרן
הגהת הרב
א׳
האומר לחבירו נתנסך יינך: נאמן אם הוא בידו, או שאמר בפעם ראשונה — ואף כנגד הכחשה; ואם לאו, רק כשהבעלים שותקין, ובלבד שאמר בפניך או ידעת דרגלים לדבר; והאמתלא מבטלת את השתיקה
מלמדין את הבעלים לומר איני מאמינך; הכחשת עד אחר אינה מועילה אלא כשאין הבעלים שם; מגו במקום עדים אינו כלום, ושוייה אנפשיה אוסרו לעצמו; אמתלת הטבח; שני אחים כעד אחד; פסולי עדות כשרים חוץ מן החשוד; שני שותפין ושתי תשובות
ב׳
עשה עמו בחנם, או בשכר שאינו מפסידו — לא יצא מדין סעיף א׳; אבל אם מפסיד כל שכרו, כגון שאומר שנתנסך בפשיעתו — נאמן אף שאין הדבר בידו ואף שלא אמר בפעם ראשונה
ודוקא כשההפסד גלוי; ואם יכול לסבור שאינו מפסיד — אינו נאמן, ואף שמפסיד על פי הדין
ג׳
עד אחד נאמן באיסורים להתיר אבל לא להחמיר
הגהה ארוכה: דבר דאיכא לברורי; לא אתחזק — נאמן אף לאסור; אתחזק איסורא — אינו נאמן להתיר אלא אם בידו לתקנו; שתי חתיכות; אדם נאמן על שלו; ומראה מקומות לסימן קי״ט · 119 ולסימן קפ״ה · 185 ולאבן העזר קנ״ב; האשה וגבולותיה; הקטן, הקטן החריף, ובדיקת חמץ
ד׳
במקום שאין חזקת איסור אלא חשש שמא יחליף או שמא יגע — סומכין על הקטן, מכיון שבא לכלל דעת שמירה