סימן קכ״ח — דין מקום שיש בו יין ונתיחד עובד כוכבים שמה

📑 מהלך הלימוד

1. לשון המחבר — 5 הסעיפים

סימן קכ״ח · 128 עוזב את שאלת הנאמנות שבסימן קכ״ז · 127 וחוזר אל היין. אך אין הוא שואל עוד מה אוסר את היין — את זאת אמרו סימנים קכ״ג · 123 עד קכ״ו · 126. הוא שואל : מה יש להעמיד כשאיש לא ראה דבר ? עובד כוכבים נתייחד עם היין, או שנמצא שם עומד בין החביות. איש לא ראהו נוגע ; ואיש אינו יכול להישבע שלא נגע. הסימן כולו הוא אפוא סימן של חזקות ותלייה, ויסוד אחד לו : אדם הירא שמא ייתפס אינו נוגע. המילה הארמית לאותה יראה, מִירְתַּת, אינה מופיעה בלשון המחבר אף לא פעם אחת ; ואף על פי כן היא המנהלת את חמשת הסעיפים.

החלוקה ברורה. סעיף 1 עוסק ביין שמניחים מדעת — שני מעשים שאין לערבבם, ייחוד (להניח עמו לבד, ברשותנו, לזמן מועט) והפקדה (להפקיד בביתו, לזמן מרובה). סעיפים 2 עד 5 עוסקים בעובד כוכבים שנמצא במקום שלא היה צריך להיות בו, ובוחנים זה אחר זה מה נוטל ממנו את היראה ומה מחזירה לו : מלוה על אותו יין, דלת נעולה מבפנים, נקבים באותה דלת, אימת שופטי העיר. הרמ״א מתערב ארבע פעמים בארבעה סעיפים ; ושתי התערבויותיו המכריעות הן על מה שיש לתלות במעשה (סעיף 2) ועל מה שהשתנה בזמן הזה (סעיף 4).

קבוצה א — היין שמניחים מדעת (סעיף 1)

סעיף 1 — ייחוד והפקדה : שני מעשים, שני דינים 📋 העתקה

דין מקום שיש בו יין ונתיחד עובד כוכבים שמה. ובו ה׳ סעיפים: עובד כוכבים שנתייחד עם היין אפילו ברשותנו אפילו שעה מועטת אסור בהנאה אבל מי שנודע לנו שאינו עובד עבודת כוכבים מותר לייחד יין אצלו ברשותנו לזמן מועט כגון כדי שילך כדי מיל או יותר אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים ואפילו הודיעו שהוא מפליג אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו ואפילו בבתינו אסור אם הוא לזמן מרובה ואם עבר והפקיד אסור בשתיה. (עובדי כוכבים שבחוצה לארץ אע״פ שאינן עובדי עבודת כוכבים מ״מ אין מייחדים יין אצלם) (ב״י בשם הרשב״א):

קבוצה ב — העובד כוכבים שנמצא שם (סעיפים 2-5)

סעיף 2 — בעל החוב, והקצף שבידו 📋 העתקה

עובד כוכבים שנמצא בבית שבו יין אם יש לו מלוה על אותו יין כגון שעשאו אפותיקי (או משכנו לו) (טור) אסור ואפילו היה היין חתום בחותם אחד אבל אם אין לו מלוה על היין אף על פי שיש לו מלוה על ישראל בעל היין והגיע זמן המלוה מותר ואפילו היה עומד בצד היין סמוך לו ממש בכדי פישוט ידים ואפי׳ אין ביין שום חותם מפני שמאחר שהוא יודע שיפסיד ישראל יינו הוא ירא ליגע (הרא״ש) ואפילו נמצא בידו קצף שרגיל לעלות על פי היין מות׳ שאנו תולי׳ לומ׳ מדופני החבית לקחו ולא מפיו: הגה אבל דברים שאינם נמצאים אלא על פי החבית אסור (טור) וכן אם מצא שהעובד כוכבים תופס הברזא בידו היין אסור ולא אמרינן דהברזא מנפשיה נפל והעובד כוכבים הגביהו (מרדכי פ׳ השוכר בשם ראבי״ה) דתלינן תמיד בדבר הרגיל:

סעיף 3 — הדלת הנעולה, והנקבים שרואים דרכם 📋 העתקה

בית שיש לישראל ועובד כוכבים יין בתוכו ונכנס העובד כוכבים וסגר הדלת אחריו במנעול מבפנים שאם בא ישראל ליכנס אינו יכול ליכנס שלא מדעת העובד כוכבים היין אסור (הרא״ש) ואם היו נקבים בדלת שישראל יכול להסתכל ולראות משם כל החביות מותרות בשתיה אפילו הן פתוחות ואם לאו את שיכול לראות דרך שם מותר והשאר אסור בהנאה אפילו חביות סתומות אם שהה כדי שיפתח ויגוף ותגוב (פירוש ויגוף ויעשה מגופה אחרת ופי׳ ותגוב וינגב וייבש) ואפילו היה ישראל דר באותו בית:

סעיף 4 — בית שאין בו אלא יינֵנוּ 📋 העתקה

בית שאין בו אלא יינו של ישראל ונמצא עובד כוכבים בתוכו אם אין הדלת נעול מותר בשתיה ואם הוא נעול במפתח מבפנים אם אינו נתפס כגנב אסור בהנאה ואם הוא נתפס כגנב על הכניסה מותר בשתייה: הגה וי״א דבזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אפילו אינו נתפס כגנב שרי אא״כ יש לחוש שנגעו לשתות ממנו או להנאה אחרת (כך הוא בהגהות אשיר״י פ׳ השוכר ועיין ס״ק ד׳) מיהו אם פי החבית רחב או שהוא בקנקן שיש לחוש שמא נגע בו דרך מתעסק חיישינן (מרדכי פ׳ השוכר ובב״י בשם התוספות ובסמ״ג):

סעיף 5 — חביות בשוק 📋 העתקה

היו בשוק חביות יין ונמצא עובד כוכבים ביניהם אם הוא עובד כוכבים חלש שאימת שופטי העיר עליו ואם ימצאוהו נוגע נתפס כגנב מותר בשתייה ואם לאו אסור בהנאה. (ועיין לקמן סי׳ קכ״ט עוד מדינים אלו):

2. רקע — מניין היסוד של מִירְתַּת

ההבחנה שבסעיף 1 בין ייחוד להפקדה אינה דקדוק לשון : היא ברייתא, המפעילה אותה בגר תושב ותולה את שני הדינים לא בעיר אלא במעשה.

« מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן, וְאֵין מַפְקִידִין אֶצְלוֹ יַיִן, וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל מְיַיחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן וַאֲפִילּוּ בְּעִיר שֶׁרוּבָּהּ גּוֹיִם. » — עבודה זרה ס״ד ע״ב

סעיף 2 בא במישרין ממשנה, הנותנת את הדין בלשונו הקצרה ביותר — אדם עומד בצד היין, ושאלה אחת מכריעה הכל :

« נׇכְרִי שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן, אִם יֵשׁ לוֹ מִלְוָה עָלָיו — אָסוּר, אֵין לוֹ מִלְוָה עָלָיו — מוּתָּר. » — עבודה זרה ס׳ ע״ב

ושמואל הוא שמוסיף את הדיוק שבלעדיו הייתה המשנה חמורה הרבה יותר : המלוה צריכה להיות על אותו יין.

« אָמַר שְׁמוּאֵל: וְהוּא שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִלְוָה עַל אוֹתוֹ יַיִן. » — עבודה זרה ס׳ ע״ב

סעיף 3 הוא מעשה בבלי המועתק כמעט מילה במילה : בית, דלת שנסגרה, וסדק בעץ.

« הָהוּא בֵּיתָא דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּיהּ חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל, עָל גּוֹי אַחְדַּהּ לְדַשָּׁא בְּאַפֵּיהּ, וַהֲוָה בִּיזְעָא בְּדַשָּׁא, אִישְׁתְּכַח גּוֹי דְּקָאֵי בֵּינֵי דַּנֵּי. אֲמַר רָבָא: כֹּל דְּלַהֲדֵי בִּיזְעָא — שְׁרֵי, דְּהַאי גִּיסָא וְהַאי גִּיסָא — אֲסִיר. » — עבודה זרה ע׳ ע״א

והשיעור המודד מה עשוי היה להיעשות בחבית סתומה בא ממקום אחר — ממשנה במי שהיה אוכל על השולחן עמו ויצא :

« חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב. » — עבודה זרה ס״ט ע״ב

הלשון שבסעיפים 4 ו־5 — נתפס עליו כגנב — היא הוראת רבא במעשה אחר, בכרך מבוצר :

« הָהוּא כַּרְכָא דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּיהּ חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל, אִשְׁתְּכַח גּוֹי דַּהֲוָה קָאֵי בֵּינֵי דַּנֵּי. אָמַר רָבָא: אִם נִתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב — חַמְרָא שְׁרֵי, וְאִי לָא — אָסוּר. » — עבודה זרה ס״א ע״ב

והטעם שדלת נעולה חמורה מדלת פתוחה תלוי בפועל ארמי אחד, לאישתמוטי — שיש לו במה להישמט, שיש לו אמתלא :

« הָהוּא בֵּיתָא דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּיהּ חַמְרָא, אִישְׁתְּכַח גּוֹי דַּהֲוָה קָאֵים בֵּי דַנֵּי. אֲמַר רָבָא: אִי אִית לֵיהּ לְאִישְׁתְּמוֹטֵי — חַמְרָא אֲסִיר, וְאִי לָא — חַמְרָא שְׁרֵי. » — עבודה זרה ע׳ ע״א

הרמב״ם נותן לכל זה את הניסוח הצלול ביותר : לעולם אין המנעול שומר את היין, אלא היראה.

« מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ״ם מְפַחֵד תָּמִיד וְאוֹמֵר עַתָּה יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ פִּתְאֹם וְיִמְצָא אוֹתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. » — רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה א

והטור, שהמחבר הולך אחריו מקרוב בסימן זה, פותח במשפט המנהל את סעיף 1 — ונותן את טעם החומרה : אין זה ספק אלא תלייה.

« כל מי שדרכו לנסך אין מייחדין יין אצלו אפילו שעה אחת ואם יחדו אצלו אסור בהנאה שאנו תולין לומר ודאי נסכו » — טור יורה דעה סימן קכ״ח

השאלות הגדולות של הסימן

3. מושגי היסוד של הסימן

4. טבלה מסכמת — מתי היין נשאר מותר, ובאיזו מידה

אין הסימן משיב ״מותר״ או ״אסור״ סתם : הוא משיב בשתי מדרגות — אסור בהנאה, אסור בשתייה בלבד, או מותר. והמכריע הוא תמיד אותו דבר עצמו : האם היה לנכנס מה לירוא ? להלן חמשת הסעיפים פרוסים.

5. הט״ז והש״ך — חמישה קטעי מפתח

שני הפירושים הגדולים הנדפסים סביב השולחן ערוך ביורה דעה הם הט״ז (טורי זהב, רבי דוד הלוי סג״ל, שפ״ו-תכ״ז) והש״ך (שפתי כהן, רבי שבתי הכהן, שפ״א-תכ״ב). על סימן זה כתב הט״ז תשעה סימני קטן והש״ך שלושה עשר — מעט, אך משקלם חריג : כאן הש״ך הוא המכריע למעשה, והוא הופך בשתי נקודות את חומרת הדפוס.

שני קטעי מפתח מן הט״ז

ט״ז ס״ק א — מדוע צירף השולחן ערוך את שני התנאים 📋 העתקה

« וע״כ החמיר הש״ע לאסור בשתיהם ואין היתר אלא בבתינו ולזמן מועט » — ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א

ט״ז ס״ק ה — צריך שיהא ידוע שנעל 📋 העתקה

« דוקא שידוע שנעלו בפנים אבל אם אין ידוע אע״פ שיש מנעול בפנים אין אוסרים מספק » — ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ה

שלושה קטעי מפתח מן הש״ך

ש״ך ס״ק ג — ״אסור בשתיה״ : עד היכן היתר ההנאה 📋 העתקה

« משמע דבהנאה בכל גוונא שרי וכן משמע בב״י אבל הב״ח השיג עליו דלא שרי בהנאה אלא בידוע שלא נגע » — ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ג

ש״ך ס״ק י״א — אינו ירא אלא אם יודע מה הוא מפסיד 📋 העתקה

« והיינו דוקא כשהעובד כוכבים יודע דמגע עובדי כוכבים אסור לישראל ויפסיד יינו בכך » — ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״א

ש״ך ס״ק י״ב — מה פירוש ״נתפס כגנב״ 📋 העתקה

« בכ״מ שהוזכר נתפס כגנב פירושו שאם ימצאוהו יהא נתפס כגנב » — ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״ב

6. הגהות הרמ״א (הגה) — ארבע התערבויות בארבעה סעיפים

הרמ״א מתערב בארבעה מתוך חמשת הסעיפים, ולעולם לא כדי לחלוק : בכל פעם הוא מוסיף את מה שקבע המנהג האשכנזי שבימיו. שתיים מהתערבויות אלו נפתחות במילה הגה (סעיפים 2 ו־4) ; שתי האחרות הן תוספות בסוגריים (סעיפים 1 ו־5).

על סעיף 1 — היתר עקרוני, ונטילתו למעשה

המחבר זה עתה התיר ייחוד אצל מי שאינו עובד עבודת כוכבים. הרמ״א, בשם הרשב״א שהביא הבית יוסף, מעיר שעובדי כוכבים שבארצות הגולה אכן נכנסים בגדר זה — ואף על פי כן אינו מתיר לייחד אצלם יין. זהו טיפוס מובהק של דרך הרמ״א : אין הוא חולק על ההגדרה, הוא מוסר את המנהג. הש״ך (ס״ק ד) מקדיש לשורה זו את אריכותו הגדולה בסימן, להראות שחומרת הרשב״א נובעת משיטתו שלו בדין סתם יינם בזמנו — ועל כן היא לכתחילה, ולאו דווקא בדיעבד.

על סעיף 2 — הראיה נקראת תמיד באותו כיוון

זו ההתערבות המלמדת ביותר. המחבר זיכה את הקצף : אפשר שבא מן הדופן. הרמ״א מוציא מכאן את הכלל הרחב — תולים תמיד בדבר הרגיל — ומראה מיד שהוא עשוי לאסור : סימן שאינו מצוי אלא בפי החבית, או ברזא שנמצאה בידו. הוא דוחה במפורש את הקריאה הנוחה (״המגופה נפלה מאליה״). אין התלייה חסד : היא שיקול של סבירות.

על סעיף 4 — ״בזמן הזה״, והגבול שהוא עצמו מעמיד

ההגהה כבדת המשקל שבסימן. הרמ״א מביא יש אומרים : במקום שאין העובדי כוכבים מנסכין, בטלה החזקה שעליה עמד כל הסעיף, והיין נשאר מותר אף אם לא היה לנכנס מה להפסיד. אך באותו משפט עצמו הוא מעמיד שני גבולות : החשש שנגע לשתות או ליהנות, והמקרה של פי חבית רחב או קנקן, שבו נגיעה מקרית — דֶּרֶךְ מִתְעַסֵּק — עדיין בחשש. כלומר : לא חומרת הכלל השתנתה, אלא מושא החשש.

על סעיף 5 — הציון הפותח את הסימן הבא

שורה אחת, והיא של שיטה : ועיין לקמן סימן קכ״ט · 129 עוד מדינים אלו. סימן קכ״ח · 128 עוסק בעובד כוכבים שנמצא אצל היין ; סימן קכ״ט · 129 יעסוק ביין שהופקד ובישראל היוצא ונכנס. הרמ״א מסמן בכך שהחלוקה בין שני הסימנים היא חלוקת מצבים ולא חלוקת יסודות : היסוד — היראה שמא ייראה — אחד הוא בשניהם.

7. מקרים מעשיים בימינו

מקרה 1 — השליח שנשאר לבדו במרתף

מקרה 2 — מלאי הממושכן אצל נושה

מקרה 3 — חדר קירור שננעל מבפנים

מקרה 4 — הקבלה, הפה הרחב, והיד המפוזרת

מקרה 5 — מה פירוש ״נתפס כגנב״ במדינה שיש בה דין

מקרה 6 — התנאי שהוסיף הש״ך, ותמיד שוכחים אותו

8. סיכום סימן קכ״ח · 128

טבלת זיכרון

שאלות הבנה

להמשך הלימוד