מפסק המחבר והרמ״א, דרך הכרעת הט״ז, הש״ך
והפתחי תשובה, ועד לבקבוק הפתוח שנשאר על שולחננו
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קכ״ח (ה׳ סעיפים)
עם נושאי הכלים: ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה, רמב״ם
⚠ הערת רמה:
רמה זו אינה “דעת הרב”: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מקיף את יורה דעה, ולכן גם לא את סימן קכ״ח.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד קוראים רמה זו. כל קביעה כאן מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה), או בפוסק נקוב ובר־בדיקה (רמב״ם, טור, בית יוסף, גמרא עבודה זרה, תוספות). ביורה דעה אין לא משנה ברורה (שאינה מפרשת אלא אורח חיים) ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה). ושלוש אחרות שהיה מקום לצפות להן כאן אינן מובאות, לפי שאי אפשר לאמתן דווקא על סימן זה: ערוך השולחן, כף החיים ופרי חדש — הטקסט שלהם על סימן קכ״ח אינו נגיש לנו, ואין מצטטים מה שאי אפשר לשוב ולקרוא. סימן קכ״ח קצר — חמישה סעיפים — וכולו עשוי מעשים: אדם נכנס, דלת נסגרה, ויד אחזה בדבר מה. במקום שהשאלה חורגת מן הסימן — הרמה אומרת זאת ועוצרת: ההלכה למעשה עוברת דרך רבך.
דין מקום שיש בו יין ונתיחד עובד כוכבים שמה. ובו ה׳ סעיפים:
עובד כוכבים שנתייחד עם היין אפילו ברשותנו אפילו שעה מועטת אסור בהנאה אבל מי שנודע לנו שאינו עובד עבודת כוכבים מותר לייחד יין אצלו ברשותנו לזמן מועט כגון כדי שילך כדי מיל או יותר אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים ואפילו הודיעו שהוא מפליג אבל אין מפקידין אצלו יין בביתו ואפילו בבתינו אסור אם הוא לזמן מרובה ואם עבר והפקיד אסור בשתיה. (עובדי כוכבים שבחוצה לארץ אע״פ שאינן עובדי עבודת כוכבים מ״מ אין מייחדים יין אצלם) (ב״י בשם הרשב״א):
המעשה היסודי. איש לא ראה דבר. עובד כוכבים נמצא לבדו עם היין — והמחבר פותח בחומרה הגדולה שבסימן: אפילו ברשותנו, אפילו שעה מועטת, היין נאסר בהנאה ולא בשתייה בלבד. אין הסימן שואל מה עשה האיש; הוא שואל מה היה בידו לעשות.
ומיד ההבחנה הראשונה, שהיא עמוד הסימן כולו. אין החומרה הזאת אלא במי שדרכו לנסך. מי שנודע לנו שאינו עובד עבודת כוכבים — מייחדין אצלו יין ברשותנו ולזמן מועט, כדי שילך כדי מיל, ואפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים, ואפילו הודיעו שהישראל מפליג. אבל אין מפקידין אצלו כלל, ואף בבתינו אסור אם הוא לזמן מרובה.
שני דינים, לא אחד. אחוז בציר של הסעיף: מייחדין (להניחו לבדו שעה) ומפקידין (למסור לו לשמירה) אינם שתי מדרגות של דבר אחד. אין הם באים על חשש אחד — ולכן השני נאסר במקום שהראשון הותר.
— שולחן ערוך יורה דעה קכ״ח:א · ספריא יו״ד קכ״ח:א
« כל מי שדרכו לנסך אין מייחדין יין אצלו אפילו שעה אחת ואם יחדו אצלו אסור בהנאה שאנו תולין לומר ודאי נסכו »
— טור יו״ד סימן קכ״ח
« כיון דלא פלח עבודת כוכבים לא נגע ולא מנסך »
— ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק א
« מיהו נראה דהיינו דוקא אם הוא בענין שאין לחוש שנגעו לשתות או להנאה אחרת »
— ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק א
« דטעמא דהפקיד אצלו אסור משום שאנו חוששין שמא החליפו בשלו ושלו ודאי אסור כיון שאינו חושש על מגע עובד כוכבים »
— ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ג
סימן קכ״ח מונה חמישה סעיפים — הוא המניין שהכריז עליו הכותרת (ובו ה׳ סעיפים), והוא גם מספר הקטעים שבטקסט עצמו. החמישה בנויים סדר ברור: תחילה כלל היחוד וההפקדה, ואחריו ארבעה מעשים ההולכים ונפתחים — בית שלעובד כוכבים ענין בו, בית ששניהם מחזיקים בו יין, בית שאין בו אלא יין ישראל, ולבסוף הרחוב.
| סעיף | הנושא | הפסק (מעוגן בלשון) |
|---|---|---|
| א | יחוד והפקדה | עובד כוכבים שנתייחד עם היין, אפילו ברשותנו ואפילו שעה מועטת: אסור בהנאה. אבל מי שנודע לנו שאינו עובד עבודת כוכבים: מייחדין אצלו ברשותנו לזמן מועט — כדי שילך כדי מיל או יותר — אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים, ואפילו הודיעו שהוא מפליג. ואין מפקידין אצלו; ואף בבתינו אסור לזמן מרובה; ואם עבר והפקיד, אסור בשתיה. הגה: עובדי כוכבים שבחוצה לארץ, אף שאינם עובדי עבודת כוכבים, אין מייחדים יין אצלם. |
| ב | הנמצא בבית, והמלוה | יש לו מלוה על אותו יין — אפותיקי או משכון: אסור, ואפילו היה היין חתום בחותם אחד. אין לו מלוה על היין אלא על הישראל: מותר, ואפילו עומד בצדו ממש בכדי פישוט ידים, ואפילו אין שם חותם כלל — מפני שהוא יודע שיפסיד הישראל את יינו והוא ירא ליגע. ואפילו נמצא בידו קצף שדרכו לעלות על פני היין: מותר, שתולין בדופני החבית. הגה: אבל דבר שאינו נמצא אלא על פי החבית — אסור; וכן אם תופס הברזא בידו — היין אסור. |
| ג | יין של שניהם, ונעל במנעול מבפנים | נכנס העובד כוכבים ונעל אחריו במנעול מבפנים, שאין הישראל יכול ליכנס שלא מדעתו: היין אסור. היו נקבים בדלת שהישראל רואה מהם את כל החביות: כולן מותרות בשתייה, ואפילו הן פתוחות. ואם לאו: מה שנראה מותר, והשאר אסור בהנאה — ואפילו חביות סתומות, אם שהה כדי שיפתח ויגוף ותגוב. וכל זה אפילו היה ישראל דר באותו בית. |
| ד | אין בבית אלא יין ישראל | אין הדלת נעול: מותר בשתיה. נעול במפתח מבפנים — אינו נתפס כגנב: אסור בהנאה; נתפס כגנב על הכניסה: מותר בשתייה. הגה: ויש אומרים שבזמן הזה, שאין העובדי כוכבים מנסכין, מותר אף כשאינו נתפס כגנב — אלא אם כן יש לחוש שנגעו לשתות ממנו או להנאה אחרת; ואם פי החבית רחב, או שהוא בקנקן שיש לחוש בו למגע דרך מתעסק, חיישינן. |
| ה | חביות בשוק | היו חביות יין בשוק ונמצא עובד כוכבים ביניהן: אם הוא חלש, ואימת שופטי העיר עליו, ואם ימצאוהו נוגע יהא נתפס כגנב — מותר בשתייה. ואם לאו — אסור בהנאה. והרמ״א מפנה בחתימת הסימן לסימן הבא לשאר דינים אלו. |
אין המחבר נותן דקות אלא כדי שילך כדי מיל, שיעור הילוך מיל. ושיעור המיל עצמו שנוי במחלוקת קדומה בין הפוסקים, ואינו מוכרע בסימן זה. לפיכך אין להמיר כאן את השיעור לדקות. אחוז במבנה — סדר גודל של עשרות דקות לכל היותר, והיתר ההולך וכלה עם הזמן — ואת המספר עצמו שאל את רבך, שיאמר לך כדעת מי נוהגת קהילתך.
« דלענין לכתחלה להפקיד אצלם מחזקינן להו כעובדי עבודת כוכבים »
— ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק א
« אפילו נכרים שבח״ל שאין עובדין כו״ם אלא מעשה אבותיהם בידיהם מכל מקום כיון שהם מנסכין יין לפני כו״ם אין כח בידינו להתיר לייחד אצלם ואפי׳ בדיעבד אסור »
— ב״י יו״ד סימן קכ״ח
« אם כן ה״ה הכא דאם יחדו אצלו שרי בדיעבד כמו גר תושב וישמעאלים אלא דלכתחלה מיהת אסור »
— ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ד
« דדוקא בזמן מועט שרי בדיעבד ודוקא במקום שאין לחוש לנגיעה ולא לשתיה להנאתו »
— פת״ש יו״ד קכ״ח ס״ק א
« אבל היכא דאיכא למיחש דלמא נגע להנאתו כדי לשתות כגון שיש לחבית ברזא בולטת לחוץ שבקל יכול למשוך הברזא ולשתות מהיין יש לאסור כל היין אפילו בדיעבד אפילו יחוד בעלמא לזמן מועט »
— פת״ש יו״ד קכ״ח ס״ק א
זו השורה הניתנת להעברה ישירה יותר מכל הסימן. הצמח צדק מעמיד שני כלים זה מול זה. חבית שפיה מגופה צרה ואין בה ברזא: היה על האיש לטרוח, ואין חושדים בו, וההיתר בדיעבד עומד. חבית שיש לה ברזא בולטת לחוץ, שדי למשכה כדי לשתות: כאן אוסרים את כל היין, אפילו בדיעבד, ואפילו ביחוד בעלמא לזמן מועט. כלומר: כל שהיין נוח יותר להישג יד, כן פוחת כוחה של קוצר השעה. בקבוק פתוח, או סגור בפקק בורג שמסובבים ביד אחת, קרוב הרבה יותר לכלי השני מן הראשון — ובקבוק חתום בפקק שעם שלם, לראשון.
למעשה (סעיף א׳ בכללותו). לכתחילה אין מייחדים יין שאינו מבושל עם עובד כוכבים ואין מפקידים אצלו: בזה הרמ״א מפורש ואין לחפש דרכי עקיפין. בדיעבד יש מחלוקת ממשית — הרשב״א והעטרת זהב אוסרים, הש״ך מתיר — והפתחי תשובה תולה את ההיתר בזמן ובכלי. לפיכך מקרה ממשי נחתך על ארבע עובדות: איזה יין, איזה כלי, כמה זמן, והאם היה טעם לחשוש ששתה ממנו. אסוף אותן, ואחר כך שאל את רבך.
« מפני שמאחר שהוא יודע שיפסיד ישראל יינו הוא ירא ליגע »
— שו״ע יו״ד קכ״ח:ב
« והיינו דוקא כשהעובד כוכבים יודע דמגע עובדי כוכבים אסור לישראל ויפסיד יינו בכך… הא לאו הכי לא שייך מירתת »
— ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״א
« ומיהו ודאי דוקא בבית הפתוח לר״ה וישראלים עברי ברה״ר הא לאו הכי לא מירתת »
— ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ז
« מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ״ם מְפַחֵד תָּמִיד וְאוֹמֵר עַתָּה יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ פִּתְאֹם וְיִמְצָא אוֹתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ »
— רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה א
« הָיָה יַיִן זֶה הַטָּהוֹר שֶׁל עַכּוּ״ם מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים וְשָׁבִים מֻתָּר »
— רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ה
« חַמְרָא שְׁרֵי, אֵימַר מִגַּבַּהּ דְּחָבִיתָא שְׁקַלְתֵּיהּ, וְאַף עַל גַּב דְּלֵיכָּא תּוּ, אֵימַר אִתְרְמוֹיֵי אִתְרְמִי לַהּ »
— עבודה זרה ע׳ ע״ב
« אבל דברים שאינם נמצאים אלא על פי החבית אסור »
— הגה, שו״ע יו״ד קכ״ח:ב
« וכן אם מצא שהעובד כוכבים תופס הברזא בידו היין אסור ולא אמרינן דהברזא מנפשיה נפל והעובד כוכבים הגביהו »
— הגה, שו״ע יו״ד קכ״ח:ב
« משמע כל היין שבחבית ולא מהני כאן היתר דהפסד מרובה דניצוק חיבור »
— ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ג
« ולפי זה לדידן בזמן הזה שרי אף בשתיה במקום הפסד דהוי מגע עובדי כוכבים על ידי דבר אחר שלא בכונה »
— ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ח
למעשה (מה שנמצא בידו). כלל הסימן הוא כלל של תלייה, לא של רחמנות: תולים את הסימן בהסבר הרגיל. רושם שיכול לבוא ממקום אחר אינו מוכיח כלום; חפץ שאינו יכול לבוא אלא מן היין מוכיח הכל. אבל היקף ההוכחה — כל החבית או מה שנגע בלבד; אסור בהנאה או בשתייה בלבד; ומה משנה הפסד ממון מרובה — הוא בדיוק המקום שהט״ז והש״ך אינם אומרים בו דבר אחד. אל תכריע במחלוקת זו לבדך: שאלה לרב היא, והמענה יהיה תלוי גם בשיעור ההפסד.
« כֹּל דְּלַהֲדֵי בִּיזְעָא — שְׁרֵי, דְּהַאי גִּיסָא וְהַאי גִּיסָא — אֲסִיר »
— עבודה זרה ע׳ ע״א
« דוקא שידוע שנעלו בפנים אבל אם אין ידוע אע״פ שיש מנעול בפנים אין אוסרים מספק והיינו ביום אבל בלילה אמרינן מסתמא שנעלו »
— ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ה
« מיהו הא דבעינן שידוע שסגר היינו ביום אבל בלילה מסתמא סגר כשיש לו שייכות בבית ואסור »
— ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י
הסעיף חותם בתיבות שקוראים אותן כפרט והן היפוך גמור: ואפילו היה ישראל דר באותו בית. במקום אחר, דירת ישראל במקום היא המצלת הגדולה — היא היסוד עצמו של הרמב״ם בפרק י״ג. כאן אינה מצילה, והש״ך מבאר מדוע: הואיל ולעובד כוכבים עצמו שייכות בבית, יכול הוא להיות שם בלא שייראה הדבר זר, והנעילה נשארת מוסברת. אין הדירה מגינה אלא על מי שיכול לתפוס בשעת מעשה — לא על מי שננעל מבחוץ.
« חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת אֲסוּרוֹת, סְתוּמוֹת מוּתָּרוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגּוֹף וְתִיגּוֹב »
— עבודה זרה ס״ט ע״ב
« דיכול לישמט ולומר ישן הייתי ולכך לא פתחתי לך »
— ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ו
שלושה יסודות שבסימן אומרים דבר אחד בשלוש צורות. המנעול מבפנים נותן מקום להישמט; חשכת הלילה נותנת; והשייכות בבית נותנת. ומנגד — הדלת הפתוחה, הנקב שבדלת, רשות הרבים ומעבר ישראלים מסלקים אותה. לפני מעשה ממשי, אין השאלה “האם נגע?” אלא: אילו נגע, היה יכול להישמט? כל הסימן בנוי על כך.
« אִם נִתְפָּס עָלָיו כְּגַנָּב — חַמְרָא שְׁרֵי, וְאִי לָא — אָסוּר »
— עבודה זרה ס״א ע״ב
« הָהוּא אוּשְׁפִּיזָא דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּיהּ חַמְרָא דְּיִשְׂרָאֵל, אִישְׁתְּכַח גּוֹי דַּהֲוָה יָתֵיב בֵּי דַנֵּי »
— עבודה זרה ע׳ ע״א
« בכ״מ שהוזכר נתפס כגנב פירושו שאם ימצאוהו יהא נתפס כגנב »
— ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״ב
« פי׳ שאם ימצאהו ישראל יהיה נתפס כדין גנב ע״פ המושל והוא אינו אלם »
— ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ח
« אבל אי נתפס כגנב על הביאה ודאי חמרא שרי »
— תוספות עבודה זרה ס״א ע״ב ד״ה ההוא כרבא
« ואפ״ה שרי בהנאה במקום הפסד בזמן הזה »
— ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״ג
« יין מבושל שלנו שנגע בו העובד כוכבים מותר ומאימתי נקרא מבושל משהרתיח על גבי האש »
— שו״ע יו״ד קכ״ג:ג
« יַיִן מְבֻשָּׁל וְהַשֵּׁכָר… אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת אֶלָּא חוֹתָם אֶחָד בִּלְבַד דַּיּוֹ »
— רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י
אבל אל תמהר להסיק שהמבושל פותר את כל הסימן. הוא מכבה את חשש הנגיעה; אין הוא מכבה מאליו את החשש השלישי שבסעיף א׳, חשש החילוף, שאינו מצריך נגיעה כלל — והוא זה שהש״ך שם ביסוד איסור ההפקדה. בקבוק פתוח על השולחן, אכן: אין לחוש אם היין מבושל. מלאי הנמסר לשבועות לידי אחר — שאלה אחרת היא, ואינה נחתכת כאן. וכן עצם הבירור אם יין פלוני מבושל הוא כמשמעות סימן קכ״ג · 123 — ולא רק מפוסטר — הוא בירור של מציאות ושל פסיקה בת זמננו: רבך משיב עליו, לא התווית שעל הבקבוק.
| המקרה בן זמננו | כלי הסימן | כיוון (לאישור אצל הרב) |
|---|---|---|
| בקבוק פתוח נשאר על השולחן, ויצאו מן החדר לרגע | סעיף ד׳ · הגה סעיף ד׳ | אין הדלת נעולה: רישא דסעיף ד׳ מתירה בשתייה. אלא שמיד מתעורר החצי השני של הגהת הרמ״א — בקבוק פתוח הוא המקרה הטיפוסי של החשש שנגעו לשתות. הבחן אפוא בין היעדרות של שניות לבין היעדרות ממושכת. |
| בקבוק פתוח, ועובד כוכבים נשאר עמו לבדו זמן ניכר | פת״ש ס״ק א · הגה סעיף ד׳ | זהו מקרהו של הצמח צדק: כלי נוח להישג יד, ושוב אין קוצר השעה מגין, והוא אוסר אף בדיעבד. שאלה לרב, והמענה תלוי במשך הזמן ובסבירות שטעם ממנו. |
| בקבוק חתום, שהפקק והכיסוי שלמים | סעיף ג׳ · פת״ש ס״ק א | זהו דין חביות סתומות: החשש נופל כל זמן שלא הספיק הזמן לפתוח ולהחזיר בלא שייראה. סימן ק״ל · 130 עוסק בפירוש במספר החותמות הנדרש. |
| העוזרת לבדה במטבח, ובקבוק פתוח על השיש | סעיף ד׳ · ש״ך ס״ק י״א · פת״ש ס״ק א | אין דלת נעולה, ואין זה המקרה החמור שבסימן; אבל גם אין מירתת מאליו — הש״ך מצריך שתדע שנגיעה מפסידה את היין, ובימינו כמעט שאין הדבר כן. הכל תלוי אפוא בחשש הלגימה. ביין מבושל השאלה אינה מתעוררת. |
| השליח, בעל המלאכה או הטכנאי השוהה דקות מספר | סעיף ב׳ · ש״ך ס״ק ז | סעיף ב׳ רחב מאוד: אף עומד בצד הבקבוקים בכדי פישוט ידים ובלא חותם כלל — מותר; ובלבד שיהא המקום מן המקומות שאפשר להיראות בהם, ושיהא לאיש טעם להימנע. הב״ח, כמובא בש״ך, מצריך מקום פתוח למעבר. |
| עובד שחייבים לו ממון, או שיש לו ענין במלאי | סעיף ב׳ | הבחנת הסעיף מדויקת: מלוה על היין עצמו (משכון, שעבוד) מסלקת את המירתת ואוסרת — ואפילו בחותם. מלוה על בעל הבית, ואפילו הגיע זמנה, אינה פוגמת. |
| מרתף או מחסן משותף, ששכן שאינו יהודי מאחסן בו אף הוא יין | סעיף ג׳ · ש״ך ס״ק י | זהו סעיף ג׳ כלשונו. נוכחותו שם כדין, ולפיכך אין מונע ממנו לנעול, ובלילה מסתמא נעל. וזהו המקרה שבו תיבת “ואפילו היה ישראל דר באותו בית” אינה מצילה. |
| מלאי הנמסר לשבועות אחדות לידי אדם שאינו יהודי | סעיף א׳ · ש״ך ס״ק ג | שוב אין זה יחוד אלא מפקיד, והדין חמור יותר: אין החשש נגיעה אלא חילוף. סימן ק״ל · 130 נותן את החותמות המשיבות על כך. |
| חדר בבית מלון, ובקבוק שנשאר בחדר | סעיף ד׳ · עבודה זרה ע׳ ע״א | הגמרא עוסקת במקרה זה ממש — האכסניה — והשולחן ערוך מוציא ממנו את סעיף ד׳. חדר שאנשי הצוות נכנסים אליו כדין אינו פריצה; והשאלה חוזרת להיות שאלת חשש הלגימה והכלי. |
| במסעדה: מלצר שאינו יהודי פותח את הבקבוק או מוזג ממנו | מחוץ לסימן קכ״ח | סימן קכ״ח עוסק במי שנשאר לבדו, לא במי שמוזג: מזיגה היא נגיעה ידועה, ומקומה בסימנים קכ״ד · 124 וקכ״ה · 125. ואם היין מבושל, כבר השיב סימן קכ״ג · 123. |
| אולם פתוח, תנועה של אנשים, נכנסים ויוצאים | סעיף ב׳ · ש״ך ס״ק ז · רמב״ם י״ג:ה | זהו המצב הנוח שבסימן: מקום פתוח, מעבר, ואי אפשרות להתייחד. הרמב״ם עוסק בו בפירוש, והב״ח עושה אותו תנאי למירתת. |
| מצאו את חולץ הפקקים, או את הפקק, בידו של עובד כוכבים | הגה סעיף ב׳ · ט״ז ס״ק ג · ש״ך ס״ק ח | זו ברזא של הרמ״א: חפץ שאינו יכול לבוא אלא מן הבקבוק שוב אין תולין אותו במקרה. הט״ז מרחיב את האיסור על כל התוכן; הש״ך מגדיר את המגע מחדש ומקל במקום הפסד. ההפרש ביניהם ממשי — שאלה לרב. |
| נמצא רושם, טיפה או קצף, בידו או על השולחן | סעיף ב׳ · עבודה זרה ע׳ ע״ב | כלל של תלייה: אם הרושם יכול לבוא מן הדופן או מן המקרה — תולין בו והיין מותר. אם אינו יכול לבוא אלא מבפנים — שוב אין תולין. |
| עובד כוכבים נמצא בחדר שנעל אותו במפתח מבפנים | סעיף ג׳ · סעיף ד׳ · ט״ז ס״ק ה | תחילה יש לברר שאכן נעל — הט״ז מסרב לאסור על סמך קיומו של מנעול בלבד. ורק אחר כך: היתה לו שייכות במקום (סעיף ג׳) או לא (סעיף ד׳)? ובלילה החזקה מתהפכת. |
| ארגזי יין על רציף, במחסן פתוח או באזור פריקה | סעיף ה׳ · ט״ז ס״ק ח | זהו סעיף ה׳: לא דלת ולא חותם אלא דין המקום בלבד. הסימן הוא הנגיעה ולא הכניסה, והמסקנה השלילית אוסרת בהנאה — ואין זו אפוא קולא כברירת מחדל. |
| יין מבושל בכל המצבים שלמעלה | שו״ע יו״ד קכ״ג:ג | אין לחשש הנגיעה במה לתפוס, ומעשי הסימן מאבדים את מנועם. נשארת, בהפקדה ארוכה, שאלת החילוף הנפרדת — ושאלת המציאות: האם יין זה מבושל כמשמעות סימן קכ״ג · 123? |
למעשה. קודם שתשאל, אסוף את העובדות שהסימן תובע, בסדר הזה: איזה יין (מבושל או לא) ; איזה כלי (חתום, סתום, פתוח, פיו רחב, יש בו ברזא) ; כמה זמן ; היכן (ברשותנו או ברשותו, פתוח למעבר או סגור) ; מי (יש לו שייכות במקום, מלוה, ענין) ; מה היה עלול לסכן (היה נתפס, ידע שהוא מפסיד את היין) ; ומה נמצא (כלום, רושם, חפץ). בשבעה אלה נעשית השאלה ראויה לשאלה. בלעדיהם לא תשיב שום טבלה — ועמהם, רבך הוא המשיב.
| השאלה | המידה (למעשה) | המקור |
|---|---|---|
| נתייחד עם היין, והאיש עובד עבודת כוכבים | אסור בהנאה, אף ברשותנו ואף שעה מועטת | שו״ע יו״ד קכ״ח:א ; טור יו״ד סימן קכ״ח |
| אינו עובד עבודת כוכבים, ברשותנו, לזמן מועט | מותר | שו״ע יו״ד קכ״ח:א ; ש״ך ס״ק א |
| שיעור “זמן מועט” | כדי שילך כדי מיל — ושיעור המיל שנוי במחלוקת: שאלה לרב | שו״ע יו״ד קכ״ח:א |
| ואפילו הודיעו שהוא מפליג | מותר גם אז | שו״ע יו״ד קכ״ח:א |
| הפקדה בביתו | אסור | שו״ע יו״ד קכ״ח:א |
| הפקדה לזמן מרובה, ואפילו בבתינו | אסור ; ואפילו בעיר שרובה ישראל | שו״ע יו״ד קכ״ח:א ; ש״ך ס״ק ב |
| עבר והפקיד | אסור בשתיה ; והב״ח, כמובא בש״ך, אוסר אף בהנאה | שו״ע יו״ד קכ״ח:א ; ש״ך ס״ק ג |
| אומות שבחוצה לארץ | לכתחילה אין מייחדים אצלן יין | הגה יו״ד קכ״ח:א ; ב״י בשם הרשב״א |
| ובדיעבד באותו מקרה | הרשב״א והעטרת זהב אוסרים ; הש״ך מתיר | ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ד |
| תנאי ההיתר בדיעבד | זמן מועט וגם כלי שאינו נוח להישג יד | פת״ש יו״ד קכ״ח ס״ק א |
| חבית שיש לה ברזא בולטת, שנוח למשכה | כל היין אסור, אף בדיעבד, ואף ביחוד מועט | פת״ש יו״ד קכ״ח ס״ק א |
| מלוה על היין עצמו (אפותיקי, משכון) | אסור, ואפילו בחותם אחד | שו״ע יו״ד קכ״ח:ב |
| מלוה על הבעלים בלבד | מותר, ואף בכדי פישוט ידים ובלא חותם | שו״ע יו״ד קכ״ח:ב |
| תנאי המירתת | שידע שנגיעתו מפסידה את היין | ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״א |
| תנאי שני למירתת | מקום פתוח למעבר — שאם לא כן אינו ירא מאיש | ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק ז |
| קצף שנמצא בידו | מותר — תולין בדופני החבית | שו״ע יו״ד קכ״ח:ב ; עבודה זרה ע׳ ע״ב |
| דבר שאינו נמצא אלא על פי החבית | אסור | הגה יו״ד קכ״ח:ב |
| ברזא תפוסה בידו | אסור ; הט״ז מרחיב לכל החבית, הש״ך מקל במקום הפסד | הגה יו״ד קכ״ח:ב ; ט״ז ס״ק ג ; ש״ך ס״ק ח |
| יין של שניהם, ונעל מבפנים | אסור | שו״ע יו״ד קכ״ח:ג ; עבודה זרה ע׳ ע״א |
| נקבים שרואים מהם את כל החביות | כולן מותרות בשתייה, ואף פתוחות | שו״ע יו״ד קכ״ח:ג |
| נקבים חלקיים | הנראה מותר ; והשאר אסור בהנאה | שו״ע יו״ד קכ״ח:ג |
| חביות סתומות מחוץ לשדה הראייה | אסורות אם שהה כדי שיפתח ויגוף ותגוב | שו״ע יו״ד קכ״ח:ג ; עבודה זרה ס״ט ע״ב |
| מפני מה אין החותם מספיק | שיכול להישמט ולומר ישן היה | ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ו |
| האם צריך לדעת שנעל? | כן — ואין אוסרים מספק | ט״ז יו״ד קכ״ח ס״ק ה |
| בלילה | מסתמא נעל ; והנקבים שוב אינם מועילים | ט״ז ס״ק ה ; ש״ך ס״ק י |
| ישראל דר באותו בית | אינו מציל, כשיש לעובד כוכבים שייכות במקום | שו״ע יו״ד קכ״ח:ג ; ש״ך ס״ק י |
| אין בבית אלא יין ישראל, והדלת אינה נעולה | מותר בשתייה | שו״ע יו״ד קכ״ח:ד |
| נעולה, ואינו נתפס כגנב | אסור בהנאה | שו״ע יו״ד קכ״ח:ד |
| נעולה, ונתפס כגנב על הכניסה | מותר בשתייה | שו״ע יו״ד קכ״ח:ד ; עבודה זרה ס״א ע״ב |
| משמעות “נתפס כגנב” | לשון תנאי: אם ימצאוהו יהא נתפס — בדין המקום, ואינו אלם | ש״ך ס״ק י״ב ; ט״ז ס״ק ח |
| נתפס על הכניסה או על הנגיעה | מחלוקת ראשונים ; והמחבר כתב “על הכניסה” | ט״ז ס״ק ט ; תוספות עבודה זרה ס״א ע״ב |
| בזמן הזה, כשאינו נתפס כגנב | מותר — חשש הניסוך אינו במקומו | הגה יו״ד קכ״ח:ד |
| היוצא מן ההיתר הזה | כשיש לחוש שנגעו לשתות או להנאה אחרת | הגה יו״ד קכ״ח:ד ; ש״ך ס״ק א |
| פי חבית רחב, או כלי שיש בו חשש מגע דרך מתעסק | חיישינן | הגה יו״ד קכ״ח:ד |
| ואף על פי כן, במקום הפסד | ההנאה מותרת בזמן הזה | ש״ך יו״ד קכ״ח ס״ק י״ג |
| חביות בשוק, והאיש חלש ותחת דין המקום | מותר בשתייה | שו״ע יו״ד קכ״ח:ה |
| חביות בשוק, והאיש אלם או שאין דין המקום עליו | אסור בהנאה | שו״ע יו״ד קכ״ח:ה ; ט״ז ס״ק ח |
| יין מבושל שנגע בו עובד כוכבים | מותר — אין לחשש הנגיעה במה לתפוס | שו״ע יו״ד קכ״ג:ג |
| יין מבושל המופקד ביד עובד כוכבים | די בחותם אחד | רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י |
| המשך דיני הסימן | הרמ״א מפנה בחתימת הסימן לסימן קכ״ט · 129 ; והחותמות בסימן ק״ל · 130 | שו״ע יו״ד קכ״ח:ה |
| הפוסק | התרומה המכרעת (מעוגנת בטקסט) |
|---|---|
| המחבר (ה׳ סעיפים) | ס״א: כלל היחוד וכלל ההפקדה, תיבת “ברשותנו”, שיעור המיל, ודין הדיעבד האסור בשתיה ; ס״ב: המלוה על היין, המירתת, והקצף ; ס״ג: המנעול מבפנים, הנקבים שבדלת, שיעור הזמן, ותיבת “ואפילו היה ישראל דר באותו בית” ; ס״ד: שלושת מצבי הדלת ודין נתפס כגנב ; ס״ה: השוק, חולשת האיש ודין המקום. |
| הרמ״א (הגה על ס״א, ס״ב, ס״ד) | ס״א: אומות שבחוצה לארץ, בשם הרשב״א כמובא בבית יוסף. ס״ב: דבר שאינו נמצא אלא על פי החבית ; הברזא התפוסה ביד ; והכלל הגדול — תולין תמיד בדבר הרגיל. ס״ד: ההגהה הגדולה של זמננו — אין צריך נתפס כגנב, אלא אם כן יש לחוש שנגעו לשתות או להנאה אחרת ; ותיבות פי חבית רחב והמגע דרך מתעסק. |
| ט״ז (טורי זהב, ט׳ ס״ק) | ס״ק א: שני הפירושים בהבדל שבין יחוד להפקדה (זמן / מקום), ומדוע מחזיקים אותם כעובדי עבודת כוכבים לענין הפקדה לכתחילה ; ס״ק ג: הברזא אוסרת את כל החבית, ואין היתר הפסד מרובה נוהג בה ; ס״ק ה: צריך לדעת שנעל, והיפוך החזקה בלילה ; ס״ק ו: יכול להישמט ולומר ישן הייתי ; ס״ק ז: שיעור הזמן מופנה לסימן קכ״ט · 129 ; ס״ק ח: הגדרת נתפס כגנב הלכה למעשה ; ס״ק ט: מחלוקת ר״י ורש״י בכניסה ובנגיעה. |
| ש״ך (שפתי כהן, י״ג ס״ק) | ס״ק א: מיהו “שאינו עובד עבודת כוכבים”, טעם ההיתר, וגבולו — שאינו מכסה את חשש הלגימה ; ס״ק ב: ההפקדה אסורה אף בעיר שרובה ישראל ; ס״ק ג: חשש ההפקדה הוא חשש חילוף, והב״ח אוסר אף בהנאה ; ס״ק ד: הדיון הגדול בדיעבד, והראיה מסעיף ד׳ ; ס״ק ו: חותם אחד וההפניה לסימן ק״ל · 130 ; ס״ק ז: הב״ח — צריך מקום פתוח למעבר ; ס״ק ח: הברזא היא מגע על ידי דבר אחר שלא בכוונה, ומקילים בו במקום הפסד ; ס״ק י: חזקת הלילה, ושהנקבים אינם מועילים בלילה ; ס״ק י״א: המירתת מצריך ידיעה ; ס״ק י״ב: פירוש נתפס כגנב ; ס״ק י״ג: ההנאה מותרת במקום הפסד. |
| פתחי תשובה (ס״ק א) | על הגהת הרמ״א בסעיף א׳: הצמח צדק מעמיד שני תנאים להיתר הדיעבד — זמן מועט וגם העדר חשש נגיעה ולגימה — ואחריהם המקרה ההפוך, חבית שיש לה ברזא בולטת, שבו אוסרים הכל אף בדיעבד ואף ביחוד מועט. זהו המקור הניתן להעברה ישירה יותר מכולם אל בקבוקי ימינו. |
| רמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג) | הלכה א: מנוע הסימן קודם זמנו — מי שמפחד שיכנסו עליו פתאום אינו נוגע ; הלכה ב: יצא ולא סגר, או שהניח המפתח ביד עובד כוכבים ; הלכה ה: רשות הרבים ומעבר ישראל ; הלכה י: היין המבושל די לו בחותם אחד. |
| גמרא וראשונים | עבודה זרה ס״א ע״ב: הכרך וסימן נתפס כגנב ; עבודה זרה ס״ט ע״ב: חביות פתוחות וסתומות ושיעור הזמן ; עבודה זרה ע׳ ע״א: הנקב שבדלת, האכסניה, ומי שיש לו להישמט ; עבודה זרה ע׳ ע״ב: הקצף שביד ; תוספות שם: נתפס על הביאה עדיף על נתפס על הנגיעה ; טור ובית יוסף: שלד הסימן ושיטת הרשב״א. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קכ״ח · ♥ תמיכה