מפסק המחבר והרמ״א, דרך הכרעת הט״ז, הש״ך
והפתחי תשובה, ועד לבקבוק החתום שאנו שולחים ביד שליח
הנושא:
שולחן ערוך יורה דעה סימן ק״ל (י׳ סעיפים)
עם נושאי הכלים: ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה, טור, בית יוסף, רמב״ם
⚠ הערת רמה:
רמה זו אינה “דעת הרב”: שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מקיף את יורה דעה, ולכן גם לא את סימן ק״ל.
זוהי רמה של פסיקה מעשית: מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד קוראים רמה זו. כל קביעה כאן מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ט״ז, ש״ך, פתחי תשובה), או בפוסק נקוב ובר־בדיקה (רמב״ם, טור, בית יוסף, גמרא עבודה זרה). ביורה דעה אין לא משנה ברורה (שאינה מפרשת אלא אורח חיים) ולא שולחן ערוך הרב / דעת הרב (אדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה). ערוך השולחן אינו מובא כאן: הטקסט שלו על סימן זה אינו נגיש לנו, ואין מצטטים מה שאי אפשר לאמת; וכן הדבר בכף החיים ובפרי חדש על סימן זה. ודבר אחד יש לומר בפתח, שהוא המפתח לכל השאר: אריזת התעשייה אינה בשום סעיף. הסימן נותן קנה מידה ודוגמאות שכנגד, לא רשימת מוצרים. רמה זו בונה מחדש את קנה המידה ועוצרת במקום שהטקסט עוצר: לבקבוק ממשי, לקרטון ממשי, לחותם ממשי — רב צריך לראות את האריזה.
דיני חתימת היין. ובו י׳ סעיפים:
מותר להפקיד ולשלוח יין ביד עובד כוכבים אם הוא חתום בחותם בתוך חותם או מפתח וחותם והני מילי בחבית של חרס אבל לא בחבית של עץ מפני שיכולין להוציא יין מבין הנסרים ולא ירגישו וכל שכן בנודות שבקל יכולים להוציא יין מבין התפירות ואין להם תקנה אלא שיכניס כל החבית של עץ או כל הנאד בשק שאין בו תפירה מבחוץ ויחתום פי השק: הגה ויש מתירין אפילו בחבית של עץ ואין חוששין שמא יוציא בין הנסרים (מרדכי ריש פרק א״מ וב״י בשם ס״ה וסמ״ג ורשב״א ובא״ו הארוך) וכן נוהגים ובלבד שיזהר שיהא המגופה נסתם כראוי וכן שלא יהיה שם ברזא רק יחתוך כל הברזות וישים עור על המגופה והברזא קבוע במסמרות ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזות שאם יגביה העובד כוכבים העור לא ידע לחזור ולכוון העור כבתחילה (מרדכי פר״י וב״י בשם תוס׳) ואם מצא סכין בחבית שהוציא יין בין הנסרים ע״ל סי׳ קכ״ד:
המקרה היסודי. מותר להפקיד יין ביד עובד כוכבים, ומותר לשלוח על ידו — בתנאי אחד: שיהא הכלי חתום בחותם בתוך חותם, או במפתח וחותם. אין המחבר דורש שיעמוד אדם וישמור; הוא דורש שהחפץ עצמו יעשה את הפתיחה ניכרת.
ומיד הגבול, והוא גבול חומרי. כל זה בחבית של חרס. לא בחבית של עץ: שמוציאין ממנה יין מבין הנסרים ואין מרגישין — והחותם, שהוא למעלה, לא מנע דבר. וכל שכן בנודות של עור, שמוציאין מבין התפירות. ואין להם תקנה אלא להכניס את החבית כולה או הנאד כולו לשק שאין בו תפירה מבחוץ, ולחתום את פי השק.
הרמ״א מקל, ונותן שיטת עבודה. יש מתירין אפילו בחבית של עץ ואין חוששין שיוציא מבין הנסרים — וכן נוהגים. ובשלושה תנאים: שתהא המגופה סתומה כראוי; שלא תהא שם ברזא — שיחתוך את כל הברזות; ושישים עור על המגופה, והברזא קבועה במסמרות, ויכתוב אותיות חציין על העור וחציין על הברזות, שאם יגביה העובד כוכבים את העור לא ידע לכוונו כבתחילה. אותה שורה עצמה היא כל הסימן: אין החותם מה שסוגר, אלא מה שאי אפשר להחזירו כמות שהיה.
— שולחן ערוך יורה דעה ק״ל:א · ספריא יו״ד ק״ל:א
« דאי משום איסוכי לא מנסכי ליה אי משום איחלופי כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף »
— ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ז
« הַכֹּל מִשְׁתַּמֵּר בְּחוֹתָם אֶחָד, חוּץ מִן הַיַּיִן שֶׁאֵין מִשְׁתַּמֵּר בְּחוֹתָם אֶחָד »
— עבודה זרה ל״א ע״א
« מֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לְהַפְקִיד יֵינוֹ בִּכְלִי סָתוּם בְּיַד עַכּוּ״ם וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בּוֹ שְׁנֵי סִימָנִין »
— רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ח
« ולענין הלכה כיון דבה״ג והרי״ף והרמב״ם והרשב״א סוברים שצריך חותם בתוך חותם או מפתח וחותם הכי נקטינן »
— בית יוסף יורה דעה סימן ק״ל
סימן ק״ל מונה עשרה סעיפים — הוא המניין שהכותרת מכריזה עליו (ובו י׳ סעיפים), והוא גם המניין הממשי של הטקסט, בלא סטייה. בניינו ברור: סעיפים א׳–ג׳ מעמידים את הכלל ושלושת משטריו; סעיפים ד׳–ז׳ מגדירים מבחינה טכנית מהו חותם; סעיף ח׳ דן בחותם שנמצא; וסעיפים ט׳–י׳ עוזבים את הכלי ועוברים אל המקום.
| סעיף | הנושא | הפסק (מעוגן בלשון) |
|---|---|---|
| א | להפקיד ולשלוח יין | מותר בחותם בתוך חותם או במפתח וחותם. ודווקא בחבית של חרס: לא בחבית של עץ, שמוציאין מבין הנסרים, וכל שכן בנאד, שמוציאין מבין התפירות — ותקנתם להכניס הכל לשק שאין בו תפירה מבחוץ ולחתום את פיו. רמ״א: יש מתירין אפילו בעץ, וכן נוהגים — ובלבד שתהא המגופה סתומה כראוי, שיחתוך את כל הברזות, ושיכתוב אותיות חציין על העור שעל המגופה וחציין על הברזות. |
| ב | חותם אחד | אסור בשתיה ומותר בהנאה — והוא שייחד לו קרן זוית. רמ״א: יש שכתבו שבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד; ואין צריך להכיר את חותמו אלא אם כן רואה שהוא מקולקל, ואז אסור — אבל אין צריך לבדוק, וכן נוהגין להקל. |
| ג | יין מבושל, מעורב וחומץ | יין מבושל שלנו, יין שלנו שעורב בדברים אחרים (דבש, שמן) וחומץ שלנו — מותר להפקידם ביד עובד כוכבים בחותם אחד. |
| ד | מהו חותם בתוך חותם | כיסוי שאינו מהודק כדרך שסותמין כל אדם, וטיחה בטיט — חותם אחד. כלי מהודק, וטיחה עליו מלמעלה — חותם בתוך חותם. צר את פי הנאד — חותם אחד; הפך את פיו לתוכו וצר עליו — חותם בתוך חותם. וכל שינוי מדרך כל אדם הרי הוא כחותם אחד, והטיחה או הקשירה חותם שני. |
| ה | שני קשרים משונים | הרי הם כשני חותמות. |
| ו | אותיות ודפוסים | שתי אותיות כשני חותמות. אבל דפוס, אף שיש בו כמה אותיות, אינו אלא כחותם אחד, כיון שקובעין אותם בבת אחת. ובמקום שמצויים יודעי כתיבה — אין הכתב סימן אלא למי שמכיר את הכתב. |
| ז | מפתח וחותם | מפתח וחותם אחד הרי הם כשני חותמות. |
| ח | החותם שנמצא | חתמו בשני חותמות, חזר עליו ולא הכירו, או שמצאו סתור — אסור. רמ״א: דווקא כשרואים שנסתר בכוונה על ידי אדם; ואם יש לתלות בקלקול מאליו, בבהמה או בתינוקת — מותר בדיעבד; ואף בכוונה, יש להתיר אם ישראל יוצא ונכנס תמיד. והמקבל אינו צריך לחזור אחריו אלא אם כן הודיעוהו שהוא חתום בשני חותמות — ונכון להודיעו צורת החותם. רמ״א: אם כתב אותיות אין צריך להודיע. והעובד כוכבים האומר שנגע ביין בשעה שהידק את החבית המטפטפת — אינו נאמן לאסור. |
| ט | בית שנקנה או נשכר בחצר עובד כוכבים | אם ישראל דר באותה חצר — מותר אף בלא חותם ומפתח, ואף אם העובד כוכבים דר שם. אינו דר שם: מותר אם המפתח והחותם ביד ישראל; ואם לאו — אסור כשהעובד כוכבים דר בחצר; ואם אינו דר בה — מותר, אלא אם כן נמצא עומד בצד היין. |
| י | חצרו של ישראל | שם אין צריך לא מפתח ולא חותם, אף שעובד כוכבים דר באותה חצר ואין ישראל דר בה, ואף שנמצא עומד בצד היין — שהרי נתפס עליו כגנב. והני מילי ביום; בלילה אסור. רמ״א: חילוק זה של יום ולילה אינו אלא כאן, שיש לעובד כוכבים שייכות בחצר והוא נועלה בלילה; ואף ביום, אם נעל ואין חור או סדק שיכולין לראות בו את היין — אסור. |
« אַגָּנָא דְּפוּמָּא דְּחָבִיתָא שְׁרִיקָא וַחֲתִימָא — הָוֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם, וְאִי לָא — לָא »
— עבודה זרה ל״א ע״א
« נוֹד בְּדִיסַקַּיָּא, חֲתִימַת פִּיו לְמַטָּה — הָוֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם, פִּיו לְמַעְלָה — לָא הָוֵי חוֹתָם בְּתוֹךְ חוֹתָם »
— עבודה זרה ל״א ע״א
« אבל בלא יבישה נראה דלא הוי חותם דבקלות מאד יכול להסיר הטיט הלח ולתת אחר במקומו »
— ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז
« דקשר שעושין בעלמא ודאי אין טורח כלל להתירה אלא ודאי קשר משונה בעינן »
— ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ח
שלושה דברים בסעיף זה, ושלושתם נוגעים ישירות לתוויות שלנו. (א) שתי אותיות כתובות הרי הן כשני חותמות — שהעתקתן המדויקת דורשת טורח שהמזייף לא ייטול על עצמו. (ב) אבל דפוס — הדפוסים — אף אם הוא מלא אותיות, אינו אלא חותם אחד, כיון שקובעין אותם בבת אחת: מה שנקבע במעשה אחד נקבע שוב במעשה אחד, ואין מניין האותיות משנה. (ג) ובמקום שהכתיבה שכיחה, אין הכתב סימן אלא למי שמכיר אותו כתב עצמו. הבית יוסף נותן את שני המקורות — הרשב״א בתשובה לענין הדפוסים, והרא״ה לגבול השני:
« וכתב הרשב״א בתשובה הדפוסים אף ע״פ שיש בהם כמה אותיות לא חשיבי אלא כחותם א׳ כיון שקובעים אותם בבת אחת »
— בית יוסף יורה דעה סימן ק״ל
« וכתוב בא״ח בשם הרא״ה במקום שמצויים מומרים ונכרים שיודעים לכתוב אין כתב סימן אלא למי שמכיר הכתב »
— בית יוסף יורה דעה סימן ק״ל
« עכשיו נוהגים שלא להתיר לשלוח יין כלל בחבית של עץ מעיר לעיר אם לא ע״י נאמן ישראל שומר ביום ובלילה »
— ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק א
« כי שכיח שהעובדי כוכבים נוקבים במקדח קטן או בסכין בין הנסרים ומוציאין יין בגניבה ואין לשנות להקל כלל »
— ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק א
הש״ך מבחין בזהירות. העור, האותיות והחשוקים — לרווחא דמילתא, לרווח ולא לעיכוב: « דדין זה לאו לעיכובא אלא לרווחא דמילתא אבל בדיעבד הדבר ברור דסגי בחותם א׳ אף בחבית של עץ » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ב). אבל הברזא שלא נחתכה מפילה הכל, ואף בדיעבד: « מיהו אם לא חתך הברזות אף דיעבד אסור דהא בקל יכול להוציא הברזא ולהמשיך יין » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ב). ברז שנשאר על הכלי אינו חיסרון בחותם: הוא פתח שני. והט״ז מוסיף רק שבדיעבד, אם הטיט נתייבש סביב הברזא, יש להתיר בהפסד מרובה: « זהו לכתחלה אבל בדיעבד אם טח בטיט ונתייבש סביב הברזא גם כן מותר בהפסד מרובה » (ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ג).
« ונ״ל הא דאין לחוש בזה שמכסה כולו בחשוקים שמא יוציא היין מבין החשוקים דהא עיקר האיסור משום שבשעת הסתימה נוגע בו »
— ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ב
« גם במהרי״ל ראיתי שמחלק בין נקב דק ובין נקב רחב קצת שבשעה שסותם העובד כוכבים את הנקב יש לחוש שנכנס מן בשר אצבעו בפנים ואוסר »
— ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ב
הערת נוסח, ללומד. הש״ך מעיר בס״ק ג שהמראה־מקום שבסוף סעיף א׳ נדפס אצלו כסימן קכ״ח · 128, ושטעות סופר היא, וצריך לומר קכ״ד · 124. ונוסחנו הנדפס היום גורס קכ״ד · 124 — תיקונו של הש״ך נכנס אל הדפוס. זו תזכורת טובה למהותו של מראה מקום בטקסט מסור: בודקים אותו, ואין מעתיקים אותו בעיניים עצומות.
« דאז הוה כחצרו של ישראל משום הכי מותר בהנאה »
— ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ד
הרמ״א מוסיף שלוש קולות משורשרות, ומהן חיה ההלכה למעשה. (א) « ויש שכתבו דבדיעבד יש להתיר אפילו בחותם אחד » (רמ״א יו״ד ק״ל:ב) — בדיעבד חותם אחד מתיר אף בשתיה. (ב) « ואין צריך להכיר חותמו אלא אם כן רואה שחותמו מקולקל אז אסור » (רמ״א יו״ד ק״ל:ב) — אין חובה להכיר את חותמו; רק חותם שנראה מקולקל אוסר. (ג) ואף לבדוק אין צריך: אבל אין צריך לבדוק אחר זה וכן נוהגין להקל. ונזכור את הסדר: החומרה היא בראש, בדרך החתימה; והקולא היא בסוף, בדרך הקבלה.
« דוקא בחותם אבל סתומות במגופה לא הוי בדיעבד כחותם אחד אלא במקום הפסד מרובה »
— ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ד
« וְכָל שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים שֶׁהִפְקִידוֹ בְּיַד עַכּוּ״ם אֵינוֹ צָרִיךְ שְׁנֵי חוֹתָמוֹת אֶלָּא חוֹתָם אֶחָד בִּלְבַד דַּיּוֹ »
— רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה י
« ומשמע דאפילו יש בכלי שום נקב שיוכל לשתות ממנו אם אינו גדול שיוכל להריק בו יין לתוך הכלים שרי »
— ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ז
זו ההבחנה שהטור מעמיד בלב הסימן, והיא מכריעה את כל דין המשלוח למעשה. כשאני מפקיד את ייני ביד עובד כוכבים, אני עתיד לקחתו בעצמי: הוא יודע שאשוב ואראה את חותמי, ולפיכך מירתת — מתיירא, ואינו מזייף. וכששולח אני אותו לאדם אחר, הפותח אינו מכיר את חותמי: הפחד נופל, וצריך שני חותמות.
« ויש מחלקין בין להפקיד בידו ובין לשלוח על ידו דודאי להפקיד בידו שרי בחותם א׳ מפני שעתיד לראות חותמו ומירתת נכרי ולא מזייף »
— טור יורה דעה סימן ק״ל
« ואפילו לפי זה אם הודיע לחבירו צורת החותם וגם הודיע לנכרי שהודיע לחבירו מירתת נכרי וסגי בחותם אחד »
— טור יורה דעה סימן ק״ל
« ודוקא אם רואים שנסתר בכוונה ע״י אדם אבל במקום שיכולים לתלות שנסתר ונתקלקל מעצמו או ע״י בהמה או תינוקת שלא בכוונה מותר בדיעבד »
— הגה יו״ד ק״ל:ח
« ואפילו אם נתקלקל בכוונה יש להתיר אם ישראל יוצא ונכנס תמיד »
— הגה יו״ד ק״ל:ח
« היינו במקום שיש לתלות שהעובד כוכבים לא הרגיש ולא ידע כלל שנסתר החותם אבל בנ״ד שהעובד כוכבים ידע שנסתר אפילו אם נאמינו שנסתר באונס הרי אח״כ היין ברשותו מונח והוי כמפקיד אצל עובד כוכבים בלי חותם »
— פתחי תשובה יו״ד ק״ל ס״ק ב
« מיהו היינו דוקא בשולח עם העובד כוכבים ממקום למקום ובדרך נתקלקל אבל הפקיד אצל העובד כוכבים ויהודי המפקיד מצוי בכאן ויכול העובד כוכבים להגיד לו אמרינן מסתמא תיכף הגיד לו »
— פתחי תשובה יו״ד ק״ל ס״ק ב
וקראו את שורתו האחרונה של הפתחי תשובה לפני שתסיקו. הנודע ביהודה עצמו לא רצה לעשות מחילוקו היתר גמור: « ומ״מ לא החליט זה להקל רק בהפ״מ ובאופן שיסכימו עמו חכמים » (פתחי תשובה יו״ד ק״ל ס״ק ב). הפסד מרובה, וגם הסכמת חכמים אחרים. והפתחי תשובה מוסיף את הפנים מאירות באותו כיוון: « דזה מיירי שאין אנו יודעים בבירור שהעובד כוכבים ידע מזה אבל אם לא כן אסור » (פתחי תשובה יו״ד ק״ל ס״ק ג). חבילה שהגיעה וחותמה סתור אינה נידונת בבית.
הנה הקטע המקורי ביותר שבסימן, ואינו במחבר כלל: הוא בס״ק ז של הט״ז, אגב ניתוח ארוך של הגמרא. הט״ז זה עתה הודה שחבית מגופה וטוחה בטיט שנתייבש עולה לחותם, ושבהפסד מרובה אפשר להסתפק בכך. ואז הוא עוצר ומחלק בין שני מצבים שהטקסט לא חילק ביניהם כלל.
« ונ״ל דזהו דוקא כשהחבית מונח בביתו של עובד כוכבים אבל אם מוליכו בדרך לבד ויודע שהפליג הישראל לא מועיל טיחה בטיט כלל »
— ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז
« כי פשוט הוא שעל ידי שהעגלה מתנענעת תמיד היין הולך למעלה ומרכך הטיט ונופל וזה דבר מצוי מאוד »
— ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז
« וע״כ נראה דבשום פנים אין היתר בהולכת יין מחמת טיחה לחוד בלי סימן אחר רק במונח אז מועיל טיחה »
— ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז
אין הט״ז אומר שאין חותם מועיל בדרך. הוא אומר שחותם רפה — התלוי בחומר שהנסיעה פוגמת בו — אינו מועיל בדרך. השאלה הנכונה לפני אריזה המיועדת להובלה אינה “האם היא חתומה כראוי?” אלא “האם החותם הזה יגיע שלם, ואם כן — האם תהיה לי דרך לדעת זאת?”. והט״ז מעיר עוד, כנגד המשאת בנימין, שיין תוסס מעלה את המשקה ומקלקל את הטיחה — אך גם יין שאינו תוסס עולה, מעצם תנועת העגלה: החילוק אינו עומד, והתנועה היא המכריעה.
« דמאי דסמכינן אקשר משונה או חותם היינו משום דלא טרח ומזייף א״נ מרתת משא״כ בזה דמוכרח הוא להתיר הקשרים ולפתוח העגלות בכל יום כדי ליקח מאכל שלו שבתוך העגלות »
— ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ח
« וְאִם הָיָה דָּר בְּחָצֵר אַחֶרֶת לֹא יֵצֵא עַד שֶׁיִּסְגֹּר הַבַּיִת וְיִהְיֶה הַמַּפְתֵּחַ וְהַחוֹתָם בְּיָדוֹ »
— רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה א
« דאפילו בלא חותם כלל שרי מטעמא דכיון דאינו דר שם אינו עתיד לבא שם »
— ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ב
« ומכל מקום הישראל יוצא ונכנס שם דאי באינו יוצא ונכנס כלל או אפילו בהודיעו שמפליג לא עדיף ממניח עובד כוכבים בחנותו »
— ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ד
הרמ״א מגביל בזהירות את חילוק היום והלילה שבסעיף י׳: הוא אינו נוהג במקרי סימנים קכ״ח · 128 וקכ״ט · 129, ששם העובד כוכבים מרתת ביום כבלילה. אינו נוהג אלא כאן, שיש לעובד כוכבים שייכות בחצר, ושהוא נועלה בערב הואיל ואין ישראל דר שם, ולפיכך יש לו במה להשתמט — « כלומר שדר שם ואית ליה לאשתמוטי על הנעילה » (ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ט״ז). ומסקנת הרמ״א תולה אף את היום עצמו בראייה:
« ולכן אפילו ביום אם נעל ואין חור או סדק שיכולין לראות היין אסור אבל ע״י חור וסדק מותר ביום אפילו נעלו בודאי ובלילה אסור בכה״ג אפי׳ מסתמא »
— הגה יו״ד ק״ל:י
| המצב (חצר ישראל, ועובד כוכבים דר בה) | ביום | בלילה |
|---|---|---|
| אינו נעול | מותר — שהיה נתפס עליו כגנב | מותר: הט״ז כותב שדלת פתוחה לגמרי מועילה אף בלילה, שמרתת שמא יזכר הישראל ביינו ויבוא |
| נעול, אך יש חור או סדק שרואים בו את היין | מותר, ואף אם נעל בודאי | אסור |
| נעול, ואין רואים כלום | אסור | אסור |
לפני הטבלה, האזהרה שהיא העושה אותה ישרה. שום חפץ מן הבאים אינו בשום סעיף. השולחן ערוך מכיר חביות, נאדות, טיט, קשרים ואותיות כתובות ביד; אינו מכיר לא מכסה מתכווץ, לא פקק הברגה, לא איטום פנימי, ולא חותם ממוספר של מכולה. מה שהסימן נותן אינו התשובה אלא קנה המידה והדוגמאות שכנגד — והדוגמאות שכנגד מלמדות כאן יותר מקנה המידה. הטורים שלהלן מעמידים חפץ של ימינו מול הכלי שבסימן הקרוב אליו; אין הם פוסקים דבר. לאריזה ממשית — צריך שהרב יראה אותה.
| המקרה בן זמננו | הכלי שבסימן | כיוון (לאישור אצל הרב) |
|---|---|---|
| יין שאינו מבושל, בקבוק מקורי, פקק שעם ומכסה מתכווץ שלם, ביד מוביל שאינו יהודי | סעיף א׳ · סעיף ד׳ | מבנה סעיף ד׳ הוא זה: סתימה מהודקת, וכיסוי עליה. אך אין בסימן דבר האומר שמכסה תעשייתי הוא סימן כמשמעו בסעיף ד׳ — הוא נקבע במעשה אחד ובסדרה, וזהו בדיוק תיאורם של הדפוסים שבסעיף ו׳. אין להסיק לבד. |
| פקק הברגה עם טבעת ביטחון הנשברת בפתיחה | סעיף ד׳ · סעיף ו׳ · ש״ך ס״ק ח | הוא עושה את הפתיחה ניכרת, וזה הכיוון הנכון. אך קנה המידה שבסימן אינו הסימן הנשאר בלבד: הוא שלא יטרח להחזיר, ושיתיירא מבדיקה. התקן המיוצר בסדרה ומצוי בכל מקום אינו ממלא מאליו את שני התנאים. |
| תווית הכשר הדבוקה על הפקק ועל צוואר הבקבוק כאחד | הגה סעיף א׳ · סעיף ו׳ | זו ממש תקנת הרמ״א — אותיות חציין על העור וחציין על הברזא, שההרמה תיוודע. אך סעיף ו׳ מפורש: דפוס, ואפילו מלא אותיות, אינו אלא סימן אחד, ואין הכתב סימן אלא למי שמכירו. תווית מודפסת אינה “שתי אותיות”. |
| איטום פנימי בבקבוק מיץ ענבים, תחת הפקק | סעיף ג׳ · סעיף ד׳ | אם התוכן מבושל, או שאין איסורו אלא מדרבנן, אין סעיף ג׳ מצריך בלאו הכי אלא סימן אחד. שם חיים למעשה רוב רובם של המקרים. |
| קרטון בקבוקים סגור ומודבק, הנמסר לשליח | ט״ז ס״ק ח · סעיף א׳ | הט״ז מלמד שנתינת הנאד בשק אינה חותם: החותם הוא הקשר, לא העטיפה. וסעיף א׳ מזכיר שאין השק מועיל אלא כשאין בו תפירה מבחוץ והוא חתום בפיו. קרטון הוא עטיפה, ולאו דווקא חותם. |
| משטח עטוף ביריעה, או מכולה הנסגרת בחותם ממוספר | סעיף ח׳ · טור · סעיף ו׳ | המספר מחזיר את יסוד המירתת — ובלבד שהודיעו למקבל את המספר, וזו בדיוק תקנת הטור. בלא מסירת המספר אין מה לבדוק, ולפיכך אין ממה להתיירא. |
| מיכל רך בקופסה, מיכל גדול, או חבית שיש בה ברז | סעיף א׳ (הגה) · ש״ך ס״ק ב | זהו דין הברזא, והוא התנאי היחיד של הרמ״א שהש״ך מכריז עליו כמעכב אף בדיעבד. ברז שנשאר במקומו אינו חותם פגום: הוא פתח שני. |
| בקבוק שנפקק מחדש, או כלי בעל מכסה הסוגר היטב | ש״ך ס״ק ד | אין זה “חותם אחד” אלא אין חותם כלל: סתומות במגופה לא הוי בדיעבד כחותם אחד, אלא בהפסד מרובה. ההבחנה בין סגור לחתום היא כאן כל השאלה. |
| החבילה מגיעה, החותם סתור, והשליח מסביר שהקרטון נפל | הגה סעיף ח׳ · פת״ש ס״ק ב | זהו מעשה הנודע ביהודה מילה במילה. קולת הרמ״א מניחה שהמוליך לא ידע; כאן הוא יודע ואף מספר, ונמצא שהיין נסע בלא חותם לידיעתו. וקולתו שלו אינה פתוחה אלא בהפסד מרובה ובהסכמת חכמים. שאלת רב, בלא יוצא מן הכלל. |
| החותם שלם, אך המקבל אינו יודע כיצד היה צריך להיראות | סעיף ח׳ | אין המחבר מצריך את המקבל לחקור, אלא אם כן הודיעוהו שיש שני חותמות; ואז די לו שימצאם שניים. ולהודיעו את צורת החותם נשאר נכון הדבר. |
| החותם מקולקל, ואין לדעת ממה | הגה סעיף ח׳ · ש״ך ס״ק ה | האוסר הוא סימנה של יד. קלקול שיש לתלותו בדרך, בבהמה או בתינוק אינו אוסר בדיעבד — והש״ך כותב שאף חותם אחד מקולקל מותר כל שאין נראה שאדם קלקלו. |
| מרתף או מחסן שנשכרו בבניינו של עובד כוכבים, בלא שום חותם | סעיף ט׳ · ט״ז ס״ק ה · ש״ך ס״ק ד | אם ישראל דר במקום, הסעיף מתיר אף בלא מפתח וחותם. ואם לאו — צריך מפתח וגם חותם. ובמפתח לבדו מקל הט״ז ומחמיר הש״ך: מחלוקת פתוחה, ואין להכריע בה מעצמו. |
| מחסן של הישראל, עובד שאינו יהודי נמצא בו, ואיש אינו דר שם | סעיף י׳ · ש״ך ס״ק י״ד | הסעיף מתיר, ואף אם נמצא בצד היין, שהיה נתפס עליו כגנב — אלא שהש״ך מצריך שיהא הישראל יוצא ונכנס. מקום שאיש אינו עובר בו יצא מכלל הסעיף. |
| אותו מחסן, בלילה, בדלת נעולה | סעיף י׳ (הגה) · ט״ז ס״ק י | בלילה אסור, אלא אם כן הדלת פתוחה לגמרי. וביום, הסדק שרואים בו מתיר — אבל רק את מה שרואים בפועל. |
| היין יוצא לדרך בחותם רפה, או בחותם שיצטרכו לפתחו בדרך | ט״ז ס״ק ז · ש״ך ס״ק ח | שתי הדוגמאות שכנגד הגדולות של הסימן נפגשות: חותם שהדרך מכלה אותו אינו נחשב, וחותם שהמוליך מוכרח לפתחו בכל יום אינו נחשב אף הוא. בדקו את שתי הנקודות לפני היציאה, לא בהגעה. |
| יין מבושל, או יין מעורב, או חומץ | סעיף ג׳ | סימן אחד, ואף לכתחילה. זהו המשטר שתחתיו מתנהלים היום עיקר ההובלה וההפצה — ומשום כך כמעט אין השאלה מתעוררת בלשונו של סעיף א׳. |
למעשה. קודם שתשאל את רבך, אסוף את ששת הפרטים שהסימן דורש, בסדר הזה: איזה יין (מבושל או לא, מעורב, חומץ — סעיף ג׳ הוא הקובע את מניין החותמות); איזה כלי (האם אפשר לפתחו שלא בפקק? האם יש בו ברז?); אילו סימנים בדיוק (תאר אותם אחד אחד, בלא למנותם מראש); אצל מי ובאיזו רשות (הולכה, הפקדה, מקום שכור, מקום שלך); מה יודע מי שהוא בידו (האם הודיעוהו שמישהו יבדוק, ומה?); ומה נמצא בהגעה (שלם, מקולקל, ומי ידע). עם ששת אלה השאלה נעשית שאלה — ובלעדיהם, שום טבלה אינה יכולה להשיב.
| השאלה | השיעור (למעשה) | המקור |
|---|---|---|
| יין שאינו מבושל, מופקד או נשלח ביד עובד כוכבים | חותם בתוך חותם, או מפתח וחותם | שו״ע יו״ד ק״ל:א ; עבודה זרה ל״א ע״א |
| חבית של חרס | די בחותם שעל פיה | שו״ע יו״ד ק״ל:א |
| חבית של עץ או נאד | לדעת המחבר, להכניס הכל לשק שאין בו תפירה מבחוץ ולחתום את פיו | שו״ע יו״ד ק״ל:א ; טור יו״ד ק״ל |
| המנהג שנקט הרמ״א | מתירין בחבית של עץ — מגופה סתומה, ברזות חתוכות, אותיות משוכות על העור | הגה יו״ד ק״ל:א |
| לשלוח מעיר לעיר בעץ, לכתחילה | הב״ח אינו מתיר בלא נאמן ישראל השומר ביום ובלילה | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק א ; ט״ז ס״ק ב |
| חבית מחושקת כולה, ואף השוליים | יש להתיר | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק א ; ט״ז ס״ק ב |
| עור, אותיות וחשוקים, בדיעבד | אינם מעכבים — די בחותם אחד בדיעבד | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ב |
| ברזא שלא נחתכה | אסור אף בדיעבד | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ב |
| טיט שנתייבש סביב הברזא | מותר בדיעבד בהפסד מרובה | ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ג |
| הוברר שהוציא יין | אסור | ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק א |
| חותם אחד | אסור בשתיה ומותר בהנאה — והוא שייחד לו קרן זוית | שו״ע יו״ד ק״ל:ב ; רמב״ם מאכלות אסורות י״ג:ט ; ט״ז ס״ק ד |
| חותם אחד, בדיעבד | יש להתיר אף בשתיה | הגה יו״ד ק״ל:ב |
| האם צריך להכיר את חותמו | לא — אלא אם רואהו מקולקל; ואין צריך לבדוק | הגה יו״ד ק״ל:ב |
| סתום במגופה בלבד | אינו חותם — אלא בהפסד מרובה | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ד |
| מפתח לבדו | הט״ז מקל והש״ך מחמיר | ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ה ; ש״ך ס״ק ד |
| יין מבושל, יין מעורב, חומץ | חותם אחד, ואף לכתחילה | שו״ע יו״ד ק״ל:ג ; רמב״ם מאכלות אסורות י״ג:י |
| ומדוע די כאן באחד | אין חשש ניסוך אלא חילוף — ואין המזייף טורח | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ז |
| נקב בכלי, במבושל | אינו מזיק כל שאינו גדול כדי לערות דרכו | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ז |
| הגדרת החותם | מעשה שאינו דרך כל אדם, ועליו הטיחה או הקשירה | שו״ע יו״ד ק״ל:ד ; רמב״ם מאכלות אסורות י״ג:ח |
| טיט שעדיין לח | אינו חותם | ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז |
| שני קשרים משונים | כשני חותמות | שו״ע יו״ד ק״ל:ה |
| קשר רגיל | אינו כלום | ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ח |
| נתינת הנאד בשק | אינה חותם מצד עצמה | ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ח |
| שתי אותיות כתובות | כשני חותמות | שו״ע יו״ד ק״ל:ו |
| דפוס, ואף שיש בו כמה אותיות | חותם אחד | שו״ע יו״ד ק״ל:ו ; בית יוסף יו״ד ק״ל |
| במקום שהכתיבה שכיחה | אין הכתב סימן אלא למי שמכירו | שו״ע יו״ד ק״ל:ו ; בית יוסף יו״ד ק״ל |
| מפתח וחותם | כשני חותמות | שו״ע יו״ד ק״ל:ז |
| חותם שלא הכירו, או שנמצא סתור | אסור | שו״ע יו״ד ק״ל:ח |
| קלקול שיש לתלותו באונס, בבהמה או בתינוקת | מותר בדיעבד | הגה יו״ד ק״ל:ח |
| קלקול בכוונה, וישראל יוצא ונכנס תמיד | יש להתיר | הגה יו״ד ק״ל:ח |
| חותם אחד מקולקל | מותר, כל שאין נראה שאדם קלקלו | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ה |
| המוליך ידע שהחותם נסתר | אסור — שמאז נסע היין בלא חותם לידיעתו | פת״ש יו״ד ק״ל ס״ק ב |
| הפקדה, והמפקיד מצוי בסביבה | אומרים שהעובד כוכבים הודיעו מיד | פת״ש יו״ד ק״ל ס״ק ב |
| שיעור הקולא הזאת | בהפסד מרובה בלבד, ובהסכמת חכמים אחרים | פת״ש יו״ד ק״ל ס״ק ב–ג |
| האם צריך לבדוק בקבלה | לא, אלא אם כן הודיעוהו שיש שני חותמות | שו״ע יו״ד ק״ל:ח |
| להודיע למקבל את צורת החותם | נכון הדבר | שו״ע יו״ד ק״ל:ח |
| אם כתב אותיות | אין צריך להודיע | הגה יו״ד ק״ל:ח |
| הפקדה מול משלוח | בהפקדה יכול חותם אחד להספיק, שיראה את חותמו; במשלוח לא | טור יו״ד ק״ל ; בית יוסף יו״ד ק״ל |
| להודיע למקבל, ולומר זאת למוליך | הפחד חוזר, וחותם אחד חוזר להספיק | טור יו״ד ק״ל |
| העובד כוכבים אומר שנגע בשעה שהידק את הדליפה | אינו נאמן לאסור | הגה יו״ד ק״ל:ח |
| חותם של טיט ביין המוליכים אותו | אינו כלום בדרך; אינו מועיל אלא במונח | ט״ז יו״ד ק״ל ס״ק ז |
| קשרים שמוכרחים להתירם בכל יום | אינם חותם, ואף שהם משונים | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק ח |
| מקום שנשכר אצל עובד כוכבים, וישראל דר שם | מותר בלא מפתח ובלא חותם | שו״ע יו״ד ק״ל:ט ; ש״ך ס״ק י |
| הישראל יוצא ואומר שהוא מפליג | השמירה נפקעת | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י |
| אין ישראל דר שם | מפתח וחותם ביד ישראל | שו״ע יו״ד ק״ל:ט ; רמב״ם מאכלות אסורות י״ג:א |
| אין העובד כוכבים דר בחצר | מותר אף בלא שום חותם | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ב |
| נמצא עומד בצד היין, במקום שהשכיר או מכר | אסור — שנשארה לו שייכות קצת | שו״ע יו״ד ק״ל:ט ; ט״ז ס״ק ט ; ש״ך ס״ק י״ג |
| חצר שהיא של הישראל | מותר בלא מפתח וחותם, ואף אם נמצא בצד היין | שו״ע יו״ד ק״ל:י |
| אך אין ישראל יוצא ונכנס כלל | אסור | ש״ך יו״ד ק״ל ס״ק י״ד |
| חצר הישראל, בלילה | אסור — אלא אם הדלת פתוחה לגמרי | שו״ע יו״ד ק״ל:י ; ט״ז ס״ק י |
| ביום, נעול ואין רואים כלום | אסור | הגה יו״ד ק״ל:י |
| ביום, יש חור או סדק | מותר, כשיעור מה שרואים | הגה יו״ד ק״ל:י ; ש״ך ס״ק י״ז |
| האם חילוק יום ולילה נוהג בכל מקום | לא — אלא כאן, מפני שייכות העובד כוכבים בחצר | הגה יו״ד ק״ל:י ; ש״ך ס״ק ט״ז |
| הפוסק | התרומה המכרעת (מעוגן במקור) |
|---|---|
| המחבר (י׳ סעיפים) | סעיף א׳: שני סימנין, וגבול הכלי החומרי; ב׳: חותם אחד — אסור בשתיה ומותר בהנאה, וקרן הזוית; ג׳: משטר החותם האחד למבושל, למעורב ולחומץ; ד׳–ז׳: ההגדרה הטכנית של הסימן — כיסוי וטיחה, קשירה והפיכת הפה, קשרים משונים, אותיות ודפוסים, מפתח וחותם; ח׳: החותם שנמצא וחובת ההודעה; ט׳–י׳: המקום, הזכות המשפטית, והיום מול הלילה. |
| הרמ״א (הגה על סעיפים א׳, ב׳, ח׳, י׳) | א׳: המנהג מתיר חבית של עץ, בשלושה תנאים חומריים — מגופה, ברזות חתוכות, אותיות משוכות על העור; ב׳: בדיעבד די בחותם אחד, ואין צריך להכיר את חותמו ולא לבדוק; ח׳: רק סימנה של יד אוסר, ולא האונס; הישראל היוצא ונכנס; האותיות פוטרות מהודעה; והעובד כוכבים אינו נאמן לאסור; י׳: חילוק היום והלילה וטעמיו, והסדק שרואים בו. |
| הט״ז (טורי זהב, י׳ ס״ק) | ס״ק א: הוברר שהוציא — אסור; ס״ק ב: מדוע החשוקים מועילים — הנגיעה בשעת הסתימה — וחילוק המהרי״ל בין נקב דק לרחב; ס״ק ג: טיט שנתייבש סביב הברזא, בדיעבד ובהפסד מרובה; ס״ק ד: קרן הזוית כחצר ישראל, ומכאן היתר ההנאה; ס״ק ה: אף מפתח לבדו היה מועיל; ס״ק ז: הטיט הלח אינו חותם, ובעיקר החידוש הגדול — בדרך אין הטיחה כלום; ס״ק ח: הקשר צריך שיהא משונה, והשק אינו חותם; ס״ק ט: מדוע המוכר או המשכיר אינו כגנב; ס״ק י: דלת פתוחה לגמרי מותרת אף בלילה. |
| הש״ך (שפתי כהן, י״ז ס״ק) | ס״ק א: הב״ח — אין לשלוח בעץ בלא שומר ישראל — ותקנת החשוקים, והכל לכתחילה; ס״ק ב: העור והאותיות אינם מעכבים, והברזא מעכבת; ס״ק ג: עובדי כוכבים שבזמן הזה, וההיתר במקום הפסד; ס״ק ד: סתימה אינה חותם, ואף לא מפתח לבדו; ס״ק ה: חותם מקולקל בלא יד אדם מותר; ס״ק ו–ז: ההפניה לסימן קי״ח · 118, שני החששות, והנקב שאין מערים דרכו; ס״ק ח: קשרי העגלות, דוגמה שכנגד מכרעת; ס״ק י: השמירה נפקעת בהודעת ההפלגה; ס״ק י״ב: בלא העובד כוכבים בחצר אין צריך חותם כלל; ס״ק י״ג: שארית שייכותו של המשכיר; ס״ק י״ד: צריך שיהא הישראל יוצא ונכנס; ס״ק ט״ז–י״ז: אמתלת הנעילה בלילה, ושיעור מה שהסדק מתיר. |
| הפתחי תשובה (ג׳ ס״ק) | ס״ק א: התשובות בענין חיתוך הברזות; ס״ק ב: הנודע ביהודה והעגלה שנפלה — החותם שנסתר ונודע למוליך, חילוק ההולכה מן ההפקדה, והסייג האחרון (הפסד מרובה והסכמת חכמים); ס״ק ג: הפנים מאירות, לאותו כיוון. |
| הטור והבית יוסף | חילוק ההפקדה מן המשלוח ותפקיד המירתת; תקנת ההודעה הכפולה למקבל ולמוליך; דברי הרא״ש על מנהג שני החותמות; והכרעת הבית יוסף כבעל הלכות גדולות, כרי״ף, כרמב״ם וכרשב״א. והבית יוסף הוא גם הנותן את שני מקורות סעיף ו׳ — הרשב״א לדפוסים, והרא״ה לכתב המוכר. |
| הרמב״ם (הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג) | הלכה א: הבית השכור, המפתח והחותם; הלכה ח: הגדרת שני הסימנין, שהמחבר מעתיקה כמעט מילה במילה; הלכה ט: חותם אחד — אסור בשתיה, מותר בהנאה, וקרן זוית; הלכה י: כל שאין איסורו אלא מדברי סופרים די לו בחותם אחד. |
| הגמרא (עבודה זרה ל״א) | ל״א ע״א: היין לבדו אינו משתמר בחותם אחד, הלשון השנייה הדנה אף בחותם בתוך חותם, והגדרת רבא — האגן הטוח, הדיקולא המהודק, והנוד ההפוך בדיסקיא; ל״א ע״ב: ברייתת השולח חבית, הכרת החותם, והמירתת של הירא שיפסידו לו את פרנסתו. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן ק״ל · ♥ תמיכה