✦ ❖ ✦

DAAT · רמה 2 — למדן

שולחן ערוך · יורה דעה

סימן קל״א — מה שאין החותם יכול לעשות, ומה שהשכן עושה בלא לנעול דבר — עיון ופלפול

סימן קל״א

דִּין יַיִן כָּשֵׁר שֶׁנַּעֲשָׂה בִּרְשׁוּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים

עיון, פלפול, שיטות הראשונים והאחרונים

⚡ ללומדים ותלמידי חכמים ⚡

✦ ❖ ✦

פלפול ולימוד מעמיק

סוגיות, מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות

נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״א (ב׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), פתחי תשובה, בית יוסף, טור

יסוד הסוגיא בתלמוד :
עבודה זרה ס״א ע״א (משנת המטהר יינו של נכרי, רוכלין, חלון אשפה ודקל) · עבודה זרה ס״א ע״ב (ברייתת חצר אחרת, מחלוקת רבי מאיר וחכמים, רשב״א וגומלין, דבי פרזק רופילא, נתפס עליו כגנב)
רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג

עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT

📑 תוכן העניינים

שורש הסימן — היפוך המירתת : אין הסימן מוסיף חומרא אלא נוטל קפיץ
גדר המטהר — שני ענפי המקרה, ומפני מה הם שווים (סעיף א׳)
ישראל הדר בחצר — שומר או רשות ? והחילוק שהט״ז דוחה (סעיף א׳)
דר באותה העיר — ישראל אחד או רבים : בית יוסף ופרישה כנגד הרשב״א והר״ן (סעיף א׳)
פתח פתוח לרשות הרבים — מפני מה פתח עדיף על מנעול (סעיף א׳)
רשות עובד כוכבים אחר — גומלין : הרמב״ם כנגד הרא״ש, הרשב״א והר״ן (סעיף א׳)
חותם בתוך חותם — בעל התרומות כנגד הרא״ש : מחלוקת המרכז של הסימן (סעיף א׳ והגה)
הספינה — מפני מה הים בטוח מן המרתף (סעיף ב׳)
הגהת הרמ״א בסעיף ב׳ — ט״ס של הט״ז, או העמדה של הש״ך ?
יסוד הסימן — הכל תליא במרתת

1. שורש הסימן — היפוך המירתת

סימנים קכ״ח · 128 עד ק״ל · 130 בנו בניין של הבטחות — ייחוד, הולכה, חותם, חותם כפול. סימן קל״א · 131 אינו מחדש הלכה כלל : הוא משנה נתון אחד בלבד בתמונה, את בעלות היין, וכל הבניין קורס. להבין סימן זה פירושו להבין שכל אותן הבטחות לא היו מעולם אלא אחת.

המשנה הנושאת את כל הסימן בסוף פרק רבי ישמעאל מעמידה המשנה את המקרה ונותנת מיד את שני קניה — הפתח והעיר. « בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ גּוֹיִם וְיִשְׂרְאֵלִים — מוּתָּר, בְּעִיר שֶׁכּוּלָּהּ גּוֹיִם — אָסוּר, עַד שֶׁיֵּשֵׁב וּמְשַׁמֵּר » (עבודה זרה ס״א ע״א) שים לב לצורת ההלכה : אין היא מדברת לא בכלי, לא בסגירה ולא בנגיעה. היא מדברת בעיר. הקנה חברתי קודם שהוא חומרי.

הרמב״ם נוקב בשם הקפיץ — פעמיים, ולשני הכיוונים ביינו של ישראל המונח אצל עובד כוכבים הוא כותב את המעכב אותו : « מִפְּנֵי שֶׁהָעַכּוּ״ם מְפַחֵד תָּמִיד וְאוֹמֵר עַתָּה יִכָּנֵס לְבֵיתוֹ פִּתְאֹם וְיִמְצָא אוֹתִי בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה א ובמקרה שלנו הוא כותב את ההפך בדיוק : « שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַיַּיִן שֶׁל עַכּוּ״ם וּבִרְשׁוּתוֹ אֵינוֹ מְפַחֵד לְזַיֵּף וּלְהִכָּנֵס לַבַּיִת » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ג שתי הלכות, שני בעלים, ומילה אחת המתהפכת : מְפַחֵד.

חקירת הסימן : מהו חותם ? (א) מחיצה — מחסום חומרי : החותם מונע כניסה, וכוחו כחוזקו. לפי קריאה זו שני חותמות עדיפים בהכרח על אחד, בכל מקום ובכל זמן. (ב) סימן — אין החותם מונע דבר, אלא עושה את הפריצה נראית ; וכוחו כולו שאול מן העין שתבחין בה. לפי קריאה זו חותם במקום שאיש לא יביט בו אינו שווה כלום. סימן קל״א · 131 מכריע כ(ב), וזו טענתו היחידה. כל תולדותיו — השכן הפוטר מחותם, שני החותמות שאינם פוטרים משומר, החלון שאינו מועיל אלא ביום — נובעות ממנה מאליהן.

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף א׳

דין יין כשר שנעשה ברשות עובד כוכבים. ובו ב׳ סעיפים: ישראל שעשה יינו של עובד כוכבים בטהרה כדי שיהא מותר לישראל בין שמכרו לישראל ולא פרע לו מעות בין שלא מכרו לו אלא שהוא מטהרו כדי למכרו ע״י לישראלים אם נתנו ישראל בחצרו של אותו עובד כוכבים עצמו והישראל דר בחצר מותר אפילו בלא חותם אפילו אם העובד כוכבים גם כן דר שם ואם אין הישראל דר באותה חצר אם דר ישראל באותה העיר והבית שהיין בו פתוח לרשות הרבים מותר אם יש לישראל מפתח וחותם (ובדיעבד אפילו בחותם אחד כמו שנתבאר לעיל סי׳ ק״ל) ואם אין הבית פתוח לרשות הרבים אף על פי שישראל דר בעיר או בעיר שכולה עובדי כוכבים אפילו הבית פתוח לרשות הרבים אסור אפילו בחותם תוך חותם עד שיהא ישראל יושב ומשמר ויוצא ונכנס הרי הוא כיושב ומשמר במה דברים אמורים כשהיין בבית העובד כוכבים בעליו אבל אם נתנו בבית עובד כוכבים אחר מותר במפתח וחותם והוא שלא יהא עובדי כוכבים האחר כפוף תחת יד העובד כוכבים בעל היין שאם הוא כפוף תחתיו בענין שאם יבא ליגע ביין אינו רשאי למחות בו הוי כאלו הוא ברשות בעל היין ואם רוכלי ישראל רגילין לבא לעיר ואין לה חומה דלתים ובריח בענין שיכולים לבא שם בכל שעה שירצו חשוב כישראל דרים שם ואם הבית פתוח לאשפה או שיש בחצר כנגד פתח הבית חלון פתוח לרשות הרבים או שיש לישראל דקל כנגד פתח הבית חשוב כפתוח לרשות הרבים (וכבר נתבאר סוף סי׳ ק״ל דחלון פתוח לא מהני רק ביום ולא בלילה) (ראב״ד והגהת אשר״י ממהרי״ח ס״פ ר׳ ישמעאל ותוס׳ שם) ואם כתב העובד כוכבים לישראל התקבלתי אם כשיבא ישראל להוציאו אינו מעכב עליו הרי הוא כיינו ומותר במפתח וחותם (ובדיעבד אפילו בחותם א׳) אפילו בעיר שכולה עובדי כוכבים ואם כשבא ישראל להוציאו אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו דינו כאלו לא כתב התקבלתי: הגה ויש מי שאומר שבחותם תוך חותם מותר בכל ענין (טור בשם בעל התרומות) ויש לסמוך עליו להתירו בהנאה אבל לא בשתייה (ר״ן בתשובה):

2. גדר המטהר — שני ענפים, מעמד אחד

המחבר פותח בשני מקרים והוא דן בהם כאחד. מפני מה איחדם, והלא באחד היתה מכירה ובשני לא ?

הפתחי תשובה מדייק בתנאי, ודוחה טעות שבשיטה הוא מביא שאין נתינת מקצת מועילה אם יכול העובד כוכבים לסלקו בזוזי ; צריך שיהא חייב לתת לו יין כשיעור מעותיו. ואחר כך הוא דוחה, כנגד השואל, את המחשבה שהשאלה תוכרע בדיני קניין : « דהכא אין הטעם משום דינא דקנין כמו במכירת חמץ ובכור והיתר שביתת בהמה דהכא הכל תליא במרתת » (פתחי תשובה יו״ד קל״א ס״ק א) הלשון הכל תליא במרתת היא התמצית הטובה ביותר שנכתבה אי פעם לסימן זה.

3. ישראל הדר בחצר — שומר, או רשות ?

זו התוצאה המפתיעה שבסימן : ישראל הדר בחצר מתיר את היין בלא שום חותם, בעוד ששני חותמות אינם מתירים אותו במקום אחר. על מה בדיוק נשענת קולא זו ?

חילוק בית וחצר : הדרכי משה מביאו, והט״ז דוחהו

השיטה	מה היא טוענת	היקפה
ראב״ד, שהביאו הר״ן והעתיקו הדרכי משה (וכן הדרישה)	אין הקולא אלא כשהיין בבית ; ואם הוא בחצר צריך שומר	מצמצמת את מקרה המחבר
ט״ז ס״ק א	אינו מבין את החילוק, ומהפכו : בחצר המירתת גדול יותר, שהרי לעובד כוכבים שייכות גם בבית	דוחה את הצמצום

« ולא הבנתי זה דאדרבה בחצר מרתת טפי מבבית כיון שיש לו שייכות גם בבית » (ט״ז יו״ד קל״א ס״ק א) ומסיים בלשון נדירה תחת קולמוסו — שבח לרמ״א : « ויפה עשה רמ״א שלא זכר כאן בש״ע מחילוק זה » (ט״ז יו״ד קל״א ס״ק א)

4. דר באותה העיר — ישראל אחד או רבים ?

המחבר כותב אם דר ישראל באותה העיר — בלשון יחיד. האמנם די בישראל אחד לעשות את העיר עיר שמורה ?

שתי קריאות במילה ישראל

השיטה	מה היא מצריכה	הטעם
בית יוסף ופרישה	די בישראל אחד — ואפילו אחר מזה שעשה את היין	המשנה אומרת עיר שיש בה גוים וישראלים בלא מניין
רשב״א, והר״ן בסוף פרק רבי ישמעאל	בעינן ישראלים רבים הדרים שם	מפני אחד לבדו אין העובד כוכבים מתיירא מלהיכנס ולזייף

« אם דר ישראל. אפילו ישראל אחר ב״י ופרישה אבל דעת הרשב״א דאפילו בישראל זה לבדו דר בעיר אינו מתיירא מליכנס שם ומזייף ובעינן דוקא ישראלים רבים דרים שם » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק ג)

5. פתח פתוח לרשות הרבים — הפתח ככלי מדידה

הרמב״ם מעמיד את הפתח הפתוח בצד רשות הרבים עצמה « הָיָה יַיִן זֶה הַטָּהוֹר שֶׁל עַכּוּ״ם מֻנָּח בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אוֹ בְּבַיִת הַפָּתוּחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְיִשְׂרָאֵל הוֹלְכִים וְשָׁבִים מֻתָּר » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ה שים לב לסופה של ההלכה : וישראל הולכים ושבים. אף אצל הרמב״ם אין הפתח שווה אלא במעבר.

האם צריך עוד חותם כשהפתח פתוח ?

השיטה	מה היא טוענת
ראב״ד, שהביאוהו הרשב״א והר״ן	אם אין העובד כוכבים דר בחצר, די בפתח הפתוח בלא שום חותם
רש״י, וכן הברטנורה בפירושו למשנה	בלא שטר התקבלתי עדיין אסור : הבעלים סובר שיוכל תמיד לטעון שהיין שלו
מחבר	מפתח וחותם ; ורמ״א : חותם אחד בדיעבד

« ודעת הרשב״א והר״ן בשם הראב״ד דהיכא דאין העובד כוכבים דר בחצר שרי בלא חותם כלל כיון דהוא פתוח לר״ה ונראה דכ״ע מודים בזה לדינא » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק ד) « ודעת רש״י דאפילו הכי אסור משום דכל שלא כתב לו התקבלתי » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק ה) והש״ך מסיים, כדרכו בכל הסימן, בסף : « ע״כ נראה דאין להקל בזה אלא במקום הפסד ובאופן שנתבאר בס״ק ג׳ » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק ה)

הט״ז מרחיב את כוח החלון, ונותן את הטעם אפשר היה לחשוב, כבסימן קכ״ח · 128, שאין נשמר אלא מה שנראה דרך הפתח. הט״ז דוחה את ההשוואה : « אבל הכא אמרינן חזקה לא נכנס כלל דמרתת שמא יראוהו נכנס ויוצא או יראוהו מן הדרך כניסתו ויציאתו » (ט״ז יו״ד קל״א ס״ק ד) שם ודאי נכנס ; כאן אינו נכנס כלל — שאין רואים את מעשהו אלא את כניסתו. לפיכך כל החדר נשמר, ולא רק ציר המבט.

6. רשות עובד כוכבים אחר — חיישינן לגומלין ?

להפקיד את היין אצל עובד כוכבים אחר : האם זו יציאה מרשות הבעלים, או שמא אינה אלא העתקה בתוך אותו עולם עצמו ? הגמרא מתלבטת, ומחלוקת הראשונים היוצאת מכאן מעמידה את הרמב״ם בצד אחד וכמעט את כל השאר בצד השני.

המשנה, ושתי הדרכים בדברי רבי שמעון בן אלעזר הגמרא שואלת אם לשונו רשות גוים אחת היא באה להקל או להחמיר. בדרך המקלה, התנא קמא הוא המחמיר ורבי שמעון הוא המקל : « רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּרְשׁוּתוֹ, אֲבָל בִּרְשׁוּת גּוֹי אַחֵר — מוּתָּר, וְלָא חָיְישִׁינַן לְגוֹמְלִין » (עבודה זרה ס״א ע״ב) וברייתא באה לסייע לדרך ההפוכה — זו שבה רבי שמעון הוא המחמיר : « אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כׇּל רְשׁוּת גּוֹיִם אַחַת הִיא מִפְּנֵי הָרַמָּאִין » (עבודה זרה ס״א ע״ב)

מחלוקת הראשונים, והכרעת הבית יוסף

השיטה	הפסק	התולדה
רא״ש, רשב״א, ר״ן	הלכה כתנא קמא : אצל עובד כוכבים אחר מותר	ההפקדה אצל שלישי היא מוצא ממשי
רמב״ם, פרק י״ג	כרבי שמעון בן אלעזר : כל רשות עובדי כוכבים אחת היא	צריך שומר בשני המקרים

« ופסקו הרא״ש והרשב״א והר״ן ז״ל הלכה כת״ק אבל מדברי הרמב״ם בפרק י״ג נראה שפוסק כרשב״א ולענין הלכה נראה דנקיטין כהרשב״א והרא״ש והר״ן » (בית יוסף יו״ד קל״א) שיטת הרמב״ם נקראת בהלכה עצמה, שבה הצריך שומר משני הצדדים : « וְאֵין הַשּׁוֹמֵר צָרִיךְ לִהְיוֹת יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּר תָּמִיד אֶלָּא נִכְנָס וְיוֹצֵא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. בֵּין בִּרְשׁוּת בַּעַל הַיַּיִן בֵּין בִּרְשׁוּת עַכּוּ״ם אַחֵר » רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״ג הלכה ד

המעשה הנותן את הכלל : רבא בדבי פרזק רופילא « אֲמַר לְהוּ רָבָא: אַדְּרַבָּה, אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר לָא חָיְישִׁינַן לְגוֹמְלִין, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּלָא מִירְתַת מִינֵּיהּ, אֲבָל הָכָא, כֵּיוָן דְּמִירְתַת מִינֵּיהּ — מְחַפֵּי עֲלֵיהּ זְכוּתָא » (עבודה זרה ס״א ע״ב) זה יסודו המדויק של כפוף תחת יד שבמחבר : לא הקרבה ולא הידידות מאבדות את ההפקדה, אלא התלות.

7. חותם בתוך חותם — מחלוקת המרכז של הסימן

החותם הכפול הוא, בכל המקבץ, הפתרון הכולל. כאן הוא פוגש את כישלונו היחיד — ושרשרת ארוכה של ראשונים ואחרונים שואלת אם כישלון זה הכרחי באמת.

שלוש השיטות, ומה כל אחת עושה בחותם הכפול

השיטה	חותם בתוך חותם כאן	מה היא מניחה בגדר החותם
בעל התרומות (בטור) ורבנו תם	מתיר בכל ענין	החותם הכפול הוא כשלעצמו תחליף לשומר
רא״ש, רשב״א, ר״ן, רמב״ם, גאונים	אינו מתיר כלל, ויהיה מניינו אשר יהיה	אין החותם אלא סימן : בלא עין רואה אינו מסמן דבר
רמ״א	סומכים עליו להנאה, לא לשתייה	עמדת ביניים מוצהרת : די לממון, לא לפה

« ויש מי שאומר שבחותם תוך חותם מותר בכל ענין » (רמ״א יו״ד קל״א:א) « ויש לסמוך עליו להתירו בהנאה אבל לא בשתייה » (רמ״א יו״ד קל״א:א)

הש״ך מבאר את היגיון בעל התרומות — והוא עקיב « אפילו ביינו של עובד כוכבים ברשותו של עובד כוכבים שדר שם ואין הישראל דר שם ועיר כולה עובדי כוכבים משום דחב״ח הוי כשומר שם » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק י״ד) אין השיטה שכנגד מופרכת אפוא : היא סוברת שהחותם הכפול הוא שומר. והמפריד בינה לרא״ש אינו הערכת מציאות אלא הגדרה — האם החותם תחליף לנוכחות, או רק משרתה ?

תירוץ הש״ך, בשני שלבים תחילה הוא משיב שקולת סימן קכ״ד · 124 אינה אלא במה שמותר מדינא, ואילו כאן אין ההיתר אלא בסמיכה על שיטת יחיד — ואין שתי קולות מצטרפות. ואחר כך הוא נכנע במקצת : « ומכל מקום בהפסד מרובה אפשר דיש להתיר בשתיה וכדברי הב״ח » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק ט״ו) ומוסיף, לשלושת הסימנים כאחד, את ההערה המזיזה את כל הדיון : « ודע דבכל הסימן וכן בכל סימן קכ״ט וק״ל דחיישינן שמא נגע בו עובד כוכבים היינו דוקא במקום דאיכא למיחש שמא נגע בו לשתות או להחליף או לשום הנאה אחרת » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק ט״ו)

והט״ז דווקא מצמצם את קולת הרמ״א במקום להרחיבה הוא מזכיר שהר״ן לא התיר אלא במקרה מסוים — עובד כוכבים שיכול היה לכוף את הישראל לקחת את היין — וכדי למנוע הפסד ממון. ואחר כך הוא דוחה במפורש את הצעד הנוסף : « ומו״ח ז״ל כתב דלדידן אפי׳ בשתייה מותר כיון דספק מגע הוא ולא נראה להקל בזה » (ט״ז יו״ד קל״א ס״ק ה) « רק לענין לקנותו לכתחלה להרויח בו מותר כמו שכתבתי כנלע״ד פשוט » (ט״ז יו״ד קל״א ס״ק ה)

📜 לשון השולחן ערוך — סעיף ב׳

עובדי כוכבים שקונים יין מישראל ומחתימין אותו חותם בתוך חותם ומוליכין אותו כמה ימים בספינה לבדם מותר: הגה ישראל ועובד כוכבים שטהרו יינו של עובד כוכבים א׳ בשותפות והמפתח ביד ישראל אם יש על היין עוד חותם אחד הוי חותם בתוך חותם כמו שנתבאר לעיל סימן ק״ל ולא חיישינן לשותפות העובד כוכבים (תשובת רשב״א ועיין בב״י ס״ס ק״ל):

8. הספינה — מפני מה הים בטוח מן המרתף

סעיף ב׳ מתיר את מה שסעיף א׳ אסר : יין לבדו, ימים אחדים, בידי עובדי כוכבים. ההבדל אינו בסגירה ולא במשך — הוא בחשבונו של המוביל.

טעמו של רבנו תם, בטור « אבל כשמוליך יין למרחוק בטורח גדול והוצאה מרובה וגם קנה אותו חש לטרחו ולהוצאתו ולא יזייף » (טור יו״ד קל״א) שלושה גורמים מצטברים : הטורח, ההוצאה, והיותו קונה. והט״ז חוזר עליהם אחד אחד : « בטור בשם ר״ת נתן טעם לזה שלא החמירו במטהר יינו של עובד כוכבים אלא בגדל בכרמו שלא טרח בו כ״כ ולא הוציא עליו הוצאות » (ט״ז יו״ד קל״א ס״ק ו)

הנודע ביהודה מוליך את הסברא הלאה — ונרתע הפתחי תשובה מביאו : אם טעם סעיף ב׳ הוא ההשקעה, אף יין שגדל בכרמו של העובד כוכבים היה צריך להיות מותר מששילם על הוצאות השמירה. « אי לאו דמסתפינא אמינא דאפילו בגדל בכרמו לא החמירו אלא היכא שאין העובד כוכבים מוציא הוצאות על שמירת הטהרה והישראל מטהרו בלי שום תשלומין » (פתחי תשובה יו״ד קל״א ס״ק ה) « אבל היכא שהעובד כוכבים משלם שכר השמירה חושש להפסד הוצאותיו ושפיר מרתת » (פתחי תשובה יו״ד קל״א ס״ק ה) אין הוא מעז לעשות מזה הלכה, אך הוא מקבלו כצירוף : « ועכ״פ יש לצרף זה להקל בשני חותמות או במפתח וחותם אפילו בשתיה » (פתחי תשובה יו״ד קל״א ס״ק ה)

9. הגהת הרמ״א בסעיף ב׳ — ט״ס או העמדה ?

ההגהה האחרונה שבסימן מעמידה בעיית נוסח, ושני גדולי המפרשים משיבים עליה בשתי שיטות הפוכות : הט״ז מגיה את הנוסח, והש״ך מקיימו. זהו עמוד השיטה היפה שבסימן.

שתי שיטות

השיטה	הפתרון	מחירה
ט״ז ס״ק ז	יש כאן טעות סופר ; וצריך לגרוס : ישראל ועובד כוכבים שיש להם יין בשותפות	להגיה את הרמ״א
ש״ך ס״ק י״ז	הנוסח נכון : ומיירי שפרע הישראל את חלקו, או שנכתב לו התקבלתי	להוסיף לרמ״א תנאי שלא כתבו

« תמהתי על רמ״א בהעתקה זו שהעתיק מדברי תשובת הרשב״א סוף סי׳ ק״ל ומרחק רב ביניהם » (ט״ז יו״ד קל״א ס״ק ז) « ע״כ נ״ל ברור שיש כאן ט״ס וצריך להיות ישראל ועובד כוכבים שיש להם יין בשותפות וטהרו ישראל ונתנוהו בבית עובד כוכבים אחר » (ט״ז יו״ד קל״א ס״ק ז) « ומיירי שפרע הישראל חלקו להעובד כוכבים האחר או שכתב לו התקבלתי בענין שכשבא הישראל אינו מעכב עליו דהוי ליה יינו של ישראל » (ש״ך יו״ד קל״א ס״ק י״ז)

10. יסוד הסימן — הכל תליא במרתת

כלל הסימן :
אין החותם מחיצה אלא סימן, ואין כוחו אלא מן העין העתידה לראותו. לפיכך יין שהוא של עובד כוכבים וברשותו אין לו תקנה בחותמות כלל — אפי׳ בכמה חותמות — עד שיהא ישראל יושב ומשמר, ויוצא ונכנס הרי הוא כיושב ומשמר. ומאידך, כל שהעובד כוכבים נתפס עליו כגנב, או שיש לו מה להפסיד — בין מפני שותפות ישראל, בין מפני טורח והוצאה — שב המירתת למקומו והחותם חוזר לפעול.

ותולדה בת זמננו, שהביאה אותו אחרון החתם סופר, שהובא בס״ק ב, כותב שהחוזר ורואה את חותמו ומכירו בטביעת עין יוצא מחומרת המטהר הרגילה : « שכ׳ דהיכא דחוזר ורואה חותמו ומכירו בט״ע שהוא הוא לית ביה חומרת מטהר יינו של עובדי כוכבים דעלמא » (פתחי תשובה יו״ד קל״א ס״ק ב) וזה עולה בקנה אחד עם כל טענת הסימן : החסר לא היה הסגירה אלא העין — וחותם שחוזרים לבדקו הוא עין נדחית.