סימן קל״ב — שלא ליהנות מיין נסך

📑 מהלך הלימוד

1. לשון המחבר — 7 הסעיפים

סימן קל״ב · 132 חותם את פרשת יין נסך שנפתחה בסימן קכ״ג · 123. הסימנים הקודמים שאלו מה אוסר את היין — איזה יין, איזו נגיעה, איזו הסחת שמירה, איזו חותם. סימן זה יוצא מן המצב ההפוך : היין כבר נאסר, והוא שווה ממון. יין האסור בהנאה אינו נמכר, אינו ניתן, ואינו פורע דבר — ועל כך בדיוק באים שבעת הסעיפים לדייק. שני הראשונים עוסקים בדמי היין עצמו : מה מותר לתבוע ממי שאסרו, וכיצד למכור את המלאי בטרם ייאסר. סעיפים ג ו-ד עוברים מן היין אל המלאכה : שכר המשתלם בחבית, ומשקה הניתן לפועלים. שלושת האחרונים בוחנים את העקיפה דרך אדם שלישי — מס המלך, אוצרו של השר, וגביית חוב. הרמ״א מתערב חמש פעמים, וכמעט תמיד כדי לומר אותו דבר : בזמן הזה, המציאות השתנתה.

קבוצה א — דמי היין עצמו (סעיפים 1-2)

סעיף 1 — לתבוע את הדמים ממי שאסר את היין 📋 העתקה

שלא ליהנות מיין נסך. ובו ז׳ סעיפים: עובד כוכבים שנגע ביין שלנו אע״פ שאסור בהנאה מותר ליקח דמיו מאותו העובד כוכבים שאסרו או אותו העובד כוכבים ימכרנו ויתן דמיו לישראל ואם מכרו הישראל לעובד כוכבים אחר אם נתן לו המעות קודם שיתן לו הישראל היין המעות אסורים בהנאה ואם לקח העובד כוכבים היין תחילה ואחר כך נתן המעות לישראל יש מי שאומר שאף על פי שלבעל היין שמכרו אסורים בהנאה לאחרים מותרים: הגה וכל זה לא מיירי אלא בעובדי כוכבים שמנסכין אבל בזמן הזה כל מגע שלהם אינו אוסר רק בשתיה (רש״י בשם הגאונים) כמו שנתבאר לעיל סימן קכ״ג:

סעיף 2 — למכור את היין בלי שייאסרו הדמים : פסק ומשך 📋 העתקה

ישראל שמכר יינו לעובד כוכבים פסק עד שלא משך דמיו מותרים שמשפסק סמכה דעתו ומשמשך קנה ויין נסך אינו נעשה עד שיגע בו נמצא בשעת מכירה היה מותר אבל אם משך העובד כוכבים היין עד שלא פסק דמיו אסורים שהרי לא סמכה דעתו אע״פ שמשך (ומאחר שבא לרשות העובד כוכבים אין הישראל נזהר בו ויש לחוש שנגע) ונמצא שכשנגע עדיין לא סמכה דעתו ליקח ונאסר היין בנגיעתו והרי זה כמוכר סתם יינם במה דברים אמורים כשמדד הישראל לכליו (או לכליו של עובד כוכבים שאין בו עכבת יין) (טור) אבל אם מדד לכלי העובד כוכבים שיש בו עכבת (פי׳ מקום שהיין מתעכב בו) יין או לכלי ישראל שביד העובד כוכבים והיה העובד כוכבים מנדנד הכלי אם היה מונח בקרקע או שהיה אוחזו בידו באויר דאז ע״כ הוא מנדנד צריך ליקח הדמים ואח״כ ימדוד: הגה מיהו אם מדד לכלי של עובד כוכבים שיש בו עכבת יין שאינו נאסר רק מכח תערובות מעט יין שהיה בכלי בדיעבד כולו מותר בהנאה חוץ מדמי מעט היין שהיה בכלי ואפילו לכתחילה אינו אסור רק כשהיה מעט מהיין בפי הכלי של עובד כוכבים דנאסר היין מיד אבל אם היה עכבת יין בשולי הכלי והכלי של עובד כוכבים היה עומד בחצירו של עובד כוכבים או שתפסו בידו או שעומד ברשות המוכר ואמר לו המוכר יקנה לך כליך מותר דמיד שבא לאויר הכלי קנאו ולא נאסר היין עד שנגע בעכבת יין שבשולי הכלי העובד כוכבים וכן אם מדדו העובד כוכבים והגביהו תחילה לקנותו הכל מותר דהרי קנאו תחילה קודם שמדד אבל אם לא הגביהו ומדד דינו כשאר יין הבא מכח עובד כוכבים כמו שנתבאר לעיל סימן קכ״ה וכל זה לא מיירי אלא בימיהם שהיו העובדי כוכבים מנסכים ואוסרים בהנאה במגען אבל בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכים ואין אוסרין במגען רק בשתייה בכל ענין מותר בהנאה וכן המנהג פשוט למכור יין לעובד כוכבים ואין מקפידים בכל אלו הדינים (הכל בטור):

קבוצה ב — שכר מלאכה ומשקה לפועלים (סעיפים 3-4)

סעיף 3 — שכר המשתלם בחבית 📋 העתקה

פועלים ישראלים שעשו מלאכה אצל עובד כוכבים ושלח להם חבית של יין בשכרם אם עד שלא קבלוה בשכרם מותר שיאמרו לו עד שאתה שולח לנו חבית זו תהא שלך ותתן לנו דמים כנגדה (ר״ן) ואם משקבלוה בשכרם אסור (ר׳ ירוחם והרא״ש) (וע״ל סימן קכ״ג דאף משקבלה שרי בזמן הזה):

סעיף 4 — להשקות את פועליו העובדי כוכבים 📋 העתקה

מי ששכר פועלים עובדי כוכבים ופסק להם מזונות אסור להשקותם יין נסך ואם אמר להם צאו ושתו מחנוני פלוני ואני פורע אם לא הקדים לו דינר מותר אע״פ שייחד לו דינר והוא בעין ביד בעל הבית אבל אם הקדים לו דינר אסור ודוקא כשאמר לו יהא דינר זה בידך עד שתשקה לפועלים ואני אחשוב עמך באחרונה אבל אם נתנו לו להוציאו עכשיו אם יצטרך לו מותר. (וכן מי שמזמן עובד כוכבים אצלו מותר ליתן מעות לעבדו לקנות להם יי״נ) (כל בו):

קבוצה ג — העקיפה דרך אחר : המס, האוצר והחוב (סעיפים 5-7)

סעיף 5 — מס המלך המשתלם ביין 📋 העתקה

ישראל שיש לו יין וצריך ליתן ממנו חלק ידוע למלך יכול לומר לעובד כוכבים פייס למלך בשבילי אע״פ שהעובדי כוכבים נותן יין נסך והוא חוזר ונותן לו דמים אבל אסור לומר לו היה במקומי ליתן למלך:

סעיף 6 — אוצר השר : ״הכנס תחתי״ או ״מלטני״ 📋 העתקה

שר שהיה מחלק יינו לעם ולוקח מהם דמיו לא יאמר ישראל לעובד כוכבים הא לך ד׳ זוז והכנס תחתי באוצר השר כדי שיקח העובד כוכבים אותו יין שכתבו בשם הישראל וליתן העובד כוכבים הדמים לשר אבל אומר לו הא לך ד׳ זוז ומלטני מן האוצר:

סעיף 7 — גביית חוב מתוך מכירת יין נסך 📋 העתקה

ישראל שהיה נושה בעובד כוכבים מנה והלך ומכר אלילים ויין נסך והביא לו דמיהם הרי זה מותר ואם אמר לו קודם שימכור המתן לי עד שאמכור אלילים או יין נסך שיש לי ואביא לך אע״פ שהוא סתם יינם ומכר והביא לו הרי זה אסור מפני שהישראל רוצה בקיומו כדי שיפרע ממנו חובו: הגה ויש אומרים דאין איסור זה של רוצה בקיומו אלא דוקא אם אינו יכול להפרע ממקום אחר אבל אם יוכל להפרע ממקום אחר וכל שכן אם יש לו ערב מותר (כל בו בשם הר״ן וטור בשם ר״י ורא״ש ור׳ ירוחם בשם התוס׳ ומרדכי ריש פ׳ בתרא דעבודת כוכבים) ומיהו בזמן הזה שאין העובדי כוכבים מנסכין אין להחמיר בסתם יינם ובכל ענין שאמר המתן עד שאביא לך שרי (רשב״א לדעת הגאונים ור״ן) וע״ל סימן קמ״ד:

2. רקע — מנין באו דינים אלו

אין הסימן נקרא כראוי אלא עם שלוש סוגיות ממסכת עבודה זרה לנגד העיניים. הראשונה היא הברייתא שהתלמוד דן בה בענין מכירת היין, והיא הנותנת לסעיף 2 את שתי מילות המפתח שלו :

« הַמּוֹכֵר יֵינוֹ לְנׇכְרִי, פָּסַק עַד שֶׁלֹּא מָדַד — דָּמָיו מוּתָּרִים » — עבודה זרה ע״א ע״ב

« אֵימָא סֵיפָא: מָדַד עַד שֶׁלֹּא פָּסַק — דָּמָיו אֲסוּרִין » — עבודה זרה ע״א ע״ב

הגמרא מסרבת לתלות את ההבדל בדרכי הקניין, ומחזירה אותו למצב הדעת — דעתו של המוכר, שסמכה או לא סמכה על שיעור. זו הלשון שהמחבר נוטל כמעט מילה במילה :

« אֶלָּא מַאי אִית לָךְ לְמֵימַר? פָּסַק — סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ; לֹא פָּסַק — לָא סָמְכָא דַּעְתֵּיהּ » — עבודה זרה ע״א ע״ב

ומאותה סוגיה בא גם פרט הכלי ששייר בו מעט יין, והטעם שהוא אוסר את כל הנמזג לתוכו :

« כְּגוֹן דְּאִיכָּא עַכֶּבֶת יַיִן אַפּוּמַּיהּ דְּכוּזַנְתָּא, דְּקַמָּא קַמָּא אִינְּסֵיךְ לֵיהּ » — עבודה זרה ע״א ע״ב

הסוגיה השנייה היא ברייתת בעל הבית השולח את פועליו לאכול ולשתות על חשבונו — מקורו הישיר של סעיף 4, וכבר שם, בגמרא, היא נמנית בצד השביעית והמעשר כדרך אחת של פרעון בדבר האסור :

« וְאִם אָמַר לָהֶם: ״צְאוּ וְאִכְלוּ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ״, ״צְאוּ וּשְׁתוּ וַאֲנִי פּוֹרֵעַ״ — חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם שְׁבִיעִית, וּמִשּׁוּם מַעֲשֵׂר, וּמִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ » — עבודה זרה ס״ג ע״ב

והשלישית היא ברייתת הנושה, שסעיף 7 מעתיקה כמעט כלשונה :

« יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בְּגוֹי מָנֶה, וּמָכַר עֲבוֹדָה זָרָה וְהֵבִיא לוֹ, יֵין נֶסֶךְ וְהֵבִיא לוֹ — מוּתָּר » — עבודה זרה ס״ד ע״א

הגמרא שואלת מה בין רישא לסיפא, ורב ששת משיב במושג שייתן לכל המקרה את שמו :

« סֵיפָא, מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ כִּי רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ » — עבודה זרה ס״ד ע״א

והטור, שהמחבר הולך אחריו מקרוב, מנסח לבסוף את האיסור היסודי שכל הסימן אינו אלא שורת יוצאים ממנו — הבעלים עצמו אינו רשאי למכור את יינו ואף לא ליהנות ממנו כלל :

« אבל הוא אסור למוכרן ולהנות ממנו שום הנאה » — טור יורה דעה סימן קל״ב

ונותרה החוליה השולטת בקריאה המעשית של הסימן : הגהת הרמ״א על סעיף א שבסימן קכ״ג · 123. היא החוזרת כאן ארבע פעמים בלשון בזמן הזה — ומשם יוצא ציון מפורש לכאן :

« ולכן מותר לגבות בחובו מן עובד כוכבים סתם יינם מפני דהוי כמציל מידם » — שו״ע יו״ד קכ״ג:א

שאלות היסוד של הסימן

3. מושגי היסוד של הסימן

4. טבלת הסיכום — מה מותר, ולמי

אין הסימן משיב לעולם ״מותר״ או ״אסור״ סתם. שלושה משתנים נפגשים בו : על מה משתלמים המעות (מקח, היזק, פטור), מתי הם עוברים, ולמי נפסק הדין — שהרי אותם מעות עצמם אסורים למוכר ומותרים לכל אדם אחר. ולהלן שבעת הסעיפים פרושים לפניך.

5. הט״ז והש״ך — חמישה ראשי פרקים

שני הפירושים הגדולים הנדפסים סביב השולחן ערוך ביורה דעה הם הט״ז (טורי זהב, רבי דוד הלוי סג״ל, שפ״ו-תכ״ז) והש״ך (שפתי כהן, רבי שבתי הכהן, שפ״א-תכ״ב). על סימן זה כותב הט״ז אחד עשר סימני קטן והש״ך ארבעים : וכל אותו הפרש בא מסעיף 2, שדיני הכלים שבו תופסים לבדם מחצית שני האפרטים.

שני ראשי פרקים מן הט״ז

ט״ז ס״ק א — אין זה מכר אלא תשלומין 📋 העתקה

« דלאו מכר הוא אלא אומר לו שפכת ייני ואבדת ממוני ודמי יין כשר קא שקיל » — ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק א

ט״ז ס״ק ט — מעות שאינן קונות לי 📋 העתקה

« והטעם בכל בו כיון שהוא אומר לקנות בעבורם נמצא שהיין אינו שלו » — ט״ז יו״ד קל״ב ס״ק ט

שלושה ראשי פרקים מן הש״ך

ש״ך ס״ק ב — אף כשאסרו בשוגג 📋 העתקה

« משמע דאפילו אסרו בשוגג דבכה״ג פטור מלשלם » — ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק ב

ש״ך ס״ק י״א — מדוע אין סעיף 2 נהנה מהיתר סעיף 1 📋 העתקה

« דהכא כיון שהיו עסוקין במכירה קודם שנאסר גרע טפי והדבר נראה דמשום מכירה לוקח המעות ולא משום היזקו » — ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק י״א

ש״ך ס״ק כ״ו — גבולו של ״בזמן הזה״ 📋 העתקה

« דבמקום שאין הפסד אף בזמן הזה אין להתיר בהנאה » — ש״ך יו״ד קל״ב ס״ק כ״ו

6. הגהות הרמ״א — חמש התערבויות, ופזמון אחד

הרמ״א מתערב בחמישה מתוך שבעת הסעיפים : סעיפים 1, 2, 3, 4 ו-7. שלוש מהן נושאות את המילה הגה (סעיפים 1, 2 ו-7) ; שתי האחרות אינן אלא תוספות בסוגריים (סעיפים 3 ו-4). סעיפים 5 ו-6 — מס המלך ואוצר השר — הם של המחבר לבדו.

על סעיף 1 — הסייג המושל בכל השאר

משפט אחד, והוא משנה את קנה המידה של הסימן כולו : וכל זה לא מיירי אלא בעובדי כוכבים שמנסכין ; אבל בזמן הזה כל מגע שלהם אינו אוסר רק בשתיה. אין הרמ״א חולק על דבר : הוא מתארך. הסימן עומד בעינו ביין שנתנסך באמת ; אבל המקרה הרגיל שבדורו — יין שנגע בו מי שאינו עובד עבודה זרה — יוצא מכלל איסור הנאה. והציון לסימן קכ״ג · 123 אינו לתפארת : שם מונח הדין, ומשם יוצא ציון לכאן.

על סעיף 2 — הארוכה והטכנית שבהן

היא נוטלת אחד אחד את דיני הכלים של המחבר ומקילה בהם. תחילה בדיעבד : יין שנמזג לחבית ששייר בה מעט יין אינו אבוד — הכל מותר בהנאה חוץ מדמי אותה עכבה. ואחר כך לכתחילה : אין האיסור אלא כשהעכבה בפי הכלי, שאז כבר הקילוח הראשון מגיע אליה ; ואם היא בשוליים, יש ללוקח פנאי לקנות. ומכאן מונה הרמ״א את דרכי הקניין שבזמן — הכלי בחצרו שלו, תפוס בידו, או הלשון יקנה לך כליך — וחותם במנהג : מוכרים, ואין עומדים עוד על חילוקים אלו. והש״ך בס״ק כ״ו יזכיר מיד שעדיין צריך הפסד כדי להגיע לשם.

על סעיף 3 — שבע מילים, והמקרה מתהפך

המחבר זה עתה אסר להמיר בכסף חבית שכבר נתקבלה. מוסיף הרמ״א : ועיין לעיל סימן קכ״ג · 123, דאף משקבלה שרי בזמן הזה. והש״ך מבאר את הקיצור — בסימן קכ״ג · 123 נתבאר שסתם יינם מותר בהנאה במקום הפסד, ופועל שיפסיד את שכרו הוא בכלל זה ממש.

על סעיף 4 — פתח מעשי

התוספת קצרה ומעשית לגמרי : המזמן עובד כוכבים אצלו רשאי ליתן מעות לעבדו לקנות להם יין. אין התחבולה עוקפת את הסעיף אלא מקיימת את אמת המידה שלו בדיוק : המעות ניתנות לקנות בעבורם, ולפיכך אין היין נכנס לנכסי המארח מעולם.

על סעיף 7 — שתי הקלות זו אחר זו

הראשונה עיקרית : איסור רוצה בקיומו מניח שהנושה נצרך לאותה מכירה ; ואם יכול להיפרע ממקום אחר, או שיש לו ערב, אינו רוצה בכלום והאיסור בטל. והשנייה היא סייג זמנו, בפעם הרביעית. וחותם הרמ״א את הסימן כדרך שפתחו : בציון — הפעם לסימן קמ״ד · 144, שבו נדונה שאלת דמי האלילים לעצמה.

7. מקרים מעשיים בני זמננו

מקרה 1 — מיכל שנפסל בידי בעל מלאכה חיצוני

מקרה 2 — מכירת מלאי יין ללקוח שאינו יהודי

מקרה 3 — שכר או מענק המשתלמים בשווה כסף

מקרה 4 — סעודת עסקים וחשבון פתוח

מקרה 5 — מס או חיוב שאדם אחר פורע

מקרה 6 — גביית חוב מלווה הסוחר ביין

8. סיכום סימן קל״ב · 132

טבלת זיכרון

שאלות הבנה

להרחבה