הסימנים הקודמים שמרו על נוזל. סימן זה שומר על כלי. יש אפוא
לפתוח בשאלה שאין הסימן שואל אותה במפורש : במה בדיוק נאמרה הגזירה, ומה נאסר כשאין שום דבר ודאי ?
הגמרא — רבא, והמילה המכרעת בסוף עבודה זרה אין הגמרא נושאת ונותנת : היא מביאה מנהג, מנהגו
של רבא עצמו, ומוציאה ממנו הלכה.
« רָבָא כִּי הֲוָה מְשַׁדַּר גּוּלְפֵי לְהַרְפַּנְיָא, סָחֵיף לְהוּ אַפּוּמַּיְיהוּ וְחָתֵים לְהוּ אַבִּירְצַיְיהוּ. קָסָבַר: כׇּל דָּבָר שֶׁמַּכְנִיסוֹ לְקִיּוּם, אֲפִילּוּ לְפִי שָׁעָה — גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. » (עבודה זרה ע״ד ע״ב)
שים לב לצורה : אין היין הוא הנידון, אלא דבר שמכניסו לקיום — סוג של כלי. כל הסימן אינו אלא פיתוח שלוש התיבות הללו.
חקירת הסימן : מה מולידה הגזירה ?(א)חזקת מציאות — קבעו חכמים
שכלי יין שעבר ביד עובד כוכבים הרי הוא כמי שנשתמשו בו ; הספק נהפך לוודאי, והתולדה היא מעמד איסור גמור בכלי.
(ב)חשש לכתחילה — לא אסרו חכמים אלא למסור מלכתחילה ; ובמקום שכבר נעשה הדבר חוזרים
לספק הרגיל, וספק דרבנן לקולא. כל דיני הסימן — חותם אחד או שניים, ההכשר, דין מה שכבר נתנו בכלי — תלויים בצד
שנוקטים בו.
לשני הצדדים בעל שיטה, והבית יוסף נוקב בשמם. לצד הראשון הוא קורא כך את הטור :
« ומשמע לרבינו דגזרו ביה היינו לומר שצריך הכשר כאילו ודאי הכניס בו יין » (בית יוסף יו״ד קל״ו)
ולצד השני הוא מביא את הר״ן בשם הרא״ה בשם הרמב״ן :
« אבל הר״ן כתב בשם הרא״ה שאמר בשם הרמב״ן רבו דכי אמרינן אפילו לפי שעה גזרו ביה רבנן היינו לחוש לכתחילה » (בית יוסף יו״ד קל״ו)
ונותן את התולדה המדויקת למקרה שכבר עברו בו :
« ואפילו אם איתא דרמא ביה חמרא לא מיתסר אלא משום גזירה בעלמא מקילין בספיקא דסגי ליה בהדחה » (בית יוסף יו״ד קל״ו)
נפקא מינה מיידית חבית שחזרה בלא חותמה, ואין יודעים עליה דבר. לצד (א) צריך הכשר גמור כסימן
קל״ה · 135. לצד (ב) די בהדחה בעלמא — הדחה — שאין כאן אלא ספק בגזירה. המחבר אינו
מכריע בזה ; הרמ״א כן — ובכך משקלה של הגהתו.
שהשולח כלי יין ביד עובד כוכבים צריך לחתמו. ובו סעיף אחד: השולח ביד עובד כוכבים כלים המיוחדים ליין צריך להחתימם בחותם אחד כדי שיהא ניכר אם הכניס בהם העובד כוכבים יין ויש מי שמצריך חותם בתוך חותם: הגה ואם עבר ושלחם בלא חותם יש להכשירו כפי ענין ההכשר אם היה של עובד כוכבים (טור ועיין ס״ק ג׳) אבל אם כבר עבר והשתמש בו אין לאסור בדיעבד (ועיין לעיל סימן קכ״ב) ואם הם חביות גדולות מותר להשהותן בבית העובד כוכבים אומן יום או יומים לתקנם דבכלי גדול כזה אין רגילים להשתמש בו לפי שעה:
2. חותם אחד או חותם בתוך חותם — שתי קריאות במעשה אחד
המחבר מכריע בחותם אחד ומביא את המצריך שניים. אך מניין באה
הצרכה זו ? אינה באה מהלכה חדשה כלל : היא באה מדרך קריאתם של שני פעלים ארמיים המתארים את מעשה רבא בכליו.
הטור מעמיד את שתי הדעות ואינו מכריע
« השולח כלי ביד נכרי צריך להחתים שכל כלי ששהה ביד נכרי אפילו שעה אחת צריך הכשר כפי ההכשר שצריך אילו היה ישן בבית הנכרי ובא לקנותו ממנו » (טור יו״ד קל״ו)
« ורש״י כתב שצריך חותם בתוך חותם והריב״ם כתב שדי בחותם אחד » (טור יו״ד קל״ו)
המחלוקת ושורשה בלשון
אין היא בהלכה אלא בקריאת מנהג. רש״י קורא שתי סגירות במקום שאחרים קוראים סגירה
אחת המוטלת על שני פתחים.
רש״י : שתי סגירות זו על גב זו
« כך מבואר מדבריו שפי׳ סחיף להו אפומייהו כופה אותן שוליהן למעלה ופיהן למטה משום חב״ח » (בית יוסף יו״ד קל״ו)
ואחרים : סגירה אחת, אך על כל אחד משני פתחי הכלי
« אבל אחרים פירשו סחיף להו אפומייהו דמהדק דיקולא אפומייהו והיינו חותם אחד וחתים לה אבירצייהו דהיינו באותו נקב קטן שמשם מוציאים היין וכל זה אינו אלא חותם אחד » (בית יוסף יו״ד קל״ו)
והתוספות, במקרה שלנו ממש
« וכ״נ מדברי התוס׳ דבחותם א׳ סגי שכתבו שמעינן מהכא דישראל השולח חבית ריקנית בבית הנכרי מעיר לעיר כדי לתקן צריך לחותמה מבפנים בגחלת או באבר רכה שהיא כאבר סיד כדי שיהא ניכר אם הנכרי נותן לתוכה יין והכי נקטינן » (בית יוסף יו״ד קל״ו)
קושיה אם די בחותם במקום אחר, מדוע לא יספיק כאן ? בסימנים קי״ח · 118 וק״ל · 130 מסתפקים
בחותם אחד אף במקום שחוששים לחילוף. החשש שם חמור יותר — ביין עצמו מדובר — ואף על פי כן מסתפקים בפחות. וזה
היפוך הסברה.
תירוץ — הר״ן שהביא הש״ך : לא החומרה נמדדת אלא הריווח
« ול״ד לדלעיל סימן קי״ח וק״ל דביין מבושל או חומץ שרי בחותם אחד כיון דליכא למיחש לניסוך » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ב)
« דהתם אין העובד כוכבים יכול להחליפו אלא ביין מבושל או בחומץ שהוא גרוע ממנו מעט שאם היה שבחו של זה מרובה ממנו היה חלופו ניכר ומיתפס עליו כגנב ומשום שבחא פורתא לא טרח ומזייף אבל כאן משום תשמיש מרובה טרח ומזייף. הר״ן » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ב)
שם אין המזייף משתכר אלא הפרש איכות מועט, ואילו היה ההפרש גדול היה נתפס :
משום שבחא פורתא לא טרח ומזייף. כאן הוא משתכר את כל תשמיש החבית לכל הדרך —
ועל זה, כן, הוא טורח לחדש חותם.
מה מוכיח תירוץ זה, והוא חורג מן הסימן אין כוחו של חותם תכונה שבחותם : הוא יחס שבין קושי
הזיוף ובין התועלת שהחותם שומר עליה. לפיכך אותו מנגנון חומרי עצמו מגן בשיעורים שונים לפי מה שהוא סוגר עליו.
זו הסיבה שסימנים קי״ח · 118, ק״ל · 130 וקל״ו · 136 נותנים שלוש תשובות שונות לשאלה הנראית אחת.
נפקא מינה — והיא מוכרעת בדיעבד, האם די בחותם אחד לדעת המצריך שניים ? הב״ח משיב בחיוב,
והש״ך מביאו ואינו חולק :
« כתב הב״ח ובדיעבד כדאי הם המתירין בחותם א׳ לסמוך עליהם וע״ל סימן ק״ל ס״ב » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק א)
והבאר היטב מאחד את שני החלקים — הטעם והמסקנה — בכניסה אחת :
« הטעם דמשום תשמיש מרובה טרח ומזייף וכתב הב״ח דבדיעבד כדאי הם המתירים בחותם א׳ לסמוך עליהם וע״ל סימן ק״ל ס״ב » (באר היטב יו״ד קל״ו ס״ק א)
כאן נעשית חקירת §1 מעשית. אם הגזירה יוצרת חזקה — שעה אחת
מספקת. ואם אינה אלא חשש — השעה שעברה אינה מותירה אלא ספק.
הצד המחמיר : הטור, הרא״ש, רבינו ירוחם
« ושהה אפילו שעה אחת ביד העובד כוכבים צריך הכשר כפי ענין כו׳ טור » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ג)
« וכן מפרש ג״כ הרא״ש פא״מ גבי נודות העובד כוכבים גרודים חדשים מותרין ישנים מזופפים אסורים כו׳ » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ג)
« וכ״כ ר׳ ירוחם דצריך הכשר אפי׳ לא שהה בידו אלא לפי שעה » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ג)
היכן עוברת הגבול
הש״ך מונה את בעלי כל צד, ונוקב בשמות החולקים בלא כחל ושרק.
« וגם הב״ח הביא עוד פוסקים דסוברים כן ודלא כהרא״ה ור״ן » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ג)
הב״ח ביקש להרחיק עוד ולקרוא בתוספות ובסמ״ק שההכשר מתחייב אף בדיעבד. הש״ך מסרב לצעד זה :
« ולפע״ד אין להם הכרע ואדרבה יותר יש לפרש לשונם דלכתחל׳ קאמרי ע״ש » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ג)
קושיה הציע אפוא הב״ח פתח מילוט נאה : שישהה הישראל את הכלי מעת לעת, ואחר כך יהא הטעם הבלוע
לפגם (נותן טעם לפגם) ויהא הכל מותר, ואף לכתחילה. מדוע לדחות ?
תירוץ — הש״ך : אין גדר נותן טעם לפגם נוהג ביין
« דיכול הישראל להשהותם מע״ל ואחר כך מותרין אף לכתחלה דנ״ט לפגם הוא כו׳ הוא תמוה » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ג)
« דדוקא בקדרות וקערות שעמדו בבית העובד כוכבים קאמר הרא״ה דמשהה אותם מעל״ע אבל בכלי היין לא שייך נ״ט לפגם אפילו ישהנו כמה ימים וכדלקמן סימן קל״ז » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ג)
סברת הרא״ה נאמרה בקדרות ובקערות ; כלי יין אינו נפגם — אדרבה, היישון משביחו. והש״ך מפנה לכך לסימן
קל״ז · 137, שבו הכלל מפורש.
יסוד ההמתנה המצלת כלי מטבח אינה מצילה חבית יין, ומטעם שאינו משפטי אלא טבעי :
כל שמתיישנים נ״ט לשבח. זה המקום היחיד בפרשה שטבע החומר מכריע בו את ההלכה במישרין.
זו ההתנגשות החזיתית היחידה שבסימן, והיא במקרה השכיח ביותר :
כלי שכבר נשתמשו בו בלא הכשר.
שתי עמדות, לשון אחת
רמ״א — אבל אם כבר עבר והשתמש בו אין לאסור
בדיעבד, והוא מפנה לסימן קכ״ב · 122. ט״ז — עצם ההפניה טעות היא : בסימן קכ״ב · 122
הוכיח את ההפך.
« לעיל סי׳ קכ״ב סעיף ט׳ הארכנו דלא קי״ל כן אלא אף בדיעבד אסור » (ט״ז יו״ד קל״ו ס״ק ב)
והבאר היטב רושם את המחלוקת במפורש, ומרחיב את דעת הט״ז לכל הכלים :
« גם פסק דאפילו בדיעבד יש לאסור בכל הכלים דלא כרמ״א וע״ל סי׳ קכ״ב ס״ט » (באר היטב יו״ד קל״ו ס״ק ב)
קושיה על הרמ״א אם הוא סובר שהכלי צריך הכשר — והוא אומר זאת בחציה הראשון של הגהתו
עצמה — כיצד יישאר מותר מה שנתנו בתוכו ? או שהכלי אסור ואף תוכנו אסור, או שאינו אסור ואין ההכשר אלא המלצה.
תירוץ — הש״ך מפריד את הגזירה מנושאה
« דכיון דלא היה ביד עובד כוכבים אלא לפי שעה א״כ ודאי לא נבלע איסור בכלי וגם לא נשתמש בו בודאי ודי שגזרו שהכלי צריך הכשר דלפי שעה חשיב כמכניסו לקיום אבל ודאי בדיעבד המאכל מותר » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ג)
המפתח בתיבות ודי שגזרו שהכלי צריך הכשר : הגזירה נעצרת בכלי. אין היא אומרת שהיין
שהה בו, אלא שאין מוליכים כלי של קיום בלא סימן. התוכן עצמו נידון לפי המציאות — והמציאות מוטלת בספק.
נפקא מינה שלוש שאלות, ולעולם אין לאחדן : האם הכלי צריך הכשר ? (כן, ואין חולק) ; האם מה
שנתנו בו אבוד ? (רמ״א לא, ט״ז כן) ; והאם מותר להוסיף ולהשתמש בו בלא הכשר ? (לא, לשתי הדעות).
5. איזה הכשר — מה מצמצם הט״ז בהגהה
הש״ך מפנה ; הט״ז מגביל. הש״ך מסתפק בכתובת :
« ועל הדרך שנתבאר סי׳ קל״ה: » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ד)
והט״ז קורא מקרוב את לשון הרמ״א — כפי ענין ההכשר אם היה של עובד כוכבים — ומסרב
להרחיבה :
« פי׳ אם היה של עובד כוכבים מתחילה וקנאו ישראל ממנו ואין בכלל זה כלי חרס דאם תחילת תשמישו ביד עובד כוכבים צריך עירוי אע״פ שאין מכניסו לקיום ואילו בזה שהיה תחלה של ישראל א״צ אלא כמבואר סימן קל״ה סעיף ד׳ » (ט״ז יו״ד קל״ו ס״ק א)
חקירה משנית : כלי חרס(א) דין הכלים הולך אחר התשמיש : מה שאין
מכניסו לקיום נידון בקולא, ואין נפקא מינה בחומר. (ב) הוא הולך אחר החומר : החרס
בולע באופן אחר, ותחילת תשמישו קובעת הכל. הט״ז מכריע כ(ב) בנקודה זו —
דאם תחילת תשמישו ביד עובד כוכבים צריך עירוי אע״פ שאין מכניסו לקיום — ולפיכך הוא
מוציא את כלי החרס מהגהת הרמ״א.
נפקא מינה כלי חרס של ישראל שנשלח בלא חותם : הכשרו מסימן קל״ה · 135 סעיף ד׳, ולא מדין כלי
הנקנה מיד עובד כוכבים. וכל ההבחנה תלויה בתיבה מתחילה — של מי היה הכלי בתחילה.
6. חביות גדולות — ההיתר וגבולותיו
המקור : ספר התרומה, דרך הטור
« ובספר התרומה התיר לשלוח חביות של עץ גדולים לבית נכרי אומן יום או יומים לתקנם דבכלי גדול כזה אין רגילין להשתמש בו לפי שעה » (טור יו״ד קל״ו)
הטעם אינו פטור אלא מדידה. אין ההיתר נשען על קולא : הוא נשען על כך שהחזקה חדלה מלהיות
מסתברת. כלי בגודל כזה אין ממלאים אותו ליומיים — ומשום כך אין רגילים להשתמש בו לפי
שעה, ונמצא יסוד הגזירה חסר. סברת מציאות היא, ולא סברת דין.
עד היכן מגיע ההיתר ?
שני גבולות נידונים : משך הזמן, ומידת ההמלצה.
« ומיהו כתבו דמ״מ טוב להחמיר ונראה מדבריהם דלא שרי להשהות אלא יום או יומים אבל בא״ח כתב בשם ר״י דאפי׳ זמן מרובה שרי להשהות בבית האומן » (בית יוסף יו״ד קל״ו)
נמצא הבית יוסף מונה שלוש עמדות : התוספות והמרדכי מתירים ומעדיפים להחמיר ; לשונם משמע שהגבול יום או יומיים ;
והאורחות חיים, בשם הר״י, מתירים אף זמן מרובה. והש״ך אינו נושא ונותן במשך הזמן — הוא מזכיר את הכלל :
« מיהו כתבו יש פוסקים דלכתחלה יש ליזהר בכל מאי דאפשר וכ״כ האחרונים » (ש״ך יו״ד קל״ו ס״ק ה)
והבאר היטב תולה אותו באחרונים :
« מיהו כתבו יש פוסקים דלכתחלה יש ליזהר בכל מאי דאפשר וכן כתבו האחרונים » (באר היטב יו״ד קל״ו ס״ק ג)
נפקא מינה גיגית שהונחה אצל אומן שבוע ולא יומיים. לפי קריאת הבית יוסף בתוספות אין ההיתר
כולל מקרה זה ; לפי האורחות חיים — כן. ובשתי הדרכים מעמיד הש״ך שלכתחילה נזהרים בכל מה שאפשר.
7. יסוד הסימן — הכל תלוי בשיעור הריווח
כלל הסימן :
אין החותם מחיצה, ואף לא ראיה — אלא סימן שכוחו נמדד כנגד
שבחא שיפיק המזייף. במקום ששכרו מועט —
משום שבחא פורתא לא טרח ומזייף — די בחותם אחד ; ובמקום ששכרו מרובה, שהוא
תשמיש מרובה — טרח ומזייף, וצריך יותר. ומשגזרו על הכלי
אפילו לפי שעה, שוב אין השהות מתרת, שכן בכלי היין לא שייך
נ״ט לפגם.
שלוש שורות לדרך.(א) הגזירה על הכלי ולא על תוכנו — וזה המאפשר
לרמ״א לחייב הכשר ולא לאסור את המאכל. (ב) מניין החותמות נמדד לפי ריווח המזייף, לא לפי חומרת
האיסור. (ג) הזמן אינו מרפא חבית יין : הוא משביחה, ומשום כך בדיוק אינו מצילה.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן קל״ו · רמה 2 — למדן · שהשולח כלי יין ביד עובד כוכבים צריך לחתמו daattorah.com