פתיחה ראשונה לסימן קל״ח : אחד עשר סעיפי המחבר והגהות הרמ״א, לשון המקור עם ביאור. הסימנים הקודמים שאלו מתי היין נאסר ומה הוא אוסר סביבו. סימן זה שואל את השאלה ההפוכה והמעשית ביותר : הגת שימשה, הכלי בלע, המשפך זב — מה יש לעשות להם כדי שישובו לשמש ? התשובה לעולם אינה פעולה אחת : היא סולם של שבע מדרגות, והמדרגה הנדרשת תלויה בשלושה דברים בלבד — חומר הכלי, היות הכלי זפות אם לאו, ומה עשה בו העובד כוכבים.
הנושא : הכשר כלי הבציר — גת, גיגית, משפך, כלי המדה, מחץ, קורה, דפים, עקלים, משמרת, כפיפות
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ח
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן קל״ח חותם את מקבץ הכלים. סימנים קל״ה עד קל״ז עסקו בכלי הקיבול — הנודות, הקנקנים, החביות, ויין כשר שהושם בכלי שלא הוכשר. כאן מדובר בכלי הבציר : הגת וכל הסובב אותה. אין המחבר מסדר את הסעיפים לפי הכלים אלא לפי מדרגת החומרא : סעיף א׳ נותן את דין הגת בשלמותו, סעיפים ב׳ עד ח׳ מצרפים כל כלי אחר לאחת ממדרגות סעיף א׳, וסעיפים ט׳ עד י״א מיישבים שלוש שאלות של ביצוע — הקשרים, סדר הניגוב, והחרצנים.
שלושה משתנים, ולא יותר, קובעים את כל סעיף א׳ : ממה עשוי הכלי (אבן, עץ, חרס), האם הוא זפות (זפת), ומה עשה בו העובד כוכבים — האם רק נתן בו יין בשעת הזפיתה, האם נגע ביין בעוד משקה טופח עליו, או שמא דרך בו את הענבים ? כל תשובה מעלה או מורידה מדרגה בסולם ההכשרים.
דיני הכשר כלי היין. ובו י״א סעיפים: גת של אבן שזפתה עובד כוכבים ונתן בה יין בשעת זפיתה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה צריכה ניגוב ואם דרך העובד כוכבים בזפותה אין די לה בנגוב אלא יקלוף הזפת ואח״כ ינגב או עירוי בלא קליפה או יישנה י״ב חודש ושל עץ אם זפתה עובד כוכבים ונתן יין בשעת זפיתה אפי׳ לא דרך בה או שזפתה ודרך בה אח״כ או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה דין אחד להם שצריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה ואם יש נעורת של פשתן בין נסר לנסר או בלאי בגדים אין די לה בניגוב אלא צריכא מילוי ועירוי או הגעלה ושל חרס זפתה העובד כוכבים ונתן בה יין בשעת זפיתה אפילו לא דרך בה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא במילוי ועירוי בלא קליפה ואם זפתה העובד כוכבים ודרך בה צריכה קליפה ומילוי ועירוי או הגעלה בלא קליפה או יישון י״ב חדש או להסיקה בכבשן עד שירפה הזפת וכל זה בזפותה אבל אם אינה זפותה יש לחלק שאם תחלת תשמישה ע״י עובד כוכבי׳ צריכ׳ ניגוב (ובשל חרס עירוי אם דרך בה) (טור) ואם תחילת תשמישה ע״י ישראל סגי בהדחה אם היא של עץ או אבן אבל אם היא של חרס צריכה ניגוב:
גת הבנויה בלבנים או סיד וגפסים (פירוש חומר יותר לבן מהסיד ויס״ו בלע״ז) דינה כשל חרס:
הגת וכליו הצריכי׳ ניגוב ניתרי׳ בהגעלה ע״י עירוי שמערה מכלי ראשון עליהם ולא תהא הגעלה זו פחותה מניגוב:
גיגית גדולה שדורכין בה והמשפך וכלי המדה והמחץ והוא כלי שדולין בו מהבור לחבית כולם דינם כגת:
הקורה שעוצרים בה הענבים והדפים שמשימין על העביט (פי׳ כלי גדול) סגי להו בהדחה:
העקלים (פי׳ כמין קופות מסורגות כמצודה שפורטי״ם בלע״ז) שכורכים סביב העביט העשוים מחריות של דקל ושל קנבוס מנגבן ושל שיפה ושל גמי בולעים יותר וצריך ליישנן י״ב חדש (ויש להחמיר בשל קנים כמו בשל שיפה וגמי) (סמ״ג) ואם רצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים (דעת הרמב״ם) או מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין י״ב שעות ואח״כ יותרו:
משמרת של יין של עובד כוכבים אם היא של שער מדיחה ואם היא של צמר צריכה ניגוב ואם היא של פשתן צריכה ליישנה י״ב חדש:
כלי חלף (פירוש מין עשב שעושין ממנו מחצלאות וחבלים) והוצין וכיוצא בהן מכפיפות שמסננים בהם היין אם היו תפורים בחבלים מדיחן ואם היו אחוזות זו בזו בחיבור קשה צריכים ניגוב ואם היו תפורות בפשתן מיישנן. (מפות שלנו שנפל עליהם יינם סגי להו בהדחה אפילו נפל עליהם יין רותח) (טור ומרדכי פרק השוכר ובהגהת אשיר״י):
כל מקום שצריך ניגוב צריך להתיר הקשרים אבל בהכשר מילוי ועירוי וכן ביישון שנים עשר חדש אין צריך להתיר הקשרים:
כל מקום שאמרנו צריך ניגוב אם הם לחים מקנחן באפר ואח״כ מדיחן במים ואח״כ מקנחן באפר פעם שנית ואח״כ מדיחן במים ואם הם יבשים מקדים מים ואח״כ אפר ואח״כ מים ואח״כ אפר ואח״כ מים:
גת שדרך בה עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבה מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים:
כל הסימן יוצא מפרק בתרא דעבודה זרה. שם שנויה תחילה משנת הגת, ואחריה סוגיא המדייקת בה, מרחיבתה וקובעת את פרטיה. הקורא אותן כסדרן רואה את המחבר בעבודתו : כמעט שלא הוסיף, אלא סידר.
המשנה מעמידה את שלושת החומרים וכבר את כל סדר המדרגות :
« גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזְּפָתָהּ גּוֹי, מְנַגְּבָהּ וְהִיא טְהוֹרָה. וְשֶׁל עֵץ, רַבִּי אוֹמֵר: יְנַגֵּב, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: יִקְלוֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְשֶׁל חֶרֶס, אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה » — עבודה זרה ע״ד ע״ב
תמצית : גת של אבן שזפתה עובד כוכבים — מנגבה והיא טהורה ; ושל עץ — רבי אומר ינגב וחכמים אומרים יקלוף את הזפת ; ושל חרס — אף על פי שקלף את הזפת הרי זו אסורה. והלכה כחכמים, ומשום כך מצריך המחבר בשל עץ קליפה וניגוב.
ומיד מוסיפה הגמרא את המשתנה המכריע — הדריכה :
« דַּוְקָא זְפָתָהּ, אֲבָל דָּרַךְ בָּהּ לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב » — עבודה זרה ע״ד ע״ב
רבא מלמד שאין המשנה מדברת אלא בגת זפותה, ושהדריכה משנה את הדין. והגמרא ממחישה זאת במעשה : רב נשלח לבדוק גת, ובתחילה סבר שהיא חלקה דיה לניגוב בעלמא, ולבסוף ראה תחתיה בקע מלא יין :
« חֲזָא פִּילָא מִתּוּתֵיהּ וַחֲזָא דַּהֲוָה מְלֵא חַמְרָא, אֲמַר: הָא לָא סַגִּי לַהּ בְּנִיגּוּב אֶלָּא בְּקִילּוּף » — עבודה זרה ע״ד ע״ב
הברייתא מבארת את מעמדה המיוחד של הגת, שהיא בין הכלי הפשוט ובין כלי הקיבול שמכניסו לקיום :
« הַגַּת וְהַמַּחַץ וְהַמַּשְׁפֵּךְ שֶׁל גּוֹיִם, רַבִּי מַתִּיר בְּנִיגּוּב, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. וּמוֹדֶה רַבִּי בְּקַנְקַנִּים שֶׁל גּוֹיִם שֶׁהֵן אֲסוּרִין. וּמָה הֶפְרֵשׁ בֵּין זֶה לָזֶה? זֶה מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם, וְזֶה אֵין מַכְנִיסוֹ בְּקִיּוּם » — עבודה זרה ע״ד ע״ב
ומברייתא זו יוציא הט״ז, בפתח פירושו, את מפתח חומרתו של הסימן : אין הגת כלי שמכניסו לקיום, אבל היין שוהה בה כל ימי הגיתות, ולפיכך נידונת כמעט כמותו.
ומהו הניגוב למעשה ? הגמרא שואלת :
« בַּמֶּה מְנַגְּבָן? רַב אָמַר: בְּמַיִם, רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: בְּאֵפֶר » — עבודה זרה ע״ד ע״ב
ומשיבה ששני האמוראים אינם חלוקים — זה מדבר בכלי לח וזה בכלי יבש :
« רַב אָמַר: בְּמַיִם, וְהוּא הַדִּין לְאֵפֶר. רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר: לְאֵפֶר, וְהוּא הַדִּין לְמַיִם, וְלָא פְּלִיגִי — הָא בְּרַטִּיבְתָּא, הָא בְּיַבִּשְׁתָּא » — עבודה זרה ע״ה ע״א
ואחר כך מונה את מספר הפעמים. ולשון פומבדיתא נותנת ארבע וחמש — והוא בדיוק חשבונו של סעיף י׳ :
« בֵּי רַב אָמְרִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: תְּלָת אַרְבַּע, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אַרְבַּע חָמֵשׁ » — עבודה זרה ע״ה ע״א
העקלים והחבלים באים מברייתא שהביא רבי אבהו :
« הַדַּפִּין וְהָעֲדָשִׁין וְהַלּוּלָבִין מַדִּיחָן, וְהָעֲקָלִין שֶׁל נְצָרִין וְשֶׁל בִּצְבּוּץ מְנַגְּבָן, וְשֶׁל שִׁיפָה וְשֶׁל גֶּמִי מְיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ » — עבודה זרה ע״ה ע״א
ואלו הדרכים לטהרם מיד :
« רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הָרוֹצֶה לְטַהֲרָן מִיָּד, מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין, אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים » — עבודה זרה ע״ה ע״א
« רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: מַנִּיחָן תַּחַת צִינּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקַלְּחִין, אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין. וְכַמָּה? עוֹנָה » — עבודה זרה ע״ה ע״א
ושואלת הגמרא כמה זמן : עונה. והרמב״ם תרגם מידה זו לשעות, ולשונו היא שהעתיק המחבר מילה במילה בסעיף ו׳ :
« וְאִם רָצָה לְטַהֲרָן מִיָּד מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקֻלָּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ » — רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ד
ולבסוף המשמרת והכפיפות, ועמהן הזכרת הקשרים שתהיה לסעיף ט׳ :
« הָנֵי רְוָוקֵי דַּאֲרַמָּאֵי דְּמַזְיָא — מַדִּיחָן, דְּעַמְרָא — מְנַגְּבָן, דְּכִיתָּנָא — מְיַשְּׁנָן, וְאִי אִיכָּא קִטְרֵי — שָׁרֵי לְהוּ » — עבודה זרה ע״ה ע״א
אין הסימן יודע “הכשר” בלשון יחיד. הוא יודע שבע פעולות נפרדות, מסודרות מן הקלה אל החמורה. ומי שיודע לקרוא את הסימן — יודע באיזה שלב בסולם הזה עומד כל כלי וכלי.
| החומר | אינה זפותה — תחילת תשמישה ביד ישראל | אינה זפותה — תחילת תשמישה ביד עובד כוכבים | זפותה ונתן יין בשעת זפיתה, או נגע במשקה טופח | זפותה ודרך בה |
|---|---|---|---|---|
| אבן | הדחה | ניגוב | ניגוב | קליפה ואחר כך ניגוב · או עירוי בלא קליפה · או יישון י״ב חדש |
| עץ | הדחה | ניגוב | קליפה וניגוב · או עירוי בלא קליפה | דין אחד להם — כדין הטור שלפניו |
| עץ שיש נעורת של פשתן או בלאי בגדים בין נסר לנסר | — | — | מילוי ועירוי · או הגעלה | מילוי ועירוי · או הגעלה |
| חרס | ניגוב | ניגוב — ולדעת הרמ״א : עירוי אם דרך בה | מילוי ועירוי בלא קליפה — ואין הקליפה והניגוב מועילים | קליפה ומילוי ועירוי · או הגעלה בלא קליפה · או יישון י״ב חדש · או להסיקה בכבשן |
| הכלי | סעיף | ההכשר הנדרש |
|---|---|---|
| גת הבנויה בלבנים או סיד וגפסים | ב׳ | דינה כשל חרס |
| גיגית גדולה, משפך, כלי המדה, מחץ | ד׳ | כולם דינם כגת |
| הקורה, הדפים שעל העביט | ה׳ | הדחה |
| עקלים של חריות דקל ושל קנבוס | ו׳ | ניגוב |
| עקלים של שיפה ושל גמי — ולדעת הרמ״א אף של קנים | ו׳ | יישון י״ב חדש — או מיד : הגעלה ברותחין, מי זיתים, או מים מקלחים י״ב שעות |
| משמרת של שער | ז׳ | הדחה |
| משמרת של צמר | ז׳ | ניגוב |
| משמרת של פשתן | ז׳ | יישון י״ב חדש |
| כלי חלף והוצין התפורים בחבלים | ח׳ | הדחה |
| הן עצמן, אחוזות בחיבור קשה | ח׳ | ניגוב |
| הן עצמן, תפורות בפשתן | ח׳ | יישון |
| מפות שנפל עליהם יינם (הגהת הרמ״א) | ח׳ | הדחה — אפילו נפל עליהם יין רותח |
השאלה מתבקשת : אין הגת קנקן, ואין משהין בה יין לקיום. ומפני מה החמירו בה יותר מבכלי פשוט ? והט״ז משיב במשפט אחד, בשם הרשב״א :
« אע״ג דאין מכניסין לקיום בגת מ״מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה לכלי שמכניסין בו לקיום בזה דאסור אפילו לפי שעה » — ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק א
תשובתו היא מדרגה אמצעית : אין הגת כלי שמכניסו לקיום, אבל היין שוהה בה כל ימות הבציר. לפיכך אסורה אף לפי שעה — ואף על פי כן אין מצריכין בה עירוי של שלושה ימים כבכלים שמכניסן לקיום ממש. וכל הסימן עומד בתוך אותו רווח.
המחבר כותב שנתן העובד כוכבים יין בשעת זפיתה. והש״ך מיישר את הרושם :
« כלומר לאחר זפיתה אבל בזפיתה ה״ל כזורק מים לטיט » — ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק א
יש לקרוא : לאחר הזפיתה. שהיין הניתן בשעת הזפיתה הרי הוא כזורק מים לטיט — מתערב הוא בחומר הרך ואינו נבלע בו. דיוק קטן שבקטנים, ובו תלוי אם בלע הכלי אם לאו.
הדריכה חוזרת שש פעמים בסעיף א׳, ובכל פעם היא מעלה מדרגה. והט״ז נותן את הטעם הטבעי, בשם רש״י :
« פרש״י מפני כובד הדריכה נעשה בקעים בזפת » — ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ד
כובד הדורך מבקע את הזפת : שוב אין היין עומד על פני השטח אלא נכנס לתוך הסדקים. והוא עצמו מעשה הגמרא — רב סבר תחילה שדי בניגוב, עד שראה את הבקע המלא יין.
סעיף ד׳ מצרף את הגיגית הגדולה לגת. ושואל הט״ז באיזו גיגית מדובר :
« פירוש שיש שם ברזא שמושכין משם יין צלול אבל באין שם ברזא אין שם יין צלול כלל ואפי׳ הדחה אין צריכין » — ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י
אינה אלא גיגית שיש בה ברזא, שמושכין ממנה יין צלול. ובמקום שאין ברזא אין שם יין צלול כלל — ומסיק הט״ז שאף הדחה אינה צריכה. גיגית שאין מושכין ממנה אינה מקבלת אלא תירוש וחרצנים, ולא יין.
כלי המדה שבסעיף ד׳ גורר אחריו, לדעת הט״ז, כלי שאין המחבר מזכירו :
« נראה לי שבכלל זה גם המינקת שקורין היב״ר של עובד כוכבים שצריך הכשר גדול וק״ו הוא מכלי המדה כיון שהיין מתאסף בעקמומיתו לא תועיל לו הדחה ויש למחות ביד המקילים » — ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״א
וזה המקום היחיד בסימן שבו נוקט מפרש לשון ויש למחות ביד המקילים. והטעם טבעי : היין מתאסף בעקמומיתו של הצינור ואינו יוצא בהדחה. וזה הקטע שבסימן המדבר במישרין ביותר אל מתקני זמננו.
והרי ההערה המשנה את כל היקפו של הסימן :
« ודע שכל הכשר שבסעיף זה היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי הגת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס׳ וכדלעיל סימן קל״ז סעיף ב׳ » — ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד
שבע מדרגות ההכשר אומרות מה יש לעשות קודם שמשתמשים בכלי. ואם עבר ודרך בגת שלא הוכשרה — היין מותר בדיעבד, שהרי יש ששים כנגד הבלוע, והש״ך מפנה לסימן קל״ז. ואף על פי כן הוסיף סייג : גת רחבה מאוד ונמוכה עלולה שלא יהיה בה ששים. ורמה 4 חוזרת לנקודה זו לפרטיה.
סעיף ו׳ נותן לעקלים טהרה מיידית תחת מים רודפים. והש״ך מרחיב :
« וה״ה לגת וכל כליה מהני הכשר זה ודוקא שסלק השולים שאז המים מקלחים ורודפים מעבר לעבר » — ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ז
אותו הכשר עצמו מועיל לגת ולכל כליה — בתנאי אחד : שיסלק את השולים, כדי שיהיו המים עוברים באמת מעבר לעבר. מים העומדים בקרקעית הגת אינם מים רודפים.
בסוף סעיף א׳ מתיר המחבר הדחה בעלמא בגת שאינה זפותה, של עץ או של אבן, שתחילת תשמישה ביד ישראל. והבאר היטב מציין שאין הכול מודים בזה :
« והב״ח חולק על המחבר וס״ל דבשל עץ נמי בעי ניגוב אבל הט״ז כתב דדברי המחבר הם עיקר ונכונים ע״ש » — באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ו
הב״ח מצריך ניגוב אף בשל עץ ; והט״ז מקיים את דברי המחבר ומסיק שהם עיקר ונכונים. וזו המחלוקת המעשית היחידה שבסעיף א׳, והבאר היטב — המכריע לפעמים במקום שהש״ך מניח צריך עיון — עומד כאן אחר הט״ז.
אין הרמ״א מגיה בסימן זה אלא שלוש פעמים, ובכל פעם להוסיף חומרא או קולא שהמנהג האשכנזי חייבן.
הגהה ראשונה, בסעיף א׳ — בגת שאינה זפותה שתחילת תשמישה ביד עובד כוכבים :
« ובשל חרס עירוי אם דרך בה » — רמ״א יו״ד קל״ח:א
המחבר הצריך ניגוב. והרמ״א, בשם הטור, מחלק : בשל חרס, אם דרך בה — צריך עירוי. החרס נשאר חרס, אף בלא זפת.
הגהה שנייה, בסעיף ו׳ — בעקלים :
« ויש להחמיר בשל קנים כמו בשל שיפה וגמי » — רמ״א יו״ד קל״ח:ו
לא הזכיר המחבר ליישון שנים עשר חודש אלא שיפה וגמי. והרמ״א מוסיף עליהם, בשם הסמ״ג, את העקלים של קנים : שבמדינתו בהם היו משתמשים.
הגהה שלישית, בסעיף ח׳ — והיא המועילה שבכולן :
« מפות שלנו שנפל עליהם יינם סגי להו בהדחה אפילו נפל עליהם יין רותח » — רמ״א יו״ד קל״ח:ח
וזו השורה היחידה בסימן המדברת במקרה שבבית ולא ביקב. נפל יינם על מפה : די לה בהדחה, ואפילו היה רותח. ומיד מדייק הש״ך :
« משמע בהדחת צונן וכן הוא בהג״א ומרדכי שם » — ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק י
בהדחת צונן מדובר, כמשמעות המרדכי והגהות אשיר״י ; אבל מן האשר״י משמע שאינו מותר אלא בכיבוס הרגיל — כמה כיבוסים באפר ובחמין בכלי שני. והש״ך מיישב : החילוק הוא בין הנדבק בבגד ובין שאינו נדבק.
לשונות הפירוש. ארבע סוגריים שבנוסח הנדפס אינן הגהות הרמ״א אלא ביאורי מילים, המתרגמים לשונות שנתעלמו :
| סעיף | המילה | לשון הפירוש |
|---|---|---|
| ב׳ | גפסים | חומר יותר לבן מן הסיד — הוא הגפס |
| ה׳ | עביט | כלי גדול |
| ו׳ | עקלים | קופות מסורגות כמצודה, שכורכים אותן סביב העביט |
| ח׳ | חלף | מין עשב שעושין ממנו מחצלאות וחבלים |
שלושה חומרים נזכרים בסימן : אבן, עץ וחרס. ואין המתכת נזכרת — וזה דבר שיש לאומרו ולא למלאותו מדעתנו. מיכל הנירוסטה אין בו זפת, ואינו נקלף, ואינו מתבקע תחת כובד הדורך. ואף על פי כן שתי שאלות הסימן עומדות בעינן : האם שהה בו היין, והאם תחילת תשמישו ביד עובד כוכבים ? ולעניין דרך ההכשר עצמה נותן הסימן כלל בר־העברה : הט״ז מלמד בס״ק ז שכל מקום ששייכת בו הגעלה — היא עדיפה מעירוי. אבל דינו המדויק של כלי מתכת שייך לסימן קל״ה ולהוראת רב.
למעשה, שאל את רבך.
העץ אמנם נזכר בסימן — אבל אין החבית גת. הגת מקבלת את היין לימי הבציר ; והחבית משהה אותו לקיום, והוא בדיוק הקו שמשרטטת הברייתא בעבודה זרה בין מכניסו לקיום ובין שאינו. והט״ז מזכיר זאת כבר בדיבורו הראשון : מה שאין מצריכים בגת עירוי של שלושה ימים, אינו אלא מפני שאינה כלי המכניסו לקיום. והחבית כלי כזה היא, ודינה בסימן קל״ה החמור ממנו.
למעשה, שאל את רבך.
סעיף ב׳ הוא היחיד בסימן הפוגע במישרין בבניין של זמננו, והוא עושה זאת בלא יודעין : גת הבנויה בלבנים או בסיד ובגפסים — דינה כשל חרס, המדרגה החמורה שבטבלה. ומיכל של בטון או של מלט או של טיח מינרלי נכנס בפשטות בתיאור זה. לפיכך אין די לו בניגוב, וסעיף ג׳ הוא המצילו : הגעלה על ידי עירוי, שהרי אין מכניסים מיכל לשום כלי.
למעשה, שאל את רבך.
זה המקום שבו מדבר הסימן במישרין ביותר אל זמננו, ובלשון החזקה שבו. הט״ז בס״ק י״א מוסיף על כלי המדה שבסעיף ד׳ את המינקת — הצינור שמריקים בו — ומצריך לה הכשר גדול, וקל וחומר מכלי המדה, מפני שהיין מתאסף בעקמומיתה ואינו יוצא בהדחה. צינור גמיש, מרפק של משאבה, מחבר — הרי הם בדיוק עקמומיות שהנוזל עומד בהן.
למעשה, שאל את רבך.
סעיפים ז׳ וח׳ עוסקים בשלושה חומרי סינון ונותנים להם שלושה דינים — שער, צמר, פשתן — והמידה מפורשת : בולעים יותר. השער כמעט שאינו בולע, הצמר בולע, והפשתן בולע עד שאין לו תקנה אלא בזמן. ומסנן של זמננו — לוח תאית, ממברנה, אריג סינתטי — אינו נזכר כמובן ברשימה זו ; אבל השאלה שהסימן שואל עליו ברורה לגמרי : לאיזה משלושת אלו הוא קרוב ?
למעשה, שאל את רבך.
זה המקרה הביתי שבסימן, והרמ״א מקל בו : די בהדחה, ואפילו היה היין רותח. והש״ך מדייק שהדחה זו הדחת צונן היא, ומזכיר שמן האשר״י עולה תביעה חמורה יותר — הכיבוס הרגיל, באפר ובחמין — במה שנדבק בבגד. ובין הכתם היבש ובין הכתם הנטמע אין ההבדל הבדל של חומרא : היא היא שאלת סעיף א׳, אם בלע החומר אם לאו.
למעשה, שאל את רבך.
| סעיף | תוכנו |
|---|---|
| א | הגת, חומר אחר חומר : מה משנים הזפת, הדריכה ותחילת התשמיש. |
| ב | גת הבנויה בלבנים או סיד וגפסים — דינה כשל חרס. |
| ג | הגעלה על ידי עירוי במקום ניגוב, ולא תהא פחותה ממנו. |
| ד | גיגית, משפך, כלי המדה ומחץ — דינם כגת. |
| ה | הקורה והדפים : הדחה, שאין היין שוהה בהם. |
| ו | העקלים : ניגוב, או שנים עשר חודש — או ארבע דרכי טהרה מיידית. |
| ז | המשמרת : שער — הדחה, צמר — ניגוב, פשתן — שנים עשר חודש. |
| ח | הכפיפות המסננות לפי אופן חיבורן — ומפות הרמ״א. |
| ט | הקשרים : מתירן לניגוב, ולא למילוי ועירוי ולא ליישון. |
| י | הניגוב לפרטיו : לח — אפר תחילה ; יבש — מים תחילה. |
| י״א | מכבד את הגת כדרכו ; ואין מחייבין אותו ללקט את החרצנים. |
הפתחי תשובה אינו מפרש סימן זה ; ערוך השולחן אינו נגיש לנו כאן.