מפסק המחבר והרמ״א, דרך הכרעת הט״ז, הש״ך
והבאר היטב, ועד מיכלי היקב וצינורותיו בזמן הזה
הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ח (י״א סעיפים)
עם נושאי הכלים: ט״ז (י״ד ס״ק), ש״ך (י׳ ס״ק), באר היטב (י״ג ס״ק), בית יוסף, טור, רמב״ם
⚠ הערה על הרמה :
אין רמה זו “דעת הרב” : שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מקיף את יורה דעה, ואף לא את סימן קל״ח.
רמה של פסיקה מעשית היא : מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה כאן נשענת או על לשון השולחן ערוך ונושאי כליו (ט״ז, ש״ך, באר היטב), או על פוסק נקוב שאפשר לבדוק אחריו (רמב״ם, טור, בית יוסף, גמרא עבודה זרה). ביורה דעה אין לא משנה ברורה (שאינה מפרשת אלא אורח חיים) ולא שולחן ערוך הרב (שאדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה). והפתחי תשובה אינו מפרש סימן זה — נעדר הוא כאן, ואין ממלאים את מקומו בדבר. וערוך השולחן אינו מובא : לשונו על סימן זה אינה נגישה לנו, ואין מביאים את שאי אפשר לבדקו. סימן קל״ח מתאר כלים שאינם עוד כמות שהיו ; ומה שנשאר בעינו הם המבחנים — החומר, משך המגע, ועומק הבליעה. ובמקום שהשאלה חורגת מן הסימן, רמה זו אומרת זאת ועוצרת : ההלכה למעשה עוברת דרך רבך.
אין הסימן דן ביין אלא בכלי. ואינו מודד לא את חומרת האיסור ולא את הכמות שזבה — מודד הוא את מה שבלע החומר. ושלושה נתונים מספיקים לקבוע את הכול, והם נשאלים תמיד באותו סדר.
הט״ז קובע בשורתו הראשונה את מקומה המדויק של הגת במערכת הכלים, ומשם נובעת כל חומרת סעיף א׳ :
« אע״ג דאין מכניסין לקיום בגת מ״מ הואיל ומשהין בו יין כל ימי הגיתות ותדיר בו יין דומה לכלי שמכניסין בו לקיום בזה דאסור אפילו לפי שעה אבל מ״מ לא לגמרי כמכניסו לקיום להצריכו עירוי ג׳ ימים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק א)
והרמב״ם כבר תחם את החומרא מלמעלה :
« לֹא תִּהְיֶה הַגַּת חֲמוּרָה יֶתֶר מִן הַקַּנְקַנִּים. לֹא נֶאֱמַר יִקְלֹף אֶלָּא לְהַתִּירָהּ מִיָּד » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״א)
אחד עשר הסעיפים, לשונם ומה שיש לקחת מהם למעשה.
« גת של אבן שזפתה עובד כוכבים ונתן בה יין בשעת זפיתה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה צריכה ניגוב » (שו״ע יו״ד קל״ח:א)
סעיף א׳ — המקרה היסודי. גת של אבן. שני מצבים מטמאים אותה לעניין סימננו : זפתה העובד כוכבים ונתן בה יין לאחר הזפיתה ; או שזפתה ישראל ונגע העובד כוכבים ביין בעוד משקה טופח על הדופן. ובשניהם : ניגוב, האפר והמים שבסעיף י׳.
« ואם דרך העובד כוכבים בזפותה אין די לה בנגוב אלא יקלוף הזפת ואח״כ ינגב או עירוי בלא קליפה או יישנה י״ב חודש » (שו״ע יו״ד קל״ח:א)
הדריכה מעלה מדרגה. אם דרך העובד כוכבים בגת זפותה, שוב אין די בניגוב. ושלוש דרכים לפניו : לקלוף את הזפת ואחר כך לנגב ; או עירוי בלא קליפה — והש״ך מדייק שהם שלושת הימים שבסימן קל״ה ; או שנים עשר חודש של הנחה.
« ג׳ ימים כדלעיל סימן קל״ה ס״ב » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ג)
« ושל עץ אם זפתה עובד כוכבים ונתן יין בשעת זפיתה אפי׳ לא דרך בה או שזפתה ודרך בה אח״כ או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה דין אחד להם שצריכה קליפה וניגוב או עירוי בלא קליפה » (שו״ע יו״ד קל״ח:א)
העץ : דין אחד לשלושה מקרים. זפות ונתן בו יין, זפות ודרך בו, או שנגע בו במשקה טופח — והמחבר מאחדם בפירוש : דין אחד להם. וצריך קליפה וניגוב, או עירוי בלא קליפה. ואין העץ יודע את מדרגת הדריכה הנוספת : כבר הוא למעלה.
« ואם יש נעורת של פשתן בין נסר לנסר או בלאי בגדים אין די לה בניגוב אלא צריכא מילוי ועירוי או הגעלה » (שו״ע יו״ד קל״ח:א)
ודין החיבורים. נעורת של פשתן בין הנסרים, או בלאי בגדים — שוב אין די בניגוב : מילוי ועירוי או הגעלה. והט״ז מרחיב את הדין לכל בקע, ואפילו אינו סתום : אין הנעורת המחמירה אלא הבקע.
« נראה דלאו דוקא נעורת אלא אם יש בקעים ואין דבר סותם כלל דאסור » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ה)
« ושל חרס זפתה העובד כוכבים ונתן בה יין בשעת זפיתה אפילו לא דרך בה או שזפתה ישראל ונתן בה יין ונגע בה העובד כוכבים בעוד משקה טופח עליה אינה ניתרת בקליפה וניגוב אלא במילוי ועירוי בלא קליפה » (שו״ע יו״ד קל״ח:א)
החרס, בלא דריכה. כאן אין הקליפה מועילה : אינה ניתרת בקליפה וניגוב. ואין לה אלא מילוי ועירוי — ובלא שיצטרך לקלוף. וזו הפסקה שהבית יוסף הגיה בטור והט״ז בונה אותה אחרת ; והשולחן ערוך פוסק כאן כך.
« ואם זפתה העובד כוכבים ודרך בה צריכה קליפה ומילוי ועירוי או הגעלה בלא קליפה או יישון י״ב חדש או להסיקה בכבשן עד שירפה הזפת » (שו״ע יו״ד קל״ח:א)
החרס שדרך בו : פסגת הסימן. ארבע דרכים, והן ארבע הפעולות החמורות שבסימן : קליפה ומילוי ועירוי ; או הגעלה בלא קליפה ; או שנים עשר חודש ; או הכבשן, עד שירפה הזפת. והש״ך מפנה כאן לסימן קל״ד.
« עד שירפה הזפת. ע״ל סי׳ קל״ד סי״ד » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ה)
« וכל זה בזפותה אבל אם אינה זפותה יש לחלק שאם תחלת תשמישה ע״י עובד כוכבי׳ צריכ׳ ניגוב (ובשל חרס עירוי אם דרך בה) (טור) ואם תחילת תשמישה ע״י ישראל סגי בהדחה אם היא של עץ או אבן אבל אם היא של חרס צריכה ניגוב » (שו״ע יו״ד קל״ח:א)
ואם אין הכלי זפות — והוא המקרה השכיח בזמן הזה, שאין עוד דבר זפות. הכול תלוי אז בתחילת התשמיש. ביד עובד כוכבים : ניגוב ; והרמ״א מוסיף בשל חרס עירוי אם דרך בה. וביד ישראל : די בהדחה בעץ ובאבן, והחרס נשאר בניגובו.
« והב״ח חולק על המחבר וס״ל דבשל עץ נמי בעי ניגוב אבל הט״ז כתב דדברי המחבר הם עיקר ונכונים ע״ש » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ו)
« גת הבנויה בלבנים או סיד וגפסים (פירוש חומר יותר לבן מהסיד ויס״ו בלע״ז) דינה כשל חרס » (שו״ע יו״ד קל״ח:ב)
סעיף ב׳ — הגת הבנויה. לבנים, סיד, גפסים : דינה כשל חרס. וזה הסעיף שבהעברה פוגע במישרין ביותר במיכלי זמננו — כל היצוק, המטויח או הבנוי מחומר מינרלי.
« הגת וכליו הצריכי׳ ניגוב ניתרי׳ בהגעלה ע״י עירוי שמערה מכלי ראשון עליהם ולא תהא הגעלה זו פחותה מניגוב » (שו״ע יו״ד קל״ח:ג)
סעיף ג׳ — מפתח כל המעשה. הצריך ניגוב יכול להיות מוכשר בהגעלה על ידי עירוי : שמערה את הרותחין מכלי ראשון. והמחבר נותן את הטעם בלשון כלל — ולא תהא הגעלה זו פחותה מניגוב.
« גיגית גדולה שדורכין בה והמשפך וכלי המדה והמחץ והוא כלי שדולין בו מהבור לחבית כולם דינם כגת » (שו״ע יו״ד קל״ח:ד)
סעיף ד׳ — ארבעת הכלים ההולכים אחר הגת. הגיגית הגדולה שדורכים בה, המשפך, כלי המדה, והמחץ שדולים בו מן הבור אל החבית. כולם דינם כגת : כל אחד לפי חומרו, ובדין הגת.
« הקורה שעוצרים בה הענבים והדפים שמשימין על העביט (פי׳ כלי גדול) סגי להו בהדחה » (שו״ע יו״ד קל״ח:ה)
סעיף ה׳ — ושניים שאינם הולכים אחריה. קורת הגת והדפים שעל העביט : הדחה. שאין היין שוהה בהם. והט״ז מצמצם עוד — אין הקורה צריכה הדחה זו אלא במקום שנוגעת בענבים.
« הקורה. פירוש במקום שנוגעת בענבים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ב)
« העקלים (פי׳ כמין קופות מסורגות כמצודה שפורטי״ם בלע״ז) שכורכים סביב העביט העשוים מחריות של דקל ושל קנבוס מנגבן ושל שיפה ושל גמי בולעים יותר וצריך ליישנן י״ב חדש » (שו״ע יו״ד קל״ח:ו)
סעיף ו׳ — העקלים, לפי חומרם. חריות של דקל וקנבוס : ניגוב. שיפה וגמי בולעים יותר : שנים עשר חודש. והרמ״א מוסיף עליהם את הקנים, בשם הסמ״ג.
« ויש להחמיר בשל קנים כמו בשל שיפה וגמי » (רמ״א יו״ד קל״ח:ו)
« ואם רצה לטהרן מיד מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים (דעת הרמב״ם) או מניחן תחת צנור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין י״ב שעות ואח״כ יותרו » (שו״ע יו״ד קל״ח:ו)
ושלושת קיצורי הדרך. מי שאינו רוצה להמתין שנים עשר חודש : מגעילן ברותחין ; חולטן במי זיתים ; או מניחן תחת מים רודפים שתים עשרה שעות. ושלוש דרכים אלו של הרמב״ם הן, והשולחן ערוך העתיק לשונו מילה במילה.
« וְאִם רָצָה לְטַהֲרָן מִיָּד מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקֻלָּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ד)
« משמרת של יין של עובד כוכבים אם היא של שער מדיחה ואם היא של צמר צריכה ניגוב ואם היא של פשתן צריכה ליישנה י״ב חדש » (שו״ע יו״ד קל״ח:ז)
סעיף ז׳ — המשמרת. שלושה חומרים, שלוש מדרגות, בסדר הבליעה המדויק : שער — הדחה ; צמר — ניגוב ; פשתן — שנים עשר חודש.
« כלי חלף (פירוש מין עשב שעושין ממנו מחצלאות וחבלים) והוצין וכיוצא בהן מכפיפות שמסננים בהם היין אם היו תפורים בחבלים מדיחן ואם היו אחוזות זו בזו בחיבור קשה צריכים ניגוב ואם היו תפורות בפשתן מיישנן » (שו״ע יו״ד קל״ח:ח)
סעיף ח׳ — הכפיפות המסננות, לפי חיבורן. תפורות בחבלים : הדחה. אחוזות בחיבור קשה : ניגוב. תפורות בפשתן : שנים עשר חודש. ואין חומר הכפיפה הוא הקובע אלא מה שמחזיקה.
« מפות שלנו שנפל עליהם יינם סגי להו בהדחה אפילו נפל עליהם יין רותח » (רמ״א יו״ד קל״ח:ח)
הגהת הרמ״א — המקרה הביתי היחיד שבסימן. יינם שנפל על מפה : די בהדחה, ואפילו היה רותח. והש״ך מדייק שהדחת צונן היא, ומזכיר תביעה חמורה יותר במה שנדבק בבגד.
« משמע בהדחת צונן מיהו באשר״י משמע דלא שרי אלא דוקא בכבוס שרגילין לכבסן בכמה כבוסים באפר וחמין בכלי שני ובצונן והיינו באיסור הנדבק עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק י״ב)
« כל מקום שצריך ניגוב צריך להתיר הקשרים אבל בהכשר מילוי ועירוי וכן ביישון שנים עשר חדש אין צריך להתיר הקשרים » (שו״ע יו״ד קל״ח:ט)
סעיף ט׳ — הקשרים. מתירים לניגוב ; ואין מתירים לא למילוי ועירוי ולא לשנים עשר חודש. וזה המקום היחיד בסימן שהש״ך חולק בו על המחבר בפירוש — עיין בפרק י׳.
« כל מקום שאמרנו צריך ניגוב אם הם לחים מקנחן באפר ואח״כ מדיחן במים ואח״כ מקנחן באפר פעם שנית ואח״כ מדיחן במים » (שו״ע יו״ד קל״ח:י)
סעיף י׳, בכלי לח. אפר, מים, אפר, מים. ארבע פעמים : פותחים בקינוח, שעדיין יש בו יין.
« ואם הם יבשים מקדים מים ואח״כ אפר ואח״כ מים ואח״כ אפר ואח״כ מים » (שו״ע יו״ד קל״ח:י)
סעיף י׳, בכלי יבש. מים, אפר, מים, אפר, מים. חמש פעמים : פותחים בהרטבה, שאם לא כן האפר מחליק. והיא הגירסה שהט״ז מקיים בס״ק י״ג.
« גת שדרך בה עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבה מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים » (שו״ע יו״ד קל״ח:י״א)
סעיף י״א — מידת הדעת החותמת את הסימן. מכבד כדרכו, ואין מחייבין אותו ללקט את החרצנים הספוגים שנשארו בקרקעית. והט״ז מבאר מדוע אין בזה ביטול איסור לכתחילה.
| המדרגה | מה עושים בפועל | היכן הסימן מצריכה |
|---|---|---|
| הדחה | להדיח במים קרים, עד שלא יישאר דבר על פני השטח. | סעיפים א׳ (סוף), ה׳, ז׳ (שער), ח׳ (תפור בחבלים), הגהת הרמ״א ח׳ (מפות) |
| ניגוב | אפר ומים לסירוגין : ארבע פעמים בלח, וחמש ביבש (סעיף י׳). | סעיפים א׳, ג׳, ד׳, ו׳, ז׳ (צמר), ח׳ (חיבור קשה), י׳ |
| קליפה | להסיר את שכבת הזפת כולה, ואחר כך לנגב את שהיה תחתיה. | סעיף א׳ — עץ זפות, וחרס זפות שדרך בו |
| מילוי ועירוי | למלא מים, להניח, ולערות — שלוש פעמים בשלושה ימים (ש״ך, בהפנותו לסימן קל״ה). | סעיף א׳ — חרס ; ועץ שיש נעורת בחיבוריו |
| הגעלה | רותחין ; ובגת — בעירוי מכלי ראשון (סעיף ג׳). | סעיפים א׳, ג׳, ו׳ |
| יישון י״ב חדש | להניח את הכלי בלא שימוש שנים עשר חודש — ולדעת הש״ך, לאחר התרת הקשרים. | סעיפים א׳, ו׳, ז׳, ח׳ |
| הסקה בכבשן | להסיק בכבשן עד שירפה הזפת (ש״ך : עיין סימן קל״ד). | סעיף א׳ — חרס זפות שדרך בו בלבד |
שני קיצורי דרך נוספים על סולם זה, וסעיף ו׳ מייחדם לעקלים : החליטה במי זיתים, והמים הרודפים שתים עשרה שעות. והש״ך מרחיב את השני לגת ולכל כליה, בתנאי גשמי מדויק :
« וה״ה לגת וכל כליה מהני הכשר זה ודוקא שסלק השולים שאז המים מקלחים ורודפים מעבר לעבר » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ז)
« כתב הש״ך דוה״ה לגת וכל כליה מהני הכשר זה ודוקא שסלק השולים שאז המים מקלחין ורודפין מעבר לעבר כדלעיל סי׳ קל״ה » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק י)
| החומר | אינה זפותה — תחילת תשמישה ביד ישראל | אינה זפותה — תחילת תשמישה ביד עובד כוכבים | זפותה בלא דריכה | זפותה ודרך בה |
|---|---|---|---|---|
| אבן | הדחה | ניגוב | ניגוב | קליפה וניגוב · או עירוי · או י״ב חדש |
| עץ | הדחה | ניגוב | קליפה וניגוב · או עירוי בלא קליפה | כמותו — דין אחד להם |
| עץ שיש בו נעורת או בקעים | — | — | מילוי ועירוי · או הגעלה | מילוי ועירוי · או הגעלה |
| חרס, וכל הבנוי (סעיף ב׳) | ניגוב | ניגוב — רמ״א : עירוי אם דרך בה | מילוי ועירוי בלא קליפה | קליפה ומילוי ועירוי · או הגעלה · או י״ב חדש · או כבשן |
« ובשל חרס עירוי אם דרך בה » (רמ״א יו״ד קל״ח:א)
| מצב הכלי | הסדר המדויק | המניין |
|---|---|---|
| לח — עדיין יש בו יין | אפר · מים · אפר · מים | ארבע |
| יבש | מים · אפר · מים · אפר · מים | חמש |
הט״ז מקיים את גירסת הנוסח הנדפס ומצרפה לרמ״ה המובא בטור :
« ואם הם יבשים מקדים מים ואח״כ אפר כו׳ כצ״ל וכן הוא דעת הרמ״ה בטור שכתב ביבשים מקנחו במים ואח״כ מדיחו יפה כו׳ » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ג)
והרמב״ם נוקט ארבע פעמים בשני המקרים ואינו משנה אלא את הסדר :
« מְדִיחָן בְּמַיִם וּבְאֵפֶר אַרְבַּע פְּעָמִים וְדוֹרֵךְ בָּהֶן. וְאִם הָיְתָה בָּהֶם לַחְלוּחִית מַקְדִּים הָאֵפֶר לַמַּיִם. וְאִם לָאו מַקְדִּים הַמַּיִם » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ׳)
« וא״א ז״ל כתב ולקולא עבדינן וסגי ביבש במים ואפר ומים ובלח אפר ומים » (טור יו״ד קל״ח)
סעיף ג׳ הוא המכשיר את הסימן למעשה : אין הגת נכנסת לשום כלי.
הט״ז נותן את הטעם בשם הרשב״א — וטעם זה עומד אף בכלים שאפשר להכניסם לרותחין :
« לפי שפליטתן קלה שנבלעו בצונן. רשב״א » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ט)
« ואפשר כדברי המתירין לפי שפליטתן קלה כיון שנבלעו בצונן » (בית יוסף יו״ד קל״ח)
ובהשוואה שבין ההגעלה לעירוי מכריע הט״ז :
« ודאי במקום ששייך הגעלה אז היא עדיפא מעירוי » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)
« דקיימא לן דמהני הגעלה לכלי חרס בסימן קל״ה סעיף ט״ו באיסור זה הוה חרס כשאר כלים והגעלה עדיפא בהו ג״כ » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק ז)
| הכלי | הדין | דיוק האחרונים |
|---|---|---|
| גיגית גדולה שדורכין בה | כגת | ט״ז ס״ק י : ודוקא שיש בה ברזא ; ואם לאו — אף הדחה אינה צריכה |
| משפך | כגת | כל אחד לפי חומרו |
| כלי המדה | כגת | ט״ז ס״ק י״א : גורר אחריו את המינקת, וקל וחומר |
| מחץ | כגת | המחבר עצמו מגדירו : הכלי שדולין בו מן הבור אל החבית |
| קורה | הדחה | ט״ז ס״ק י״ב : ודוקא במקום שנוגעת בענבים |
| דפים שעל העביט | הדחה | שאין היין שוהה בהם |
« פירוש שיש שם ברזא שמושכין משם יין צלול אבל באין שם ברזא אין שם יין צלול כלל ואפי׳ הדחה אין צריכין » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י)
« פי׳ הט״ז שיש שם ברזא שמושכין משם יין צלול אבל באין שם ברזא אין שם יין צלול כלל ואפילו הדחה א״צ » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ח)
זה הקטע שבסימן הניתן להעברה במישרין ביותר, והיחיד שבו נוקט מפרש לשון מחאה.
« נראה לי שבכלל זה גם המינקת שקורין היב״ר של עובד כוכבים שצריך הכשר גדול וק״ו הוא מכלי המדה כיון שהיין מתאסף בעקמומיתו לא תועיל לו הדחה ויש למחות ביד המקילים » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״א)
« ובכלל זה גם המינקת שקורין בל״א הייב״ר של עובד כוכבים שצריך הכשר גדול כיון שהיין מתאסף בעקמומיתו לא תועיל לו הדחה ויש למחות ביד המקילים » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ט)
| הדבר | החומר או החיבור | הדין |
|---|---|---|
| משמרת | שער | הדחה |
| — | צמר | ניגוב |
| — | פשתן | יישון י״ב חדש |
| כפיפות | תפורות בחבלים | הדחה |
| — | חיבור קשה | ניגוב |
| — | תפורות בפשתן | יישון |
| מפות (הגהת הרמ״א) | נפל עליהם יינם, ואפילו רותח | הדחה — והש״ך מדייק : בצונן |
« משמע בהדחת צונן וכן הוא בהג״א ומרדכי שם » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק י)
| ההכשר | המחבר, סעיף ט׳ | ש״ך ס״ק ח וס״ק ט | למעשה |
|---|---|---|---|
| ניגוב | להתיר | להתיר | הסכמה — מתירים |
| מילוי ועירוי | בלא התרה | בלא התרה | הסכמה — אין צריך |
| יישון י״ב חדש | בלא התרה | צריך להתיר | מחלוקת — עיין להלן |
הש״ך נוקב במקור שיטת המחבר ודוחה אותה :
« ובאמת אינו כן דהרשב״א מפרש ג״כ דקאי איישון ומודה הכא ובסעיף ט׳ דצריך להתיר הקשרים כדכתב בהדיא בת״ה וכן דעת הר״ן והרא״ש והטור וכ״נ דעת הרמב״ם ספי״א וכן דעת הראב״ד » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ח)
« וצריך להתיר הקשרים כמו שאכתוב בסמוך » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ט)
« וְאִם הָיְתָה שֶׁל שֵׁשׁ מְיַשְּׁנָהּ י״ב חֹדֶשׁ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן קְשָׁרִים מַתִּירָן » (רמב״ם הלכות מאכלות אסורות פרק י״א הלכה כ״ג)
« ואם יש בה קשרים צריך להתירן קודם היישון » (טור יו״ד קל״ח)
« כתב הש״ך משמע דביישון א״צ להתיר הקשרים דהיתר הקשרים דבש״ס לא קאי אלא להכשר ניגוב בלבד מיהו דעת הש״ך דאף ביישון צריך להתיר הקשרים » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק י״א)
כל האמור לעיל לכתחילה הוא. והש״ך לבדו אומר מה הדין כשלא נעשתה ההכנה — ותשובתו משנה את צבעו של כל הסימן.
« ודע שכל הכשר שבסעיף זה היינו לכתחלה אבל אם עבר ודרך בגת או בכלי הגת שלא הוכשר מותר בדיעבד דיש ס׳ וכדלעיל סימן קל״ז סעיף ב׳ » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
« ואני תמה דבדיעבד פשיטא דשרי ואפילו בלא הדחה שהרי יש ס׳ בחרצנים ובזגים וכדכתבו הט״ו בסימן קל״ז ס״ב » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
« ואולי מיירי בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס׳ במה שבתוכה נגד קליפתה » (ש״ך יו״ד קל״ח ס״ק ד)
« אם לא בגת רחבה מאד ואינה גבוה בענין שאין ס׳ במה שבתוכה נגד קליפתה אז אסור בדיעבד אם לא שהודח תחלה » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק ג)
והסעיף האחרון אומר עד היכן מגיעה חובת הניקוי :
« בב״י בשם רבינו שמשון מסיים בזה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל » (ט״ז יו״ד קל״ח ס״ק י״ד)
« בב״י מסיים בזה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוין לבטל עכ״ל אין קושיא מזה על מ״ש בסימן קל״ז ס״ב דהיכא דאפשר בענין אחר הוה כמבטל איסור לכתחלה » (באר היטב יו״ד קל״ח ס״ק י״ג)
הסימן נוקב באבן, בעץ ובחרס — ובסעיף ב׳ בכל הבנוי בלבנים בסיד ובגפסים, שדינו כחרס. ומיכל של בטון או מלט או טיח מינרלי נכנס בפשטות בתיאור האחרון ; ומיכל של עץ בטור העץ. והמתכת והפלסטיק אינם בסימן : דינם בסימן קל״ה ובהוראת רב. ומה שהסימן נותן בכל מקרה הן השאלות : האם שהה בו היין, והאם תחילת תשמישו ביד עובד כוכבים ?
אין זה סימננו. הט״ז מייסד את כל חומרת הגת על היותה דומה לכלי שמכניסו לקיום ואינה כמותו ; והחבית כלי כזה היא ממש, ודינה בסימן קל״ה החמור. והמערב ביניהם — מחיל על קנקן את קולות הגת.
זה המקרה שהט״ז דן בו בשמו, בס״ק י״א, בהוסיפו על כלי המדה את המינקת. וטעמו טבעי ועומד כמות שהוא : היין מתאסף בעקמומיתו ואינו יוצא בהדחה. והוא חותם במחאה היחידה שבסימן. והעיקר כאן, קודם השיטה, הפירוק : מרפק שאי אפשר לפתחו אין מטפלים בו. שאל את רבך.
סעיפים ז׳ וח׳ נותנים שלושה דינים לפי כוח הבליעה — שער, צמר, פשתן — ושניים לפי החיבור — תפור בחבלים, אחוז בחיבור קשה. ואמצעי סינון של זמננו אינו נזכר בהם ; והשאלה שהסימן שואל ברורה : לאיזו מן הקטגוריות הללו הוא קרוב ? ובמוצר מתכלה אין השאלה כבמצע חוזר. שאל את רבך.
זו הגהת הרמ״א בסעיף ח׳, והמקרה הביתי שבסימן : די בהדחה, ואפילו ביין רותח. והש״ך מדייק שהדחת צונן היא, ומביא מן האשר״י תביעה חמורה יותר — הכיבוס הרגיל — במה שנדבק בבגד. והחילוק המעשי עובר אפוא בין התזה לכתם הנטמע.
זה מקרהו של הש״ך בס״ק ד. חובת ההכשר עומדת בשלמותה קודם השימוש ; אבל אם כבר נדרך הבציר בלא הכנה, כותב הש״ך שפשיטא שבדיעבד היין מותר, שהרי יש ששים. והוא עצמו נותן את הגבול : גת רחבה מאוד ונמוכה. וגת של זמננו, נמוכה ורחבה, היא בדיוק הצורה שהוא מכוון אליה — וטעם נוסף שלא להתיישב בדיעבד. שאל את רבך.
סיכום מעשי — מה עושים, כסדר
| השלב | השאלה | מה שהיא קובעת |
|---|---|---|
| 1 | האם הכלי מכניסו לקיום ? | אם כן : סימן קל״ה, ולא זה |
| 2 | האם שוהה בו היין, או עובר בעלמא ? | שהייה — כדין הגת ; העברה — הדחה |
| 3 | מאיזה חומר הוא ? | הטור שבלוח |
| 4 | האם הוא זפות ? האם דרכו בו ? | השורה שבלוח |
| 5 | האם יש קשרים, חיבורים, עקמומיות ? | סעיפים ט׳ וא׳, וס״ק י״א של הט״ז |
| 6 | האם הכלי לח או יבש בשעת הניגוב ? | הסדר והמניין, סעיף י׳ |
הפתחי תשובה אינו מפרש סימן זה ; ערוך השולחן אינו נגיש לנו כאן.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קל״ח · ♥ תמיכה