שולחן ערוך · יורה דעה

📑 Table of contents

1. שורש הסימן — two idols, two moments, and the brick set upright

Seif 1 lays down an asymmetry that nothing, at first sight, justifies: the idol of a non-Jew is forbidden the moment it is made, that of a Jew only once it has been served. The mishna states it, the gemara grounds it in verses, and the Taz refuses to let one look for its reason.

« עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי — אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל — אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד » (עבודה זרה נ״א ע״ב)

The gemara identifies the author of the mishna, and reveals that one tanna held exactly the reverse:

« מִכָּאן אָמְרוּ: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל » (עבודה זרה נ״א ע״ב)

« רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים, עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁתֵּיעָבֵד » (עבודה זרה נ״א ע״ב)

For each of the two the gemara gives its verse — and it is out of these two verses that the Taz will make, at ס״ק א, the opening line of his commentary:

« מִשֶּׁפִּסְּלוֹ נַעֲשֶׂה אֱלוֹהַּ » (עבודה זרה נ״ב ע״א)

« עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ דְּבָרִים שֶׁבַּסֵּתֶר » (עבודה זרה נ״ב ע״א)

« דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה להם אלוה אבל בשל ישראל כתיב ושם בסתר אינו חייב עד שישים דברים שבסתר » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)

« ואין לדרוש לטעמיה דקראי אלא גזירת המלך הם דישראל אינו אוסר עד שיעבוד » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)

The refusal is not laziness: it is the premise of the whole following section on the apostate. If the rule depended on a reason, one could extend it by analogy; if it is a decree, one does not extend it beyond the words of the verses.

The appurtenances, for their part, know no such asymmetry — and the gemara says so in passing, in a question of Rav Hamnuna:

« בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּבֵין לְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵין אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ » (עבודה זרה נ״ב ע״א)

« וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ד׳)

And the Beit Yossef derives the ornaments from this by a kal va’homer — which explains why the Mehaber ranges them with the appurtenances in seif 1:

« וכיון דמשמשי אליל אינן אסורין עד שיעבדו כ״ש לנויה » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּקַף לְבֵינָה, גַּלִּיא דַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִי אֲתָא גּוֹי וּפְלַח לַהּ, שְׁלִיחוּתָא דִּידֵיהּ קָעָבֵיד » (עבודה זרה נ״ג ע״ב)

« אבל זקף עובד כוכבים לבינה אחרת משל ישראל והשתחוה לה אינה נאסרת דשמא לא ניחא ליה אלא בזו שזקף » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק א)

The agency extends only to what the Jew himself designated. And the gemara leaves open the question of the egg, whose setting upright is not visible:

« לְבֵינָה הוּא דְּמִינַּכְרָא זְקִיפָתָהּ, אֲבָל בֵּיצָה — לָא? אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ » (עבודה זרה מ״ו ע״א)

« וְכֵן אִם זָקַף בֵּיצָה וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ אֲסָרָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳)

2. ישראל מומר — the Taz against the Derisha, and the Nekoudot HaKessef against the Taz

This is the one ma’hloket of the siman where the Shakh answers the Taz with a single line of the Nekoudot HaKessef, and it is born directly of the refusal of the reason, in the preceding section.

« ודבר פשוט נ״ל דאפי׳ ישראל מומר לעבודת כוכבי׳ נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע״פ שחטא ישראל הוא כדאיתא בהרבה דוכתי וכן לענין ביטול שאין יכול לבטל אליל כמו ישראל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)

The Taz knows the opposite has been held, and he says against whom he writes:

« ודלא כמ״ש בדרישה בהג״ה סי׳ קמ״ה דישראל מומר לעבודת כוכבים דינו כעובד כוכבים דהא ילפינן לה כאן מקראי דעשה הבדל בין עובד כוכבי׳ לישראל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)

The Nekoudot HaKessef do not dispute the reasoning; they set a text against it:

« ומדברי הרמב״ם פ״ב מהל׳ עבודת כוכבים משמע כהדרישה ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד קל״ט)

« יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דְּבָרָיו וְאֵינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְקִילָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ב׳ הלכה ה׳)

« כתב הט״ז ודבר פשוט נ״ל דאפילו ישראל מומר נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע״פ שחטא ישראל הוא וכן לענין ביטול שאינו יכול לבטל אציל כמו ישראל ודלא כמ״ש בדרישה בהג״ה סימן קמ״ה דישראל מומר דינו כעובד כוכבים » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק א)

3. תקרובת אין לה ביטול — why the offering is graver than the god

Seif 2 says something that ought to surprise: the idol of a non-Jew can be annulled, but what has been offered to it never can. The subordinate is weaker than the thing itself; how can the offering be stronger?

« אליל של ישראל אין לה ביטול אבל של עובד כוכבים ותשמישיה ונויה יש להם ביטול ותקרובתה אין לה ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:ב)

The source is a tradition of Rav, and it rests upon a comparison with a corpse:

« מָה מֵת אֵין לוֹ בְּטִילָה לְעוֹלָם, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה אֵין לָהּ בְּטִילָה לְעוֹלָם » (עבודה זרה נ׳ ע״א)

The Taz gives, for each of the three clauses of the seif, its verse — and he does not stop there:

« דכתיב לא תטע לך אשרה אצל המזבח מה מזבח טעון גניזה אף עובד כוכבים טעון גניזה ושל עובד כוכבים כתיב בה פסילי אלהיהם משמע שיכול לפסול אלוה שלו » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ג)

« ונרא׳ לי הטעם דתקרובת גרע (מאליל) [דאליל] עצמו ונויו תלוין בשלימותו דכל זמן שהוא שלם הוא פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטל ממנו מחשבה זו מה שאין כן בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסור אם נפסל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ד)

The Rambam states the rule without the reason, but he places the same word — לעולם — upon the idol of a Jew and upon the offering, and it is that juxtaposition the Taz explained:

« וְתִקְרֹבֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ט׳)

« כְּשֶׁבָּאוּ לְיָדֵינוּ וְהֵן נוֹהֲגִין בָּהֶם אֱלֹהוּת, אֲבָל אִם בִּטְּלוּם הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ח׳)

« והטעם דתקרובת עבודת כוכבים אין לו ביטול דאליל עצמו ונויו תלוין בשלמותו וכל זמן שהוא שלם פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטלה ממנו מחשבה זו משא״כ בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסורו אם נפסל » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ג)

4. כעין פנים וכדרך עבודתה — two questions that seif 3 does not separate

Seif 3 repeats three times חייב ולא נאסר, and once אינו חייב ולא נאסר. It therefore mingles two questions — is the man liable? is the object forbidden? — whose answers do not coincide. It is the Ran who separated them, and the Taz who reported him.

Everything begins from two traditions of Rav, the second of which adds to the first the fate of the object:

« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב, זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — פָּטוּר » (עבודה זרה נ׳ ע״ב)

« אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב וְנֶאֱסֶרֶת, זָרַק מַקֵּל לְפָנֶיהָ — חַיָּיב וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת » (עבודה זרה נ״א ע״א)

« בָּעֵינַן זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת, וְלֵיכָּא » (עבודה זרה נ״א ע״א)

« פרש״י כעין זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתברת ונופל טיפין טיפין לאפוקי זרק מקל. אבל שיבר מקל הוה כעין זביחה ששובר צוואר בהמה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ו)

« שֶׁאֵין זְרִיקַת הַמַּקֵּל כְּעֵין זְרִיקַת הַדָּם שֶׁהֲרֵי הַמַּקֵּל כְּמוֹ שֵׁהוּא וְהַדָּם מִתְפַּזֵּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ד׳)

There remains the underlying question: why does throwing the stick make one liable, if it does not make the object forbidden? The Ran answers by separating what seif 3 had mingled:

« כתב הר״ן לענין חיובא חדא מתרתי מחייב או כעין פנים ונפקא לן מזובח לאלהים יחרם או כדרך עבודתה ונפקא לן מאיכה יעבדו אבל לגבי איסור תקרובת לעולם אינו חייב אלא כעין פנים דנפקא מאשר חלב זבחימו » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ז)

« אבל לגבי איסורא של תקרובת לעולם אינו נאסר אלא בכעין פנים דאיסור תקרובת מאשר חלב זבחימו יאכלו נפקא » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

The last line is not in the Mehaber: it is the Shakh who adds it, following the Ran, and who identifies it with the tradition of Rav Naḥman:

« דווקא כשאין עבודתה בזריקה אבל אם עבודתה בזריקה חייב ולא נאסר כך כתב הר״ן והיינו דאמר רב נחמן בש״ס זרקו לפניה חייב ולא נאסר וכן הוא ברמב״ם » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ה)

Rashi, on the case of the broken stick, says in one sentence why both answers are here affirmative — and it is the only case in the table where they are:

« המקל בין שעבודתה בשבירה בין שאין עבודתה בשבירה הויא עבודה להתחייב והויא תקרובת ליאסר כדאמרן דכעין זביחה היא » (רש״י עבודה זרה נ״א ע״א ד״ה שבר מקל לפניה חייב ונאסרת)

5. שבירת מקל בלא עבודת מקל — the Shakh reads the Tur otherwise than the Beit Yossef does

One word of the Tur is at issue. The Beit Yossef sees an omission in it and completes it; the Shakh sees a shita in it, and has defended it elsewhere.

The Tur writes, of the stick broken before an idol that is not served with a stick:

« אבל אם אין עובדין אותה במקל כלל ושבר המקל לפניה לא נאסר » (טור יו״ד קל״ט)

Only לא נאסר — nothing about the man. The Beit Yossef completes it:

« אלא שבמ״ש אבל אם אין עובדין אותה במקל כלל ושבר המקל לפניה לא נאסר יש קיצור שהו״ל לכתוב אינו חייב ואינו נאסר » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

And the Mehaber, in the Shulḥan Arukh, writes what he said ought to have been written:

« אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל ושיבר מקל לפניה אינו חייב ולא נאסר » (שו״ע יו״ד קל״ט:ג)

« לטעמיה אזיל שכתב כן לדעת הטור ואחריו נמשכו הפרישה והב״ח אבל בספרי כתבתי דדעת הטור דלענין חיובא אע״פ שאין עובדים אותה כלל במקל חייב ולא נאסר וכדעת האחרים שהביא הר״ן » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ד)

“The others whom the Ran reports”: those who read the tradition of Rav Naḥman as bearing likewise upon an idol served by shaking the stick — and who deduce that the mention of worship with a stick was not a condition:

« ואחרים פירשו דהא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה בעבודת כוכבים שעובדין אותה בקשקוש מקל היא דומיא דההיא דאמר רב יהודה אמר רב דלעיל ואמוראי נינהו אליבא דרב » (ר״ן על עבודה זרה כ״ג ע״א)

« והא דנקט בש״ס עובדי׳ לרבותא דזריקה דאפי׳ בעובדים פטור וכן הוא דעת הראב״ד בהשגות » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ד)

And from this reading the Shakh draws the Tur’s consistency in the next seif — the locust:

« ועפ״ז ישבתי הא דכ׳ הטור בשחט לפניה חגב דנאסר אפי׳ אין דרך לעובדה בחגב כלל » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ד)

« כתב הש״ך ולדעת הטור לענין חיובא אע״פ שאין עובדין אותה כלל במקל חייב ולא נאסר עכ״ל » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ו)

6. שחט לפניה חגב — the Rambam whom the Shakh ranges with Rabbi Yehuda

Seif 4 holds in a single line, and the Shakh devotes to it his longest ס״ק. What is at stake is the reading of the Rambam — and the Shakh turns it against the Beit Yossef, the Kesef Mishneh and the Migdal Oz together.

« שחט לפניה חגב נאסר אפי׳ אין דרך לעובדה בחגב כלל » (שו״ע יו״ד קל״ט:ד)

The gemara had proposed to see in the locust a ma’hloket of tannaim, then gave that up:

« לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שָׁחַט לָהּ חָגָב — רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים » (עבודה זרה נ״א ע״א)

« לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן כְּעֵין זְבִיחָה, אֶלָּא כְּעֵין פְּנִים בָּעֵינַן, וְשָׁאנֵי חָגָב הוֹאִיל וְצַוָּארוֹ דּוֹמֶה לְצַוַּאר בְּהֵמָה » (עבודה זרה נ״א ע״א)

The Beit Yossef explains the Tur’s psak, and notes the Rambam in one line:

« ופסק הראב״ד כר״י משום דר״י ור״נ אליבא דרב ס״ל כר״י » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« אבל הרמב״ם ז״ל פסק בפ״ג מהלכות ע״ז כרבנן דפטרי ואין זה מקום להאריך » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« שָׁחַט לָהּ חָגָב פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. וְכֵן אִם שָׁחַט לָהּ בְּהֵמָה מְחֻסֶּרֶת אֵיבָר פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ד׳)

« ותימה על המחבר שלא הזכיר דעת הרמב״ם כלל שאין זה דרכו להשמיט דעת הרמב״ם ונראה דאזיל לטעמיה בכסף משנה שם שדחק עצמו מאד ליישב דברי הרמב״ם בזה » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ו)

« והשתא הרמב״ם נמי פסק כרבי יודא (כמו שפסקו הראב״ד וטור ודלא כמגדול עוז וב״י וכ״מ שכתבו שפסק כרבנן) אלא דהיכא. אין עבודתה בכך לרבי יודא נמי פטור כמו בעלת מום והיינו דנקט הרמב״ם חגב ובעלת מום בהדי הדדי » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ו)

The Tosafot had already taken this step, and the Shakh leans upon them:

« אלא ודאי מיירי בעבודת כוכבים שרגילין לעבוד בחגב ודמי לדרכה בכך טפי מבהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שאין דרכה בבהמה כלל » (תוספות עבודה זרה נ״א ע״א ד״ה חייב)

« וכך היא דעת התוספות לשם דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ״ע פטור וכן הוא דעת היש פוסקים כר״י שהביא הר״ן דפטור ואינו נאסר וכתב שלזה הסכים הרמב״ן » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ו)

« והש״ך חולק ע״ז ופוסק כדעת הרמב״ם ותוספות ושאר פוסקים דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ״ע פטור ואינו נאסר » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ח)

7. גדר התקרובת — the act, or the place?

Seifim 5 to 7 say where the object is found; but the underlying question is what makes an offering. The Tur and the Rambam do not answer it in the same way, and the difference bears upon everything that comes out of a place of worship.

« אָמַר רַב אַסִּי בַּר חִיָּיא: כׇּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַקִּלְקְלִין, אֲפִילּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר. חוּץ לְקִלְקְלִין — דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר, שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר » (עבודה זרה נ״א ע״ב)

The Tur holds (א), and the Beit Yossef makes precise the sense of his phrase שאנו תולין — not “we presume a little was poured out”, but “to bring it in is to offer it”:

« אע״פ שברור לנו שלא נסכו מהיין ולא הקטירו מהסלת והשמן אסור משום דאמרינן הכניסו לפנים מן הקילקלין זו היא הקרבתו » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

But the Tur maintains the condition כעין פנים : what is not offered in the Temple is no offering, even inside. The Rambam does not maintain it:

« והרמב״ם כתב דלפנים מהמחיצה אפילו הוא דרך בזיון ואינן ראוין למזבח הכל אסור » (טור יו״ד קל״ט)

« אֲבָל אִם מְצָאוֹ בִּפְנִים בֵּין דֶּרֶךְ כָּבוֹד בֵּין דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ בֵּין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי כָּל הַנִּמְצָא בִּפְנִים אָסוּר אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ט״ז)

« וְכָל הַנִּמְצָא בְּבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר בַּהֲנָאָה מִן הַתּוֹרָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ט״ו)

Seif 6 marks the boundary of (ב): the object on its way has not yet entered, and the mishna ofEin Maamidin permits it:

« בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה — מוּתָּר, וְהַיּוֹצֵא — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא » (עבודה זרה כ״ט ע״ב)

And Peor and Markulis are the boundary in the other direction: no curtain, because their worship is itself an act of contempt; therefore the outside is as the inside.

« אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: נָקְטִינַן, אֵין קִלְקְלִין לֹא לִפְעוֹר וְלֹא לְמַרְקוּלִיס » (עבודה זרה נ״א ע״ב)

« אֶלָּא, אֲפִילּוּ חוּץ כְּבִפְנִים דָּמֵי וְאָסוּר » (עבודה זרה נ״א ע״ב)

« וא״כ הני נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתם תקרובת נינהו ולית להו ביטול » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ול״ד נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת עבודת כוכבים דשמא נכנסו במקום עבודתם ואין להם ביטול כלל להרמב״ם עכ״ל ב״ח » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ג)

8. נרות של שעוה — seif 9 and seif 12 do not say the same thing

Seif 9 permits candles sold or pledged, “since he extinguished them for his own need”. Seif 12 makes the sale itself an annulment, and reports its denial only as a יש אומרים. The Shakh sees the tension and leaves it open; the Taz resolves it.

First, why is the candle an ornament and not an offering — since kindling was indeed done in the Temple? The Ran explains it, and the Beit Yossef reports him:

« נרות של שעוה שמדליקין לפני אליל מסתברא דלא מתסרי משום תקרובת אלא משום נויין דאע״ג דהואי הדלקה במקדש מ״מ לא הוו דבר המשתבר דליהוי כעין זביחה או כעין פנים הילכך בביטול סגי להו » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

The Tosafot reach the same point by a mima nafshakh which makes the question of no consequence:

« ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לעבודת כוכבים ומדליקין בפניהם ומשכיבן הכומר מכרם או נתנם לישראל מותר בהנאה ממה נפשך » (תוספות עבודה זרה נ׳ ע״א ד״ה בעינן כעין פנים וליכא)

The Tur then gives two positions on what annuls — the extinguishing, or the transfer:

« וה״ר יונה כתב אפילו אם כבן על דעת לחזור ולהדליקן הוי ביטול אבל כבו מעצמן לא הוי ביטול אבל אם משכנן לישראל או מכרן הוי ביטול כיון דלאו אליל עצמם הן » (טור יו״ד קל״ט)

« ואם מכרן או משכנן פי׳ רש״י דאסירי כרבנן דס״ל אליל שמכרה עכו״ם או משכנה לא בטלה וה״ה נמי נוייהן ותשמישן אבל הרמב״ן כתב אע״ג דאליל גופא לא בטלה במכירה ומשכון נוייה ותשמישה בטלין במכירה ומשכון » (טור יו״ד קל״ט)

« משמע הא אם כיבו ממילא אע״פ שמכרן או משכנן אסורים וכדעת ר״י שהביאו הטור והפוסקים דכי היכי דעבודת כוכבים גופה לא בטלה במכרה או משכנה ה״ה נויה ותשמישה וק״ק דבסעיף י״ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואח״כ סברת ר״י בשם י״א וכן לקמן סימן קמ״ו ס״ח כ׳ הרב בפשיטות דבטליה במכירה ומשכון וצ״ע » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ז)

« משמע דהמכירה או משכון אין מועיל אם כיבן כדי לחזור ולהדליקן וכ״ש אם היו כבין מעצמן אלא דלהכי מועיל המכירה או משכן שמזה אנו רואים שמה שכיבה הוא לצורך עצמו לא לחזור ולהדליקה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ח)

« ואפי׳ מאן דס״ל בסעיף י״ב דהמכירה ומשכון לא הוי ביטול כאן מודה דמהני כיון דהמכירה אינה אלא ראייה שכיבה על מנת שלא לחזור ולהדליקה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ח)

Finally the Taz settles a difficulty internal to the Beit Yossef — who seems to refuse the gift to a Jew while yet reporting the Ran who allows it — by a distinction of words:

« ונראה פשוט דמ״ש ב״י דנתינה לישראל לא מהני היינו שלא נתנום לו בדרך מתנה אלא בדרך פקדון ולא פקע שמיה ממנו אבל בדרך מתנה פשוט דהוה כמכירה דחד טעמא הוא » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ח)

« משמע הא אם כבו ממילא אע״פ שמכרן או משכנן אסורים וק״ק דבסי״ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואחר כך סברת ר״י בשם י״א וכן לקמן סי׳ קמ״ו ס״ח כתב הרב בפשיטות דבטלים במכירה ומשכון וצ״ע. ש״ך » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ט)

9. מלבושים וכלים — the ornament of the priests, the goblet and the censer

Seifim 11 and 12 put one question to two objects: what the priest wears, and what he holds. In both cases the answer depends on what is called serving the idol.

« מלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים נוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואפילו ביטול אינם צריכים ויש מי שמצריך ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:יא)

The Beit Yossef lines up the Rishonim on both sides:

« כ״כ התוס׳ שכתב רשב״ם בשם רש״י וכ״כ הרא״ש בפרק רבי ישמעאל והמרדכי כתב בשם רא״ם [לאסור] וראבי״ה כתב בשם ר״ג להתיר משום דאף יוצא בהם להתנאות כנגד המלכים » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« אבל מה שלובשין לעבודת כוכבים עצמה מיקרי נוי וצריך ביטול » (רמ״א יו״ד קל״ט:יא)

Seif 12 is broader in the Shulḥan Arukh than in the Tur: the Tur named the goblet, the Mehaber writes “the vessels he holds in his hand”:

« והגביע שאוחז הכומר בידו והמחתה שמקטיר בה משמשיה הן וצריכין ביטול » (טור יו״ד קל״ט)

« כלים שאוחז בידו והמחתה שמקטיר בה משמשיה הם וצריכים ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:יב)

« אבל התוס׳ ומרדכי כתבו דכלי מחתה אסורה מפני שמקטרין בו והוי משמשי אליל וצריך ביטול אבל כלי שקורין קליצ״א אין משמשין בו לאליל » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« והר״ן כתב בשם הרמב״ן שחכמי הצרפתים התירו גביעי כסף שקורין קלני״ש אבל מחתות אסורין דמשמשי אליל הן » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« ולי נראה שטעמו דכיון דבגביעים נותנין יין הו״ל תקרובת אליל ונמצא הגביע שהיין בתוכו משמש אליל שאין לך משמש אליל גדול ממנו שמקריבין בו תקרובת לאליל » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« וטעם המתירין אפשר שהוא מטעם שכתב המרדכי גבי ככרות הכומרים דאינו תקרובת לאליל כי בימים הראשונים היו מאכילין לאליל עצמה משא״כ בזמן הזה » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

Seif 13 closes the series with a prohibition of another order — no longer the prohibition of benefit, but repugnance. Its source is a question left unanswered:

« בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַדֶּקֶל, לוּלָבוֹ מַהוּ לְמִצְוָה? » (עבודה זרה מ״ז ע״א)

« וכתב עוד רבינו מאיר פסק תכשיטי כהני האליל דמותרים מ״מ לדבר מצוה לציין טלית אין נכון לעשות כן » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« וכן אפילו ללמוד בהן אסור. הר״ף בהג״ה תשב״ץ סימן תי״ז » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ח)

10. ספרי עובדי כוכבים — writing, selling, lending, binding

The last two seifim leave the idol for the hand of the Jew : what he does with the books of another’s worship. Nearly every rule there is reported as a יש מי שאומר, and it is the Rama who, on the sale, piles up three opinions before concluding.

The source of seif 14 is in the Hagahot Maimoniot, and the Beit Yossef reports it with its reason — the same מאיס as seif 13:

« וכתבו עוד ההגהות לא יכתוב ישראל על הספרים של האליל אא״כ מחקם שלא יהיה רישומן ניכר משום דמאיסי ובשם רי״ח שמעתי שאפי׳ מחק ספרי האליל עד שאין רישומן ניכר אפ״ה לא יכתוב עליהם דברי תפלות ותחנונים דאין קטיגור נעשה סניגור » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

On the sale, the Mehaber reports the permissive opinion, from the Shibbolei haLeket:

« וכתוב בשבלי הלקט ספרים של עכו״ם עובדי אלילים שנשתקעו ביד ישראל הרב רבינו אלעזר לא היה תופס איסור למכרם » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

The Rama sets against it the Tosafot, who lay down the foundation of the prohibition — לפני עור — and derive from it that even a sale to a layman is forbidden:

« והכי נמי ספרי׳ פסולים הראוים לתיפלה בבית עבודת כוכבים אסור למכור להם לכומרים דעובר משום לפני עור ואף לעובד כוכבים שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר » (תוספות עבודה זרה י״ד ע״ב ד״ה חצב קשבא)

« וי״א דדוקא לכהנים אסור למכור אבל לא לשאר עובדי כוכבים (פסקי מהרא״י סי׳ כ״ז) והמחמיר תבא עליו ברכה » (רמ״א יו״ד קל״ט:טו)

« והב״ח כ׳ דמן הדין הוא אסור » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק י)

The Shakh broadens the object itself, in the name of Rabbenu Yeruḥam — Bibles translated for their use are books of worship:

« וכ׳ רבינו ירוחם ני״ז ח״ה דהוא הדין ספרי הכ״ד של עובדי כוכבים הכתובים בלשון לע״ז או שאר לשונות שלהן אסור למכור להן כי מי שהעתיקן להם שינה בלשונו כדי לפקרם ולחזק אמונתם » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ט)

« וכ׳ הב״ח דאין איסור בדבר אלא נכון ליזהר וכן כתב מהרש״ל בביאורי סמ״ג וכתב ד״מ סימן קכ״א דאינו אלא בידוע שרוצה לכתוב ספר דתם אבל סתמא שרי » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק י״א)

The last two rules — lending for building, and binding — come the one from Rabbi Eliezer of Metz, the other from Rabbi Avigdor:

« ורא״מ פסק בפרק קונם (סב:) גבי רב אשי הו״ל אבא זבניה לבי נורא מכאן יש ללמוד שאסור להלוות לצורך בנין אליל או לתכשיטיה או למשמשיה וכ״ש למכור לה תשמישים כגון מחתות וספרים והמונע מצליח » (בית יוסף יו״ד קל״ט)

« ולקשור ספרים של עבודת כוכבים השיב ר׳ אביגדור שאין ראוי לקשרם חוץ מספר הדיינין והסופרים ואם חשש משום איבה כל מה שיכול להשמט ישמט » (בית יוסף יו״ד קל״ט)