סוגיות, מקורות, חקירה יסודית, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קל״ט (ט״ו סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י״א ס״ק), ט״ז (ח׳ ס״ק), באר היטב (י״ב ס״ק), נקודות הכסף, בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בתלמוד :
עבודה זרה נ׳ ע״א (רב גידל : תקרובת אין לה בטילה) · נ׳ ע״ב ונ״א ע״א (שבר מקל, זרק מקל, חגב, כעין פנים) ·
נ״א ע״ב (מצא בראשו, קלקלין, משנת רבי ישמעאל ורבי עקיבא) · נ״ב ע״א (הלימוד מן הכתובים, משמשיה) · נ״ג ע״ב (ישראל שזקף לבינה)
רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרקים ב׳, ג׳, ז׳, ח׳
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
סעיף א׳ מעמיד אי־שוויון שאין לו, לכאורה, טעם : אליל של עובד כוכבים נאסר משנעשה, ואליל של ישראל אינו נאסר עד שייעבד. המשנה אומרת זאת, הגמרא מעמידה זאת על מקראות, והט״ז ממאן שיבקשו לה טעם.
« עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי — אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל — אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
הגמרא מזהה את בעל המשנה, ומגלה שתנא אחד סבר בדיוק להפך :
« מִכָּאן אָמְרוּ: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי אֵינָהּ אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּיעָבֵד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל אֲסוּרָה מִיָּד, דִּבְרֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חִילּוּף הַדְּבָרִים, עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי אֲסוּרָה מִיָּד, וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל עַד שֶׁתֵּיעָבֵד » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
לכל אחד משניהם נותנת הגמרא את מקראו — ומשני מקראות אלו יעשה הט״ז, בס״ק א, את שורת הפתיחה של פירושו :
« מִשֶּׁפִּסְּלוֹ נַעֲשֶׂה אֱלוֹהַּ » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
« עַד שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ דְּבָרִים שֶׁבַּסֵּתֶר » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
« דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש משפסלו נעשה להם אלוה אבל בשל ישראל כתיב ושם בסתר אינו חייב עד שישים דברים שבסתר » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)
« ואין לדרוש לטעמיה דקראי אלא גזירת המלך הם דישראל אינו אוסר עד שיעבוד » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)
אין המיאון הזה עצלות : הוא הנחת היסוד של כל הפרק הבא, על המומר. אילו היה הדין תלוי בטעם, היה אפשר להרחיבו בהיקש ; ומאחר שגזירת מלך היא, אין מרחיבים אותה מעבר ללשון המקראות.
המשמשים, לעומת זאת, אינם יודעים אי־שוויון זה — והגמרא אומרת זאת אגב אורחא, בשאלת רב המנונא :
« בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל וּבֵין לְרַבִּי עֲקִיבָא מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה אֵין אֲסוּרִין עַד שֶׁיֵּעָבֵדוּ » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
« וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָן אֲסוּרִין עַד שֶׁיִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ד׳)
והבית יוסף מוציא מכאן את הנוי בקל וחומר — וזה מבאר מדוע כללם המחבר עם המשמשים בסעיף א׳ :
« וכיון דמשמשי אליל אינן אסורין עד שיעבדו כ״ש לנויה » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
| החפץ | אצל עובד כוכבים | אצל ישראל | מקור |
|---|---|---|---|
| האליל | משנעשה — משפסלו | משנעבד — ושם בסתר | רבי עקיבא, נ״ב ע״א |
| משמשיו | משנשתמשו בהם | משנשתמשו בהם | רב המנונא, נ״ב ע״א ; רמב״ם הלכות עבודה זרה פרק ז׳ הלכה ד׳ |
| נויו | משנשתמשו בהם | משנשתמשו בהם | בית יוסף, קל וחומר |
| תקרובתו | משהובאה לפניו | משהובאה לפניו | סעיף א׳, סופו |
« יִשְׂרָאֵל שֶׁזָּקַף לְבֵינָה, גַּלִּיא דַּעְתֵּיהּ דְּנִיחָא לֵיהּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה, וְכִי אֲתָא גּוֹי וּפְלַח לַהּ, שְׁלִיחוּתָא דִּידֵיהּ קָעָבֵיד » (עבודה זרה נ״ג ע״ב)
« אבל זקף עובד כוכבים לבינה אחרת משל ישראל והשתחוה לה אינה נאסרת דשמא לא ניחא ליה אלא בזו שזקף » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק א)
אין השליחות משתרעת אלא על מה שייחד הישראל בעצמו. והגמרא מניחה בתיקו את שאלת הביצה, שאין זקיפתה ניכרת :
« לְבֵינָה הוּא דְּמִינַּכְרָא זְקִיפָתָהּ, אֲבָל בֵּיצָה — לָא? אוֹ דִּלְמָא לָא שְׁנָא? תֵּיקוּ » (עבודה זרה מ״ו ע״א)
« וְכֵן אִם זָקַף בֵּיצָה וּבָא עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְהִשְׁתַּחֲוָה לָהּ אֲסָרָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳)
זו המחלוקת היחידה בסימן שבה משיב הש״ך לט״ז בשורה אחת של נקודות הכסף, והיא נולדת במישרין מן המיאון לטעם שבפרק הקודם.
« ודבר פשוט נ״ל דאפי׳ ישראל מומר לעבודת כוכבי׳ נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע״פ שחטא ישראל הוא כדאיתא בהרבה דוכתי וכן לענין ביטול שאין יכול לבטל אליל כמו ישראל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)
הט״ז יודע שנאמר ההפך, והוא אומר כנגד מי הוא כותב :
« ודלא כמ״ש בדרישה בהג״ה סי׳ קמ״ה דישראל מומר לעבודת כוכבים דינו כעובד כוכבים דהא ילפינן לה כאן מקראי דעשה הבדל בין עובד כוכבי׳ לישראל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק א)
אין הנקודות הכסף דנים בסברה ; הם מעמידים כנגדה מקור :
« ומדברי הרמב״ם פ״ב מהל׳ עבודת כוכבים משמע כהדרישה ע״ש » (נקודות הכסף יו״ד קל״ט)
« יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי הוּא כְּעוֹבֵד כּוֹכָבִים לְכָל דְּבָרָיו וְאֵינוֹ כְּיִשְׂרָאֵל שֶׁעוֹבֵר עֲבֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ סְקִילָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ב׳ הלכה ה׳)
« כתב הט״ז ודבר פשוט נ״ל דאפילו ישראל מומר נקרא ישראל ודינו עד שיעבוד דאע״פ שחטא ישראל הוא וכן לענין ביטול שאינו יכול לבטל אציל כמו ישראל ודלא כמ״ש בדרישה בהג״ה סימן קמ״ה דישראל מומר דינו כעובד כוכבים » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק א)
| שיטה | אליל של המומר, קודם כל עבודה | היכול המומר לבטל ? | יסוד |
|---|---|---|---|
| דרישה (סימן קמ״ה · 145, בהגהה) | אסור משנעשה | כן, כעובד כוכבים | לעניין זה עובד כוכבים הוא |
| ט״ז ס״ק א | מותר עד שייעבד | לא | המקרא אומר “ישראל”, וישראל נשאר ; גזירת המלך |
| נקודות הכסף | כדרישה, מדברי הרמב״ם | — | הרי הוא כעובד כוכבים לכל דבריו |
סעיף ב׳ אומר דבר שהיה ראוי להפליא : אליל של עובד כוכבים יש לה ביטול, ומה שהוקרב לפניה — אין לו ביטול לעולם. הטפל קל מן העיקר ; כיצד תהיה התקרובת חמורה ממנו ?
« אליל של ישראל אין לה ביטול אבל של עובד כוכבים ותשמישיה ונויה יש להם ביטול ותקרובתה אין לה ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:ב)
המקור הוא מסורת של רב, והיא נסמכת על היקש למת :
« מָה מֵת אֵין לוֹ בְּטִילָה לְעוֹלָם, אַף תִּקְרוֹבֶת עֲבוֹדָה זָרָה אֵין לָהּ בְּטִילָה לְעוֹלָם » (עבודה זרה נ׳ ע״א)
הט״ז נותן, לכל אחת משלוש הבבות שבסעיף, את מקראה — ואינו מסתפק בכך :
« דכתיב לא תטע לך אשרה אצל המזבח מה מזבח טעון גניזה אף עובד כוכבים טעון גניזה ושל עובד כוכבים כתיב בה פסילי אלהיהם משמע שיכול לפסול אלוה שלו » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ג)
« ונרא׳ לי הטעם דתקרובת גרע (מאליל) [דאליל] עצמו ונויו תלוין בשלימותו דכל זמן שהוא שלם הוא פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטל ממנו מחשבה זו מה שאין כן בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסור אם נפסל » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ד)
הרמב״ם אומר את הדין בלא הטעם, אך הוא מניח את אותה מילה עצמה — לעולם — על אליל של ישראל ועל התקרובת, וזהו ההיקש שביארו הט״ז :
« וְתִקְרֹבֶת עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ט׳)
« כְּשֶׁבָּאוּ לְיָדֵינוּ וְהֵן נוֹהֲגִין בָּהֶם אֱלֹהוּת, אֲבָל אִם בִּטְּלוּם הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ח׳)
| החפץ | יש לו ביטול ? | מקרא | טעם לדעת הט״ז |
|---|---|---|---|
| אליל של עובד כוכבים, משמשיו ונויו | כן | פסילי אלהיהם — יכול הוא לפסול את אלוהו | תלויים בשלמות ; משנשברו, הולכת המחשבה |
| אליל של ישראל | לעולם לא | אשרה אצל המזבח — כמזבח, טעונה גניזה | גזירה : גניזה |
| תקרובת | לעולם לא | זבחי מתים — כמת | מעולם לא הייתה תלויה בשוויה ולא בשלמותה |
« והטעם דתקרובת עבודת כוכבים אין לו ביטול דאליל עצמו ונויו תלוין בשלמותו וכל זמן שהוא שלם פלח ליה וכן מחזיק אותה לנוי אבל אם נפסל בטלה ממנו מחשבה זו משא״כ בתקרובת דאפילו דבר מועט שאינו חשוב מקריב לפניו נמצא דלא פקע איסורו אם נפסל » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ג)
סעיף ג׳ חוזר שלוש פעמים על חייב ולא נאסר, ופעם אחת על אינו חייב ולא נאסר. הרי הוא מערב אפוא שתי שאלות — האם האדם חייב ? האם החפץ נאסר ? — שאין תשובותיהן עולות בקנה אחד. הר״ן הוא שהפרידן, והט״ז הוא שהביאו.
הכול יוצא משתי מסורות של רב, שהשנייה מוסיפה על הראשונה את דין החפץ :
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב, זָרַק מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — פָּטוּר » (עבודה זרה נ׳ ע״ב)
« אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ אָמַר רַב: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁעוֹבְדִין אוֹתָהּ בְּמַקֵּל, שָׁבַר מַקֵּל בְּפָנֶיהָ — חַיָּיב וְנֶאֱסֶרֶת, זָרַק מַקֵּל לְפָנֶיהָ — חַיָּיב וְאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת » (עבודה זרה נ״א ע״א)
« בָּעֵינַן זְרִיקָה מִשְׁתַּבֶּרֶת, וְלֵיכָּא » (עבודה זרה נ״א ע״א)
« פרש״י כעין זריקת דם שלפנים שאינה מחוברת אלא משתברת ונופל טיפין טיפין לאפוקי זרק מקל. אבל שיבר מקל הוה כעין זביחה ששובר צוואר בהמה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ו)
« שֶׁאֵין זְרִיקַת הַמַּקֵּל כְּעֵין זְרִיקַת הַדָּם שֶׁהֲרֵי הַמַּקֵּל כְּמוֹ שֵׁהוּא וְהַדָּם מִתְפַּזֵּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ד׳)
נשארת שאלת היסוד : מדוע זריקת המקל מחייבת, אם אינה אוסרת את החפץ ? הר״ן משיב בהפרידו את מה שסעיף ג׳ עירב :
« כתב הר״ן לענין חיובא חדא מתרתי מחייב או כעין פנים ונפקא לן מזובח לאלהים יחרם או כדרך עבודתה ונפקא לן מאיכה יעבדו אבל לגבי איסור תקרובת לעולם אינו חייב אלא כעין פנים דנפקא מאשר חלב זבחימו » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ז)
« אבל לגבי איסורא של תקרובת לעולם אינו נאסר אלא בכעין פנים דאיסור תקרובת מאשר חלב זבחימו יאכלו נפקא » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
| מקרי סעיף ג׳ | עבודה כדרכה ? | כעין פנים ? | האדם | המקל |
|---|---|---|---|---|
| אליל שעובדים אותה במקל — שבר מקל | לא (מקשקשים בו, אין שוברים אותו) | כן — כעין זביחה | חייב | נאסר |
| אליל שעובדים אותה במקל — קשקש במקל | כן | לא | חייב | לא נאסר |
| אליל שעובדים אותה במקל — זרק מקל | לא | לא — אין כאן זריקה משתברת | אינו חייב | לא נאסר |
| אליל שעובדים אותה בזריקה — זרק מקל | כן | לא | חייב (ש״ך ס״ק ה) | לא נאסר |
אין השורה האחרונה במחבר : הש״ך הוא שהוסיפה, על פי הר״ן, והוא שמזהה אותה עם מסורת רב נחמן :
« דווקא כשאין עבודתה בזריקה אבל אם עבודתה בזריקה חייב ולא נאסר כך כתב הר״ן והיינו דאמר רב נחמן בש״ס זרקו לפניה חייב ולא נאסר וכן הוא ברמב״ם » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ה)
רש״י, במקרה של שבירת המקל, אומר בשורה אחת מדוע שתי התשובות כאן חיוביות — וזה המקרה היחיד בטבלה שכך הוא :
« המקל בין שעבודתה בשבירה בין שאין עבודתה בשבירה הויא עבודה להתחייב והויא תקרובת ליאסר כדאמרן דכעין זביחה היא » (רש״י עבודה זרה נ״א ע״א ד״ה שבר מקל לפניה חייב ונאסרת)
מילה אחת של הטור עומדת בוויכוח. הבית יוסף רואה בה קיצור ומשלימה ; הש״ך רואה בה שיטה, ובמקום אחר העמידה.
כותב הטור, בשבירת מקל לפני אליל שאין עובדים אותה במקל :
« אבל אם אין עובדין אותה במקל כלל ושבר המקל לפניה לא נאסר » (טור יו״ד קל״ט)
רק לא נאסר — ולא כלום על האדם. הבית יוסף משלים :
« אלא שבמ״ש אבל אם אין עובדין אותה במקל כלל ושבר המקל לפניה לא נאסר יש קיצור שהו״ל לכתוב אינו חייב ואינו נאסר » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
והמחבר, בשולחן ערוך, כותב מה שאמר שהיה צריך לכתוב :
« אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל ושיבר מקל לפניה אינו חייב ולא נאסר » (שו״ע יו״ד קל״ט:ג)
« לטעמיה אזיל שכתב כן לדעת הטור ואחריו נמשכו הפרישה והב״ח אבל בספרי כתבתי דדעת הטור דלענין חיובא אע״פ שאין עובדים אותה כלל במקל חייב ולא נאסר וכדעת האחרים שהביא הר״ן » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ד)
“האחרים שהביא הר״ן” : אלו הקוראים גם את מסורת רב נחמן כאמורה באליל שעובדים אותה ב קשקוש מקל — ומוציאים מכאן שאין הזכרת עבודת המקל תנאי :
« ואחרים פירשו דהא דרב נחמן אמר רבה בר אבוה בעבודת כוכבים שעובדין אותה בקשקוש מקל היא דומיא דההיא דאמר רב יהודה אמר רב דלעיל ואמוראי נינהו אליבא דרב » (ר״ן על עבודה זרה כ״ג ע״א)
« והא דנקט בש״ס עובדי׳ לרבותא דזריקה דאפי׳ בעובדים פטור וכן הוא דעת הראב״ד בהשגות » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ד)
ומקריאה זו מוציא הש״ך את עקביות הטור בסעיף שאחריו — החגב :
« ועפ״ז ישבתי הא דכ׳ הטור בשחט לפניה חגב דנאסר אפי׳ אין דרך לעובדה בחגב כלל » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ד)
| קריאה | “שעובדין אותה במקל”, בגמרא | שבר מקל, אליל בלא מקל — האדם | — המקל |
|---|---|---|---|
| רש״י, בית יוסף, פרישה, ב״ח — והשולחן ערוך | תנאי החיוב | אינו חייב | לא נאסר |
| הטור לדעת הש״ך, הראב״ד, ו“האחרים” שבר״ן | רבותא לזריקת המקל | חייב | לא נאסר |
« כתב הש״ך ולדעת הטור לענין חיובא אע״פ שאין עובדין אותה כלל במקל חייב ולא נאסר עכ״ל » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ו)
סעיף ד׳ עומד בשורה אחת, והש״ך מקדיש לו את ס״ק הארוך שלו. מה שעומד על הפרק הוא קריאת הרמב״ם — והש״ך מהפכה כנגד הבית יוסף, הכסף משנה והמגדל עוז כאחד.
« שחט לפניה חגב נאסר אפי׳ אין דרך לעובדה בחגב כלל » (שו״ע יו״ד קל״ט:ד)
הגמרא הציעה לראות בחגב מחלוקת תנאים, וחזרה בה :
« לֵימָא כְּתַנָּאֵי: שָׁחַט לָהּ חָגָב — רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִים » (עבודה זרה נ״א ע״א)
« לָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא אָמְרִינַן כְּעֵין זְבִיחָה, אֶלָּא כְּעֵין פְּנִים בָּעֵינַן, וְשָׁאנֵי חָגָב הוֹאִיל וְצַוָּארוֹ דּוֹמֶה לְצַוַּאר בְּהֵמָה » (עבודה זרה נ״א ע״א)
הבית יוסף מבאר את פסק הטור, ומזכיר את הרמב״ם בשורה אחת :
« ופסק הראב״ד כר״י משום דר״י ור״נ אליבא דרב ס״ל כר״י » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« אבל הרמב״ם ז״ל פסק בפ״ג מהלכות ע״ז כרבנן דפטרי ואין זה מקום להאריך » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« שָׁחַט לָהּ חָגָב פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ. וְכֵן אִם שָׁחַט לָהּ בְּהֵמָה מְחֻסֶּרֶת אֵיבָר פָּטוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ג׳ הלכה ד׳)
« ותימה על המחבר שלא הזכיר דעת הרמב״ם כלל שאין זה דרכו להשמיט דעת הרמב״ם ונראה דאזיל לטעמיה בכסף משנה שם שדחק עצמו מאד ליישב דברי הרמב״ם בזה » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ו)
« והשתא הרמב״ם נמי פסק כרבי יודא (כמו שפסקו הראב״ד וטור ודלא כמגדול עוז וב״י וכ״מ שכתבו שפסק כרבנן) אלא דהיכא. אין עבודתה בכך לרבי יודא נמי פטור כמו בעלת מום והיינו דנקט הרמב״ם חגב ובעלת מום בהדי הדדי » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ו)
התוספות כבר עשו צעד זה, והש״ך נשען עליהם :
« אלא ודאי מיירי בעבודת כוכבים שרגילין לעבוד בחגב ודמי לדרכה בכך טפי מבהמה בעלת מום לעבודת כוכבים שאין דרכה בבהמה כלל » (תוספות עבודה זרה נ״א ע״א ד״ה חייב)
« וכך היא דעת התוספות לשם דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ״ע פטור וכן הוא דעת היש פוסקים כר״י שהביא הר״ן דפטור ואינו נאסר וכתב שלזה הסכים הרמב״ן » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ו)
| שיטה | הרמב״ם פוסק כ… | שחט חגב, אליל שאין עובדים אותה בחגב |
|---|---|---|
| בית יוסף, כסף משנה, מגדל עוז | חכמים | הטור והמחבר (רבי יהודה) : נאסר — הרמב״ם : פטור |
| ש״ך, על פי התוספות, הר״ן והרמב״ן | רבי יהודה — אלא שרבי יהודה פוטר כאן | לכ״ע פטור ואינו נאסר |
| ב״ח, כפי שהביאו הש״ך | — | אף לחכמים היה החפץ נאסר — והש״ך דוחה זאת : דהיכא דפטור שרי |
« והש״ך חולק ע״ז ופוסק כדעת הרמב״ם ותוספות ושאר פוסקים דהיכא דאין דרך לעובדה בחגב כלל לכ״ע פטור ואינו נאסר » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ח)
סעיפים ה׳ עד ז׳ אומרים היכן נמצא החפץ ; אך השאלה שמתחת לזה היא מה עושה את התקרובת. אין הטור והרמב״ם משיבים עליה בדרך אחת, וההבדל נוגע בכל היוצא מבית עבודה.
« אָמַר רַב אַסִּי בַּר חִיָּיא: כׇּל שֶׁהוּא לִפְנִים מִן הַקִּלְקְלִין, אֲפִילּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר. חוּץ לְקִלְקְלִין — דָּבָר שֶׁל נוֹי אָסוּר, שֶׁאֵינוֹ שֶׁל נוֹי מוּתָּר » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
הטור סובר כצד (א), והבית יוסף מדייק את לשונו שאנו תולין — לא “מסתמא ניסכו מעט”, אלא “הכנסתו לפנים היא הקרבתו” :
« אע״פ שברור לנו שלא נסכו מהיין ולא הקטירו מהסלת והשמן אסור משום דאמרינן הכניסו לפנים מן הקילקלין זו היא הקרבתו » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
אך הטור מקיים את תנאי כעין פנים : מה שאינו קרב בפנים אינו תקרובת, ואף בפנים. והרמב״ם אינו מקיימו :
« והרמב״ם כתב דלפנים מהמחיצה אפילו הוא דרך בזיון ואינן ראוין למזבח הכל אסור » (טור יו״ד קל״ט)
« אֲבָל אִם מְצָאוֹ בִּפְנִים בֵּין דֶּרֶךְ כָּבוֹד בֵּין דֶּרֶךְ בִּזָּיוֹן בֵּין דָּבָר הָרָאוּי לַמִּזְבֵּחַ בֵּין דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי כָּל הַנִּמְצָא בִּפְנִים אָסוּר אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ט״ז)
« וְכָל הַנִּמְצָא בְּבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח אָסוּר בַּהֲנָאָה מִן הַתּוֹרָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ט״ו)
סעיף ו׳ הוא גבולו של צד (ב) : החפץ שבדרך עדיין לא נכנס, ומשנתאין מעמידין מתירתו :
« בָּשָׂר הַנִּכְנָס לַעֲבוֹדָה זָרָה — מוּתָּר, וְהַיּוֹצֵא — אָסוּר, מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזִבְחֵי מֵתִים, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא » (עבודה זרה כ״ט ע״ב)
ופעור ומרקוליס הם הגבול לצד השני : אין להם קלקלין, לפי שעבודתם עצמה בזיון היא ; ולפיכך החוץ כבפנים.
« אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: נָקְטִינַן, אֵין קִלְקְלִין לֹא לִפְעוֹר וְלֹא לְמַרְקוּלִיס » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« אֶלָּא, אֲפִילּוּ חוּץ כְּבִפְנִים דָּמֵי וְאָסוּר » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
| מה שנמצא | טור — שולחן ערוך (א) | רמב״ם (ב) |
|---|---|---|
| לפנים מן הקלקלין, ממה שקרב בפנים (ואף מים ומלח) | אסור — תקרובת | אסור — תקרובת |
| לפנים מן הקלקלין, ממה שאינו קרב בפנים, או מונח דרך בזיון | מותר — אינו כעין פנים | אסור — כל הנמצא בפנים |
| חוץ לקלקלין, דרך כבוד | אסור — נוי | אסור — נוי |
| חוץ לקלקלין, דרך בזיון | מותר | מותר |
| פעור ומרקוליס, אף בחוץ | אסור | אסור |
« וא״כ הני נרות נמי אם הכניסום במקום עבודתם תקרובת נינהו ולית להו ביטול » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« ודבריו נכונים וכל בעל נפש יש לו להחמיר ול״ד נרות אלא בכל הדברים שהיו בבית תרפותם איכא משום תקרובת עבודת כוכבים דשמא נכנסו במקום עבודתם ואין להם ביטול כלל להרמב״ם עכ״ל ב״ח » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ג)
סעיף ט׳ מתיר את הנרות שנמכרו או שמושכנו, “דכיון שכיבן לצורך עצמו”. סעיף י״ב עושה מן המכירה עצמה ביטול, ואינו מביא את שלילתה אלא ב יש אומרים. הש״ך רואה את המתח ומניחו פתוח ; הט״ז מיישבו.
תחילה, מדוע הנר נוי ולא תקרובת — והרי מדליקים אף בפנים ? הר״ן מבארו, והבית יוסף מביאו :
« נרות של שעוה שמדליקין לפני אליל מסתברא דלא מתסרי משום תקרובת אלא משום נויין דאע״ג דהואי הדלקה במקדש מ״מ לא הוו דבר המשתבר דליהוי כעין זביחה או כעין פנים הילכך בביטול סגי להו » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
התוספות מגיעים לכך ב ממה נפשך שמסלק את השאלה מלכתחילה :
« ושמעינן מהכא דהני נרות של שעוה שמביאין דורון לעבודת כוכבים ומדליקין בפניהם ומשכיבן הכומר מכרם או נתנם לישראל מותר בהנאה ממה נפשך » (תוספות עבודה זרה נ׳ ע״א ד״ה בעינן כעין פנים וליכא)
הטור נותן אחר כך שתי שיטות ב מה שמבטל — הכיבוי, או ההעברה לרשות אחר :
« וה״ר יונה כתב אפילו אם כבן על דעת לחזור ולהדליקן הוי ביטול אבל כבו מעצמן לא הוי ביטול אבל אם משכנן לישראל או מכרן הוי ביטול כיון דלאו אליל עצמם הן » (טור יו״ד קל״ט)
« ואם מכרן או משכנן פי׳ רש״י דאסירי כרבנן דס״ל אליל שמכרה עכו״ם או משכנה לא בטלה וה״ה נמי נוייהן ותשמישן אבל הרמב״ן כתב אע״ג דאליל גופא לא בטלה במכירה ומשכון נוייה ותשמישה בטלין במכירה ומשכון » (טור יו״ד קל״ט)
« משמע הא אם כיבו ממילא אע״פ שמכרן או משכנן אסורים וכדעת ר״י שהביאו הטור והפוסקים דכי היכי דעבודת כוכבים גופה לא בטלה במכרה או משכנה ה״ה נויה ותשמישה וק״ק דבסעיף י״ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואח״כ סברת ר״י בשם י״א וכן לקמן סימן קמ״ו ס״ח כ׳ הרב בפשיטות דבטליה במכירה ומשכון וצ״ע » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ז)
« משמע דהמכירה או משכון אין מועיל אם כיבן כדי לחזור ולהדליקן וכ״ש אם היו כבין מעצמן אלא דלהכי מועיל המכירה או משכן שמזה אנו רואים שמה שכיבה הוא לצורך עצמו לא לחזור ולהדליקה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ח)
« ואפי׳ מאן דס״ל בסעיף י״ב דהמכירה ומשכון לא הוי ביטול כאן מודה דמהני כיון דהמכירה אינה אלא ראייה שכיבה על מנת שלא לחזור ולהדליקה » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ח)
| שיטה | כיבה על מנת שלא להדליק, ומכר | כיבה על מנת לחזור ולהדליק, ומכר | כבה מאליו, ומכר |
|---|---|---|---|
| רש״י, רא״ש — יש אומרים שבסעיף י״ב | מותר — הכיבוי מבטל | אסור | אסור |
| רבנו יונה — שני ביטולים | מותר | מותר — הכיבוי די בו | מותר — המכירה די בה |
| המחבר בסעיף ט׳, כקריאת הט״ז | מותר | אסור — אין המכירה אלא ראיה, וכאן היא מוכיחה את ההפך | אסור |
לבסוף מיישב הט״ז קושי פנימי בבית יוסף — הנראה כשולל נתינה לישראל ובכל זאת מביא את הר״ן המתירה — בחילוק של לשון :
« ונראה פשוט דמ״ש ב״י דנתינה לישראל לא מהני היינו שלא נתנום לו בדרך מתנה אלא בדרך פקדון ולא פקע שמיה ממנו אבל בדרך מתנה פשוט דהוה כמכירה דחד טעמא הוא » (ט״ז יו״ד קל״ט ס״ק ח)
« משמע הא אם כבו ממילא אע״פ שמכרן או משכנן אסורים וק״ק דבסי״ב הביא המחבר סברת הפוסקים דבטלה במכירה ומשכון בסתם ואחר כך סברת ר״י בשם י״א וכן לקמן סי׳ קמ״ו ס״ח כתב הרב בפשיטות דבטלים במכירה ומשכון וצ״ע. ש״ך » (באר היטב יו״ד קל״ט ס״ק ט)
סעיפים י״א וי״ב שואלים שאלה אחת בשני חפצים : מה שלובש הכומר, ומה שהוא אוחז. ובשני המקרים תלויה התשובה במה שקרוי לשמש את האליל.
« מלבושים שלובשים הכהנים כשנכנסים לבית אלילים נוי שלהם הן ולא נוי של אלילים ואפילו ביטול אינם צריכים ויש מי שמצריך ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:יא)
הבית יוסף מעמיד את הראשונים משני הצדדים :
« כ״כ התוס׳ שכתב רשב״ם בשם רש״י וכ״כ הרא״ש בפרק רבי ישמעאל והמרדכי כתב בשם רא״ם [לאסור] וראבי״ה כתב בשם ר״ג להתיר משום דאף יוצא בהם להתנאות כנגד המלכים » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« אבל מה שלובשין לעבודת כוכבים עצמה מיקרי נוי וצריך ביטול » (רמ״א יו״ד קל״ט:יא)
סעיף י״ב רחב בשולחן ערוך יותר מבטור : הטור נקב ב גביע, והמחבר כותב “כלים שאוחז בידו” :
« והגביע שאוחז הכומר בידו והמחתה שמקטיר בה משמשיה הן וצריכין ביטול » (טור יו״ד קל״ט)
« כלים שאוחז בידו והמחתה שמקטיר בה משמשיה הם וצריכים ביטול » (שו״ע יו״ד קל״ט:יב)
« אבל התוס׳ ומרדכי כתבו דכלי מחתה אסורה מפני שמקטרין בו והוי משמשי אליל וצריך ביטול אבל כלי שקורין קליצ״א אין משמשין בו לאליל » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« והר״ן כתב בשם הרמב״ן שחכמי הצרפתים התירו גביעי כסף שקורין קלני״ש אבל מחתות אסורין דמשמשי אליל הן » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« ולי נראה שטעמו דכיון דבגביעים נותנין יין הו״ל תקרובת אליל ונמצא הגביע שהיין בתוכו משמש אליל שאין לך משמש אליל גדול ממנו שמקריבין בו תקרובת לאליל » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« וטעם המתירין אפשר שהוא מטעם שכתב המרדכי גבי ככרות הכומרים דאינו תקרובת לאליל כי בימים הראשונים היו מאכילין לאליל עצמה משא״כ בזמן הזה » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
סעיף י״ג חותם את הסדרה באיסור מסוג אחר — לא עוד איסור הנאה, אלא מיאוס. מקורו בשאלה שנשארה בלא תשובה :
« בָּעֵי רֵישׁ לָקִישׁ: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לַדֶּקֶל, לוּלָבוֹ מַהוּ לְמִצְוָה? » (עבודה זרה מ״ז ע״א)
« וכתב עוד רבינו מאיר פסק תכשיטי כהני האליל דמותרים מ״מ לדבר מצוה לציין טלית אין נכון לעשות כן » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« וכן אפילו ללמוד בהן אסור. הר״ף בהג״ה תשב״ץ סימן תי״ז » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ח)
שני הסעיפים האחרונים עוזבים את האליל ופונים אל ידו של ישראל : מה הוא עושה בספרי עבודת האחר. כמעט כל דין שם מובא ב יש מי שאומר, והרמ״א הוא שמעמיד, במכירה, שלוש דעות בזו אחר זו לפני שהוא חותם.
מקור סעיף י״ד בהגהות מיימוניות, והבית יוסף מביאו עם טעמו — אותו מאיס של סעיף י״ג :
« וכתבו עוד ההגהות לא יכתוב ישראל על הספרים של האליל אא״כ מחקם שלא יהיה רישומן ניכר משום דמאיסי ובשם רי״ח שמעתי שאפי׳ מחק ספרי האליל עד שאין רישומן ניכר אפ״ה לא יכתוב עליהם דברי תפלות ותחנונים דאין קטיגור נעשה סניגור » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
במכירה מביא המחבר את הדעה המתירה, משבלי הלקט :
« וכתוב בשבלי הלקט ספרים של עכו״ם עובדי אלילים שנשתקעו ביד ישראל הרב רבינו אלעזר לא היה תופס איסור למכרם » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
הרמ״א מעמיד כנגדה את התוספות, המניחים את יסוד האיסור — לפני עור — ומוציאים מכאן שאף המכירה להדיוט אסורה :
« והכי נמי ספרי׳ פסולים הראוים לתיפלה בבית עבודת כוכבים אסור למכור להם לכומרים דעובר משום לפני עור ואף לעובד כוכבים שאינו כומר אסור דבודאי יתננו או ימכרנו לכומר » (תוספות עבודה זרה י״ד ע״ב ד״ה חצב קשבא)
« וי״א דדוקא לכהנים אסור למכור אבל לא לשאר עובדי כוכבים (פסקי מהרא״י סי׳ כ״ז) והמחמיר תבא עליו ברכה » (רמ״א יו״ד קל״ט:טו)
| דעה | למכור ספר של עבודה ל… | יסוד |
|---|---|---|
| שבלי הלקט (ר׳ אלעזר) — המחבר | לכל אדם : מותר | אין הספר לא אליל ולא משמש |
| תוספות, ספר התרומה, סמ״ג, הגהות מיימוניות, כלבו — דעה ראשונה ברמ״א | לאף אדם, אם הוא מיועד לזמר בו בעבודה | לפני עור — ההדיוט ייתננו לכומר |
| פסקי מהרא״י — דעה שנייה ברמ״א | לכהנים בלבד : אסור | הכומר לבדו עושה בו את השימוש הפולחני הישיר |
| הרמ״א : והמחמיר תבא עליו ברכה | — | הב״ח, אצל הש״ך : מן הדין הוא אסור |
« והב״ח כ׳ דמן הדין הוא אסור » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק י)
הש״ך מרחיב את החפץ עצמו, בשם רבנו ירוחם — ספרי המקרא שתורגמו לשימושם ספרי עבודה הם :
« וכ׳ רבינו ירוחם ני״ז ח״ה דהוא הדין ספרי הכ״ד של עובדי כוכבים הכתובים בלשון לע״ז או שאר לשונות שלהן אסור למכור להן כי מי שהעתיקן להם שינה בלשונו כדי לפקרם ולחזק אמונתם » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק ט)
« וכ׳ הב״ח דאין איסור בדבר אלא נכון ליזהר וכן כתב מהרש״ל בביאורי סמ״ג וכתב ד״מ סימן קכ״א דאינו אלא בידוע שרוצה לכתוב ספר דתם אבל סתמא שרי » (ש״ך יו״ד קל״ט ס״ק י״א)
שני הדינים האחרונים — להלוות לבניין, ולקשור — באים האחד מרבי אליעזר ממיץ והשני מרבי אביגדור :
« ורא״מ פסק בפרק קונם (סב:) גבי רב אשי הו״ל אבא זבניה לבי נורא מכאן יש ללמוד שאסור להלוות לצורך בנין אליל או לתכשיטיה או למשמשיה וכ״ש למכור לה תשמישים כגון מחתות וספרים והמונע מצליח » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
« ולקשור ספרים של עבודת כוכבים השיב ר׳ אביגדור שאין ראוי לקשרם חוץ מספר הדיינין והסופרים ואם חשש משום איבה כל מה שיכול להשמט ישמט » (בית יוסף יו״ד קל״ט)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לעמוד הבית · סימן קל״ט · ♥ תמכו בנו
הפתחי תשובה אינו מפרש סימן זה ; והערוך השולחן אינו נגיש לנו כאן.