שולחן ערוך · יורה דעה

How to read this level. Every statement is anchored either in the text of the Shulchan Arukh and its nossei kelim, or in a named and checkable posek (Tur, Beit Yosef, Rambam, Rashi, the gemara in Avodah Zarah, Pesachim, Beitzah, Chullin and Temurah). On Yoreh De'ah there is no Mishnah Berurah (which comments only on Orach Chaim) and no Shulchan Arukh HaRav (the Admur HaZaken did not write Yoreh De'ah). The Arukh HaShulchan is not cited: its text on this siman is not accessible to us, and one does not cite what one cannot verify. There remain, and they suffice: the Shach (34 ס״ק), the Taz (18 ס״ק), the Baer Hetev (27 ס״ק), the Pitchei Teshuva (3 ס״ק) and the Nekudot HaKesef (one entry). Where a question runs beyond the siman, this level says so and stops: halakha lema'asse goes through your Rav.

What this gives in practice. Faced with an object, the question is never “did it touch the idol?” but: does anything of it remain, and did the prohibition make it? That is why the flame is permitted and the ashes forbidden, and why a crop grown on forbidden manure is permitted while bread baked with forbidden wood is not.

Ruling. One derives no benefit from the coal or the ashes — and according to the Taz and the Shach this prohibition holds after the fact as well, because it is not a precaution but a prohibition of the Torah:

« נראה לי אפילו דיעבד אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)

« וכ״כ הש״ך בס״ק י׳ דאף בדיעבד אסור אם נהנה מגחלתה » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ב)

The flame is permitted, but on a condition that practice makes narrow: it must be detached from its coal.

« פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)

The Pitchei Teshuva specifies that the severity depends on the origin of the prohibition — forbidden wood, or a coal offered as an offering:

« ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש״ע כאן וכן מ״ש בב״י מיירי ג״כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ב)

Practical ruling. An oven heated with forbidden wood is first cooled and then reheated with permitted wood — and the Shach adds that the permitted wood must be put in before the bread, not after:

« ומ״מ בחדש דמותר כשיסיק אותו אח״כ היינו דוקא כשנותן עצים בתחלה וסתמא דמלתא מסיקין אותו תחלה ואח״כ נותנים שם הפת אבל אסור ליתן שם לכתחלה הפת ואח״כ יסיקוהו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)

Whatever was baked without cooling, the blaze opposite, is forbidden for benefit. Whatever was baked over the embers or in residual heat alone is permitted by the letter of the Mechaber; the Shach, the Taz and the Baer Hetev forbid it. In a real case, that is where one must ask a Rav.

Ruling. The result of a forbidden cause and a permitted cause acting together is permitted. But the Shach and the Taz agree in permitting it at the outset only for the vegetables under the asherah, where the benefit comes of itself:

« ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה)

For the field and the cow it is after the fact only — one does not deliberately manure a field this way:

« דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ״ד סעיף י״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ו)

« משמע דוקא בדיעבד אבל כתחלה לא וכן בשדה שנזדבלה כו׳. ט״ז וש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)

And the Taz points to the Rama’s qualification for a beast fed this way all its life:

« עיין מה שכתב רמ״א בסי״ס לחלק אם נתפטמה כל ימיה באיסור דאסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ז)

Ruling. The redemption works only after a real mixture. Without a mixture it achieves nothing:

« משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה״מ וכן גבי פת בסעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)

And for a garment woven with the shuttle, redeeming the value of the shuttle never suffices: it is the whole garment:

« כלומר כל הבגד דאפי׳ כשנתערב לא מהני הולכת הנאת הכרכר ליה״מ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט)

The knife. Slaughtering is permitted, but the Shach recalls that a second prohibition remains — that of the absorbed taste — and that it stays forbidden to slaughter with it at the outset as long as the blade has not been treated:

« מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג)

The dying animal is forbidden entire, and redemption does not help:

« מלשון זה משמע שכל הבהמ׳ אסור׳ ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)

Cut meat, however, does require the redemption:

« אבל עכ״פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)

The shade and the passage. It is forbidden to sit in the shade, and the Taz extends the prohibition to the shadow of the shadow, against the letter of the Rambam:

« זהו ל׳ רמב״ם ובגמ׳ אמרינן דאפילו בצל צלה אסור ופרש״י כל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו וכ״פ בטור ותמהו הר״ן והכ״מ בשם הרמב״ם על שלא אסר בצל צלה ולענין הלכה ודאי אסור שכן הוא תלמוד ערוך » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ג)

Passing beneath is permitted only where there is no other equally short road, and the Shach specifies that running is then not required:

« עיין בש״ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ז ח״ה וגם משמע בש״ס ור׳ ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ)

but that if another road exists, running rescues nothing:

« אפילו שלא במרוצה וכמ״ש בס״ק כ׳ והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)

What the Rama permits — passing through its shade and not beneath the tree — has its reason in the Taz:

« דאף ישיבה אין בהאיסור מדינא כיון דלא מכוין אלא שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני על כן העבר׳ בעלמא מותר אבל תחתיה אסור מחמת טומאת אלילים » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ד)

The trees. A barren tree planted before the idol is forbidden as an adornment, and the Shach gives the mechanism: an adornment is forbidden only once used, and standing there is its use:

« פי׳ ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע״ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר״ס קל״ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ח)

The extent of the prohibition is every benefit:

« פי׳ לישב בצלן וכן כל דבר הנאה שבעולם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ט)

And for a tree whose fruit is kept for the festival drink, the Shach draws the a fortiori:

« כלו׳ שהם אומרים שהפירות יהו לשם אלילים שלהם אסור מפני שעושים בהם שכר ושתי ליה ביום חגם וכל שכן אם כהניה יושבים תחתיו ואין מפירותיה כלום דאסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ז)

Ruling. The criterion is not the presence of the figure but the way it is treated. The gemara says so in so many words:

« זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)

And the seif’s closing reservation is Rabban Gamliel’s distinction:

« וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)

Ruling. Listening and gazing are forbidden; the Shach adds smell as well:

« וכן להריח בריח של אלילים וכדמוכח בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ב)

But he narrows the object of the prohibition to an idol actually worshipped:

« פי׳ באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו׳ והרא״ש דמותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ג)

And the Rama’s permission — what one does not intend — has two precise edges, which the Shach draws:

« ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)

And lema’asse. This level gives the poskim’s position on the siman, not a permission. Three questions regularly run beyond the text here and are put to a Rav: the status of a place or object whose real use is unknown; what counts as a mixture for the redemption; and what counts as “not intending” when one cannot leave the place. On these three the siman gives the frame and stops there.