שולחן ערוך · יורה דעה

כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה מעוגנת או בלשון השולחן ערוך ונושאי כליו, או בפוסק נקוב וניתן לבדיקה (טור, בית יוסף, רמב״ם, רש״י, גמרות עבודה זרה, פסחים, ביצה, חולין ותמורה). ביורה דעה אין לא משנה ברורה (שאינה אלא על אורח חיים) ולא שולחן ערוך הרב (שהאדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה). הערוך השולחן אינו מובא : לשונו על סימן זה אינה נגישה לנו, ואין מביאים את מה שאי אפשר לבדוק. ונשארו, ודי בהם : הש״ך (ל״ד ס״ק), הט״ז (י״ח ס״ק), הבאר היטב (כ״ז ס״ק), הפתחי תשובה (ג׳ ס״ק) ונקודות הכסף (ערך אחד). ובמקום שהשאלה חורגת מן הסימן, רמה זו אומרת זאת ועוצרת : ההלכה למעשה עוברת דרך רבך.

ומה עולה מזה למעשה. בפני חפץ, השאלה לעולם אינה ״הנגע באליל ?״ אלא : הנשאר ממנו דבר, והאם האיסור עשאו ? ומשום כך השלהבת מותרת והאפר אסור, ומשום כך יבול שצמח מזבל אסור מותר, ופת שנאפתה מעצי איסור אסורה.

פסק. אין נהנים מן הגחלת ומן האפר — ולדעת הט״ז והש״ך איסור זה אף בדיעבד, לפי שאינו מדת זהירות אלא איסור תורה :

« נראה לי אפילו דיעבד אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)

« וכ״כ הש״ך בס״ק י׳ דאף בדיעבד אסור אם נהנה מגחלתה » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ב)

והשלהבת מותרת, אך בתנאי שהמעשה מצמצמו : שתהא נפרדת מגחלתה.

« פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)

והפתחי תשובה מדייק שהחומרה תלויה במקור האיסור — עצים שנאסרו, או גחלת שנעשתה תקרובת :

« ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש״ע כאן וכן מ״ש בב״י מיירי ג״כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ב)

פסק מעשי. תנור שהוסק בעצי איסור — מצננים אותו תחילה ומסיקים אחר כך בעצי היתר ; והש״ך מוסיף שעצי ההיתר צריכים להינתן קודם הפת ולא אחריה :

« ומ״מ בחדש דמותר כשיסיק אותו אח״כ היינו דוקא כשנותן עצים בתחלה וסתמא דמלתא מסיקין אותו תחלה ואח״כ נותנים שם הפת אבל אסור ליתן שם לכתחלה הפת ואח״כ יסיקוהו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)

ומה שנאפה בלא צינון ואבוקה כנגדו אסור בהנאה. ומה שנאפה על הגחלים או בחום השיורי בלבד מותר לפי לשון המחבר ; והש״ך, הט״ז והבאר היטב אוסרים. ובמקרה ממשי — שם צריך לשאול רב.

פסק. תוצאה שגורם אסור וגורם מותר פעלו בה יחד — מותרת. אלא שהש״ך והט״ז מסכימים שלא להתיר לכתחילה אלא בירקות שתחת האשרה, שהנאתן באה מאליה :

« ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה)

ובשדה ובפרה — בדיעבד בלבד ; אין מזבלים שדה כך מלכתחילה :

« דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ״ד סעיף י״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ו)

« משמע דוקא בדיעבד אבל כתחלה לא וכן בשדה שנזדבלה כו׳. ט״ז וש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)

והט״ז מפנה לסייג הרמ״א בבהמה שנתפטמה כל ימיה באיסור :

« עיין מה שכתב רמ״א בסי״ס לחלק אם נתפטמה כל ימיה באיסור דאסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ז)

פסק. אין הפדיון פועל אלא לאחר תערובת ממשית. בלא תערובת אינו כלום :

« משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה״מ וכן גבי פת בסעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)

ובבגד שנארג בכרכר, פדיון דמי הכרכר לעולם אינו מספיק : כל הבגד הוא :

« כלומר כל הבגד דאפי׳ כשנתערב לא מהני הולכת הנאת הכרכר ליה״מ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט)

הסכין. השחיטה מותרת, אלא שהש״ך מזכיר שנשאר איסור שני — של הבליעה — ושאסור לשחוט בה לכתחילה כל עוד לא טופלה הסכין :

« מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג)

והבהמה המסוכנת אסורה כולה, ואין הפדיון מועיל בה :

« מלשון זה משמע שכל הבהמ׳ אסור׳ ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)

והבשר החתוך צריך פדיון :

« אבל עכ״פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)

הצל והמעבר. אסור לישב בצל, והט״ז מרחיב את האיסור אף לצל צלה, כנגד לשון הרמב״ם :

« זהו ל׳ רמב״ם ובגמ׳ אמרינן דאפילו בצל צלה אסור ופרש״י כל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו וכ״פ בטור ותמהו הר״ן והכ״מ בשם הרמב״ם על שלא אסר בצל צלה ולענין הלכה ודאי אסור שכן הוא תלמוד ערוך » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ג)

והמעבר תחתיה אינו מותר אלא כשאין דרך אחרת קצרה כמוה, והש״ך מדייק שאז אין הריצה מעכבת :

« עיין בש״ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ז ח״ה וגם משמע בש״ס ור׳ ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ)

ואם יש דרך אחרת — אין הריצה מצילה :

« אפילו שלא במרוצה וכמ״ש בס״ק כ׳ והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)

ומה שהרמ״א מתיר — לעבור בצלה ולא תחת האילן — טעמו בט״ז :

« דאף ישיבה אין בהאיסור מדינא כיון דלא מכוין אלא שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני על כן העבר׳ בעלמא מותר אבל תחתיה אסור מחמת טומאת אלילים » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ד)

האילנות. אילן סרק שניטע לפני האליל אסור משום נוי, והש״ך נותן את המנגנון : נוי אינו נאסר עד שישתמשו בו, והעמידה שם היא תשמישו :

« פי׳ ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע״ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר״ס קל״ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ח)

והיקף האיסור הוא כל הנאה :

« פי׳ לישב בצלן וכן כל דבר הנאה שבעולם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ט)

ובאילן ששומרים פירותיו לשכר החג, מוציא הש״ך קל וחומר :

« כלו׳ שהם אומרים שהפירות יהו לשם אלילים שלהם אסור מפני שעושים בהם שכר ושתי ליה ביום חגם וכל שכן אם כהניה יושבים תחתיו ואין מפירותיה כלום דאסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ז)

פסק. הקובע אינו נוכחות הצורה אלא הדרך שנוהגים בה. והגמרא אומרתו במפורש :

« זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)

וסיפא הסעיף היא הבחנת רבן גמליאל :

« וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)

פסק. לשמוע ולהסתכל אסורים ; והש״ך מוסיף אף את הריח :

« וכן להריח בריח של אלילים וכדמוכח בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ב)

אלא שהוא מצמצם את נשוא האיסור לאליל שנעבד ממש :

« פי׳ באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו׳ והרא״ש דמותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ג)

ולהיתר הרמ״א — דבר שאין מתכוין — שני גבולות מדויקים, שהש״ך מותחם :

« ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)

ולמעשה. רמה זו נותנת את עמדת הפוסקים בסימן, לא היתר. שלוש שאלות חורגות בה בקביעות מן הלשון ונשאלות מרב : מעמדו של מקום או חפץ שאין יודעים את שימושו האמיתי ; מה נחשב תערובת לענין הפדיון ; ומה נחשב ״אינו מתכוין״ כשאי אפשר לעזוב את המקום. בשלוש אלה הסימן נותן את המסגרת ועוצר.