Sugya, sources, foundational chakira, disputes of the Rishonim and Acharonim,
nafka minot for the halakha and analysis of the shitot
Subject :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ב (ט״ו סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), נקודות הכסף, באר היטב, פתחי תשובה, בית יוסף, טור
Talmudic foundation of the sugya :
ביצה ל״ט ע״א (גחלת ושלהבת) · תמורה ל״ד ע״א (אפר אשירה) · חולין ח׳ ע״א (סכין של עבודה זרה) · עבודה זרה מ״ב ע״ב (הקן) · מ״ד ע״ב (מרחץ) · מ״ח ע״ב – מ״ט ע״ב (הצל, הירקות, הכרכר והפת) · פסחים כ״ה ע״ב – כ״ז ע״א (התנור וזה וזה גורם)
Written and studied by :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
The siman opens on a division that looks self-evident: the coal is forbidden, the flame is permitted. But the gemara and the Rambam do not give the same reason for it, and three rulings of the siman depend on that disagreement of reasons.
« גַּחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרָה, וְשַׁלְהֶבֶת — מוּתֶּרֶת » (ביצה ל״ט ע״א)The gemara at once asks why the flame of hekdesh remains forbidden, and answers from repugnance:
« מַאי שְׁנָא שַׁלְהֶבֶת עֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, וּמַאי שְׁנָא דְּהֶקְדֵּשׁ דַּאֲסִירָא? עֲבוֹדָה זָרָה, דִּמְאִיסָה וּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ — לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן » (ביצה ל״ט ע״א)
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י׳And the Beit Yosef adds, for the ashes, the mishnah in Temurah, where the asherah is the exception:
« ומ״ש דאפרה נמי אסור בסוף תמורה (לד.) כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשירה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
« פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)Under (א) this is easily understood: what one benefits from there is the coal, which has substance. Under (ב) one would have to say that the repugnance no longer helps once the coal is present. Second, the small and the large. If the prohibition rests on a decree, the extent of the benefit ought to matter; the Taz refuses the distinction and anchors it in a verse:
« והיתר דשלהבת הוא לפי שאין בה ממש ונראה פשוט דבגחלת אפילו עוממות ואינם לוחשות אסור כיון שיש שם ממש ול״ש הנאה רבה או זוטא דהא כתיב לא ידבק בידך מאומה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)Third, who burnt the idol. The Taz restricts the seif to a Jew:
« פירוש ישראל אבל עובד כוכבים ששרפה ביטלה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק א)And the Shach, discussing the ashes, sets up precisely the case where a Jew has burnt it, and says why it is graver:
« מ״מ בשרפה ישראל גרע דחיישינן דלמא יגביה הישראל ויקנה אותה בהגבהה ואח״כ יבטלה וה״ל אליל ביד ישראל דלא בטלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
Seif 1 forbids the coal and seif 6 permits bread baked over coals. The Beit Yosef resolves this by a distinction of degree; the Taz refuses and speaks of a prohibition of the Torah. This is the first great dispute of the siman, and it decides everything that follows.
« וק״ל דכיון דגחלת של אליל אסורה כמו שנתבאר בסימן זה אמאי שרינן בבישלה ע״ג גחלים וצ״ל דכי אמרינן אסורה היינו לכתחלה דוקא » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
« נראה לי אפילו דיעבד אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« אלא ברור דאיסור דאורייתא יש בגחלת משום לא ידבק כדפירש״י וא״כ אפילו דיעבד אסור והב״י כתב מכח קושיא בסי׳ זה דדוקא לכתחלה אסור בגחלת וכתב עליו מו״ח ז״ל שכן הוא פשוט ולע״ד לא דקו בזה כלל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)He returns to it in ס״ק ח, and draws the consequence for the cooking itself:
« וכבר הוכחנו בתחילת הסימן דאינו כן אלא איסור גמור יש בגחלת של עבודת כוכבים ואפילו דיעבד ואפי׳ עוממות משום לא ידבק בידך וגו׳ » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« ה״נ ודאי כ״ש דאסור בבישול ע״ג גחלים של עבודת כוכבים כן נראה לע״ד » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)The Baer Hetev records both and gives them as the halakha:
« וכ״כ הש״ך בס״ק י׳ דאף בדיעבד אסור אם נהנה מגחלתה » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« ומסקנתו דלא כהמחבר אלא דגחלת של עבודת כוכבים אפי׳ בדיעבד אסורה וכ״פ הט״ז דאפי׳ בתנור ישן וגרף ממנו את כל האש ובישל או אפה בחומו של תנור אסור אף בדיעבד » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש״ע כאן וכן מ״ש בב״י מיירי ג״כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ב)On this reading the Beit Yosef speaks of the derived coal — where the prohibition is rabbinic, and the distinction of degree suffices; the Taz speaks of the case where the coal itself is the object of worship — where the prohibition is biblical, and after the fact saves nothing. In passing, the Pitchei Teshuva notes a source the Taz did not cite:
« עבה״ט בשם ט״ז ועי׳ בספר שער המלך פ״ו מהלכות עבודת כוכבים שכתב דכן מבואר בהרא״ש פרק בתרא דביצה ותימה על הט״ז שלא הביאו » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק א)
This is the longest entry in the siman and the key to reading it. The printed text itself warns that seifim 5, 6 and 7 are the Rambam’s language written for orlah. The Shach asks whether that language can bear being carried over into idolatry — and answers that it cannot.
« באמת דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים צריכין נגר להולמן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)Then he gives the reason: if the idol’s coal is forbidden, how could the bread baked upon it be permitted?
« אבל בעצי אליל שגחליה ואפרה אסורים איך יהא מותר בבישול ע״ג גחלים ובתנור חדש הא כולה גורם דאיסורא הוא ועצי איסור עדיין לא הלכו להם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« וא״כ באליל נמי דקי״ל שוחק וזורה לרוח וכמ״ש הט״ו בסי׳ קמ״ז ואפרן נמי אסור וכמו שכתב הטור בסע״א בסימן זה א״כ אפי׳ עוממות יהא אסור משום דכל שהגחלים אסורים ה״ל שבח עצים בפת ואסור אפי׳ למ״ד זוז״ג מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, חָדָשׁ — יוּתַּץ, יָשָׁן — יוּצַן » (פסחים כ״ו ע״ב)
« אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, רַבִּי אוֹמֵר: הַפַּת אֲסוּרָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַפַּת מוּתֶּרֶת. בִּישְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר » (פסחים כ״ו ע״ב)The contradictory beraita, and its resolution by the two tannaim:
« וְהָא תַּנְיָא: בֵּין חָדָשׁ וּבֵין יָשָׁן יוּצַן! לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי, וְהָא — רַבָּנַן » (פסחים כ״ו ע״ב)There too is the condition of the avukah, which will become the Rama’s gloss on seif 4:
« אָמַר רַב פָּפָּא: כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ » (פסחים כ״ז ע״א)and the dispute over dying and glowing embers:
« חַד אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת, אֲבָל גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת — אֲסוּרִין, וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת נָמֵי מוּתָּרִין » (פסחים כ״ז ע״א)
« שוב מצאתי אחר זמן רב בתוספתא פ״ק דערלה תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובשל בגחלי׳ מותר אפה בכולם (כלו׳ בכל איסורי הנאה שהוזכר שם) מותר חוץ מעצי אשרה עכ״ל מזה ראיה ברורה למה שכתבתי » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)Hence his two conclusions, which overturn the flat reading of seifim 4 and 6:
« אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ומ״מ בחדש דמותר כשיסיק אותו אח״כ היינו דוקא כשנותן עצים בתחלה וסתמא דמלתא מסיקין אותו תחלה ואח״כ נותנים שם הפת אבל אסור ליתן שם לכתחלה הפת ואח״כ יסיקוהו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)The status of the other loaves — once the redemption is made they return to being permitted, even for eating:
« ומ״ש ושאר כל הככרות מותרים משמע אפילו באכילה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)And why cooling the oven suffices although a double cause is forbidden at the outset:
« ומה״ט יוצן משום דלכתחלה מיהא זוז״ג אסור מ״מ בתנור חשוב כדיעבד כיון שהיה צריך לנתצו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ונראה דמ״ה לא הביא הטור דינים אלו שזכר המחבר בסעיף ו׳ ז׳ אף ע״פ שהם תלמוד ערוך לפי שאין כאן נפקא מינה מהם דכאן בעבודת כוכבים זה וזה גורם באמת אסור אפילו בתנור ובתלמוד הם אמורים לענין ערלה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י)and he had already, in ס״ק ה, rejected the permission of the oven’s heat in idolatry:
« כבר כתבתי שלפי ע״ד אף בלא זה אסור וכן מה שכ׳ הש״ע בסמוך גרף וכו׳ דזה אינו בעבודת כוכבים אלא בערלה ושאר איסורים » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ה)The Baer Hetev records their agreement:
« וגם הט״ז הסכים לזה לדינא דיש לאסור בעבודת כוכבים אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« ונראה טעם הרמב״ם דלא שייך נגמר באיסור אלא באין צורך אחר זה לשום תיקון כההיא דפת שנאפה בעצי איסור וכרכר משא״כ בתנור חדש שנגמר בעצי איסור מכל מקום אין האדם נהנה ממנו עד שיבוא מעשה שני שיאפה הפת בעצי היתר » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ה)but he immediately runs into the vessels of seif 5 and the pot of seif 7:
« ותימא מ״ש מקערות וכוסות דסעיף ה׳ דהויין אסורים בהנאה וכן קשה מקדירה בסעיף ז׳ ע״כ צ״ל דהרמב״ם לא התיר בגרפו אלא בתנור ישן » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ו)The Shach answers the same question more precisely, and his answer is the gemara’s:
« הטעם דבקערות וכוסות משתמשין אח״כ בלא גורם היתר וקדרה נמי אע״פ שא״א לבשל בה בלא עצים מ״מ הדרך ליתן בה מים ובשר ואח״כ שופתה על האש וא״כ משתמש בה בלא גורם היתר הכי איתא בש״ס » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
« לכך נראה דתנור עדיף כיון דלאחר שגרפו עצי האיסור הלכו להן דאין איסור בעצים רק כשאבוקה כנגדן אם כן החום נחשב להיתר משא״כ בקערות » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)and the Taz gives yet another, distinguishing small pottery from cooking pots:
« שבאלו משתמשים בלא צירוף היתר מה שאין כן בתנור חדש וציננו וחוזר ומסיקו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ז)
« ונראה דהרמב״ם מיירי כאן מקדירות קטנות ששותין מהן מ״ה נקטיה בהדי כוסות וצלוחיות אבל אותן שמבשלין בהן ה״ל כמו תנור חדש דאמרינן בו יוצן » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ז)
Seif 11 holds that a double cause permits; seifim 3, 4 and 5 forbid things that look like double causes. The Taz draws from this a new rule for idolatry; the Shach, in the Nekudot HaKesef, answers him that these are not double causes at all.
« נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים — אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ — יוּתַּץ, וְאִם יָשָׁן — יוּצַן. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
« נָטַל הֵימֶנָּה כַּרְכֵּור — אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד — אָסוּר בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)The gemara explains why both cases were needed — and that explanation will be the hinge of the whole discussion:
« דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִשּׁוּם דִּבְעִידָּנָא דְּקָא גָמְרָה פַּת קָלֵי לַהּ אִיסּוּרָא, אֲבָל כַּרְכֵּור דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ, אֵימָא מוֹדֵי לְרַבָּנַן » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)And on the other side, the field and the cow, where the halakha follows Rabbi Yose:
« שָׂדֶה שֶׁנִּזְדַּבְּלָה בְּזֶבֶל עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן פָּרָה שֶׁנִּתְפַּטְּמָה בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה, תָּנֵי חֲדָא: שָׂדֶה תִּזָּרַע, פָּרָה תִּשָּׁחֵט, וְתַנְיָא אִידַּךְ: שָׂדֶה תָּבוֹר, וּפָרָה תִּרְזֶה » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
« לְדִידִי, זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. הָהוּא גִּינְּתָא דְּאִיזְדַּבַּל בְּזִבְלָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁלַח רַב עַמְרָם קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי » (עבודה זרה מ״ט ע״א)The Rambam makes a general rule of it, which the Mechaber copies in seif 11:
« וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״דand the Tur recalls the restriction that goes with it:
« אבל אנן קיימא לן זה וזה גורם מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות ע״י זה וזה גורם » (טור יו״ד קמ״ב)
« לפי הנראה לע״ד דהרב בעל הש״ע לא יצא ידי כל חובת העיון בדינים אלו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)His thesis, in the same entry:
« דכל מה שיש הכרח אל האיסור וא״א זולתו או אע״פ שיש ג״כ גורם דהיתר אסור בעבודת כוכבים מ״ה בתנור חדש שנגמר בעצי איסור ובפת שנאפה בעצי איסור בתנור ישן שא״א לפת להיות נאפה בלא עצים וכן בגד א״א להיעשות בלא כרכור על כן אסורים משא״כ בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים דהזבל משביח הקרקע » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)and his conclusion, built on the Rosh, the Ramah and the Rambam:
« וכן נראה לע״ד ברור כשמש שיש להחמיר בזה וזה גורם הללו גבי עבודת כוכבים דמי ירים ראש להקל נגד מה שכתב הרא״ש בפי׳ וכן הרמ״ה והרמב״ם ולסמוך על פירוש דחוק ברמב״ם ולהקל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)He forestalls the objection from the gemara’s tzrichuta about the shuttle:
« ואע״ג דאמרינן בגמרא בצריכותא דכרכור דאיתא לאיסורא בעיניה מכל מקום אין זה מקרי יש שבח דתרי מילי נינהו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)and he faults the Rama for following the Beit Yosef without looking closely:
« ורמ״א שהגיה בעוד שהאבוקה כנגדו נמשך אחר דברי ב״י ולא שת לבו לדקדק במה שזכרנו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
« איני יודע טעם לדברי הרמ״ה בזה דהא בענין גינתא דאזדבלא בזבל דאליל אסיקנא בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מט.) דהלכה כמ״ד זה וזה גורם מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)The Tur brings the Ramah and the Rosh without ruling against them:
« והרמ״ה כתב אפילו למ״ד זה וזה גורם מותר הכא גבי אליל הפת שנאפה בעצי איסור והבגד שנארג בכרכר של אליל אסורים וכן יראה מדברי א״א הרא״ש ז״ל שהביא המשנה לפסק הלכה » (טור יו״ד קמ״ב)
« האריך בדברים שאין בהן ממש דהדבר פשוט דכרכר דמתני׳ היינו בחד גורם » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« ומה שהביא מהרא״ש פ״ק דחולין לא ירד לעומקה דהתם לא מיירי הרא״ש כלל מדין זוז״ג » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« אבל באמת הדברים ברורים ע״ש בש״ך באריכות ושם נתחוורו כשמלה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)On this reading, the shuttle of seif 3 and the bread of seif 4 are forbidden not because idolatry is graver, but because there was only one cause: without the shuttle, no garment; without the wood, no baking. And the field, the cow and the vegetables of seif 11 are permitted because there really were two.
« ולא ידעתי מקום לתמיהתו דהא גם בתנור ישן אסור כל שיש אבוקה של איסור כנגדו וכאן הרי העצים האסורים תחת הקדירה ויש שבח עצים בקדירה משום הכי אפילו למ״ד זה וזה גורם מותר כאן אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)and he rejects the Levush’s reading, which would have made this seif a case of doubt:
« והלבוש הבין דברי סעיף זה דמיירי שבפעם א׳ הונחו שם עצי איסור ועצי היתר ואפ״ה אסור דשמא נתבשלה הקדירה תחילה מחום של עצי האיסור ונאסר ולא דק דודאי לא חיישינן לזה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
« וכאן מיירי שבבירור בישל תחילה בעצי איסור וכמ״ש הכסף משנה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)At the outset or after the fact. Here Shach and Taz agree: a double cause permits only after the fact, and the vegetables are the exception:
« משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא וכן בפרה שפטמה כו׳ משום דכל זה וזה גורם דמותר היינו דוקא דיעבד ואע״ג דכתב ריש הסעיף דמותר לזרוע כו׳ דמשמע אפילו לכתחלה שאני התם דבשעת זריעה אין כאן הנאה אלא אח״כ ממילא קאתי » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)
« ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה)
« דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ״ד סעיף י״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ו)The Baer Hetev sums it up:
« משמע דוקא בדיעבד אבל כתחלה לא וכן בשדה שנזדבלה כו׳. ט״ז וש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
When the forbidden loaf has been mixed among others, one carries the value of what is forbidden to the Dead Sea. Three questions arise at once: is a mixture required, what exactly is carried, and is what has been permitted permitted for eating too?
« נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת — כּוּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח, אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)Despite the Sages’ answer, the gemara rules like Rabbi Eliezer:
« אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)and discusses how far the redemption reaches:
« אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת, אֲבָל חָבִית — לָא, וְרַב חִסְדָּא אָמַר: אֲפִילּוּ חָבִית מוּתֶּרֶת » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
« ופירש״י דאפי׳ לא נתערב הפת באחרים ניתר על ידי פדיון ופירש עוד שא״צ להוליך לים המלח אלא דמי העצים ולא דמי כל הפת ור״י פי׳ שאין לו היתר בפדיון אא״כ נתערב הפת באחרים ולא סגי ליה בהולכת דמי העצים לבד אלא צריך להוליך דמי כל הפת » (טור יו״ד קמ״ב)The Shach follows the Ri on the first question and makes a rule of it:
« משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה״מ וכן גבי פת בסעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)and he extends it to the shuttle, where he is stricter still:
« כלומר כל הבגד דאפי׳ כשנתערב לא מהני הולכת הנאת הכרכר ליה״מ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
« כתב הרז״ה שאין להתיר באכילה ע״י הולכת הנאה לים המלח אלא בהנאה לבד וה״ר יונה כתב דאפי׳ באכילה נמי שרי ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קמ״ב)The Shach writes that the other loaves return to being permitted even for eating:
« ומ״ש ושאר כל הככרות מותרים משמע אפילו באכילה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כשהעובד כוכבים יחתוך הבגד והפת לפני הישראל בענין שא״א שימכרנו שוב לישראל אחר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« כל זמן שלא נתערב ויש כאן איסור אליל בבגד או בפת אין פדיון לאליל אבל כשמוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דאין לו שום הנאה בעולם מאליל והאיסור עצמו אינו בידו מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
Seif 2 turns on a pair of words — damaging and improving — and it reverses twice: by the state of the animal, and by the manner of the cutting. The Shach adds a second prohibition that the Mechaber had not named.
« סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא » (חולין ח׳ ע״א)and the reversal, immediately after:
« פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא » (חולין ח׳ ע״א)The Rambam makes it the ruling of seif 2:
« וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״טand the Shach cites Rashi’s reason, which is strictly economic:
« ואין זו הנאה שבחייה עומדת לג׳ דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה עכ״ל רש״י » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
« מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג)This is why the Rama’s gloss about a new or scoured knife is necessary, and the Shach specifies its condition:
« וכגון שחתך בה בקעת לאליל דאל״כ תשמישי אליל אינם אסורים עד שישתמשו בהן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ה)
« ומיהו צ״ע במסוכנת אם ראויה לדמותה להיסק תנור חדש ולאפיית פת ולאריגת בגד דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה או דילמא דוקא בתנור ופת ובגד שתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אסרו חכמים אבל במסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסרה כי אם להכשירה לאכילה ע״י שחיטה אף ע״ג שנהנה הרבה בשחיטה ע״י איסורי הנאה לא אסרו הנאתה בדיעבד וכן מסתבר » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)but he notes that the Rambam is stricter:
« ודברי רבינו כהרא״ש אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפרק ז׳ מהלכות ע״ז שאם שחט בסכין של אליל בהמה מסוכנת ה״ז אסורה ומשמע שכל הבהמה אסורה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)The Shach rules with the Rambam, and even withholds the redemption:
« מלשון זה משמע שכל הבהמ׳ אסור׳ ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
« אבל במסוכנת דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה הלכך כל הבהמה אסורה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
« אבל עכ״פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)and he specifies what a cutting that improves is, as against one that destroys:
« כגון שהחתיכות עומדות לדורון וכיוצא בו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ז)
Three reasons have been given for forbidding the eggs of the nest, and they do not overlap. Then comes the shade, where the Rambam — whose language the Mechaber copies — omits a ruling that the gemara states, and the Taz restores it.
« קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה — יַתִּיז בְּקָנֶה » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)The gemara distinguishes the nest, built of twigs brought from elsewhere:
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאַיְיתַי עֵצִים מֵעָלְמָא, וְקִינְּתָהּ בָּהֶן » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)from the eggs and the fledglings, according to whether they still need their mother:
« בְּאֶפְרוֹחִין — כָּאן וְכָאן מוּתָּרִין, בְּבֵיצִים — כָּאן וְכָאן אֲסוּרִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְאֶפְרוֹחִין שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן כְּבֵיצִים דָּמוּ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« ופירש״י דטעמא דביצים ואפרוחים שצריכין לאמן אסורים היינו מפני שצריכים לאילן וגזור בהו רבנן כעל אילן עצמו. והרמב״ם כתב שהטעם מפני שהאשרה כמו בסיס להם והראב״ד כתב שהטעם מפני שהם כגידולי האשרה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)The Shach takes up two of them:
« מפני שצריכים לאילן וגזרו בהו רבנן כעל אילן עצמו. רש״י. והראב״ד פירש מפני שהן כגידולי אשרה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ד)and the Rambam’s wording is the one the Mechaber copied:
« וְהָאֶפְרוֹחִים וְהַבֵּיצִים שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי הָאֲשֵׁרָה כְּמוֹ בָּסִיס לָהֶן » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״בThe Taz proposes the reason of immobility:
« כיון שהם אינם מזיזים משם לכך גזרו עליהם כעל האילן עצמו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
« לפי שנהנה ממנה שהיא לו במקום סולם » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ב)and the Shach specifies that the reed rescues only what was already permitted:
« פי׳ אפילו באותן שאין צריכין לאמן לא יעלה על האשרה כו׳ וכן מבואר בטור ומינה דבאותן שעדיין צריכין לאמן אפי׳ כשמתיז בקנה והן נופלין אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)He adds why the nest’s twigs are not asherah wood:
« דאלו נטל עציו מהאשרה אע״פ שנשתברה הא קי״ל לקמן סי׳ קמ״ו סי״א אליל שנשתברה מאליה לא בטלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ, וְאִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)The gemara goes down as far as the shadow of the shadow:
« לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל צִילָּהּ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)and Rashi says what that second shadow is:
« שחרית וערבית שצל ארוך לכל דבר מאד וכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיא צל צלו » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב)
« הָאֲשֵׁרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה נֶעֱבֶדֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻנַּחַת תַּחְתֶּיהָ אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל קוֹמָתָהּ. וּמֻתָּר לֵישֵׁב בְּצֵל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים שֶׁלָּהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״אThe Beit Yosef raises the difficulty from the Yerushalmi and from our sugya:
« ותמה הר״ן עליו שאין פירושו בצל צלה מסכים עם הירושלמי וראוי לסמוך על הירושלמי בזה ועוד שפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)and the Taz rules against the Rambam on this point, because the gemara is explicit:
« זהו ל׳ רמב״ם ובגמ׳ אמרינן דאפילו בצל צלה אסור ופרש״י כל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו וכ״פ בטור ותמהו הר״ן והכ״מ בשם הרמב״ם על שלא אסר בצל צלה ולענין הלכה ודאי אסור שכן הוא תלמוד ערוך » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ג)
« וְלָא פְּלִיגִי, הָא דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, הָא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)then reports Rav Sheshet’s word to his attendant:
« אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מָטֵית לְהָתָם ״אַרְהֵיטְנִי״ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)which Rashi glosses:
« משכני במרוצה » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב)and concludes:
« לְעוֹלָם, דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, וְאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)The Tur draws from this a rule of conduct for a man of standing:
« ואפ״ה ירחיק אדם חשוב מהכיעור והדומה לו וכשעובר תחתיה ימהר לרוץ בכל מה שיוכל » (טור יו״ד קמ״ב)but the Beit Yosef observes that the Rif, the Rosh and the Rambam did not adopt that distinction:
« והא דא״ל ארהיטני משום דאדם חשוב שאני והרי״ף והרא״ש כתבו א״ל רב ששת לשמעי׳ כי מטית להתם ארהיטני ולא כתבו הא דאדם חשוב שאני וגם הרמב״ם כתב סתם בפ״ז מהלכות ע״ז ואם אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)The Shach draws two precise limits from it, which the Baer Hetev repeats:
« עיין בש״ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ז ח״ה וגם משמע בש״ס ור׳ ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ)
« אפילו שלא במרוצה וכמ״ש בס״ק כ׳ והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
« ומשמע בש״ס ורבינו ירוחם דהיכא דאין לו דרך אחרת א״צ לרוץ. ש״ך. וגם משמע בש״ס דדוקא בגוזלת את דרך הרבים מותר אם אין דרך אחרת » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)
« כתב הר״ן שם מסתברא דלעבור בצלה שרי דמדקתני רישא לא ישב וסיפא לא יעבור משמע דבצלה ישיבה דוקא הוא דאסור אבל לעבור דרך שם שרי » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)The Taz gives the reason — the prohibition of sitting turns on duration, that of passing beneath on proximity itself:
« דאף ישיבה אין בהאיסור מדינא כיון דלא מכוין אלא שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני על כן העבר׳ בעלמא מותר אבל תחתיה אסור מחמת טומאת אלילים » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ד)and the Shach recalls that even a very long shadow is still “its shade”:
« כב״י ובכלל לא ישב בצלה דאפי׳ ארוכה כמה צלה מיקרי » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ט)Finally he specifies which asherah the seif is speaking of:
« פי׳ שנטעו מתחלה שיהא נעבד הא לאו הכי לא וכמו שיתבאר בסימן קמ״ה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ז)
« פי׳ שעתה מונחת שם הלכך אסור לישב בצלה אבל אם נטלה מתחתיה מותר בהנאה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)
Four rulings at the end of the siman, and in each of them a division: between the tree and the house, between adornment and offering, between divinity and decoration, and between hearing and listening.
« פי׳ דוקא אשירה שעשויה לצל אסור בכל גווני אבל בית אינו עשוי אלא לדור בתוכו ע״כ מותר צל שלאחריו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« אבל התוס׳ כתבו כחד שינויא דחומרא דאליל שאני ולפיכך אפי׳ בבית אליל אסור הצל בכל גווני וזהו היש אוסרין שמביא המחבר בסוף הסעיף » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« אלא נ״ל דלא קאי אלא אריש הסעיף דמתיר צל של בית אליל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)The Beit Yosef had brought both views in the same terms:
« והתוס׳ כתבו אמתני׳ דלא ישב בצלה לא דמי לצלו של היכל דסתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשוי לצל א״נ חומרא דאליל שאני ע״כ וברמזים כתוב צל בית של אליל יש אוסרים ויש מתירין » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)and the Shach reads the “some forbid” as bearing on the opening of the seif alone:
« ארישא קאי פי׳ דאסרו אפילו בבית לישב בצל שלאחריו דסבירא ליה דצל אשרה ובית הכל שוה אבל באינך גווני אין מי שאוסר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ד)The four amot have their own reason:
« היינו משום דמצוה להתרחק מאלילים ד׳ אמות וכדלקמן ר״ס ק״נ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״א)
« פי׳ לישב בצלו לפי שאינו עשוי לצל דאילו לעבור אפילו בצל אשרה שרי כמ״ש הרב » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ב)
« ואילני סרק שרגילים ליטע בפני אליל שלהם י״א שהן מותרין שאין עובדין אותם ולא לנוי נטעו לה אלא שמחוקי העכו״ם הוא לעבוד באותן אילנות והוו כעין תקרובת אליל ונטיעתן זו היא תקרובתן ובתקרובת כזה אינו נאסר כיון שאינו כעין פנים וי״א דלא גרע מנוי אליל ואסור והכי מסתבר » (טור יו״ד קמ״ב)The Shach gives the key to the ruling: an adornment is forbidden only once used, and standing before the idol is itself its use:
« פי׳ ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע״ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר״ס קל״ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ח)The Beit Yosef had brought the Rashba to the contrary:
« כתוב באו״ח בשם הרשב״א על אילני סרק שנוטעים בפתחי עכו״ם מותר לישב בצלן ואין בהם משום נוי עכו״ם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)and the Taz declines to follow him:
« ע״כ נראה דאפילו לישב בצילה אסור ואע״ג דכתב ב״י בספר בדק הבית בשם רשב״א דמותר לישב בצלן דלא הוה אלא תקרובת עכ״ל לא קי״ל כן » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)Finally the Shach specifies the extent of the prohibition:
« פי׳ לישב בצלן וכן כל דבר הנאה שבעולם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ט)
« אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא אוֹמֵר: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לַמֶּרְחָץ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
« זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
« וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)The Mechaber copies the Rambam’s language:
« מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית שָׁם לְנוֹי וְלֹא לְעָבְדָהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״חThe Shach notes where the idol stands, and finds the seif’s wording awkward:
« בטור ורש״י כ׳ שאליל עומדת בחצרה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל)
« הלשון מגומגם דמה ענין הכתוב למ״ש שהיא נעשית לשם נוי דאפילו היתה נעשה לעובדה היה מותר מטעם הכתוב ונ״ל להגיה ועוד שנא׳ וכו׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״א)
« ואפשר דה״ק מאן מוכח דנעשית לנוי ולא לעובדה שנאמר כו׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״א)
« כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה) אסור לשמוע כלי שיר של אליל או להסתכל בנוי אליל כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפרק כ״ש (כו.) מההיא דא״ר שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה אבל איסור יש בהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)The Rosh adds a qualification to it:
« וכתב הרא״ש ז״ל נראה דבעשויה לאליל הוא אע״פ שלא נעבדה עדיין אבל לנוי מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)which the Shach takes up and generalises:
« פי׳ באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו׳ והרא״ש דמותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ג)He extends the prohibition to smell as well:
« וכן להריח בריח של אלילים וכדמוכח בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ב)Then he disputes the Rama’s attribution — the source is an explicit gemara, not a late gloss:
« זהו ש״ס ערוך בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) ופסקוה הרי״ף והרא״ש והר״ן שם והרמב״ם פרק י״ב מהמ״א דין י״ב ולא ידעתי למה כתבו הרב בשם הגהות ריא״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)and he sets the permission on both its edges, which are exactly the axes of the sugya in Pesachim:
« ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)
« אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב)
« אִילָן שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשַׁמְּרִין אֶת פֵּרוֹתָיו וְאוֹמְרִים שֶׁהֵם מוּכָנִים לַעֲשׂוֹת שֵׁכָר לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִי וְעוֹשִׂין מֵהֶן שֵׁכָר וְשׁוֹתִים אוֹתוֹ בְּיוֹם חַגָּם הֲרֵי זֶה הָאִילָן אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁסְּתָמוֹ שֶׁהוּא אֲשֵׁרָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳the Beit Yosef the sugya, where the halakha follows Shmuel:
« אמר רב כל שכהניה יושבים תחתיה ואין טועמין מפירותיה ושמואל אמר אפילו אמרי הני תמרי (לבי נצרפו) אסור דרמו ביה שיכרא ושתו ליה ביום חגם אמר אמימר אמרו לי סבי דפומבדיתא הלכה כשמואל » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)and the Shach draws the a fortiori:
« כלו׳ שהם אומרים שהפירות יהו לשם אלילים שלהם אסור מפני שעושים בהם שכר ושתי ליה ביום חגם וכל שכן אם כהניה יושבים תחתיו ואין מפירותיה כלום דאסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ז)
All of the above gathers into three axes, and the great disputes of the siman all arrange themselves on one of them.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman קמ״ב · ♥ Support