סוגיה, מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ב (ט״ו סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), נקודות הכסף, באר היטב, פתחי תשובה, בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בתלמוד :
ביצה ל״ט ע״א (גחלת ושלהבת) · תמורה ל״ד ע״א (אפר אשירה) · חולין ח׳ ע״א (סכין של עבודה זרה) · עבודה זרה מ״ב ע״ב (הקן) · מ״ד ע״ב (מרחץ) · מ״ח ע״ב – מ״ט ע״ב (הצל, הירקות, הכרכר והפת) · פסחים כ״ה ע״ב – כ״ז ע״א (התנור וזה וזה גורם)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
הסימן נפתח בחלוקה הנראית מובנת מאליה : הגחלת אסורה והשלהבת מותרת. אלא שהגמרא והרמב״ם אינם נותנים לה אותו טעם, ובחילוק טעמים זה תלויים שלושה דינים בסימן.
« גַּחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרָה, וְשַׁלְהֶבֶת — מוּתֶּרֶת » (ביצה ל״ט ע״א)ומיד שואלת הגמרא מדוע שלהבת של הקדש אסורה, ומשיבה מטעם מיאוס :
« מַאי שְׁנָא שַׁלְהֶבֶת עֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, וּמַאי שְׁנָא דְּהֶקְדֵּשׁ דַּאֲסִירָא? עֲבוֹדָה זָרָה, דִּמְאִיסָה וּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ — לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן » (ביצה ל״ט ע״א)
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ אֲשֵׁרָה שֶׁנִּשְׂרְפָה אֶפְרָהּ אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְגַחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסוּרָה וְהַשַּׁלְהֶבֶת מֻתֶּרֶת מִפְּנֵי שֶׁאֵין בָּהּ מַמָּשׁ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י׳והבית יוסף מוסיף לאפר את משנת תמורה, שבה האשרה היוצא מן הכלל :
« ומ״ש דאפרה נמי אסור בסוף תמורה (לד.) כל הנשרפים אפרם מותר חוץ מאפר אשירה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
« פי׳ כשאין שם אלא השלהבת לחוד אבל אם השלהבת קשורה בגחלת פשיטא שאסור לחמם משלהבת טפי מגחלת גרידא » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)לפי (א) הדבר מובן : ההנאה שם היא מן הגחלת, שיש בה ממש. לפי (ב) יהיה צריך לומר שהמיאוס אינו מועיל משעה שהגחלת שם. שנית, מעט והרבה. אם האיסור מכוח גזירה, היה שיעור ההנאה צריך להיחשב ; הט״ז דוחה את החילוק, ותולה אותו בכתוב :
« והיתר דשלהבת הוא לפי שאין בה ממש ונראה פשוט דבגחלת אפילו עוממות ואינם לוחשות אסור כיון שיש שם ממש ול״ש הנאה רבה או זוטא דהא כתיב לא ידבק בידך מאומה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ג)שלישית, מי שרף את האליל. הט״ז מצמצם את הסעיף לישראל :
« פירוש ישראל אבל עובד כוכבים ששרפה ביטלה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק א)והש״ך, בדונו באפר, מעמיד דווקא את המקרה שישראל שרף, ואומר מדוע הוא חמור יותר :
« מ״מ בשרפה ישראל גרע דחיישינן דלמא יגביה הישראל ויקנה אותה בהגבהה ואח״כ יבטלה וה״ל אליל ביד ישראל דלא בטלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
סעיף א׳ אוסר את הגחלת וסעיף ו׳ מתיר פת שנאפתה על גחלים. הבית יוסף מיישב בלכתחילה ; הט״ז דוחה ומדבר באיסור תורה. זו המחלוקת הגדולה הראשונה בסימן, והיא מכריעה את כל השאר.
« וק״ל דכיון דגחלת של אליל אסורה כמו שנתבאר בסימן זה אמאי שרינן בבישלה ע״ג גחלים וצ״ל דכי אמרינן אסורה היינו לכתחלה דוקא » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)
« נראה לי אפילו דיעבד אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« אלא ברור דאיסור דאורייתא יש בגחלת משום לא ידבק כדפירש״י וא״כ אפילו דיעבד אסור והב״י כתב מכח קושיא בסי׳ זה דדוקא לכתחלה אסור בגחלת וכתב עליו מו״ח ז״ל שכן הוא פשוט ולע״ד לא דקו בזה כלל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ב)והוא חוזר לכך בס״ק ח, ומוציא משם את המסקנה לבישול עצמו :
« וכבר הוכחנו בתחילת הסימן דאינו כן אלא איסור גמור יש בגחלת של עבודת כוכבים ואפילו דיעבד ואפי׳ עוממות משום לא ידבק בידך וגו׳ » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« ה״נ ודאי כ״ש דאסור בבישול ע״ג גחלים של עבודת כוכבים כן נראה לע״ד » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)והבאר היטב רושם את שניהם ומביאם כהלכה :
« וכ״כ הש״ך בס״ק י׳ דאף בדיעבד אסור אם נהנה מגחלתה » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ב)
« ומסקנתו דלא כהמחבר אלא דגחלת של עבודת כוכבים אפי׳ בדיעבד אסורה וכ״פ הט״ז דאפי׳ בתנור ישן וגרף ממנו את כל האש ובישל או אפה בחומו של תנור אסור אף בדיעבד » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ולכן העלה דאף המחבר לא אמר אלא דווקא בגחלת הבא מעצי עבודת כוכבים או מעצי אשירה כמו שדקדק בש״ע כאן וכן מ״ש בב״י מיירי ג״כ בהכי אבל אם נאסרו בעודן גחלת כגון שעשאו תקרובת עבודת כוכבים בהא ודאי מודה דאסור מדאורייתא » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק ב)לפי זה הבית יוסף מדבר בגחלת הנגררת — ואיסורה דרבנן, ודי בלכתחילה ; והט״ז מדבר במקום שהגחלת עצמה היא נשוא העבודה — ואיסורה דאורייתא, ואין הדיעבד מציל. ואגב אורחא מעיר הפתחי תשובה על מקור שהט״ז לא הביא :
« עבה״ט בשם ט״ז ועי׳ בספר שער המלך פ״ו מהלכות עבודת כוכבים שכתב דכן מבואר בהרא״ש פרק בתרא דביצה ותימה על הט״ז שלא הביאו » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ב ס״ק א)
זהו הערך הארוך שבסימן, והמפתח לקריאתו. הדפוס עצמו מודיע שסעיפים ה׳ ו׳ ז׳ הם לשון הרמב״ם שנכתבה לערלה. הש״ך שואל אם לשון זו סובלת שתועבר לעבודה זרה — ומשיב שאינה סובלת.
« באמת דברי הטור והמחבר ושאר פוסקים צריכין נגר להולמן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)ואחר כך נותן את הטעם : אם גחלת האליל אסורה, כיצד תהא הפת שנאפתה עליה מותרת ?
« אבל בעצי אליל שגחליה ואפרה אסורים איך יהא מותר בבישול ע״ג גחלים ובתנור חדש הא כולה גורם דאיסורא הוא ועצי איסור עדיין לא הלכו להם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« וא״כ באליל נמי דקי״ל שוחק וזורה לרוח וכמ״ש הט״ו בסי׳ קמ״ז ואפרן נמי אסור וכמו שכתב הטור בסע״א בסימן זה א״כ אפי׳ עוממות יהא אסור משום דכל שהגחלים אסורים ה״ל שבח עצים בפת ואסור אפי׳ למ״ד זוז״ג מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בִּקְלִיפֵּי עׇרְלָה אוֹ בְּקַשִּׁין שֶׁל כִּלְאֵי הַכֶּרֶם, חָדָשׁ — יוּתַּץ, יָשָׁן — יוּצַן » (פסחים כ״ו ע״ב)
« אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת, רַבִּי אוֹמֵר: הַפַּת אֲסוּרָה, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: הַפַּת מוּתֶּרֶת. בִּישְּׁלָהּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים — דִּבְרֵי הַכֹּל מוּתָּר » (פסחים כ״ו ע״ב)הברייתא הסותרת, ויישובה בשני התנאים :
« וְהָא תַּנְיָא: בֵּין חָדָשׁ וּבֵין יָשָׁן יוּצַן! לָא קַשְׁיָא: הָא — רַבִּי, וְהָא — רַבָּנַן » (פסחים כ״ו ע״ב)ושם גם תנאי האבוקה, שיהיה להגהת הרמ״א שבסעיף ד׳ :
« אָמַר רַב פָּפָּא: כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ » (פסחים כ״ז ע״א)והמחלוקת בגחלים עוממות ולוחשות :
« חַד אָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא גֶּחָלִים עוֹמְמוֹת, אֲבָל גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת — אֲסוּרִין, וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ גֶּחָלִים לוֹחֲשׁוֹת נָמֵי מוּתָּרִין » (פסחים כ״ז ע״א)
« שוב מצאתי אחר זמן רב בתוספתא פ״ק דערלה תנור שהסיקו בקליפי ערלה אם חדש יותץ אם ישן יוצן אפה ובשל בגחלי׳ מותר אפה בכולם (כלו׳ בכל איסורי הנאה שהוזכר שם) מותר חוץ מעצי אשרה עכ״ל מזה ראיה ברורה למה שכתבתי » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)ומכאן שתי מסקנותיו, ההופכות את הקריאה הפשוטה של סעיפים ד׳ ו-ו׳ :
« אלא ודאי גחלת של אליל אפילו בדיעבד אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« אבל לפע״ד אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים אסר הרמב״ם הכא באליל ודוקא בערלה שאפר׳ וגחלתה וכן חומו מותר חילק כן משא״כ באליל » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ומ״מ בחדש דמותר כשיסיק אותו אח״כ היינו דוקא כשנותן עצים בתחלה וסתמא דמלתא מסיקין אותו תחלה ואח״כ נותנים שם הפת אבל אסור ליתן שם לכתחלה הפת ואח״כ יסיקוהו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)דין שאר הככרות — משנעשה הפדיון הן חוזרות להיתר אף באכילה :
« ומ״ש ושאר כל הככרות מותרים משמע אפילו באכילה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)ומדוע די בצינון התנור אף שזה וזה גורם אסור לכתחילה :
« ומה״ט יוצן משום דלכתחלה מיהא זוז״ג אסור מ״מ בתנור חשוב כדיעבד כיון שהיה צריך לנתצו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« ונראה דמ״ה לא הביא הטור דינים אלו שזכר המחבר בסעיף ו׳ ז׳ אף ע״פ שהם תלמוד ערוך לפי שאין כאן נפקא מינה מהם דכאן בעבודת כוכבים זה וזה גורם באמת אסור אפילו בתנור ובתלמוד הם אמורים לענין ערלה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י)וכבר בס״ק ה דחה את היתר חומו של תנור בעבודה זרה :
« כבר כתבתי שלפי ע״ד אף בלא זה אסור וכן מה שכ׳ הש״ע בסמוך גרף וכו׳ דזה אינו בעבודת כוכבים אלא בערלה ושאר איסורים » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ה)והבאר היטב רושם את הסכמת שניהם :
« וגם הט״ז הסכים לזה לדינא דיש לאסור בעבודת כוכבים אפילו בחומו של תנור או ע״ג גחלים » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« ונראה טעם הרמב״ם דלא שייך נגמר באיסור אלא באין צורך אחר זה לשום תיקון כההיא דפת שנאפה בעצי איסור וכרכר משא״כ בתנור חדש שנגמר בעצי איסור מכל מקום אין האדם נהנה ממנו עד שיבוא מעשה שני שיאפה הפת בעצי היתר » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ה)אלא שמיד הוא נתקל בכלים שבסעיף ה׳ ובקדרה שבסעיף ז׳ :
« ותימא מ״ש מקערות וכוסות דסעיף ה׳ דהויין אסורים בהנאה וכן קשה מקדירה בסעיף ז׳ ע״כ צ״ל דהרמב״ם לא התיר בגרפו אלא בתנור ישן » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ו)והש״ך משיב על אותה שאלה תשובה מדוקדקת יותר, והיא של הגמרא :
« הטעם דבקערות וכוסות משתמשין אח״כ בלא גורם היתר וקדרה נמי אע״פ שא״א לבשל בה בלא עצים מ״מ הדרך ליתן בה מים ובשר ואח״כ שופתה על האש וא״כ משתמש בה בלא גורם היתר הכי איתא בש״ס » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
« לכך נראה דתנור עדיף כיון דלאחר שגרפו עצי האיסור הלכו להן דאין איסור בעצים רק כשאבוקה כנגדן אם כן החום נחשב להיתר משא״כ בקערות » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)והט״ז תשובה אחרת, בחלקו בין קדרות קטנות לקדרות בישול :
« שבאלו משתמשים בלא צירוף היתר מה שאין כן בתנור חדש וציננו וחוזר ומסיקו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ז)
« ונראה דהרמב״ם מיירי כאן מקדירות קטנות ששותין מהן מ״ה נקטיה בהדי כוסות וצלוחיות אבל אותן שמבשלין בהן ה״ל כמו תנור חדש דאמרינן בו יוצן » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ז)
סעיף י״א קובע שזה וזה גורם מותר ; סעיפים ג׳, ד׳ ו-ה׳ אוסרים דברים הנראים ככאלה. הט״ז מוציא מכאן כלל חדש לעבודה זרה ; והש״ך, בנקודות הכסף, משיב לו שאין אלה כלל זה וזה גורם.
« נָטַל מִמֶּנָּה עֵצִים — אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. הִסִּיק בָּהֶן אֶת הַתַּנּוּר, אִם חָדָשׁ — יוּתַּץ, וְאִם יָשָׁן — יוּצַן. אָפָה בּוֹ אֶת הַפַּת — אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
« נָטַל הֵימֶנָּה כַּרְכֵּור — אָסוּר בַּהֲנָאָה. אָרַג בּוֹ אֶת הַבֶּגֶד — אָסוּר בַּהֲנָאָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)והגמרא מבארת מדוע הוצרכו שני המקרים — וביאור זה יהיה ציר כל הדיון :
« דְּאִי אַשְׁמְעִינַן קַמַּיְיתָא, בְּהָא קָאָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, מִשּׁוּם דִּבְעִידָּנָא דְּקָא גָמְרָה פַּת קָלֵי לַהּ אִיסּוּרָא, אֲבָל כַּרְכֵּור דְּאִיתֵיהּ לְאִיסּוּרָא בְּעֵינֵיהּ, אֵימָא מוֹדֵי לְרַבָּנַן » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)ומן הצד השני השדה והפרה, שההלכה בהן כרבי יוסי :
« שָׂדֶה שֶׁנִּזְדַּבְּלָה בְּזֶבֶל עֲבוֹדָה זָרָה, וְכֵן פָּרָה שֶׁנִּתְפַּטְּמָה בְּכַרְשִׁינֵי עֲבוֹדָה זָרָה, תָּנֵי חֲדָא: שָׂדֶה תִּזָּרַע, פָּרָה תִּשָּׁחֵט, וְתַנְיָא אִידַּךְ: שָׂדֶה תָּבוֹר, וּפָרָה תִּרְזֶה » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
« לְדִידִי, זֶה וָזֶה גּוֹרֵם מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ט ע״א)
« אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. הָהוּא גִּינְּתָא דְּאִיזְדַּבַּל בְּזִבְלָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁלַח רַב עַמְרָם קַמֵּיהּ דְּרַב יוֹסֵף. אֲמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי » (עבודה זרה מ״ט ע״א)והרמב״ם עושה מזה כלל, שהמחבר מעתיקו בסעיף י״א :
« וְכָל שֶׁדָּבָר אָסוּר וְדָבָר מֻתָּר גּוֹרְמִין לוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּכָל מָקוֹם » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״דוהטור מזכיר את הסייג הנלווה לו :
« אבל אנן קיימא לן זה וזה גורם מותר בדיעבד אבל לכתחלה אסור לעשות ע״י זה וזה גורם » (טור יו״ד קמ״ב)
« לפי הנראה לע״ד דהרב בעל הש״ע לא יצא ידי כל חובת העיון בדינים אלו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)וטענתו, באותו ערך :
« דכל מה שיש הכרח אל האיסור וא״א זולתו או אע״פ שיש ג״כ גורם דהיתר אסור בעבודת כוכבים מ״ה בתנור חדש שנגמר בעצי איסור ובפת שנאפה בעצי איסור בתנור ישן שא״א לפת להיות נאפה בלא עצים וכן בגד א״א להיעשות בלא כרכור על כן אסורים משא״כ בגינתא דאזדבל בזבל דעבודת כוכבים דהזבל משביח הקרקע » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)ומסקנתו, בנויה על הרא״ש, הרמ״ה והרמב״ם :
« וכן נראה לע״ד ברור כשמש שיש להחמיר בזה וזה גורם הללו גבי עבודת כוכבים דמי ירים ראש להקל נגד מה שכתב הרא״ש בפי׳ וכן הרמ״ה והרמב״ם ולסמוך על פירוש דחוק ברמב״ם ולהקל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)והוא דוחה מראש את ההשגה מן הצריכותא שבגמרא בכרכר :
« ואע״ג דאמרינן בגמרא בצריכותא דכרכור דאיתא לאיסורא בעיניה מכל מקום אין זה מקרי יש שבח דתרי מילי נינהו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)ומשיג על הרמ״א שנמשך אחר הבית יוסף ולא דקדק :
« ורמ״א שהגיה בעוד שהאבוקה כנגדו נמשך אחר דברי ב״י ולא שת לבו לדקדק במה שזכרנו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
« איני יודע טעם לדברי הרמ״ה בזה דהא בענין גינתא דאזדבלא בזבל דאליל אסיקנא בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מט.) דהלכה כמ״ד זה וזה גורם מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)והטור מביא את הרמ״ה ואת הרא״ש בלא לחלוק עליהם :
« והרמ״ה כתב אפילו למ״ד זה וזה גורם מותר הכא גבי אליל הפת שנאפה בעצי איסור והבגד שנארג בכרכר של אליל אסורים וכן יראה מדברי א״א הרא״ש ז״ל שהביא המשנה לפסק הלכה » (טור יו״ד קמ״ב)
« האריך בדברים שאין בהן ממש דהדבר פשוט דכרכר דמתני׳ היינו בחד גורם » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« ומה שהביא מהרא״ש פ״ק דחולין לא ירד לעומקה דהתם לא מיירי הרא״ש כלל מדין זוז״ג » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)
« אבל באמת הדברים ברורים ע״ש בש״ך באריכות ושם נתחוורו כשמלה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ב)לפי קריאה זו הכרכר שבסעיף ג׳ והפת שבסעיף ד׳ אסורים לא מפני שעבודה זרה חמורה, אלא מפני שלא היה שם אלא גורם אחד : בלא הכרכר אין בגד, בלא העצים אין בישול. והשדה, הפרה והירקות שבסעיף י״א מותרים לפי שהיו שם שניים.
« ולא ידעתי מקום לתמיהתו דהא גם בתנור ישן אסור כל שיש אבוקה של איסור כנגדו וכאן הרי העצים האסורים תחת הקדירה ויש שבח עצים בקדירה משום הכי אפילו למ״ד זה וזה גורם מותר כאן אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)והוא דוחה את קריאת הלבוש, שהייתה עושה מסעיף זה מקרה של ספק :
« והלבוש הבין דברי סעיף זה דמיירי שבפעם א׳ הונחו שם עצי איסור ועצי היתר ואפ״ה אסור דשמא נתבשלה הקדירה תחילה מחום של עצי האיסור ונאסר ולא דק דודאי לא חיישינן לזה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
« וכאן מיירי שבבירור בישל תחילה בעצי איסור וכמ״ש הכסף משנה » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט)לכתחילה או בדיעבד. בזה מסכימים הש״ך והט״ז : אין זה וזה גורם מתיר אלא בדיעבד, והירקות הם היוצא מן הכלל :
« משמע דוקא דיעבד אבל לכתחלה לא וכן בפרה שפטמה כו׳ משום דכל זה וזה גורם דמותר היינו דוקא דיעבד ואע״ג דכתב ריש הסעיף דמותר לזרוע כו׳ דמשמע אפילו לכתחלה שאני התם דבשעת זריעה אין כאן הנאה אלא אח״כ ממילא קאתי » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)
« ואף ע״ג דזה וז״ג אסור לכתחלה וכמ״ש בס״ק י׳ מכל מקום ירקות דהנאה דממילא אתי מותר אפילו לכתחלה. ר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ה)
« דוקא זבלה וכן פרה שפטמה אבל לכתחלה אסור טור וכן הוא לקמן סימן רצ״ד סעיף י״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ו)והבאר היטב מסכם :
« משמע דוקא בדיעבד אבל כתחלה לא וכן בשדה שנזדבלה כו׳. ט״ז וש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
כשנתערבה הפת האסורה באחרות, מוליכים לים המלח את דמי האיסור. ומיד עולות שלוש שאלות : הצריכה תערובת, מה בדיוק מוליכים, והאם מה שהותר הותר אף באכילה ?
« נִתְעָרְבָה בַּאֲחֵרוֹת — כּוּלָּן אֲסוּרוֹת בַּהֲנָאָה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יוֹלִיךְ הֲנָאָה לְיָם הַמֶּלַח, אָמְרוּ לוֹ: אֵין פִּדְיוֹן לַעֲבוֹדָה זָרָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)ואף על פי שהשיבו חכמים, פוסקת הגמרא כרבי אליעזר :
« אָמַר רַב חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)ודנה עד היכן הפדיון מגיע :
« אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת, אֲבָל חָבִית — לָא, וְרַב חִסְדָּא אָמַר: אֲפִילּוּ חָבִית מוּתֶּרֶת » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
« ופירש״י דאפי׳ לא נתערב הפת באחרים ניתר על ידי פדיון ופירש עוד שא״צ להוליך לים המלח אלא דמי העצים ולא דמי כל הפת ור״י פי׳ שאין לו היתר בפדיון אא״כ נתערב הפת באחרים ולא סגי ליה בהולכת דמי העצים לבד אלא צריך להוליך דמי כל הפת » (טור יו״ד קמ״ב)והש״ך אוחז כר״י בשאלה הראשונה ועושה מזה כלל :
« משמע שכל שלא נתערב לא מהני הולכת הנאה ליה״מ וכן גבי פת בסעיף ד׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)ומרחיבו לכרכר, ושם הוא מחמיר עוד :
« כלומר כל הבגד דאפי׳ כשנתערב לא מהני הולכת הנאת הכרכר ליה״מ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט)
« כתב הרז״ה שאין להתיר באכילה ע״י הולכת הנאה לים המלח אלא בהנאה לבד וה״ר יונה כתב דאפי׳ באכילה נמי שרי ולזה הסכים א״א הרא״ש ז״ל » (טור יו״ד קמ״ב)והש״ך כותב ששאר הככרות חוזרות להיתר אף באכילה :
« ומ״ש ושאר כל הככרות מותרים משמע אפילו באכילה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י)
« דיכול למכור הבגד והפת לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו כשהעובד כוכבים יחתוך הבגד והפת לפני הישראל בענין שא״א שימכרנו שוב לישראל אחר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
« כל זמן שלא נתערב ויש כאן איסור אליל בבגד או בפת אין פדיון לאליל אבל כשמוכרו לעובד כוכבים חוץ מדמי איסור שבו דאין לו שום הנאה בעולם מאליל והאיסור עצמו אינו בידו מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ח)
סעיף ב׳ נעוץ בזוג מילים — לקלקל ולתקן — והוא מתהפך פעמיים : לפי מצב הבהמה, ולפי אופן החיתוך. והש״ך מוסיף בו איסור שני, שהמחבר לא הזכירו בשמו.
« סַכִּין שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר. מוּתָּר לִשְׁחוֹט בָּהּ – מְקַלְקֵל הוּא, וְאָסוּר לַחְתּוֹךְ בָּהּ בָּשָׂר – מְתַקֵּן הוּא » (חולין ח׳ ע״א)וההיפוך, מיד אחריה :
« פְּעָמִים שֶׁהַשּׁוֹחֵט אָסוּר – בִּמְסוּכֶּנֶת, וּמְחַתֵּךְ מוּתָּר – בְּאַטְמֵי דְּקָיְימָן לְקוּרְבָּנָא » (חולין ח׳ ע״א)והרמב״ם עושה ממנו את דין סעיף ב׳ :
« וְאִם הָיְתָה בְּהֵמָה מְסֻכֶּנֶת הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְתַקֵּן וַהֲרֵי זֶה הַתִּקּוּן מֵהֲנָאַת מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״טוהש״ך מביא את טעם רש״י, והוא טעם כלכלי ממש :
« ואין זו הנאה שבחייה עומדת לג׳ דברים לגדל ולדות ולחרישה ולאכילה עכ״ל רש״י » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ד)
« מיירי שהוא ישן ולא לבנו מאיסור שבו והלכך אע״פ שמטעם משמשי אליל מותר לשחוט בו אפילו לכתחלה כיון שהוא מקלקל אפ״ה מטעם געולי עובדי כוכבים אסור לשחוט בו לכתחלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ג)ולפיכך הגהת הרמ״א בסכין חדשה או שליבנה הכרחית, והש״ך מדייק את תנאה :
« וכגון שחתך בה בקעת לאליל דאל״כ תשמישי אליל אינם אסורים עד שישתמשו בהן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ה)
« ומיהו צ״ע במסוכנת אם ראויה לדמותה להיסק תנור חדש ולאפיית פת ולאריגת בגד דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה או דילמא דוקא בתנור ופת ובגד שתיקונן ועשייתן נעשה ונגמר באיסורי הנאה אסרו חכמים אבל במסוכנת שכבר גדלה הבהמה ואינה חסרה כי אם להכשירה לאכילה ע״י שחיטה אף ע״ג שנהנה הרבה בשחיטה ע״י איסורי הנאה לא אסרו הנאתה בדיעבד וכן מסתבר » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)אלא שהוא קובע שהרמב״ם חמור יותר :
« ודברי רבינו כהרא״ש אבל הרמב״ם ז״ל כתב בפרק ז׳ מהלכות ע״ז שאם שחט בסכין של אליל בהמה מסוכנת ה״ז אסורה ומשמע שכל הבהמה אסורה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)והש״ך פוסק כרמב״ם, ואף מונע את הפדיון :
« מלשון זה משמע שכל הבהמ׳ אסור׳ ולא מהני הולכת הנאת שכר סכין לשחוט בה לים המלח » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
« אבל במסוכנת דשמא היתה מתה אם לא שחטה ויש כאן הנאה מרובה הלכך כל הבהמה אסורה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)
« אבל עכ״פ הולכת הנאה לים המלח בעי גם בבשר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ו)ומפרש מהו חיתוך המתקן, לעומת חיתוך המשחית :
« כגון שהחתיכות עומדות לדורון וכיוצא בו » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ז)
שלושה טעמים ניתנו לאיסור ביצי הקן, ואינם חופפים. ואחר כך בא הצל, שבו הרמב״ם — שהמחבר מעתיק את לשונו — משמיט דין שהגמרא אומרתו, והט״ז מחזירו.
« קֵן שֶׁבְּרֹאשׁ הָאִילָן שֶׁל הֶקְדֵּשׁ — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין, בְּרֹאשָׁהּ שֶׁל אֲשֵׁרָה — יַתִּיז בְּקָנֶה » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)והגמרא מבחינה בקן, הבנוי מעצים שבאו ממקום אחר :
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאַיְיתַי עֵצִים מֵעָלְמָא, וְקִינְּתָהּ בָּהֶן » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)ובביצים ובאפרוחים, לפי שהם צריכים לאמן או אינם צריכים :
« בְּאֶפְרוֹחִין — כָּאן וְכָאן מוּתָּרִין, בְּבֵיצִים — כָּאן וְכָאן אֲסוּרִין. אָמַר רַב אָשֵׁי: וְאֶפְרוֹחִין שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן כְּבֵיצִים דָּמוּ » (עבודה זרה מ״ב ע״ב)
« ופירש״י דטעמא דביצים ואפרוחים שצריכין לאמן אסורים היינו מפני שצריכים לאילן וגזור בהו רבנן כעל אילן עצמו. והרמב״ם כתב שהטעם מפני שהאשרה כמו בסיס להם והראב״ד כתב שהטעם מפני שהם כגידולי האשרה » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)והש״ך מביא שניים מהם :
« מפני שצריכים לאילן וגזרו בהו רבנן כעל אילן עצמו. רש״י. והראב״ד פירש מפני שהן כגידולי אשרה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ד)ולשון הרמב״ם היא זו שהמחבר העתיק :
« וְהָאֶפְרוֹחִים וְהַבֵּיצִים שֶׁצְּרִיכִין לְאִמָּן אֲסוּרִין שֶׁהֲרֵי הָאֲשֵׁרָה כְּמוֹ בָּסִיס לָהֶן » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״בוהט״ז מציע את טעם חוסר התזוזה :
« כיון שהם אינם מזיזים משם לכך גזרו עליהם כעל האילן עצמו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״א)
« לפי שנהנה ממנה שהיא לו במקום סולם » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ב)והש״ך מדייק שהקנה אינו מציל אלא את מה שכבר היה מותר :
« פי׳ אפילו באותן שאין צריכין לאמן לא יעלה על האשרה כו׳ וכן מבואר בטור ומינה דבאותן שעדיין צריכין לאמן אפי׳ כשמתיז בקנה והן נופלין אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ז)ומוסיף מדוע אין עצי הקן עצי אשרה :
« דאלו נטל עציו מהאשרה אע״פ שנשתברה הא קי״ל לקמן סי׳ קמ״ו סי״א אליל שנשתברה מאליה לא בטלה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« לֹא יֵשֵׁב בְּצִילָּהּ, וְאִם יָשַׁב — טָהוֹר, וְלֹא יַעֲבוֹר תַּחְתֶּיהָ, וְאִם עָבַר — טָמֵא. הָיְתָה גּוֹזֶלֶת אֶת הָרַבִּים וְעָבַר תַּחְתֶּיהָ — טָהוֹר » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)והגמרא יורדת עד צל הצל :
« לֹא נִצְרְכָא אֶלָּא לְצֵל צִילָּהּ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)ורש״י אומר מהו אותו צל שני :
« שחרית וערבית שצל ארוך לכל דבר מאד וכל זמן שלא עברה מדת אורך הצל את מדת גובה קומת האילן הצל עב וחשוך מכאן ואילך הצל דק וקלוש והיא צל צלו » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב)
« הָאֲשֵׁרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה נֶעֱבֶדֶת בֵּין שֶׁהָיְתָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻנַּחַת תַּחְתֶּיהָ אָסוּר לֵישֵׁב בְּצֵל קוֹמָתָהּ. וּמֻתָּר לֵישֵׁב בְּצֵל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים שֶׁלָּהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״אהבית יוסף מעמיד את הקושי מן הירושלמי ומסוגייתנו :
« ותמה הר״ן עליו שאין פירושו בצל צלה מסכים עם הירושלמי וראוי לסמוך על הירושלמי בזה ועוד שפסק בצל צלה דמותר ובסוגיין משמע דאסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)והט״ז פוסק כנגד הרמב״ם בנקודה זו, לפי שהגמרא מפורשת :
« זהו ל׳ רמב״ם ובגמ׳ אמרינן דאפילו בצל צלה אסור ופרש״י כל זמן שלא עברה מדת אורך הצל מדת גובה האילן הצל עב וחשוך ונקרא צלו ומכאן ואילך הצל דק וקלוש והוא צל צלו וכ״פ בטור ותמהו הר״ן והכ״מ בשם הרמב״ם על שלא אסר בצל צלה ולענין הלכה ודאי אסור שכן הוא תלמוד ערוך » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ג)
« וְלָא פְּלִיגִי, הָא דְּאִיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, הָא דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)ואחר כך מביאה את דברי רב ששת לשמעו :
« אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי מָטֵית לְהָתָם ״אַרְהֵיטְנִי״ » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)שרש״י מפרשם :
« משכני במרוצה » (רש״י עבודה זרה מ״ח ע״ב)ומסיקה :
« לְעוֹלָם, דְּלֵיכָּא דִּירְכָּא אַחֲרִינָא, וְאָדָם חָשׁוּב שָׁאנֵי » (עבודה זרה מ״ח ע״ב)והטור מוציא מזה הנהגה לאדם חשוב :
« ואפ״ה ירחיק אדם חשוב מהכיעור והדומה לו וכשעובר תחתיה ימהר לרוץ בכל מה שיוכל » (טור יו״ד קמ״ב)אלא שהבית יוסף מעיר שהרי״ף, הרא״ש והרמב״ם לא נקטו חילוק זה :
« והא דא״ל ארהיטני משום דאדם חשוב שאני והרי״ף והרא״ש כתבו א״ל רב ששת לשמעי׳ כי מטית להתם ארהיטני ולא כתבו הא דאדם חשוב שאני וגם הרמב״ם כתב סתם בפ״ז מהלכות ע״ז ואם אין שם דרך אחרת עובר תחתיה כשהוא רץ ולא חילק בין אדם חשוב לשאינו חשוב » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)והש״ך מוציא משם שני גבולות מדויקים, שהבאר היטב מביאם :
« עיין בש״ס דמשמע דוקא בגוזלת מותר אם אין לו דרך אחרת וכן משמע בר׳ ירוחם ני״ז ח״ה וגם משמע בש״ס ור׳ ירוחם שם דהיכא דאין לו דרך אחרת אינו צריך לרוץ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ)
« אפילו שלא במרוצה וכמ״ש בס״ק כ׳ והיינו דוקא בשאין לו דרך אחרת אבל ביש לו דרך אחרת אפילו היא גוזלת אסור אפילו לרוץ שם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ג)
« ומשמע בש״ס ורבינו ירוחם דהיכא דאין לו דרך אחרת א״צ לרוץ. ש״ך. וגם משמע בש״ס דדוקא בגוזלת את דרך הרבים מותר אם אין דרך אחרת » (באר היטב יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)
« כתב הר״ן שם מסתברא דלעבור בצלה שרי דמדקתני רישא לא ישב וסיפא לא יעבור משמע דבצלה ישיבה דוקא הוא דאסור אבל לעבור דרך שם שרי » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)והט״ז נותן את הטעם — איסור הישיבה תלוי בשהייה, ואיסור המעבר תחתיה בקרבה עצמה :
« דאף ישיבה אין בהאיסור מדינא כיון דלא מכוין אלא שמא ישהה בישיבה ואתי לכווני על כן העבר׳ בעלמא מותר אבל תחתיה אסור מחמת טומאת אלילים » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ד)והש״ך מזכיר שאף צל ארוך מאוד עדיין ״צלה״ הוא :
« כב״י ובכלל לא ישב בצלה דאפי׳ ארוכה כמה צלה מיקרי » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ט)ולבסוף מדייק באיזו אשרה מדבר הסעיף :
« פי׳ שנטעו מתחלה שיהא נעבד הא לאו הכי לא וכמו שיתבאר בסימן קמ״ה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ז)
« פי׳ שעתה מונחת שם הלכך אסור לישב בצלה אבל אם נטלה מתחתיה מותר בהנאה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)
ארבעה דינים בסוף הסימן, ובכל אחד מהם חלוקה : בין האילן לבית, בין הנוי לתקרובת, בין אלהות לקישוט, ובין לשמוע לבין להאזין.
« פי׳ דוקא אשירה שעשויה לצל אסור בכל גווני אבל בית אינו עשוי אלא לדור בתוכו ע״כ מותר צל שלאחריו » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« אבל התוס׳ כתבו כחד שינויא דחומרא דאליל שאני ולפיכך אפי׳ בבית אליל אסור הצל בכל גווני וזהו היש אוסרין שמביא המחבר בסוף הסעיף » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)
« אלא נ״ל דלא קאי אלא אריש הסעיף דמתיר צל של בית אליל » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק ט״ו)והבית יוסף הביא את שתי הדעות באותם דברים :
« והתוס׳ כתבו אמתני׳ דלא ישב בצלה לא דמי לצלו של היכל דסתם היכל לתוכו עשוי אבל אשרה עשוי לצל א״נ חומרא דאליל שאני ע״כ וברמזים כתוב צל בית של אליל יש אוסרים ויש מתירין » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)והש״ך קורא את ה״יש אוסרים״ כמוסב על ראש הסעיף בלבד :
« ארישא קאי פי׳ דאסרו אפילו בבית לישב בצל שלאחריו דסבירא ליה דצל אשרה ובית הכל שוה אבל באינך גווני אין מי שאוסר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ד)וארבע האמות טעמן בפני עצמו :
« היינו משום דמצוה להתרחק מאלילים ד׳ אמות וכדלקמן ר״ס ק״נ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״א)
« פי׳ לישב בצלו לפי שאינו עשוי לצל דאילו לעבור אפילו בצל אשרה שרי כמ״ש הרב » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ב)
« ואילני סרק שרגילים ליטע בפני אליל שלהם י״א שהן מותרין שאין עובדין אותם ולא לנוי נטעו לה אלא שמחוקי העכו״ם הוא לעבוד באותן אילנות והוו כעין תקרובת אליל ונטיעתן זו היא תקרובתן ובתקרובת כזה אינו נאסר כיון שאינו כעין פנים וי״א דלא גרע מנוי אליל ואסור והכי מסתבר » (טור יו״ד קמ״ב)והש״ך נותן את מפתח ההכרעה : נוי אינו נאסר עד שישתמשו בו, והעמידה לפני האליל היא היא תשמישו :
« פי׳ ומסתמא אמרינן דנעשו לשם נוי ואע״ג דנוי אלילים אינן אסורים עד שישתמשו וכדלעיל ר״ס קל״ט זהו שעומדים בפני אלילים הוי תשמישן » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ח)והבית יוסף הביא את הרשב״א להפך :
« כתוב באו״ח בשם הרשב״א על אילני סרק שנוטעים בפתחי עכו״ם מותר לישב בצלן ואין בהם משום נוי עכו״ם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)והט״ז אינו נמשך אחריו :
« ע״כ נראה דאפילו לישב בצילה אסור ואע״ג דכתב ב״י בספר בדק הבית בשם רשב״א דמותר לישב בצלן דלא הוה אלא תקרובת עכ״ל לא קי״ל כן » (ט״ז יו״ד קמ״ב ס״ק י״ח)ולבסוף מדייק הש״ך את היקף האיסור :
« פי׳ לישב בצלן וכן כל דבר הנאה שבעולם » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ט)
« אֲנִי לֹא בָּאתִי בִּגְבוּלָהּ, הִיא בָּאָה בִּגְבוּלִי. אֵין אוֹמְרִים: נַעֲשָׂה מֶרְחָץ נוֹי לְאַפְרוֹדִיטֵי, אֶלָּא אוֹמֵר: נַעֲשָׂה אַפְרוֹדִיטֵי נוֹי לַמֶּרְחָץ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
« זוֹ עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַבִּיב וְכׇל הָעָם מַשְׁתִּינִין לְפָנֶיהָ, לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא ״אֱלֹהֵיהֶם״ — אֶת שֶׁנּוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — אָסוּר, אֶת שֶׁאֵינוֹ נוֹהֵג בּוֹ מִשּׁוּם אֱלוֹהַּ — מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)
« וַאֲנִי אוֹמֵר: אֵינָהּ גְּנוּבָה, זוֹ עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ, וְזוֹ אֵין עֲבוֹדָתָהּ בְּכָךְ » (עבודה זרה מ״ד ע״ב)והמחבר מעתיק את לשון הרמב״ם :
« מֶרְחָץ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים מֻתָּר לִרְחֹץ בָּהּ מִפְּנֵי שֶׁהִיא נַעֲשֵׂית שָׁם לְנוֹי וְלֹא לְעָבְדָהּ » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״חוהש״ך מציין היכן האליל עומד, ומוצא את לשון הסעיף מגומגמת :
« בטור ורש״י כ׳ שאליל עומדת בחצרה » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל)
« הלשון מגומגם דמה ענין הכתוב למ״ש שהיא נעשית לשם נוי דאפילו היתה נעשה לעובדה היה מותר מטעם הכתוב ונ״ל להגיה ועוד שנא׳ וכו׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״א)
« ואפשר דה״ק מאן מוכח דנעשית לנוי ולא לעובדה שנאמר כו׳ » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״א)
« כתב רבינו ירוחם (ני״ז ח״ה) אסור לשמוע כלי שיר של אליל או להסתכל בנוי אליל כיון שנהנה בראיה כך מוכח בפרק כ״ש (כו.) מההיא דא״ר שמעון בן פזי קול ומראה אין בהם מעילה אבל איסור יש בהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)והרא״ש מוסיף עליו סייג :
« וכתב הרא״ש ז״ל נראה דבעשויה לאליל הוא אע״פ שלא נעבדה עדיין אבל לנוי מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)שהש״ך מביאו ומרחיבו :
« פי׳ באלילים עצמן שנעבדו אסור להסתכל בהן לראות נויין אבל צורות שנעשו לנוי ולא לעבוד מבואר בתו׳ והרא״ש דמותר » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ג)ומרחיב את האיסור אף לריח :
« וכן להריח בריח של אלילים וכדמוכח בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ב)ואחר כך חולק על ייחוס הרמ״א — המקור הוא ש״ס ערוך ולא הגהה מאוחרת :
« זהו ש״ס ערוך בפ׳ כל שעה (פסחים דף כ״ה ע״ב) ופסקוה הרי״ף והרא״ש והר״ן שם והרמב״ם פרק י״ב מהמ״א דין י״ב ולא ידעתי למה כתבו הרב בשם הגהות ריא״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)ומעמיד את ההיתר על שני גבולותיו, והם בדיוק צירי סוגיית פסחים :
« ומבואר שם בש״ס ופוסקים דאפי׳ אפשר לו לילך למקום אחר מותר כשאינו מתכוין ומבואר בתוס׳ והרא״ש ורי״ו שם דמיירי בענין שיכול לאטום אזניו ולעצום עיניו ולסתום נחיריו שלא יהנה מן הקול והמראה והריח ומותר כשאינו מתכוין להנאתם דלא הוי פסיק רישיה הא לאו הכי אסור אבל כשמתכוין מבואר שם בש״ס ופוסקים דאפילו א״א לו לילך למקום אחר אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק ל״ד)
« אֶפְשָׁר וְקָא מִיכַּוֵּין, לָא אֶפְשָׁר וְקָמִיכַּוֵין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר. לָא אֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דִּשְׁרֵי. כִּי פְּלִיגִי דְּאֶפְשָׁר וְלָא מִיכַּוֵּין » (פסחים כ״ה ע״ב)
« אִילָן שֶׁהָיוּ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מְשַׁמְּרִין אֶת פֵּרוֹתָיו וְאוֹמְרִים שֶׁהֵם מוּכָנִים לַעֲשׂוֹת שֵׁכָר לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִי וְעוֹשִׂין מֵהֶן שֵׁכָר וְשׁוֹתִים אוֹתוֹ בְּיוֹם חַגָּם הֲרֵי זֶה הָאִילָן אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁסְּתָמוֹ שֶׁהוּא אֲשֵׁרָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳והבית יוסף את הסוגיה, שההלכה בה כשמואל :
« אמר רב כל שכהניה יושבים תחתיה ואין טועמין מפירותיה ושמואל אמר אפילו אמרי הני תמרי (לבי נצרפו) אסור דרמו ביה שיכרא ושתו ליה ביום חגם אמר אמימר אמרו לי סבי דפומבדיתא הלכה כשמואל » (בית יוסף יו״ד קמ״ב)והש״ך מוציא מזה קל וחומר :
« כלו׳ שהם אומרים שהפירות יהו לשם אלילים שלהם אסור מפני שעושים בהם שכר ושתי ליה ביום חגם וכל שכן אם כהניה יושבים תחתיו ואין מפירותיה כלום דאסור » (ש״ך יו״ד קמ״ב ס״ק כ״ז)
כל האמור נאסף לשלושה צירים, וכל מחלוקות הסימן הגדולות נערכות על אחד מהם.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ב · ♥ תמכו בנו