סימן קמ״ב · 142 קבע שאסור ליהנות מעבודת כוכבים ומתשמישיה. סימן קמ״ג · 143 הופך את המשפט : אסור אף לההנותה — כשם שאסור ליהנות מאליל כך אסור לההנותם, כלשון הטור בפתיחתו. ששה סעיפים פורטים את הכלל : כותל שאין בונים, כיפה שאין מקימים, גנה ומרחץ שנהנים מהם בתנאים, חלילים, חנויות ומכס. ושאלה אחת חוזרת בכל סעיף ומכריעה הכל : למי הולך הכסף ?
נושא : הבית הסמוך לבית עבודת כוכבים, וההנאה שמהנים לעבודת כוכבים — נהנה ומהנה, ד׳ אמות, כיפה, בטובה ושלא בטובה, מכס
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ג
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
בסימן שישה סעיפים, וכמניין שבכותרת (ובו ו׳ סעיפים). סעיף א׳ עוסק בכותל המשותף שנפל ; סעיף ב׳ בכיפה שמעמידים בה את האליל ובשכרו של מי שבנאה ; סעיף ג׳ בגנה ובמרחץ של האליל ; סעיפים ד׳, ה׳ ו־ו׳ בשלושה דינים שמקורם בירושלמי — החלילים, החנויות והמכס.
שלא לבנות ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ובאיזה אופן מותר ליהנות מעבודת כוכבים. ובו ו׳ סעיפים:
מי שהיה ביתו סמוך לבית אלילים ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה ואותו הריוח ממלאו קוצים או צואה כדי שלא ירחיב בבית אלילים היה הכותל שלו ושל אלילים ידון מחצה למחצה שלו מותר בהנאה ושל אלילים (אסור ואם אינו מכיר) (טור) הכל אסור בהנאה אבניו ועציו ואפרו. (מיהו מותר למכור להם חלקו בכל מקום שהוא) (ר״ן פ׳ כל הצלמים):
אסור לבנות עם העובד כוכבים כיפה שמעמידים בה אלילים ואם עבר ובנה (אפי׳ עבודת כוכבים עצמה) (כל בו) שכרו מותר אבל בונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה:
היה לאלילים גנה או מרחץ והטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות מהם שלא בטובה ואסור ליהנות מהם בטובה ואפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים ואם אין הטובה היוצאת מהם לכהנים אלא לעובדיה מותר ליהנות מהם אפילו בטובה אפילו הגנה והמרחץ לאלילים לבדה (כן משמע בטור לדעת רש״י): הגה וי״א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהני׳ אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה אבל כשאין עומדין לפניה אע״פ שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות ממנה אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה ויש לסמוך על זה להקל (טור בשם ר״ת ותוס׳ דף מ״ד ורא״ש ומרדכי בשם ר״ת):
חלילים של אלילים אסור לספוד בהם:
חנויות של אלילים אסור לשכור מהם. (ואם נופל השכר למדינה והם קונים צרכיהם שרי) (טור והפוסקים מהירושלמי):
גבאים שנוטלים מכס לאלילים אסור ליתן להם: הגה וכן בכאן אינו אסור אלא כשנופל השכר לצרכי עבודת כוכבים עצמה אבל כשנופל לכיס בני המדינה אע״פ שהם קונים צרכי עבודת כוכבים שרי. (טור):
סעיף א׳ הוא משנה בפרק כל הצלמים, והגמרא מבארת בה את פתרון ה״קוצים״ :
« מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדָה זָרָה, וְנָפַל — אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה? כּוֹנֵס בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת וּבוֹנֶה » (עבודה זרה מ״ז ע״א)
« וְהָא קָא מַרְוַוח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: דְּעָבֵד לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
« דְּעָבֵד לֵיהּ לְתִינוֹקוֹת. אִי נָמֵי, דְּגָדַיר לֵיהּ בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
סעיף ב׳ בא ממשנה בפרק הראשון, ומן הגמרא המפרשת אותה לעניין השכר :
« אֲבָל בּוֹנִין עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעַ לְכִיפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה — אָסוּר לִבְנוֹת » (עבודה זרה ט״ז ע״א)
« הִגִּיעַ לַכִּיפָּה מָקוֹם שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם בָּנָה — שְׂכָרוֹ מוּתָּר. פְּשִׁיטָא! מְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, וּמְשַׁמְּשֵׁי עֲבוֹדָה זָרָה, בֵּין לְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּין לְרַבִּי עֲקִיבָא, אֵינָן אֲסוּרִין עַד שִׁיעְבְּדוּ » (עבודה זרה י״ט ע״ב)
אותו ״פשיטא״ הוא שמוליד את הגהת הרמ״א : הגמרא מסיקה שהחידוש הוא בשכר העבודה זרה עצמה, ונותנת את הטעם — המכוש האחרון אין בו שווה פרוטה, והשכירות נקנית מתחילה ועד סוף :
« אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. עֲבוֹדָה זָרָה מַאן קָא גָרֵים לַהּ? גְּמַר מְלָאכָה, וְאֵימַת הָוְיָא גְּמַר מְלָאכָה? בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. מַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן לֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. אַלְמָא קָסָבַר, יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף » (עבודה זרה י״ט ע״ב)
סעיף ג׳ הוא משנה בפרק רבי ישמעאל, והמילה ״בטובה״ מתפרשת בה על ידי אביי :
« עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהָיָה לָהּ גִּינָּה אוֹ מֶרְחָץ — נֶהֱנִין מֵהֶן שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה, וְאֵין נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה. הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים — נֶהֱנִין מֵהֶן בֵּין בְּטוֹבָה וּבֵין שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« אָמַר אַבָּיֵי: בְּטוֹבָה — בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה — שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, לְאַפּוֹקֵי טוֹבַת עוֹבְדֶיהָ דִּשְׁרֵי » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
הרמב״ם מחלק דינים אלו על פני שלושה פרקים בהלכות עבודת כוכבים. תחילה הכותל :
« מִי שֶׁהָיָה בֵּיתוֹ סָמוּךְ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְנָפַל אָסוּר לִבְנוֹתוֹ. כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּבוֹנֶה וְאוֹתוֹ הָרֶוַח מְמַלְּאֵהוּ קוֹצִים אוֹ צוֹאָה. כְּדֵי שֶׁלֹּא יַרְחִיב לְבֵית עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הָיָה הַכֹּתֶל שֶׁלּוֹ וְשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים יִדּוֹן מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה, מֶחֱצָה שֶׁלּוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְשֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. אֲבָנָיו עֵצָיו וַעֲפָרוֹ הַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ה׳
אחר כך הכיפה והטרקלין — זו הלשון שהמחבר מעתיק מילה במילה בסעיף ב׳ :
« אָסוּר לִבְנוֹת עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים כִּפָּה שֶׁמַּעֲמִידִים בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאִם עָבַר וּבָנָה שְׂכָרוֹ מֻתָּר. אֲבָל בּוֹנֶה הוּא לְכַתְּחִלָּה הַטְּרַקְלִין אוֹ הֶחָצֵר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ אוֹתָהּ הַכִּפָּה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה י״א
והגנה והמרחץ — ובהם פוסק הרמב״ם שלא כמחבר, כשאחרים שותפים בטובה עם הכהנים :
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה לָהּ מֶרְחָץ אוֹ גִּנָּה נֶהֱנִים בָּהֶם שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה וְאֵין נֶהֱנִים בָּהֶם בְּטוֹבָה. הָיָה לָהּ וְלַאֲחֵרִים נֶהֱנִין בָּהֶן אֲפִלּוּ בְּטוֹבַת כֹּהֲנֶיהָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן שָׂכָר » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ז
והטור פותח את הסימן בעיקרון המושל בו, והמחבר הולך אחריו כמעט מילה במילה :
« כשם שאסור ליהנות מאליל כך אסור לההנותם לפיכך מי שביתו סמוך לאליל ונפל אסור לבנותו שמהנה לה לבנות לה כותל כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד׳ אמות ובונה » (טור יו״ד קמ״ג)
כל הסימן מצטמצם לשאלה אחת : מי נהנה ממה שהישראל עושה או משלם ?
| הנהנה | הדין | היכן |
|---|---|---|
| האליל עצמו (כותלו, כיפתו, נויו) | אסור | סעיפים א׳, ב׳ ; רמ״א סעיפים ה׳–ו׳ (״לצרכי עבודת כוכבים עצמה״) |
| הכהנים, כשמשלמים או מחזיקים להם טובה | אסור בטובה | סעיף ג׳ — המחבר |
| הכהנים, מחוץ לחצר האליל | יש לסמוך על זה להקל | סעיף ג׳ — רמ״א, על פי ר״ת |
| העובדים (המאמינים) | מותר אפילו בטובה | סעיף ג׳ |
| אף אחד במיוחד (״שלא בטובה״) | מותר | סעיף ג׳ |
| קופת המדינה, המקיימת אחר כך את הפולחן | שרי | רמ״א סעיפים ה׳–ו׳ |
| הבונה, על מלאכה שכבר נעשתה | שכרו מותר | סעיף ב׳ |
נושאי הכלים של סימן זה מצומצמים : ז׳ ס״ק בש״ך, ו׳ בט״ז, ח׳ בבאר היטב, א׳ בפתחי תשובה ; והנקודות הכסף אינן על סימן זה. אבל שניים מן הס״ק — הראשון והרביעי בש״ך — הם דיונים ארוכים עם הב״ח, ושם נקבעת קריאת הסימן.
« משמע מדברי הט״ו שאפילו אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
« והב״ח כתב וז״ל ומפרש במשנה פרק כל הצלמים מי שהיה ביתו סמוך לאליל נראה שאם לא היה הבית עצמו נעבד אלא שהעמידו בו עבודת כוכבים לא היה נקרא מהנה לעבודת כוכבים בבנין הכותל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
« ד׳ אמות כן הוא במשנה וטור ופוסקים » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
« וחלקו עולה לו שאם היה עביו של כותל ב׳ אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג׳ אמות לתוך שלו. רש״י והר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
« משמע מדברי הט״ו דדוקא כיפה אבל עבודת כוכבי׳ עצמה שכרה אסור וכ״נ דעת הרי״ף ותמה הב״ח דבש״ס (בעבודת כוכבים דף י״ט ע״ב) אמרין דאפי׳ עבודת כוכבים עצמה שכרה מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« אבל הרא״ש והר״ן והתו׳ לשם פסקו כר׳ ירמיה וכ״פ הרמב״ם ספ״ז מהלכות עבודת כוכבים דין ה׳ והרשב״א בתה״א דף קל״ח ע״א וכן כ׳ הכלבו סימן צ״ז וזהו דעת הרב » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« משמע דהיינו כהמפרשי׳ השכר וכ״כ עט״ז ולכך פסק לחומרא דאפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והרמב״ם פרק ז׳ דין י״ז לפי שמפרש בטובה בטובת דברים ובלבד שלא יתן שכר פסק לקולא דאם היה לה ולאחרים מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« ור״ל העובדי כוכבים העובדים אותה העבודת כוכבים וכן פרש״י והר״ן והוא פשוט ודלא כהעט״ז שפירש למשרתיה שבגנה ומרחץ » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
« והב״ח פסק להחמיר היכא דלא היה מגיע זה הריוח לכומרים אם לא ע״י ישראל זה שנותנו אבל אם לא היה קונה פירות אלו או רוחץ במרחץ היו באים עובדי כוכבים וקונים פירות ורוחצים במרחץ מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ז)
« מכאן אסור לעשות חלונות לבית עבודת כוכבים דהיינו להחדר שהעבודת כוכבים בתוכו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
« ואין להתיר משום איבה דכבר כתבו התוספות פ״ק דעבודת כוכבים (דף י״ט) לענין תכשיטין של אליל דאיכא לאשתמוטי למימר דאסור לנו למיעבד תכשיטין לאליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
« הטעם בגמרא אפי׳ למ״ד דאליל של עובד כוכבים אסור מיד וכמו שפסק ריש סימן קל״ט מ״מ לא נקרא אליל אלא במכוש האחרון שמכה בקורנס ומכוש האחרון לית ביה שוה פרוטה וישנה לשכירות מתחילה ועד סוף וכל פורתא דעביד שרי ליה למישקל אגריה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
« וכן כתבו כל הפוסקים רק הרי״ף והטור והש״ע לא הביאו להאי רבותא דאפילו אליל עצמה שרי השכר בדיעבד ונראה טעמם שלא רצו לגלות היתר זה כדי להרחיק את האדם מכיעור עבירה זו וכדרך שאמרו בפרק מי שהחשיך עוד אחרת אמרו ולא רצו לגלותה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
« כן פסק רש״י ורמב״ם במתניתין דקתני בונה עמהם בימוסיאות דהיינו מידי דהוה תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים והתוספות חולקים וגורסים בגמרא דימוסיאו׳ ופירושו מרחצאות וכ״פ הערוך והטור הביאו במסקנא אבל תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« ונ״ל עוד דאפי׳ לרש״י ורמב״ם אין היתר אלא דרך מסייע לחוד שהרי איתא במשנה בלשון זה בונה עמהם וכן הרמב״ם שהעתיק המחבר כאן כתב בריש הסעיף אסור לבנות עם העובדי כוכבים כו׳ ועלה קאמר אבל בונה כו׳ כלומר עמהם דוקא ומצינו כמה פעמים דמסייע אין בו ממש אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ״ע » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« אבל למעשה ודאי ראוי לנו לפסוק כר״י שראה דברי רש״י וחלק עליהם ואליו תשמעון להרחיק מכיעור ודומה לו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« פירש״י שמעלה להם שכר ולפ״ז אסור לטחון ולאפות ברחיים ובתנור של אליל ור״ת פירש בטובה שמחזיק להם טובה אסור אבל באינו מחזיק להם טובה מותר אע״פ שנותן להם שכר כ״כ הטור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והרמב״ם כתב דבשכר גרע טפי ונראה דהכי קי״ל וכל שאסור בטובה אסור הן בנתינת שכר הן בהחזקת טובה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« וכתב רש״ל דהך שלא בטובה פירושו שכל העולם נהנין ממנה שלא בטובה אבל אם מוחלין ליחיד אסור דאדרבה נהנה מעובד כוכבים שמהנה אותו כדלקמן סימן קמ״ט גבי מכס עכ״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« כ׳ הש״ך משמע מדברי הט״ו שאפי׳ אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל וכן משמע בש״ס וברש״י דלא כהב״ח שמתיר אם הבית עצמו אינו נעבד רק שהעמידו בו עבודת כוכבים דלא נקרא מהנה לעבודת כוכבי׳ בבנין הכותל ואין דבריו נראין כלל » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק א)
« כ׳ הט״ז ונראה דאין להתיר אלא דרך מסייע לחוד שיהא בונה עמהם אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ״ע וכל זה להלכה אבל למעשה ודאי ראוי להחמיר ולהרחיק מהכיעור ודומה לו לאסור אף במסייע להם » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והש״ך כתב דבטובת דברים אם היה לאחרים חלק בהן מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
כניסה אחת בלבד על סימן זה, והיא מפנה אל שאלת השכר :
« עיין ב״ח ובש״ך סק״ד הטעם למה השמיטו הטור והמחבר הא דר׳ ירמיה בש״ס דאפילו שכר עבודת כוכבים עצמה מותר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ג ס״ק א)
המחבר כתב ״שלו מותר בהנאה״ ; הרמ״א משלים על פי הטור : חלק האליל אסור, וכשאי אפשר להכיר את אבניו הכל אסור. וכך לשון הטור :
« וחלקו מן העצים והאבנים אם מכירן מותרין ואם לאו הכל אסור ובאותם ד׳ אמות שהרחיק יעשה בהם דברים שלא תהנה מהם האליל ואם אינו רשאי ימלאנה קוצים » (טור יו״ד קמ״ג)
הגהה זו באה מן הר״ן, שהבית יוסף מביאו עם הסתייגותו : הירושלמי מפרש ״מחצה על מחצה״ כחלוקת האבנים ; הר״ן מוסיף שמכל מקום מותר למכור את חלקו ; והבית יוסף ״חוכך להחמיר״ — אבל הרמ״א נוקט את היתר המכירה :
« וכתב הר״ן אבל בירושלמי פירשו דמאי דאמרינן נדון מחצה על מחצה היינו לומר שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ומיהו ה״מ במכיר האבנים שכנגדו אבל כשאינו מכירו הכל אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
המחבר מדבר בכיפה בלבד ; הרמ״א, בשם הכל בו, מרחיב את היתר השכר לאליל עצמו. הש״ך (ס״ק ד) מראה שזו הגמרא עצמה (י״ט ע״ב), ואחריה הרא״ש, הר״ן, התוספות, הרמב״ם והרשב״א — והרמב״ם כותב זאת בפירוש :
« הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה שְׂכָרוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִיָּד. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַד שֶׁתִּגָּמֵר וּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן שֶׁגּוֹמְרָהּ אֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ה׳
זו ההגהה הכבדה שבסימן : הרמ״א מביא את ר״ת, שלדעתו אין איסור המרחץ והגנה אלא בחצר האליל עצמה, ומסיים ויש לסמוך על זה להקל. התוספות אומרים זאת על התנורים והריחיים שבזמנם :
« ועוד נראה לר״ת דמה שאנו אופין עתה בתנור של כומרים וטוחנין בריחים של מים שלהם ודאי ליכא למיחש דלא מיבעיא בשכר דשרי דאין אנו מחזיקין להם טובה אלא אפילו שלא בשכר נמי מותר כיון שאין התנור והריחים בבית העבודת כוכבים עצמו כמו הכא מרחץ של אפרודיטי » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
שתי הגהות תאומות, על פי הירושלמי והטור : מה שנופל לקופת המדינה מותר, אף אם המדינה מספקת אחר כך את הפולחן. והטור מבאר את המנגנון :
« וגבאין של אליל אסור ליתן להם ואם היו מעלין שכר למדינה אע״פ שגובין לאליל מותר ליתן להם פירוש שבני המדינה לוקחין לעצמן מה שגובין ומספיקין צרכי האליל מותר כיון שאם ירצו יקחו לעצמן כל מה שגבו ומה שנותנין לאליל כאילו נתנו מכיסן » (טור יו״ד קמ״ג)
במשפט אחד : כשם שאסור ליהנות מן האליל כך אסור לההנותו ; וכדי לדעת אם מהנים אותו, הסימן שואל תמיד אותה שאלה — למי הולך מה שאני עושה, או מה שאני משלם ?
| מה אומר הסימן | בלשונו | לזכור |
|---|---|---|
| הכותל המשותף שנפל | כונס לתוך שלו ובונה | לסגת ארבע אמות |
| הריווח שנשאר | ממלאו קוצים או צואה | שלא ירחיב בבית אלילים |
| הכותל המשותף | ידון מחצה למחצה | חלקו מותר ; בלא הכרה הכל אסור |
| הכיפה | אסור לבנות | תשמיש ישיר של האליל |
| השכר | שכרו מותר | המכוש האחרון אינו שווה פרוטה |
| הטרקלין והחצר | בונה הוא לכתחילה | מותר — אך הט״ז נמנע |
| הגנה והמרחץ | שלא בטובה מותר, בטובה אסור | לשלם או להחזיק טובה לכהנים |
| העובדים | מותר אפילו בטובה | המאמינים אינם האליל |
| מחוץ לחצר | יש לסמוך על זה להקל | פתחו של הרמ״א |
| חלילים, חנויות, מכס | כשנופל לכיס בני המדינה שרי | למדינה — כן ; לאליל — לא |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ג · ♥ תמכו בנו