נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ג (ו׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (ז׳ ס״ק), ט״ז (ו׳ ס״ק), באר היטב (ח׳ ס״ק), פתחי תשובה (א׳ ס״ק), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בגמרא :
עבודה זרה מ״ז ע״א–ע״ב (מי שהיה ביתו סמוך) · ט״ז ע״א וי״ט ע״ב (כיפה — אם בנה שכרו מותר) ·
נ״א ע״ב (גינה ומרחץ — בטובה ושלא בטובה) · י״ג ע״א (נהנה ומהנה)
רמב״ם הלכות עבודת כוכבים פרקים ז׳, ח׳ וט׳
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
📑 תוכן העניינים
שורש הסימן — נהנה ומהנה : איסור אחד, או שניים ?
מהנה בבנין הכותל — הב״ח כנגד הש״ך ב״הבית עצמו נעבד״ (סעיף א׳)
מחצה למחצה — המקום או האבנים : הבבלי, הירושלמי והר״ן (סעיף א׳)
תשמיש דתשמיש — בימוסיאות או דימוסיאות : רש״י והרמב״ם כנגד ר״י (סעיף ב׳)
שכרו מותר — הרי״ף כנגד הרמב״ם, הב״ח כנגד הרמ״א, והמכוש האחרון (סעיף ב׳)
בטובה — רש״י, ר״ת, הרמב״ם ; שתי הלשונות של אביי ; מדוע המחבר מחמיר (סעיף ג׳)
גבול הקולא — חצר האליל, ר״י, המרדכי, הב״ח ורש״ל (סעיף ג׳)
מכס ומדינה — היריד, החנויות וקופת המדינה : קושיית הט״ז והצ״ע של הר״ן (סעיפים ד׳–ו׳)
לעובדיה — הלבוש כנגד הש״ך (סעיף ג׳)
יסוד הסימן — למי הולך הממון
1. שורש הסימן — נהנה ומהנה : איסור אחד, או שניים ?
סימן קמ״ב · 142 אסר ליהנות מן האליל ; סימן קמ״ג · 143 אוסר
לההנותו. הטור כורך אותם ב״כשם ש…״ — אלא שב״כשם״ הזה גנוזה שאלה : האם איסור מהנה הוא תולדה של
איסור נהנה, או איסור העומד לעצמו ?
הגמרא קושרת את השניים בקל וחומר — ובמקרה שאין בו מפלט לא מזה ולא מזה
« וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מְעוּטָּרוֹת בְּפֵירוֹת נָמֵי אָסוּר, קַל וָחוֹמֶר: נֶהֱנֶה — אָסוּר, מְהַנֶּה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן » (עבודה זרה י״ג ע״א)
« יְהוּדִי שֶׁנִּמְצָא שָׁם מָה יַעֲשֶׂה? יַנִּיחַ — נִמְצָא נֶהֱנֶה, לֹא יַנִּיחַ — נִמְצָא מְהַנֶּה » (עבודה זרה י״ג ע״א)
והטור עושה מזה את פתיחת הסימן :
« כשם שאסור ליהנות מאליל כך אסור לההנותם לפיכך מי שביתו סמוך לאליל ונפל אסור לבנותו שמהנה לה לבנות לה כותל כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד׳ אמות ובונה » (טור יו״ד קמ״ג)
החקירה : מניין בא איסור מהנה ?(א) הוא נגזר מאיסור ההנאה — זהו
הקל וחומר של רבי יוחנן : אם לקבל מן האליל אסור, לתת לו לא כל שכן. לצד זה, האיסור נמדד כראשון : בהנאה
המתגלגלת. (ב) הוא תלוי במצוות איבוד האליל — המספק לו דבר ״רוצה בקיומו״, וזה עצמו
אסור, בלא תלות בשווי. הבית יוסף מביא דרך שנייה זו בשם הרמב״ן :
« כתב רבינו ירוחם בשם הרמב״ן כיון דאמרינן מצוה לבטל אליל ומשמשיה ורוצה בקיומן אסור נראה שאפי׳ בחנם שאם אמר לו שמור אליל אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
נפקא מינה לשמור אליל בחינם. לצד (א) אין כאן הנאה מתגלגלת, ואין איסור. לצד (ב) הרמב״ן
אוסר : השומר ״רוצה בקיומו״. והסימן כולו נוטה לצד (א) — ולפיכך ששת סעיפיו אינם שואלים לעולם מה אדם
רוצה, אלא לאן הולך מה שהוא נותן.
שלא לבנות ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ובאיזה אופן מותר ליהנות מעבודת כוכבים. ובו ו׳ סעיפים: מי שהיה ביתו סמוך לבית אלילים ונפל אסור לבנותו כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה ואותו הריוח ממלאו קוצים או צואה כדי שלא ירחיב בבית אלילים היה הכותל שלו ושל אלילים ידון מחצה למחצה שלו מותר בהנאה ושל אלילים (אסור ואם אינו מכיר) (טור) הכל אסור בהנאה אבניו ועציו ואפרו. (מיהו מותר למכור להם חלקו בכל מקום שהוא) (ר״ן פ׳ כל הצלמים):
רש״י על המשנה
« שהיה אחד מכותלי עבודת כוכבים והבית עצמו נעבד » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״א ד״ה מי שהיה)
ועל הגמרא, כשהיא מקשה שהכניסה ״מרווחת״ לאליל :
« ואנן תנן דאסור לבנות כותל להפסיק בינו ובין עבודת כוכבים לפי שבונהו לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״ב ד״ה והא בעי)
קושיית הב״ח רש״י כותב ״והבית עצמו נעבד״. וכי אין זה תנאי האיסור ? אם אין הבית נעבד אלא
שהעמידו בו אליל, בניין כותלו אינו ״מהנה לעבודת כוכבים״. הש״ך מצטט את הב״ח כלשונו :
« והב״ח כתב וז״ל ומפרש במשנה פרק כל הצלמים מי שהיה ביתו סמוך לאליל נראה שאם לא היה הבית עצמו נעבד אלא שהעמידו בו עבודת כוכבים לא היה נקרא מהנה לעבודת כוכבים בבנין הכותל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
תירוץ — הש״ך : רש״י אינו מדבר בתנאי האיסור אלא בטומאה
« משמע מדברי הט״ו שאפילו אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
« ומ״ש רש״י שהבית עצמו נעבד אין כוונתו כמו שהבין הב״ח אלא רצה לו׳ משום דקתני בסיפא אבניו ועציו ואפרה מטמאים כשרץ (פירש״י אינו מטמא במשא) ר׳ עקיבא אומר כנדה (מטמא במשא) ואי לא היה הבית עצמו נעבד אלא הוי משמשי אליל לא הוי אמר ר״ע כנדה » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
המשנה ממשיכה : ״אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ; רבי עקיבא אומר כנדה״. והרי רק אליל עצמו מטמא במשא,
ולא משמשיו — והגמרא אומרת זאת בפירוש לרבי עקיבא. רש״י הוצרך אפוא להניח שהבית נעבד כדי שסיפא של המשנה
תתיישב ; ואינו אומר דבר על תנאי איסור הבנייה.
ראיית הש״ך מרש״י ט״ז ע״א. רש״י מבאר את היתר הבימוסיאות ב״תשמיש דתשמיש״ :
« בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים … ומאי בימוס בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
נמצא שתשמיש ישיר של האליל אסור לבנות ; ובית שהאליל מועמד בו הוא תשמישו הישיר. וכך הופך הש״ך את
טענת הב״ח : דווקא מפני שהטרקלין מותר כתשמיש דתשמיש, כותל הבית שבו האליל אסור —
« ולא ירדתי לסוף דעתו דאדרבה משם ראיה דהא דוקא בטרקלין דהוי תשמיש דתשמיש שרי רש״י הא לאו הכי לא ואם כן למה יהא מותר לבנות כותל לבית שמעמידין בה עבודת כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
נפקא מינה בניין שאינו נעבד בעצמו, אלא שיש בו אליל. לב״ח מותר לבנות את הכותל המשותף ; לש״ך
אסור — והבאר היטב (ס״ק א) מכריע כש״ך : דברי הב״ח ״אין נראין כלל״.
3. מחצה למחצה — המקום, או האבנים ?
שני פירושים ל״ידון מחצה למחצה״
הבבלי, כפי שרש״י קוראו, מדבר במקום : מחצית הכותל שלו עולה לו לחשבון
ארבע האמות. הירושלמי, כפי שהר״ן מביאו, מדבר באבנים : הוא נוטל מחציתן.
רש״י — המקום עולה לחשבון, האבנים לא
« אותו חלק של עבודת כוכבים אינו עולה לו בכניסת ד׳ אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג׳ אמות לתוך שלו » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״ב ד״ה נידון)
« של אותו כותל מטמאין כשרץ אפילו חלקו לפי שאין ברירה » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״ב ד״ה אבניו)
הר״ן, דרך הבית יוסף — הירושלמי, והסתייגות
« וכתב הר״ן אבל בירושלמי פירשו דמאי דאמרינן נדון מחצה על מחצה היינו לומר שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ומיהו ה״מ במכיר האבנים שכנגדו אבל כשאינו מכירו הכל אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« ולי פשטא דמתניתין מוכחא כפירושו של רש״י ולפיכך אני חוכך להחמיר בהיתירו של הירושלמי אבל הרמב״ם כתבו בפ״ח » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
הר״ן נוקט מן הירושלמי שמחצית האבנים מותרת כשהוא מכירן, ומוסיף מדעתו שמכל מקום מותר למכור את חלקו.
הבית יוסף סבור שפשט המשנה כרש״י, ו״חוכך להחמיר״ — אך מציין שהרמב״ם העתיק את הירושלמי.
חקירה : מדוע כל האבנים אסורות לרש״י ?(א) משום שאין
ברירה : אי אפשר לומר למפרע ״אלו היו שלי״. (ב) משום שכל הכותל שימש את האליל, וחלקו
נבלע בו כתשמיש. לשון רש״י — ״אפילו חלקו לפי שאין ברירה״ — מכריעה לצד (א) : החיסרון הוא בזיהוי,
לא במעמד. ומכאן פתחו של הירושלמי : כשמכירים את האבנים, אין עוד מה להכריע.
נפקא מינה — והרמ״א מכריע בה הרמ״א נוטל את שניהם : מן הטור, ״ואם אינו מכיר — הכל אסור״ (הא
אם מכיר, חלקו מותר) ; ומן הר״ן, ״מותר למכור להם חלקו בכל מקום שהוא״. והש״ך (ס״ק ג) והבאר היטב (ס״ק ב)
מזכירים את חשבונו של רש״י למקום :
« וחלקו עולה לו שאם היה עביו של כותל ב׳ אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג׳ אמות לתוך שלו. רש״י והר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
אסור לבנות עם העובד כוכבים כיפה שמעמידים בה אלילים ואם עבר ובנה (אפי׳ עבודת כוכבים עצמה) (כל בו) שכרו מותר אבל בונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה:
המחבר מתיר לבנות את הטרקלין או החצר שבהם הכיפה. היתר זה נשען על
גרסה במשנה — בי״ת או דל״ת — ועל הקטגוריה שהיא מחייבת.
המשנה, ושתי הגרסאות
« אֲבָל בּוֹנִין עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעַ לְכִיפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה — אָסוּר לִבְנוֹת » (עבודה זרה ט״ז ע״א)
רש״י גורס בימוסיאות, ומבאר :
« בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים … ומאי בימוס בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
התוספות, בשם ר״י, גורסים דימוסיאות :
« לכך נראה לר״י כגירסת הערוך שפירש דימוסיאות בדל״ת והוא לשון מרחצאות » (תוספות עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
קושיית התוספות על רש״י בימוס אינו נקרא לעולם ״משמש למשמשיה״ : משנת מ״ז ע״ב מדברת ב״אבן
שחצבה תחילה לבימוס״, וגמרת נ״ג ע״ב אוסרת בימוסיאות של מלכים מפני שמעמידים עליהן את האליל — תשמיש
ישיר הוא. ואף אילו היה תשמיש דתשמיש :
« ועוד דנהי נמי שהוא משמש למשמשי עבודת כוכבים אמאי מותר לבנות עמהן וכי הוא סברא להתיר לבנות עמהן מקום שיקטירו עליו במחתה לעבודת כוכבים » (תוספות עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
הבית יוסף מבאר את הרמב״ם, והט״ז מסיק
« ונראה שטעמו משום דמפרש הא דתנן בונה עמהם במסיאות דהיינו טרקלין או חצר שבו אותה כיפה וכן פרש״י דבמסיאות היינו בימה שמקריב עליה זבחים דהוי׳ תשמיש׳ דתשמיש לאליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« כן פסק רש״י ורמב״ם במתניתין דקתני בונה עמהם בימוסיאות דהיינו מידי דהוה תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים והתוספות חולקים וגורסים בגמרא דימוסיאו׳ ופירושו מרחצאות וכ״פ הערוך והטור הביאו במסקנא אבל תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
רש״י והרמב״ם גורסים בי״ת : מה שבונים עמהם הוא תשמיש דתשמיש, ולפיכך מותר — ומכאן מוציא הרמב״ם את הטרקלין
והחצר. ר״י גורס דל״ת, מרחצאות : ואז אין המשנה מתירה דבר המשמש את האליל, אף מרחוק.
הט״ז, בשלושה שלבים. תחילה התמיהה :
« וע״כ תימה על הש״ע ורמ״א שלא חששו לפסוק לחומרא בפרט באיסור אליל שכ״פ מצינו שהחמירו בו טפי משאר איסורים והלא תראה בסוף סי׳ קל״ט שהחמירו למכור להם אפי׳ קלפי׳ ודיו ושאר חומרות ק״ו בן בנו של ק״ו הטרקלין השייך לכיפה של אליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
אחר כך צמצום פנימי בהיתר עצמו — המשנה אומרת ״בונה עמהם״, והרמב״ם שהעתיק המחבר פותח את הסעיף ב״עם
העובד כוכבים״ :
« ונ״ל עוד דאפי׳ לרש״י ורמב״ם אין היתר אלא דרך מסייע לחוד שהרי איתא במשנה בלשון זה בונה עמהם וכן הרמב״ם שהעתיק המחבר כאן כתב בריש הסעיף אסור לבנות עם העובדי כוכבים כו׳ ועלה קאמר אבל בונה כו׳ כלומר עמהם דוקא ומצינו כמה פעמים דמסייע אין בו ממש אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ״ע » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
ולבסוף ההנהגה :
« אבל למעשה ודאי ראוי לנו לפסוק כר״י שראה דברי רש״י וחלק עליהם ואליו תשמעון להרחיק מכיעור ודומה לו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
והט״ז מרחיב מן הכיפה אל החלונות (ס״ק ב). אם אין בונים את הכיפה, אף אין עושים חלונות לחדר
שהאליל מועמד בו ; וחשש איבה אינו מתיר כאן, שאפשר להשתמט :
« מכאן אסור לעשות חלונות לבית עבודת כוכבים דהיינו להחדר שהעבודת כוכבים בתוכו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
« ואין להתיר משום איבה דכבר כתבו התוספות פ״ק דעבודת כוכבים (דף י״ט) לענין תכשיטין של אליל דאיכא לאשתמוטי למימר דאסור לנו למיעבד תכשיטין לאליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
נפקא מינה קבלן הבונה לבדו אגף של בניין שיש בו הכיפה : אסור אף לרש״י ולרמב״ם, אומר
הט״ז. יחד עמהם : מותר למחבר, ואסור למעשה לט״ז — והבאר היטב (ס״ק ה) רושם מסקנה זו : ״לאסור אף במסייע להם״.
חקירה : מדוע שכר האליל עצמו מותר ? שתי טענות, ושתיהן נצרכות. (א) האליל נולד
במכוש האחרון, ומכוש זה אין בו שווה פרוטה. (ב)ישנה לשכירות מתחלה ועד
סוף — השכר נקנה קמעא קמעא, ונמצא שכל מה שקדם למכוש האחרון נשתלם על חפץ שעדיין לא היה אליל. בלא (ב)
היה השכר נקנה בבת אחת בסוף, על אליל גמור. וכך רש״י :
« הלכך שרי דשכירות שאר מכושות לא מיתסר דההוא לאו שכר עבודת כוכבים הוא » (רש״י עבודה זרה י״ט ע״ב ד״ה לית ביה)
קושיית התוספות אף פחות משווה פרוטה מדמי אליל אסור. נמצא שהמכוש האחרון שווה משהו,
ואותו משהו מעורב בשכר.
תירוץ — התוספות : בשביל מכוש זה לא היה העובד כוכבים פוחת כלום
« וי״ל כיון דבשביל מכוש זה האחרון לא היה העובד כוכבים נותן ממנו משכירותו פחות א״כ אין לו עליו שכר עבודת כוכבים כלל » (תוספות עבודה זרה י״ט ע״ב ד״ה מכוש)
הרי״ף, הטור והמחבר מדברים בכיפה בלבד
הרמב״ם כותב את ההיתר באליל עצמו ; הרי״ף, הטור והמחבר שותקים ממנו, ואינם מתירים
את השכר אלא בכיפה. הרמ״א, בשם הכל בו, משיב את הגמרא למקומה. הב״ח משיג על הרמ״א — והש״ך מגן על שניהם.
הרמב״ם, בפירוש
« הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה שְׂכָרוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִיָּד. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַד שֶׁתִּגָּמֵר וּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן שֶׁגּוֹמְרָהּ אֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ה׳
הש״ך : מה שהב״ח הקשה, ומדוע תירוצו אינו עומד
« משמע מדברי הט״ו דדוקא כיפה אבל עבודת כוכבי׳ עצמה שכרה אסור וכ״נ דעת הרי״ף ותמה הב״ח דבש״ס (בעבודת כוכבים דף י״ט ע״ב) אמרין דאפי׳ עבודת כוכבים עצמה שכרה מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« ומה שתירץ הב״ח הוא תמוה לחלוק על הש״ס בסברא ומכל שכן שהתוס׳ תרצו קושייתו » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
הש״ך מיישב את הרי״ף מן הירושלמי. בירושלמי חולק רבי מנא על רבי אליעזר בכיפה עצמה —
נמצא שרבי אליעזר דיבר אכן בכיפה, ואוקימתת רבי ירמיה (״לעבודה זרה עצמה״) אינה עומדת ; והרי״ף הולך כאן אחר
הירושלמי, שאין הבבלי חולק עליו אלא מפרשו :
« אכן נראה לי ליישב ברווח שדעת הרי״ף מדאמרינן בירושלמי הלכה ז׳ עבר ובנה רבי אליעזר אומר מותר אמר ר׳ מנא לא מסתברא כהדא סוברת דלא אסיר דהא חייד כל הדא כיפתא » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« פירוש לא מסתבר כסברא זו דלא אסר אלא אפילו עבר ובנה שכרו אסור שהרי הוא משמח בעבודת כוכבים כל זמן שהכיפה קיים » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
אבל הש״ך פוסק כרמ״א, ואומר זאת בלא כחל
« אבל הרא״ש והר״ן והתו׳ לשם פסקו כר׳ ירמיה וכ״פ הרמב״ם ספ״ז מהלכות עבודת כוכבים דין ה׳ והרשב״א בתה״א דף קל״ח ע״א וכן כ׳ הכלבו סימן צ״ז וזהו דעת הרב » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« ותימה גדולה על הב״ח שהשיג על הרב כי אדרבה תמהתי למה כתב דין זה בשם הכלבו הלא ש״ס ערוך הוא ומבואר בגדולי הפוסקים הנ״ל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
והוא סוגר את פתח הירושלמי שפתח לרי״ף :
« ול״ק מהירושלמי דאפשר דגם ר״א מיירי אפילו בעבודת כוכבים עצמה ורבי מנא פליג אפילו בכיפה ומסתברא לש״ס דילן דבכיפה פשיטא דשרי וליתא לדרבי מנא » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
הפתחי תשובה (ס״ק א) מפנה לס״ק זה ולשער המלך בשאלה שנותרה פתוחה : מדוע השמיטו הטור והמחבר את רבי
ירמיה ?
« עיין ב״ח ובש״ך סק״ד הטעם למה השמיטו הטור והמחבר הא דר׳ ירמיה בש״ס דאפילו שכר עבודת כוכבים עצמה מותר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ג ס״ק א)
תשובת הט״ז : העלימוהו בכוונה
« וכן כתבו כל הפוסקים רק הרי״ף והטור והש״ע לא הביאו להאי רבותא דאפילו אליל עצמה שרי השכר בדיעבד ונראה טעמם שלא רצו לגלות היתר זה כדי להרחיק את האדם מכיעור עבירה זו וכדרך שאמרו בפרק מי שהחשיך עוד אחרת אמרו ולא רצו לגלותה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
אין זו מחלוקת בפסק אלא בהוראה : ההיתר קיים, אך אין מפרסמים אותו, כדרך שהגמרא עצמה ״עוד אחרת אמרו
ולא רצו לגלותה״.
נפקא מינה אומן שעשה בשכר את חפץ הפולחן עצמו. לרי״ף כפי שהש״ך קוראו, שכרו אסור ; לרמב״ם,
לרמ״א, לש״ך ולט״ז — מותר, אך בלא שמורים כן מראש. שתי עמדות, עצה אחת : לא להיכנס לכך.
היה לאלילים גנה או מרחץ והטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות מהם שלא בטובה ואסור ליהנות מהם בטובה ואפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים ואם אין הטובה היוצאת מהם לכהנים אלא לעובדיה מותר ליהנות מהם אפילו בטובה אפילו הגנה והמרחץ לאלילים לבדה (כן משמע בטור לדעת רש״י): הגה וי״א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהני׳ אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה אבל כשאין עומדין לפניה אע״פ שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות ממנה אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה ויש לסמוך על זה להקל (טור בשם ר״ת ותוס׳ דף מ״ד ורא״ש ומרדכי בשם ר״ת):
6. בטובה — רש״י, ר״ת, הרמב״ם, ושתי הלשונות של אביי
רש״י (נ״א ע״ב) : לשלם שכר לכהנים. ר״ת (תוספות
מ״ד ע״ב, רא״ש) : להחזיק להם טובה, אף בלא תשלום. הרמב״ם והראב״ד (דרך הבית יוסף) : טובת
דברים, ״ובלבד שלא יתן שכר״.
רש״י — ורש״י כנגד רש״י
« שלא יעלו שכר לכומרים דאין הקדש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה נ״א ע״ב ד״ה נהנין)
אבל במ״ד ע״ב, על אותה משנה, רש״י כותב אחרת :
« שלא יחזיק טובה לכומרים ובהנאה לא מיתסר כדאמרינן לקמן אין הקדש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה שלא בטובה)
קושיות ר״ת על פירוש ״שכר״ הלשון תחילה : ״בשכר ושלא בשכר״ הוה ליה למימר. ועוד, אם התשלום
אסור מפני שהאליל מרוויח, מה יאמר מי שמתיר בי״ג ע״א מהנה ? ולבסוף, אם אחרים
שותפים בטובה, מה בכך — והלא האליל מרוויח כמקודם ?
« ולא נהירא לר״ת דלשון בטובה לא משמע הכי ואדרבה בשכר ושלא בשכר מיבעי ליה » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
תירוץ — ר״ת : בטובה שמחזיקים, לא בממון שנותנים
« פירש רש״י בטובה בשכר ולא נהירא לר״ת דא״כ בשכר ולא בשכר הוה ליה למימר » (רא״ש עבודה זרה פרק ד׳ סימן ב׳)
« ונראה שמותר לטחון ולאפות בתנור וריחים של כומרים שעושין בשכר ואין מחזיקין להן טובה. ועוד נראה דאפילו בשכר מותר כיון שאין התנור וריחים עומדים בחצר עבודת כוכבים » (רא״ש עבודה זרה פרק ד׳ סימן ב׳)
לפירוש זה, לטחון בריחיים של הכומר בשכר מותר : אין מחזיקים לו טובה.
הרמב״ם והראב״ד — טובת דברים. הבית יוסף מביא את הראב״ד, ומציין שהרמב״ם הולך אחריו :
« אבל הראב״ד ז״ל פי׳ בטובה ושלא בטובה טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברי׳ כדי שלא ימשך אחריהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה לָהּ מֶרְחָץ אוֹ גִּנָּה נֶהֱנִים בָּהֶם שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה וְאֵין נֶהֱנִים בָּהֶם בְּטוֹבָה. הָיָה לָהּ וְלַאֲחֵרִים נֶהֱנִין בָּהֶן אֲפִלּוּ בְּטוֹבַת כֹּהֲנֶיהָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן שָׂכָר » רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ז
חקירה : מדוע מחמיר המחבר במקום שהרמב״ם מקל ? המחבר אוסר ״אפילו יש לאחרים חלק בטובה עם
הכהנים״ ; הרמב״ם מתיר אז ״אפילו בטובת כהניה״. שני הסברים אפשריים. (א) מחלוקת
בלשונות : המחבר נוקט כלשון בתרא של אביי, הרמב״ם כלשון קמא. (ב) תולדה של פירוש
״בטובה״ : אם ממון הוא, האליל נהנה ממש ומחמירים ; אם דיבור הוא, האיסור מדרבנן ומקילים.
הבית יוסף נוקט (א), הש״ך נוקט (ב) — ומשלימים זה את זה
« ופסק הרמב״ם בפ״ז מהלכות ע״ז כלישנא קמא דשרי באיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהנים וכבר נתן הר״ן טעם למה פסק כן והרי״ף והרא״ש כתבו שתי הלשונות ולא הכריעו ומשמע דמסתמא ס״ל דהלכה כלישנא בתרא וכ״פ הר״ן ז״ל וכ״נ שהוא דעת רבינו » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« משמע דהיינו כהמפרשי׳ השכר וכ״כ עט״ז ולכך פסק לחומרא דאפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והרמב״ם פרק ז׳ דין י״ז לפי שמפרש בטובה בטובת דברים ובלבד שלא יתן שכר פסק לקולא דאם היה לה ולאחרים מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
הבית יוסף מבאר את בחירת המחבר בכלל הלשונות — הרי״ף והרא״ש הביאו שתיהן ולא הכריעו, והלכה כלשון אחרון. הש״ך
מבאר מדוע בחר כל אחד את לשונו : המחבר מפרש ״בטובה״ כלבוש, בשכר ; ושכר ממש אין מתירים על סמך לשון מסופקת.
הרמב״ם מפרש טובת דברים — איסור דרבנן — ומקל.
הר״ן, דרך הבית יוסף : הקושיה היסודית, ופירוש ״אמצעי״. אם פירות הגנה עומדים למכירה והאליל
מרוויח מהם, כיצד מתירים, והלא זבינא דרמי על אפיה הנאת מוכר היא ? הר״ן משיב ש״הטובה״
אינה אלא שכר טובת הנאה פורתא — ובעיקרו של דבר ״אין הקדש לאליל״. והוא מביא דרך אחרת, שהוא רואה בה ״דרך נכון
לפי גמרתנו״ :
« ואחרים פירשו דהאי טובת כהנים דאמרינן היינו כשהדמים נופלים לכיסן ולא לכיס של אליל כל כהאי גוונא לא מיתסר אלא מפני מראית העין ומשום הכי שרינן בשלה ושל אחרים וזה דרך נכון לפי גמרתנו » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
נפקא מינה — התנור והריחיים לרש״י (ולטור בעקבותיו) : אסור לטחון ולאפות שם, שהרי משלמים. לר״ת :
מותר, שאין מחזיקים טובה. והט״ז מכריע לרוחב — כל שאסור בטובה אסור הן בנתינת שכר הן בהחזקת טובה :
« והרמב״ם כתב דבשכר גרע טפי ונראה דהכי קי״ל וכל שאסור בטובה אסור הן בנתינת שכר הן בהחזקת טובה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
7. גבול הקולא — עד היכן מגיע פתחו של הרמ״א ?
ר״ת, דרך התוספות והטור — חצר האליל
« ועוד נראה לר״ת דמה שאנו אופין עתה בתנור של כומרים וטוחנין בריחים של מים שלהם ודאי ליכא למיחש דלא מיבעיא בשכר דשרי דאין אנו מחזיקין להם טובה אלא אפילו שלא בשכר נמי מותר כיון שאין התנור והריחים בבית העבודת כוכבים עצמו כמו הכא מרחץ של אפרודיטי » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
« ועוד פי׳ ר״ת ואפי׳ לרש״י אם אין הריחים והתנור עומדים בחצר אליל עצמה מותר » (טור יו״ד קמ״ג)
זהו הסעיף שהרמ״א מעמידו כ״יש אומרים״, ועליו הוא מסיים ״ויש לסמוך על זה להקל״.
קושיית ר״י, דרך הטור מדוע דווקא חצר ? אם הגנה נתונה לאליל ופירותיה משלמים למתעסקים
בצרכיו, אין המרחק משנה כלום ; ולהפך, גנה שקנו הכהנים מעצמם לא נאסרה מעולם :
« והר״י כתב לאו דוקא בגינה העומדת לפניה כדברי ר״ת אלא אפי׳ רחוק לה כיון שהגינה נתונה לאליל ונותנין פירותיה לשכר המתעסקים בצרכה דהיינו הכומרים אסור ליהנות ממנה בשכר אבל גנות שקנו הכומרים מאיליהן לא מצינו איסור ליהנות מהם » (טור יו״ד קמ״ג)
המרדכי בשם הראבי״ה מזיז את המבחן — לא עוד היכן הגנה, אלא אם הריווח היה מגיע לכהן
בלא ישראל זה :
« כתב המרדכי בשם אבי״ה דהא דאין נהנין בטובת הנאה כגון שלא היה בא לכהן שלה זה הריוח אלא ע״י זה אבל מה שאנו נותנים להם שכירות מקרקעות ולקנות פירות גנותיהם מותר שאם לא יקנה ישראל יש עכו״ם רבים שיקנו » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
וגבול זה הוא שנוקט הב״ח, ומביאים אותו הש״ך (ס״ק ז) והבאר היטב (ס״ק ח) :
« והב״ח פסק להחמיר היכא דלא היה מגיע זה הריוח לכומרים אם לא ע״י ישראל זה שנותנו אבל אם לא היה קונה פירות אלו או רוחץ במרחץ היו באים עובדי כוכבים וקונים פירות ורוחצים במרחץ מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ז)
הרשב״א בתשובה : המנהג מכריע
« והרשב״א בתשובה סי׳ קס״ג כתב שאלת חק הכהני׳ שנוטלים מעשר הבציר … תשובה בכל כי הני פוק חזי מאי עמא דבר וכבר נהגו הכל להעלות מס כהניה מקרקעות ולוקחין פירות וירקות מהן » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
ורבינו פרץ מבחין בין נכסי האליל לנכסי הכהנים :
« וה״ר פרץ כתב דדוקא גנה ומרחץ שהוא לשם אליל מיתסרא בטובת כהניה אבל דברים של כהנים עצמם שרי לשכור מהם א״נ מיירי כשהשכר לאליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
רש״ל מוסיף את הגבול ההפוך (ט״ז ס״ק ה). ״שלא בטובה״ מניח שכל העולם נהנים כך ; מחילה
ליחיד היא טובה שהאליל עושה לו :
« וכתב רש״ל דהך שלא בטובה פירושו שכל העולם נהנין ממנה שלא בטובה אבל אם מוחלין ליחיד אסור דאדרבה נהנה מעובד כוכבים שמהנה אותו כדלקמן סימן קמ״ט גבי מכס עכ״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
נפקא מינה קניית פירות של אחוזה הצמודה לבית פולחן, מחוץ לחצרו. לרמ״א : מותר. לב״ח (ש״ך ס״ק ז) :
מותר רק אם קונים אחרים היו נמצאים בלאו הכי. לרש״ל : לעולם לא במחיר של טובה אישית. שלושה גבולות המצטרפים —
וכך משתמשת בהם רמה 4.
חנויות של אלילים אסור לשכור מהם. (ואם נופל השכר למדינה והם קונים צרכיהם שרי) (טור והפוסקים מהירושלמי):
גבאים שנוטלים מכס לאלילים אסור ליתן להם: הגה וכן בכאן אינו אסור אלא כשנופל השכר לצרכי עבודת כוכבים עצמה אבל כשנופל לכיס בני המדינה אע״פ שהם קונים צרכי עבודת כוכבים שרי. (טור):
8. מכס ומדינה — היריד, החנויות וקופת המדינה
הירושלמי, כפי שמביאים אותו התוספות והרא״ש
« וגרס לקמן פרק רבי ישמעאל בירושלמי חלילין של עבודת כוכבים אסור לספוד בהן ואם היו מעלין שכר למדינה אע״ג שהן עושין לצורך עבודת כוכבים מותר לספוד בהן חנויות של עבודת כוכבים אסור לשכור מהם ואם היו מעלין שכר למדינה אע״ג שהן לצורך עבודת כוכבים מותר גנאין » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
« ובירושלמי דפירקין גרסינן וכן בתוספתא חלילין של עבודת כוכבים אסור לספוד בהן חנויות של עבודת כוכבים אסור לשכור מהן. ואם היו מעלין שכר למדינה מותר לשכור מהן אע״פ שהן עושין לצורך עבודת כוכבים. גבאין של עבודת כוכבים אסור ליתן להם: ואם היו מעלין שכר למדינה אע״פ שגובין לאלילים מותר ליתן להם » (רא״ש עבודה זרה פרק ד׳ סימן ב׳)
והבית יוסף מציין את מקורו :
« חלילין של אליל אסור לספוד בהן חנויות של אליל אסור לשכור מהם וכו׳ ירושלמי ותוספתא בפרק רבי ישמעאל » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
קושיה — היריד של י״ג ע״א שם נתינת המכס אסורה, והקונה מן התגר המשלמו כאילו נתנו :
« כָּאן — בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, דְּשָׁקְלִי מִיכְסָא מִינֵּיהּ » (עבודה זרה י״ג ע״א)
ומדוע כאן נעשים השכר והמכס מותרים משעה ש״נופלים למדינה״ ?
תירוץ — התוספות והרא״ש : מכס היריד מממן את האליל עצמו
« ולא דמי ליריד של עובדי כוכבים דאסרנא לעיל פ״ק (עבודה זרה דף יג.) אליבא דרבי יוחנן דאמר נהנה אסור מהנה לא כ״ש דהתם עושין מן המכס צרכי עבודת כוכבים אבל הכא אין עושין אלא הנאת הכומרים » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
« דהתם מיירי שהמכס הוא לצורך עבודת כוכבים ונויה ותקרובתה. אבל האידנא אינו אלא חוק הכומרים והנאתן ואין עושין מהן צרכי עבודת כוכבים » (רא״ש עבודה זרה פרק ד׳ סימן ב׳)
הטור חוזר על כך, והרמ״א חוקק זאת פעמיים בסימן : אסור ״לצרכי עבודת כוכבים עצמה״, מותר ״לכיס בני המדינה״.
קושיית הט״ז על תירוץ זה מה הוצרכו לחלק ? ביריד האליל מרוויח הרבה — נותנים לו מעות
בחינם ; וכאן קונים, והמוכר היה מוכר לעובד כוכבים. ההבדל גלוי בלא לדבר על ייעוד המכס :
« ולכאורה יש להקשות מאי קשיא ליה ממכס דהתם נהנה הרבה האליל מהישראל שנותן לו מעות בחנם משא״כ כאן כשקונ׳ ממנו דגם לעובד כוכבים היה יכול למכור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
תירוץ הט״ז — החילוק מוכרח בלאו הכי מסעיף ה׳
« יש לומר דבלאו הכי מוכח חילוק זה מההיא דסע״ה חנויות של אליל אסור לשכור ומזה קשה לר״ת אלא ע״כ צריך לחלק דהתם השכר לאליל עצמו ע״כ מתרץ גם גבי מכס כן דתרווייהו הם בירוש׳ » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
חנויות של סעיף ה׳ הן מקרה של קנייה (שוכרים), ואף על פי כן אסור : נמצא שטענת ״היה מוכר לאחר״ אינה
מספקת, ועל כורחנו יש לחלק לפי ייעוד הממון — לאליל, או לכהנים ולמדינה. ומשנתחדש חילוק זה בחנויות, הוא נוהג
גם במכס.
הצ״ע של הר״ן, ותשובת הטור שמכללא. הר״ן תמה על הירושלמי : אם הוא מתיר חלילים וחנויות ״כשמעלים
שכר למדינה אף על פי שעושים ממנו צרכי אליל״, הרי שאף ריווח ממשי של האליל היה מותר — והבית יוסף הסיק שאין
לסמוך על הירושלמי :
« ומ״מ לענין דינא אין לסמוך על הירושלמי דכיון דבגמרא דילן תרי לישני נינהו קי״ל כמאן דמתני לה אסיפא דלישנא בתרא הוא ואפי׳ שלה ושל אחרים בטובת כהניה אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
ואף על פי כן פוסק הרמ״א מן הירושלמי בסעיפים ה׳ ו־ו׳. התשובה בקריאת הטור : הממון אינו מגיע לאליל,
הוא מגיע למדינה, ״הלוקחת לעצמה מה שגובה״ ומספקת את האליל מכיסה שלה —
« חנויות של אליל אסור לשכור מהם ואם מעלה שכר למדינה מותר לשכור מהם פי׳ שמעלה השכר למדינה ובני המדינה מספיקים צרכי אליל כיון שאין השכר מיוחד לכו״ם » (טור יו״ד קמ״ג)
לקריאה זו אין כאן ריווח של האליל שיש להתירו : הישראל שילם למדינה, ותו לא. הצ״ע של הר״ן נסוב על קריאה אחרת
בירושלמי, שבה האליל עצמו מרוויח.
נפקא מינה שכר דירה המשולם לרשות ציבורית המקיימת אחר כך פולחן. לקריאת הר״ן היה הירושלמי מתיר
אף ריווח ישיר של האליל — ואי אפשר. לקריאת הטור והרמ״א מותר, מפני שריווח האליל בא מן הרשות ולא מן הישראל.
השאלה המעשית אפוא אחת לעולם : למי נמסר הממון ?
9. לעובדיה — הלבוש כנגד הש״ך
מי הם ״עובדיה״ ?
הלבוש מפרש : המשרתים שבגנה ובמרחץ. הש״ך, הט״ז והבאר היטב מפרשים :
המאמינים העובדים אותו אליל.
« ור״ל העובדי כוכבים העובדים אותה העבודת כוכבים וכן פרש״י והר״ן והוא פשוט ודלא כהעט״ז שפירש למשרתיה שבגנה ומרחץ » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
« פירוש ההמון עם שעובדים אותו האליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
ואין ההבדל קל : לפירוש הלבוש, ההיתר ״אפילו בטובה״ נסוב על עובדי האליל, ומקרבם לכהנים ; לפירוש הש״ך הוא
נסוב על המון המאמינים — והם הם שאביי מעמיד כנגד הכהנים.
10. יסוד הסימן — למי הולך הממון
כלל הסימן :
כשם שאסור ליהנות מן האליל כך אסור לההנותו ; ואין ״מהנה״ נמדד ברצונו של אדם אלא במקום
שאליו מגיע הממון או המעשה. לאליל עצמו — כותלו, כיפתו, נויו, תקרובתו — אסור,
ואף המסייע. לכהניו — אסור בטובה לדעת המחבר, ומחוץ לחצרו
יש לסמוך להקל לדעת הרמ״א. לעובדיו — מותר אפילו בטובה.
לקופת המדינה — שרי, שמה שנותנת לאליל מכיסה היא נותנת. ומה שכבר נעשה —
שכרו מותר, שאין האליל נולד אלא במכוש האחרון.
שלוש שורות לזכור.(1) איסור מהנה נמדד ביעד ולא בכוונה — זה מה שמפריד בין
הסימן לרמב״ן, וזה מה שעושה את ששת סעיפיו לשאלות של מסלול הממון. (2) השכר מותר מפני שהאליל
נולד במכוש האחרון והשכירות נקנית לפניו ; אלא שהרי״ף, הטור והמחבר העלימוהו, והט״ז מבאר מדוע.
(3) ב״בטובה״, הלשון של אביי שנוקטים תלויה במשמעות המילה — ממון או דיבור — והש״ך הוא שראה
זאת.
~ ~ ~ ~ ~ DAAT · הרב יוסף חיים סממה
תלמיד חכם · מעביר שיעורים בהלכה ובחסידות סימן קמ״ג · רמה 2 — למדן · שלא לבנות ביתו סמוך לבית עבודת כוכבים ובאיזה אופן מותר ליהנות מעבודת כוכבים daattorah.com