Six seifim. Siman 142 forbade benefiting from the idol; this one forbids providing benefit to it. A shared wall that collapses, a dome one does not build, a garden and a bathhouse whose income goes to the priests, flutes, shops, a tax — six situations and a single question
Structured review, psak tables, rapid memorisation
The source of the kal va-ḥomer, and the case in which one can escape neither side:
« וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מְעוּטָּרוֹת בְּפֵירוֹת נָמֵי אָסוּר, קַל וָחוֹמֶר: נֶהֱנֶה — אָסוּר, מְהַנֶּה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן » (עבודה זרה י״ג ע״א)
« יְהוּדִי שֶׁנִּמְצָא שָׁם מָה יַעֲשֶׂה? יַנִּיחַ — נִמְצָא נֶהֱנֶה, לֹא יַנִּיחַ — נִמְצָא מְהַנֶּה » (עבודה זרה י״ג ע״א)
The Tur makes it the first sentence of the siman:
« כשם שאסור ליהנות מאליל כך אסור לההנותם לפיכך מי שביתו סמוך לאליל ונפל אסור לבנותו שמהנה לה לבנות לה כותל כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד׳ אמות ובונה » (טור יו״ד קמ״ג)
And a second route, which the Beit Yosef brings in the name of the Ramban: the prohibition would rest on the mitzvah of destroying the idol, so that even guarding it for free would be forbidden. The siman never follows that route: it never asks what a person wants, but where what he gives ends up.
« כתב רבינו ירוחם בשם הרמב״ן כיון דאמרינן מצוה לבטל אליל ומשמשיה ורוצה בקיומן אסור נראה שאפי׳ בחנם שאם אמר לו שמור אליל אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
| The source | What it establishes | Consequence in the siman |
|---|---|---|
| The Gemara (עבודה זרה י״ג ע״א) | Benefiting is forbidden; providing all the more so | The wall, the dome, the tax — whatever reaches the idol |
| The Tur (opening of the siman) | “Just as it is forbidden to benefit… so to provide benefit” | The six seifim are one prohibition in different guises |
| Abbaye (עבודה זרה נ״א ע״ב) | בטובה = the priests’ favour; לאפוקי טובת עובדיה | Seif 3: priests forbidden, worshippers permitted |
| The Yerushalmi (Tur, Rosh, Tosafot) | What goes up to the town is not the idol’s | Seifim 5 and 6: the town treasury permits |
| Rabbah bar Ulla (עבודה זרה י״ט ע״ב) | The idol comes into being at the last hammer-blow | Seif 2: שכרו מותר after the fact |
| Clause of the seif | Who speaks | What follows |
|---|---|---|
| « מי שהיה ביתו סמוך לבית אלילים ונפל אסור לבנותו » (שו״ע יו״ד קמ״ג:א) | Mehaber | One does not rebuild the wall of a house adjoining a temple: that would benefit it |
| « כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה ואותו הריוח ממלאו קוצים או צואה כדי שלא ירחיב בבית אלילים » (שו״ע יו״ד קמ״ג:א) | Mehaber | He withdraws into his own ground — ד׳ אמות (Shach ס״ק ב) — and fills the space with thorns or refuse, so as not to enlarge the temple |
| « היה הכותל שלו ושל אלילים ידון מחצה למחצה שלו מותר בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ג:א) | Mehaber | A shared wall: judged half and half; his own half remains permitted for benefit |
| « הכל אסור בהנאה אבניו ועציו ואפרו » (שו״ע יו״ד קמ״ג:א) | Mehaber | The idol’s share is forbidden; if he cannot identify the stones (Rama, from the Tur), all of it is — stones, timber and dust |
| « מיהו מותר למכור להם חלקו בכל מקום שהוא » (שו״ע יו״ד קמ״ג:א) | Rama (Ran) | He may in any case sell them his share, wherever it lies |
| « אסור לבנות עם העובד כוכבים כיפה שמעמידים בה אלילים » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ב) | Mehaber | Forbidden to build with the non-Jew the dome in which the idol is set up |
| « ואם עבר ובנה » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ב) | Mehaber | If he transgressed and built — after the fact |
| « אפי׳ עבודת כוכבים עצמה » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ב) | Rama (Kol Bo) | … and even where it is the idol itself |
| « אבל בונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ב) | Mehaber | … his wage is permitted. But the hall or courtyard containing the dome he may build ab initio |
| « היה לאלילים גנה או מרחץ והטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות מהם שלא בטובה ואסור ליהנות מהם בטובה ואפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ג) | Mehaber | A garden or bathhouse of the idol whose income goes to the priests: permitted without a favour, forbidden with a favour — even if others share in it |
| « ואם אין הטובה היוצאת מהם לכהנים אלא לעובדיה מותר ליהנות מהם אפילו בטובה אפילו הגנה והמרחץ לאלילים לבדה » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ג) | Mehaber | If the income goes to the worshippers and not to the priests: permitted even with a favour, and even if the property belongs to the idol alone |
| « וי״א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהני׳ אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה אבל כשאין עומדין לפניה אע״פ שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות ממנה אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה ויש לסמוך על זה להקל » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ג) | Rama (Tur, R. Tam, Tosafot, Rosh, Mordechai) | Outside the idol’s courtyard the priests’ favour does not forbid — unless the favour goes to the idol itself; and one may rely on this |
| « חלילים של אלילים אסור לספוד בהם » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ד) | Mehaber | The idol’s flutes: forbidden to use them for a eulogy |
| « חנויות של אלילים אסור לשכור מהם » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ה) | Mehaber | The idol’s shops: forbidden to rent from them |
| « ואם נופל השכר למדינה והם קונים צרכיהם שרי » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ה) | Rama (Tur and the poskim, from the Yerushalmi) | … unless the rent falls to the town and it buys its own needs |
| « גבאים שנוטלים מכס לאלילים אסור ליתן להם » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ו) | Mehaber | Collectors who levy a tax for the idol: forbidden to give to them |
| « וכן בכאן אינו אסור אלא כשנופל השכר לצרכי עבודת כוכבים עצמה אבל כשנופל לכיס בני המדינה אע״פ שהם קונים צרכי עבודת כוכבים שרי » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ו) | Rama (Tur) | … forbidden only when the money goes to the idol’s needs; if it falls into the townspeople’s purse it is permitted, even though they buy the idol’s needs with it |
The withdrawal is four cubits, and the Shach recalls it because the Mehaber left it out:
« ד׳ אמות כן הוא במשנה וטור ופוסקים » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
And what does one put in the space left free? The Gemara objects that withdrawing “enlarges” the idol, and answers by making the space unusable:
« וְהָא קָא מַרְוַוח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: דְּעָבֵד לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
« דְּעָבֵד לֵיהּ לְתִינוֹקוֹת. אִי נָמֵי, דְּגָדַיר לֵיהּ בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
There remains the half of the wall. The Bavli, as Rashi reads it, speaks of space: his half counts towards the four cubits, but the stones are all forbidden, since one cannot say which were his.
« אותו חלק של עבודת כוכבים אינו עולה לו בכניסת ד׳ אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג׳ אמות לתוך שלו » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״ב ד״ה נידון)
« של אותו כותל מטמאין כשרץ אפילו חלקו לפי שאין ברירה » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״ב ד״ה אבניו)
The Yerushalmi, as the Ran reports it, speaks of the stones: he takes half of them, if he can identify them — and the Beit Yosef, who is reluctant to rely on this leniency, notes that the Rambam nonetheless copied it.
« וכתב הר״ן אבל בירושלמי פירשו דמאי דאמרינן נדון מחצה על מחצה היינו לומר שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ומיהו ה״מ במכיר האבנים שכנגדו אבל כשאינו מכירו הכל אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« ולי פשטא דמתניתין מוכחא כפירושו של רש״י ולפיכך אני חוכך להחמיר בהיתירו של הירושלמי אבל הרמב״ם כתבו בפ״ח » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
The Rama rules by taking both clauses: the Tur’s — if he cannot identify them, all is forbidden — and the Ran’s — he may sell his share. The Shach and the Ba’er Hetev recall Rashi’s reckoning for the space.
« וחלקו מן העצים והאבנים אם מכירן מותרין ואם לאו הכל אסור ובאותם ד׳ אמות שהרחיק יעשה בהם דברים שלא תהנה מהם האליל ואם אינו רשאי ימלאנה קוצים » (טור יו״ד קמ״ג)
« וחלקו עולה לו שאם היה עביו של כותל ב׳ אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג׳ אמות לתוך שלו. רש״י והר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
And an underlying question, developed at Level 2: must the house itself be worshipped for rebuilding its wall to be forbidden? The Bach thought so; the Shach and the Ba’er Hetev refute him.
« משמע מדברי הט״ו שאפילו אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
« כ׳ הש״ך משמע מדברי הט״ו שאפי׳ אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל וכן משמע בש״ס וברש״י דלא כהב״ח שמתיר אם הבית עצמו אינו נעבד רק שהעמידו בו עבודת כוכבים דלא נקרא מהנה לעבודת כוכבי׳ בבנין הכותל ואין דבריו נראין כלל » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק א)
The wall is not rebuilt; one withdraws four cubits and makes the space unusable. The half that is his counts towards the withdrawal; the stones are forbidden if he cannot identify them. And he may always sell them his share.
The mishnah permits building בימוסיאות with them and forbids the dome. Everything turns on the reading of the word — a ב or a ד — and on the category it entails.
« אֲבָל בּוֹנִין עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעַ לְכִיפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה — אָסוּר לִבְנוֹת » (עבודה זרה ט״ז ע״א)
Rashi reads בימוסיאות, a platform on which sacrifices are offered: an appurtenance of an appurtenance, therefore permitted. From this the Rambam, copied by the Mehaber, derives the permission of the hall and the courtyard.
« בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים … ומאי בימוס בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
Rabbenu Yitzhak reads דימוסיאות, bathhouses — and then the mishnah permits nothing that serves the idol, even at a distance.
« לכך נראה לר״י כגירסת הערוך שפירש דימוסיאות בדל״ת והוא לשון מרחצאות » (תוספות עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
The Taz is astonished that the Mehaber and the Rama did not rule stringently, restricts the permission to assistance alone, and concludes for practice:
« כן פסק רש״י ורמב״ם במתניתין דקתני בונה עמהם בימוסיאות דהיינו מידי דהוה תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים והתוספות חולקים וגורסים בגמרא דימוסיאו׳ ופירושו מרחצאות וכ״פ הערוך והטור הביאו במסקנא אבל תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« ונ״ל עוד דאפי׳ לרש״י ורמב״ם אין היתר אלא דרך מסייע לחוד שהרי איתא במשנה בלשון זה בונה עמהם וכן הרמב״ם שהעתיק המחבר כאן כתב בריש הסעיף אסור לבנות עם העובדי כוכבים כו׳ ועלה קאמר אבל בונה כו׳ כלומר עמהם דוקא ומצינו כמה פעמים דמסייע אין בו ממש אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ״ע » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« אבל למעשה ודאי ראוי לנו לפסוק כר״י שראה דברי רש״י וחלק עליהם ואליו תשמעון להרחיק מכיעור ודומה לו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
The Ba’er Hetev records that conclusion:
« כ׳ הט״ז ונראה דאין להתיר אלא דרך מסייע לחוד שיהא בונה עמהם אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ״ע וכל זה להלכה אבל למעשה ודאי ראוי להחמיר ולהרחיק מהכיעור ודומה לו לאסור אף במסייע להם » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
And the Taz extends the dome to the windows of the room in which the idol stands, with fear of hostility changing nothing here:
« מכאן אסור לעשות חלונות לבית עבודת כוכבים דהיינו להחדר שהעבודת כוכבים בתוכו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
« ואין להתיר משום איבה דכבר כתבו התוספות פ״ק דעבודת כוכבים (דף י״ט) לענין תכשיטין של אליל דאיכא לאשתמוטי למימר דאסור לנו למיעבד תכשיטין לאליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
There remains the wage. The idol comes into being only at the last hammer-blow, which is not worth a perutah, and the wage is acquired throughout:
« אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. עֲבוֹדָה זָרָה מַאן קָא גָרֵים לַהּ? גְּמַר מְלָאכָה, וְאֵימַת הָוְיָא גְּמַר מְלָאכָה? בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. מַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן לֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. אַלְמָא קָסָבַר, יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף » (עבודה זרה י״ט ע״ב)
« הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה שְׂכָרוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִיָּד. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַד שֶׁתִּגָּמֵר וּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן שֶׁגּוֹמְרָהּ אֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ה׳)
The Rambam states it as law; the Rif, the Tur and the Mehaber write it only for the dome, and it is the Rama who restores the Gemara in the name of the Kol Bo. The Shach vindicates both, then rules like the Rama; the Taz explains the silence of the earlier authorities; the Pitḥei Teshuva refers to the question that remains open.
« משמע מדברי הט״ו דדוקא כיפה אבל עבודת כוכבי׳ עצמה שכרה אסור וכ״נ דעת הרי״ף ותמה הב״ח דבש״ס (בעבודת כוכבים דף י״ט ע״ב) אמרין דאפי׳ עבודת כוכבים עצמה שכרה מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« אבל הרא״ש והר״ן והתו׳ לשם פסקו כר׳ ירמיה וכ״פ הרמב״ם ספ״ז מהלכות עבודת כוכבים דין ה׳ והרשב״א בתה״א דף קל״ח ע״א וכן כ׳ הכלבו סימן צ״ז וזהו דעת הרב » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« וכן כתבו כל הפוסקים רק הרי״ף והטור והש״ע לא הביאו להאי רבותא דאפילו אליל עצמה שרי השכר בדיעבד ונראה טעמם שלא רצו לגלות היתר זה כדי להרחיק את האדם מכיעור עבירה זו וכדרך שאמרו בפרק מי שהחשיך עוד אחרת אמרו ולא רצו לגלותה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
« עיין ב״ח ובש״ך סק״ד הטעם למה השמיטו הטור והמחבר הא דר׳ ירמיה בש״ס דאפילו שכר עבודת כוכבים עצמה מותר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ג ס״ק א)
Ab initio: the dome, never; windows for the idol’s room, never; the hall and the courtyard are permitted by the Mehaber but the Taz advises keeping away, and building alone is forbidden according to all. After the fact: the wage is permitted — for the dome according to all, and for the idol itself according to the Rama, the Shach and the Taz.
The word בטובה governs the whole of seif 3, and it is read in three ways.
| Who | What בטובה means | What becomes permitted |
|---|---|---|
| Rashi (נ״א ע״ב) | Paying a wage to the priests | Nothing: grinding and baking at the priests’ mill and oven is forbidden |
| Rabbenu Tam (Tosafot מ״ד ע״ב, Rosh, Tur) | Owing them a favour, even without paying | Paying is permitted, if one owes them nothing — and above all outside the idol’s courtyard |
| The Raavad and the Rambam (Beit Yosef) | Verbal gratitude, “provided he does not pay a wage” | The prohibition becomes rabbinic, hence the Rambam’s leniency when others share |
First the mishnah and Abbaye — and the Mehaber takes Abbaye’s second version, hence his stringency “even if others have a share”:
« אָמַר אַבָּיֵי: בְּטוֹבָה — בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה — שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, לְאַפּוֹקֵי טוֹבַת עוֹבְדֶיהָ דִּשְׁרֵי » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא — הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים, נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה. אָמַר אַבָּיֵי: בְּטוֹבָה — בְּטוֹבַת אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה — שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין. מַאן דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא — כׇּל שֶׁכֵּן אַרֵישָׁא, וּמַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא — אֲבָל אַסֵּיפָא, כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲחֵרִים בַּהֲדַהּ, אֲפִילּוּ בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין נָמֵי שַׁפִּיר דָּמֵי » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« שלא יעלו שכר לכומרים דאין הקדש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה נ״א ע״ב ד״ה נהנין)
« ולא נהירא לר״ת דלשון בטובה לא משמע הכי ואדרבה בשכר ושלא בשכר מיבעי ליה » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
« אבל הראב״ד ז״ל פי׳ בטובה ושלא בטובה טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברי׳ כדי שלא ימשך אחריהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה לָהּ מֶרְחָץ אוֹ גִּנָּה נֶהֱנִים בָּהֶם שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה וְאֵין נֶהֱנִים בָּהֶם בְּטוֹבָה. הָיָה לָהּ וְלַאֲחֵרִים נֶהֱנִין בָּהֶן אֲפִלּוּ בְּטוֹבַת כֹּהֲנֶיהָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן שָׂכָר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ז)
« ופסק הרמב״ם בפ״ז מהלכות ע״ז כלישנא קמא דשרי באיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהנים וכבר נתן הר״ן טעם למה פסק כן והרי״ף והרא״ש כתבו שתי הלשונות ולא הכריעו ומשמע דמסתמא ס״ל דהלכה כלישנא בתרא וכ״פ הר״ן ז״ל וכ״נ שהוא דעת רבינו » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
The Shach explains why each chose his version: the Mehaber reads a wage, and one does not permit an actual payment on a doubtful reading; the Rambam reads words, a rabbinic prohibition, and goes to leniency.
« משמע דהיינו כהמפרשי׳ השכר וכ״כ עט״ז ולכך פסק לחומרא דאפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והרמב״ם פרק ז׳ דין י״ז לפי שמפרש בטובה בטובת דברים ובלבד שלא יתן שכר פסק לקולא דאם היה לה ולאחרים מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והש״ך כתב דבטובת דברים אם היה לאחרים חלק בהן מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
And the Taz broadens the prohibition instead of choosing: whatever is forbidden with a favour is forbidden both by paying and by owing a favour.
« והרמב״ם כתב דבשכר גרע טפי ונראה דהכי קי״ל וכל שאסור בטובה אסור הן בנתינת שכר הן בהחזקת טובה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
Then comes the Rama’s opening, drawn from Rabbenu Tam through the Tur: outside the idol’s courtyard it is permitted.
« ועוד פי׳ ר״ת ואפי׳ לרש״י אם אין הריחים והתנור עומדים בחצר אליל עצמה מותר » (טור יו״ד קמ״ג)
« וי״א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהני׳ אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה אבל כשאין עומדין לפניה אע״פ שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות ממנה אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה ויש לסמוך על זה להקל » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ג)
Three limits tighten it. Rabbenu Yitzhak: distance is not the criterion, the destination of the income is. The Mordechai in the name of the Ravyah, then the Bach: only if other buyers would have come anyway. The Maharshal: never a personal preferential price.
« והר״י כתב לאו דוקא בגינה העומדת לפניה כדברי ר״ת אלא אפי׳ רחוק לה כיון שהגינה נתונה לאליל ונותנין פירותיה לשכר המתעסקים בצרכה דהיינו הכומרים אסור ליהנות ממנה בשכר אבל גנות שקנו הכומרים מאיליהן לא מצינו איסור ליהנות מהם » (טור יו״ד קמ״ג)
« כתב המרדכי בשם אבי״ה דהא דאין נהנין בטובת הנאה כגון שלא היה בא לכהן שלה זה הריוח אלא ע״י זה אבל מה שאנו נותנים להם שכירות מקרקעות ולקנות פירות גנותיהם מותר שאם לא יקנה ישראל יש עכו״ם רבים שיקנו » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« והב״ח פסק להחמיר היכא דלא היה מגיע זה הריוח לכומרים אם לא ע״י ישראל זה שנותנו אבל אם לא היה קונה פירות אלו או רוחץ במרחץ היו באים עובדי כוכבים וקונים פירות ורוחצים במרחץ מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ז)
« וכתב רש״ל דהך שלא בטובה פירושו שכל העולם נהנין ממנה שלא בטובה אבל אם מוחלין ליחיד אסור דאדרבה נהנה מעובד כוכבים שמהנה אותו כדלקמן סימן קמ״ט גבי מכס עכ״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
Finally לעובדיה: the Shach and the Taz read “the mass of the faithful who worship it”, against the Levush who read “the servants of the garden and the bathhouse”.
« ור״ל העובדי כוכבים העובדים אותה העבודת כוכבים וכן פרש״י והר״ן והוא פשוט ודלא כהעט״ז שפירש למשרתיה שבגנה ומרחץ » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
« פירוש ההמון עם שעובדים אותו האליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
To the priests: forbidden with a favour according to the Mehaber; permitted outside the idol’s courtyard according to the Rama, on whom one may rely, unless the favour goes to the idol itself. To the worshippers: permitted, even with a favour. And the Bach tightens it: only if the profit would have reached the priests without this Jew.
The last three seifim come from a single Yerushalmi, which the Beit Yosef locates:
« חלילין של אליל אסור לספוד בהן חנויות של אליל אסור לשכור מהם וכו׳ ירושלמי ותוספתא בפרק רבי ישמעאל » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
And the Tur gives the reading that permits: the money does not reach the idol, it reaches the town, and the town then provides from its own purse.
« חנויות של אליל אסור לשכור מהם ואם מעלה שכר למדינה מותר לשכור מהם פי׳ שמעלה השכר למדינה ובני המדינה מספיקים צרכי אליל כיון שאין השכר מיוחד לכו״ם » (טור יו״ד קמ״ג)
« וגבאין של אליל אסור ליתן להם ואם היו מעלין שכר למדינה אע״פ שגובין לאליל מותר ליתן להם פירוש שבני המדינה לוקחין לעצמן מה שגובין ומספיקין צרכי האליל מותר כיון שאם ירצו יקחו לעצמן כל מה שגבו ומה שנותנין לאליל כאילו נתנו מכיסן » (טור יו״ד קמ״ג)
A difficulty remains, and the Taz raises it: at the fair of עבודה זרה י״ג ע״א the tax is forbidden, and one who buys from the merchant on whom it is levied is as though he gave it.
« כָּאן — בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, דְּשָׁקְלִי מִיכְסָא מִינֵּיהּ » (עבודה זרה י״ג ע״א)
Tosafot and the Rosh distinguish: there the tax funds the idol itself, here it only benefits the priests.
« ולא דמי ליריד של עובדי כוכבים דאסרנא לעיל פ״ק (עבודה זרה דף יג.) אליבא דרבי יוחנן דאמר נהנה אסור מהנה לא כ״ש דהתם עושין מן המכס צרכי עבודת כוכבים אבל הכא אין עושין אלא הנאת הכומרים » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
« דהתם מיירי שהמכס הוא לצורך עבודת כוכבים ונויה ותקרובתה. אבל האידנא אינו אלא חוק הכומרים והנאתן ואין עושין מהן צרכי עבודת כוכבים » (רא״ש עבודה זרה פרק ד׳ סימן ב׳)
The Taz objects that the distinction looked unnecessary — at the fair one gives for nothing, here one buys — and then shows that it is forced upon us anyway, by the shops of seif 5:
« ולכאורה יש להקשות מאי קשיא ליה ממכס דהתם נהנה הרבה האליל מהישראל שנותן לו מעות בחנם משא״כ כאן כשקונ׳ ממנו דגם לעובד כוכבים היה יכול למכור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« יש לומר דבלאו הכי מוכח חילוק זה מההיא דסע״ה חנויות של אליל אסור לשכור ומזה קשה לר״ת אלא ע״כ צריך לחלק דהתם השכר לאליל עצמו ע״כ מתרץ גם גבי מכס כן דתרווייהו הם בירוש׳ » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
The question is never “does this rent serve a cult?” but “to whom did I hand it?”. Handed to the idol or to its needs: forbidden. Handed to a common treasury which then provides as it pleases: permitted — this is the Rama, twice, in seifim 5 and 6.
| Seif | In one line |
|---|---|
| 1 | One does not rebuild the wall of a house adjoining a temple: he withdraws into his own ground (ד׳ אמות) and makes the space unusable; a shared wall is judged half and half, his share permitted, the stones forbidden if he cannot identify them — but he may sell them his share. |
| 2 | One does not build the dome in which the idol is set up with them; and if he built — even the idol itself, says the Rama — his wage is permitted; the hall and the courtyard containing the dome may be built ab initio. |
| 3 | A garden or bathhouse of the idol: without a favour, permitted; with the priests’ favour, forbidden, even if others share; if the income goes to the worshippers, permitted even with a favour. The Rama: outside the idol’s courtyard one may rely on the lenient view. |
| 4 | The idol’s flutes: one does not use them for a eulogy. |
| 5 | The idol’s shops: one does not rent from them — unless the rent falls to the town. |
| 6 | The collectors of the idol’s tax: one does not give to them — unless the money falls into the townspeople’s purse. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman קמ״ג · ♥ Support