ששה סעיפים. סימן קמ״ב · 142 אסר ליהנות מן האליל ; סימן זה אוסר לההנותו. כותל משותף שנפל, כיפה שאין בונים, גנה ומרחץ שריווחם לכהנים, חלילים, חנויות, ומכס — שש מציאויות ושאלה אחת
חזרה מסודרת, טבלאות פסק, וזכירה מהירה
מקור הקל וחומר, והמקרה שאין ממנו מפלט לא לכאן ולא לכאן :
« וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ מְעוּטָּרוֹת בְּפֵירוֹת נָמֵי אָסוּר, קַל וָחוֹמֶר: נֶהֱנֶה — אָסוּר, מְהַנֶּה — לֹא כׇּל שֶׁכֵּן » (עבודה זרה י״ג ע״א)
« יְהוּדִי שֶׁנִּמְצָא שָׁם מָה יַעֲשֶׂה? יַנִּיחַ — נִמְצָא נֶהֱנֶה, לֹא יַנִּיחַ — נִמְצָא מְהַנֶּה » (עבודה זרה י״ג ע״א)
והטור עושה מזה את משפטו הראשון של הסימן :
« כשם שאסור ליהנות מאליל כך אסור לההנותם לפיכך מי שביתו סמוך לאליל ונפל אסור לבנותו שמהנה לה לבנות לה כותל כיצד יעשה כונס לתוך שלו ד׳ אמות ובונה » (טור יו״ד קמ״ג)
ודרך שנייה, שהביא הבית יוסף בשם הרמב״ן : שהאיסור תלוי במצוה לבטל את האליל, ואם כן אף שמירה בחינם אסורה. הסימן אינו הולך בדרך זו : אין הוא שואל מה אדם רוצה, אלא לאן הולך מה שהוא נותן.
« כתב רבינו ירוחם בשם הרמב״ן כיון דאמרינן מצוה לבטל אליל ומשמשיה ורוצה בקיומן אסור נראה שאפי׳ בחנם שאם אמר לו שמור אליל אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
| המקור | מה שהוא קובע | התוצאה בסימן |
|---|---|---|
| הגמרא (עבודה זרה י״ג ע״א) | נהנה אסור, מהנה לא כל שכן | הכותל, הכיפה, המכס — כל המגיע לאליל |
| הטור (פתיחת הסימן) | ״כשם שאסור ליהנות… כך אסור לההנותם״ | ששת הסעיפים איסור אחד הם, בפנים שונות |
| אביי (עבודה זרה נ״א ע״ב) | בטובה — בטובת כומרין ; לאפוקי טובת עובדיה | סעיף ג׳ : לכהנים אסור, לעובדים מותר |
| הירושלמי (טור, רא״ש, תוספות) | מה שמעלין למדינה אינו של האליל | סעיפים ה׳ ו־ו׳ : קופת המדינה מתירה |
| רבה בר עולא (עבודה זרה י״ט ע״ב) | אין האליל נוצר אלא במכוש האחרון | סעיף ב׳ : שכרו מותר בדיעבד |
| לשון הסעיף | מי אומר | מה שיוצא מזה |
|---|---|---|
| « מי שהיה ביתו סמוך לבית אלילים ונפל אסור לבנותו » (שו״ע יו״ד קמ״ג:א) | מחבר | אין בונים כותל לבית הסמוך לבית אליל : הרי זה מהנה אותו |
| « כיצד יעשה כונס לתוך שלו ובונה ואותו הריוח ממלאו קוצים או צואה כדי שלא ירחיב בבית אלילים » (שו״ע יו״ד קמ״ג:א) | מחבר | כונס לתוך שלו — ד׳ אמות (ש״ך ס״ק ב) — וממלא את הריווח קוצים או צואה, שלא ירחיב לבית האליל |
| « היה הכותל שלו ושל אלילים ידון מחצה למחצה שלו מותר בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ג:א) | מחבר | כותל משותף : נידון מחצה למחצה ; חלקו שלו מותר בהנאה |
| « הכל אסור בהנאה אבניו ועציו ואפרו » (שו״ע יו״ד קמ״ג:א) | מחבר | חלק האליל אסור ; ואם אינו מכיר את האבנים (רמ״א, מן הטור) — הכל אסור : אבניו, עציו ואפרו |
| « מיהו מותר למכור להם חלקו בכל מקום שהוא » (שו״ע יו״ד קמ״ג:א) | רמ״א (ר״ן) | ומכל מקום מותר למכור להם את חלקו בכל מקום שהוא |
| « אסור לבנות עם העובד כוכבים כיפה שמעמידים בה אלילים » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ב) | מחבר | אסור לבנות עם העובד כוכבים את הכיפה שמעמידים בה אליל |
| « ואם עבר ובנה » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ב) | מחבר | ואם עבר ובנה — בדיעבד |
| « אפי׳ עבודת כוכבים עצמה » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ב) | רמ״א (כל בו) | … ואפילו בעבודת כוכבים עצמה |
| « אבל בונה הוא לכתחילה הטרקלין או החצר שיש בה אותה הכיפה » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ב) | מחבר | … שכרו מותר. אבל הטרקלין או החצר שבהם הכיפה — בונה לכתחילה |
| « היה לאלילים גנה או מרחץ והטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות מהם שלא בטובה ואסור ליהנות מהם בטובה ואפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ג) | מחבר | גנה או מרחץ של אליל שריווחם לכהנים : שלא בטובה מותר, בטובה אסור — ואף שיש לאחרים חלק |
| « ואם אין הטובה היוצאת מהם לכהנים אלא לעובדיה מותר ליהנות מהם אפילו בטובה אפילו הגנה והמרחץ לאלילים לבדה » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ג) | מחבר | ואם הריווח לעובדיה ולא לכהנים : מותר אף בטובה, ואף שהגנה והמרחץ לאליל לבדה |
| « וי״א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהני׳ אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה אבל כשאין עומדין לפניה אע״פ שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות ממנה אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה ויש לסמוך על זה להקל » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ג) | רמ״א (טור, ר״ת, תוספות, רא״ש, מרדכי) | מחוץ לחצר האליל אין טובת הכהנים אוסרת — אלא אם כן הטובה לאליל עצמו ; ויש לסמוך על זה להקל |
| « חלילים של אלילים אסור לספוד בהם » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ד) | מחבר | חלילים של אליל : אסור לספוד בהם |
| « חנויות של אלילים אסור לשכור מהם » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ה) | מחבר | חנויות של אליל : אסור לשכור מהם |
| « ואם נופל השכר למדינה והם קונים צרכיהם שרי » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ה) | רמ״א (טור והפוסקים, מהירושלמי) | … אלא אם כן נופל השכר למדינה והם קונים צרכיהם |
| « גבאים שנוטלים מכס לאלילים אסור ליתן להם » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ו) | מחבר | גבאים הנוטלים מכס לאליל : אסור ליתן להם |
| « וכן בכאן אינו אסור אלא כשנופל השכר לצרכי עבודת כוכבים עצמה אבל כשנופל לכיס בני המדינה אע״פ שהם קונים צרכי עבודת כוכבים שרי » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ו) | רמ״א (טור) | … ואינו אסור אלא כשהשכר לצרכי האליל ; נפל לכיס בני המדינה — מותר, ואף שהם קונים בו צרכי האליל |
הכניסה היא ארבע אמות, והש״ך מזכיר זאת לפי שהמחבר השמיטו :
« ד׳ אמות כן הוא במשנה וטור ופוסקים » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
ומה נותנים בריווח שנשאר ? הגמרא מקשה שהכניסה ״מרווחת״ לאליל, ומשיבה בעשייתו בלתי־שמיש :
« וְהָא קָא מַרְוַוח לַעֲבוֹדָה זָרָה! אָמַר רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא: דְּעָבֵד לֵיהּ בֵּית הַכִּסֵּא » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
« דְּעָבֵד לֵיהּ לְתִינוֹקוֹת. אִי נָמֵי, דְּגָדַיר לֵיהּ בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
נשאר חצי הכותל. הבבלי, כפי שרש״י קורא אותו, מדבר במקום : חציו שלו עולה לו בכניסת ארבע האמות, אך האבנים כולן אסורות, שאין ברירה לומר אילו היו שלו.
« אותו חלק של עבודת כוכבים אינו עולה לו בכניסת ד׳ אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עביו שתי אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג׳ אמות לתוך שלו » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״ב ד״ה נידון)
« של אותו כותל מטמאין כשרץ אפילו חלקו לפי שאין ברירה » (רש״י עבודה זרה מ״ז ע״ב ד״ה אבניו)
הירושלמי, כפי שהר״ן מביאו, מדבר באבנים : נוטל מחצה, אם מכירן — והבית יוסף, החוכך להחמיר בהיתר זה, מעיר שהרמב״ם העתיקו.
« וכתב הר״ן אבל בירושלמי פירשו דמאי דאמרינן נדון מחצה על מחצה היינו לומר שחצי הכותל מותר ונוטל מחצה בעצים ובאבנים ומיהו ה״מ במכיר האבנים שכנגדו אבל כשאינו מכירו הכל אסור דאין ברירה ומיהו מסתברא דמותר למכור לו חלקו בכל מקום שהוא » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« ולי פשטא דמתניתין מוכחא כפירושו של רש״י ולפיכך אני חוכך להחמיר בהיתירו של הירושלמי אבל הרמב״ם כתבו בפ״ח » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
הרמ״א פוסק בנוטלו את שתי הלשונות : של הטור — אם אינו מכיר, הכל אסור — ושל הר״ן — מותר למכור להם חלקו. הש״ך והבאר היטב מזכירים את חשבון רש״י למקום.
« וחלקו מן העצים והאבנים אם מכירן מותרין ואם לאו הכל אסור ובאותם ד׳ אמות שהרחיק יעשה בהם דברים שלא תהנה מהם האליל ואם אינו רשאי ימלאנה קוצים » (טור יו״ד קמ״ג)
« וחלקו עולה לו שאם היה עביו של כותל ב׳ אמות מונה האמה שלו וכונס עוד ג׳ אמות לתוך שלו. רש״י והר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
ושאלה שברמה ב׳ מתפרשת : האם צריך שהבית עצמו יהיה נעבד כדי שבניין כותלו ייאסר ? כך סבר הב״ח ; והש״ך והבאר היטב דוחים אותו.
« משמע מדברי הט״ו שאפילו אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק א)
« כ׳ הש״ך משמע מדברי הט״ו שאפי׳ אין הבית עצמו נעבד אסור לבנות כותל להבית כיון שמהנה לאליל וכן משמע בש״ס וברש״י דלא כהב״ח שמתיר אם הבית עצמו אינו נעבד רק שהעמידו בו עבודת כוכבים דלא נקרא מהנה לעבודת כוכבי׳ בבנין הכותל ואין דבריו נראין כלל » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק א)
הכותל אינו נבנה ; כונס ארבע אמות ועושה את הריווח בלתי־שמיש. חציו שלו עולה לו בכניסה ; האבנים אסורות אם אינו מכירן. ולעולם מותר לו למכור להם את חלקו.
המשנה מתירה לבנות עמהם בימוסיאות ואוסרת את הכיפה. הכל תלוי בגירסת המילה — ב או ד — ובקטגוריה שהיא מחייבת.
« אֲבָל בּוֹנִין עִמָּהֶם בִּימוֹסְיָאוֹת וּבֵית מֶרְחֲצָאוֹת. הִגִּיעַ לְכִיפָּה שֶׁמַּעֲמִידִין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה — אָסוּר לִבְנוֹת » (עבודה זרה ט״ז ע״א)
רש״י גורס בימוסיאות, בימה שמקריבים עליה : תשמיש דתשמיש, ולכן מותר. מכאן הוציא הרמב״ם, שהעתיקו המחבר, את היתר הטרקלין והחצר.
« בנין שאינו לצורך עבודת כוכבים … ומאי בימוס בימה של אבן אחת ומקריב זבחים דהוי תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
רבנו יצחק גורס דימוסיאות, מרחצאות — ואז אין המשנה מתירה דבר המשמש לאליל, אף מרחוק.
« לכך נראה לר״י כגירסת הערוך שפירש דימוסיאות בדל״ת והוא לשון מרחצאות » (תוספות עבודה זרה ט״ז ע״א ד״ה בימוסיאות)
הט״ז תמה על המחבר והרמ״א שלא פסקו לחומרא, מצמצם את ההיתר לסיוע בלבד, ומסיק למעשה :
« כן פסק רש״י ורמב״ם במתניתין דקתני בונה עמהם בימוסיאות דהיינו מידי דהוה תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים והתוספות חולקים וגורסים בגמרא דימוסיאו׳ ופירושו מרחצאות וכ״פ הערוך והטור הביאו במסקנא אבל תשמיש דתשמיש לעבודת כוכבים אסור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« ונ״ל עוד דאפי׳ לרש״י ורמב״ם אין היתר אלא דרך מסייע לחוד שהרי איתא במשנה בלשון זה בונה עמהם וכן הרמב״ם שהעתיק המחבר כאן כתב בריש הסעיף אסור לבנות עם העובדי כוכבים כו׳ ועלה קאמר אבל בונה כו׳ כלומר עמהם דוקא ומצינו כמה פעמים דמסייע אין בו ממש אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ״ע » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« אבל למעשה ודאי ראוי לנו לפסוק כר״י שראה דברי רש״י וחלק עליהם ואליו תשמעון להרחיק מכיעור ודומה לו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
והבאר היטב רושם מסקנה זו :
« כ׳ הט״ז ונראה דאין להתיר אלא דרך מסייע לחוד שיהא בונה עמהם אבל לבנות הוא לבדו אסור לכ״ע וכל זה להלכה אבל למעשה ודאי ראוי להחמיר ולהרחיק מהכיעור ודומה לו לאסור אף במסייע להם » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
והט״ז מרחיב מן הכיפה לחלונות החדר שהאליל בתוכו, ואין האיבה מתירה כאן :
« מכאן אסור לעשות חלונות לבית עבודת כוכבים דהיינו להחדר שהעבודת כוכבים בתוכו » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
« ואין להתיר משום איבה דכבר כתבו התוספות פ״ק דעבודת כוכבים (דף י״ט) לענין תכשיטין של אליל דאיכא לאשתמוטי למימר דאסור לנו למיעבד תכשיטין לאליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ב)
ונשאר השכר. אין האליל נוצר אלא במכוש האחרון, שאין בו שווה פרוטה, והשכירות נקנית מתחילה ועד סוף :
« אֶלָּא אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא: לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. עֲבוֹדָה זָרָה מַאן קָא גָרֵים לַהּ? גְּמַר מְלָאכָה, וְאֵימַת הָוְיָא גְּמַר מְלָאכָה? בְּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן. מַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן לֵית בֵּיהּ שָׁוֶה פְּרוּטָה. אַלְמָא קָסָבַר, יֶשְׁנָהּ לִשְׂכִירוּת מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף » (עבודה זרה י״ט ע״ב)
« הָעוֹשֶׂה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה שְׂכָרוֹ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ עֲשָׂאָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁהִיא אֲסוּרָה מִיָּד. מִפְּנֵי שֶׁאֵינָהּ נֶאֱסֶרֶת עַד שֶׁתִּגָּמֵר וּמַכּוֹשׁ אַחֲרוֹן שֶׁגּוֹמְרָהּ אֵין בּוֹ שְׁוֵה פְּרוּטָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ה׳)
הרמב״ם כתבו לדין ; הרי״ף, הטור והמחבר לא כתבוהו אלא בכיפה, והרמ״א החזיר את הגמרא בשם הכל בו. הש״ך מיישב את שניהם ופוסק כרמ״א ; הט״ז מבאר את שתיקת הראשונים ; והפתחי תשובה מפנה לשאלה שנשארה פתוחה.
« משמע מדברי הט״ו דדוקא כיפה אבל עבודת כוכבי׳ עצמה שכרה אסור וכ״נ דעת הרי״ף ותמה הב״ח דבש״ס (בעבודת כוכבים דף י״ט ע״ב) אמרין דאפי׳ עבודת כוכבים עצמה שכרה מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« אבל הרא״ש והר״ן והתו׳ לשם פסקו כר׳ ירמיה וכ״פ הרמב״ם ספ״ז מהלכות עבודת כוכבים דין ה׳ והרשב״א בתה״א דף קל״ח ע״א וכן כ׳ הכלבו סימן צ״ז וזהו דעת הרב » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ד)
« וכן כתבו כל הפוסקים רק הרי״ף והטור והש״ע לא הביאו להאי רבותא דאפילו אליל עצמה שרי השכר בדיעבד ונראה טעמם שלא רצו לגלות היתר זה כדי להרחיק את האדם מכיעור עבירה זו וכדרך שאמרו בפרק מי שהחשיך עוד אחרת אמרו ולא רצו לגלותה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ג)
« עיין ב״ח ובש״ך סק״ד הטעם למה השמיטו הטור והמחבר הא דר׳ ירמיה בש״ס דאפילו שכר עבודת כוכבים עצמה מותר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ג ס״ק א)
לכתחילה : כיפה — לעולם לא ; חלונות לחדר האליל — לא ; טרקלין וחצר — מותרים למחבר, והט״ז מייעץ להתרחק, ובבנייה לבדו אסור לכל הדעות. בדיעבד : השכר מותר — בכיפה לדברי הכל, ובאליל עצמו לדעת הרמ״א, הש״ך והט״ז.
המילה בטובה מושלת בכל סעיף ג׳, ושלושה פירושים לה.
| מי | מה פירוש בטובה | מה נעשה מותר |
|---|---|---|
| רש״י (נ״א ע״ב) | להעלות שכר לכומרים | כלום : אסור לטחון ולאפות ברחיים ובתנור של כומרים |
| ר״ת (תוספות מ״ד ע״ב, רא״ש, טור) | להחזיק להם טובה, אף בלא תשלום | בתשלום מותר, כשאינו מחזיק להם טובה — ובעיקר מחוץ לחצר האליל |
| הראב״ד והרמב״ם (בית יוסף) | טובת דברים, ״ובלבד שלא יתן שכר״ | האיסור נעשה דרבנן, ומכאן קולת הרמב״ם כשיש לאחרים חלק |
המשנה ואביי תחילה — והמחבר תופס את הלשון השנייה של אביי, ומכאן חומרתו ״ואפילו יש לאחרים חלק״ :
« אָמַר אַבָּיֵי: בְּטוֹבָה — בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה — שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין, לְאַפּוֹקֵי טוֹבַת עוֹבְדֶיהָ דִּשְׁרֵי » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא — הָיָה שֶׁלָּהּ וְשֶׁל אֲחֵרִים, נֶהֱנִין מֵהֶן בְּטוֹבָה וְשֶׁלֹּא בְּטוֹבָה. אָמַר אַבָּיֵי: בְּטוֹבָה — בְּטוֹבַת אֲחֵרִים, שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה — שֶׁלֹּא בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין. מַאן דְּמַתְנֵי אַסֵּיפָא — כׇּל שֶׁכֵּן אַרֵישָׁא, וּמַאן דְּמַתְנֵי אַרֵישָׁא — אֲבָל אַסֵּיפָא, כֵּיוָן דְּאִיכָּא אֲחֵרִים בַּהֲדַהּ, אֲפִילּוּ בְּטוֹבַת כּוֹמָרִין נָמֵי שַׁפִּיר דָּמֵי » (עבודה זרה נ״א ע״ב)
« שלא יעלו שכר לכומרים דאין הקדש לעבודת כוכבים » (רש״י עבודה זרה נ״א ע״ב ד״ה נהנין)
« ולא נהירא לר״ת דלשון בטובה לא משמע הכי ואדרבה בשכר ושלא בשכר מיבעי ליה » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
« אבל הראב״ד ז״ל פי׳ בטובה ושלא בטובה טובת דברים וטעמא דאסור בטובת דברי׳ כדי שלא ימשך אחריהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁהָיָה לָהּ מֶרְחָץ אוֹ גִּנָּה נֶהֱנִים בָּהֶם שֶׁלֹּא בְּטוֹבָה וְאֵין נֶהֱנִים בָּהֶם בְּטוֹבָה. הָיָה לָהּ וְלַאֲחֵרִים נֶהֱנִין בָּהֶן אֲפִלּוּ בְּטוֹבַת כֹּהֲנֶיהָ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתֵּן שָׂכָר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה י״ז)
« ופסק הרמב״ם בפ״ז מהלכות ע״ז כלישנא קמא דשרי באיכא אחרים בהדה אפילו בטובת כהנים וכבר נתן הר״ן טעם למה פסק כן והרי״ף והרא״ש כתבו שתי הלשונות ולא הכריעו ומשמע דמסתמא ס״ל דהלכה כלישנא בתרא וכ״פ הר״ן ז״ל וכ״נ שהוא דעת רבינו » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
הש״ך מבאר למה בחר כל אחד בלשונו : המחבר מפרש שכר, ואין מתירים שכר ממש על פירוש מסופק ; הרמב״ם מפרש דברים, איסור דרבנן, ואזלינן לקולא.
« משמע דהיינו כהמפרשי׳ השכר וכ״כ עט״ז ולכך פסק לחומרא דאפי׳ יש לאחרים חלק בטובה עם הכהנים אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והרמב״ם פרק ז׳ דין י״ז לפי שמפרש בטובה בטובת דברים ובלבד שלא יתן שכר פסק לקולא דאם היה לה ולאחרים מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« והש״ך כתב דבטובת דברים אם היה לאחרים חלק בהן מותר דכיון דטובת דברים אינה אלא דרבנן אזלינן לקולא » (באר היטב יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
והט״ז מרחיב את האיסור במקום לבחור : כל שאסור בטובה אסור הן בנתינת שכר הן בהחזקת טובה.
« והרמב״ם כתב דבשכר גרע טפי ונראה דהכי קי״ל וכל שאסור בטובה אסור הן בנתינת שכר הן בהחזקת טובה » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
ואז בא פתחו של הרמ״א, מר״ת דרך הטור : מחוץ לחצר האליל — מותר.
« ועוד פי׳ ר״ת ואפי׳ לרש״י אם אין הריחים והתנור עומדים בחצר אליל עצמה מותר » (טור יו״ד קמ״ג)
« וי״א שאין אסור ליהנות ממנה אם הטובה באה לכהני׳ אלא כשהם עומדים בחצר עבודת כוכבים עצמה אבל כשאין עומדין לפניה אע״פ שהטובה היוצאת מהם היא לכהנים מותר ליהנות ממנה אם לא שהטובה לעבודת כוכבים עצמה ויש לסמוך על זה להקל » (שו״ע יו״ד קמ״ג:ג)
שלושה גבולות מצמצמים אותו. רבנו יצחק : אין המרחק הקובע אלא יעד הריווח. המרדכי בשם אבי״ה, ואחריו הב״ח : רק אם היו באים קונים אחרים ממילא. והמהרש״ל : לעולם לא במחילה ליחיד.
« והר״י כתב לאו דוקא בגינה העומדת לפניה כדברי ר״ת אלא אפי׳ רחוק לה כיון שהגינה נתונה לאליל ונותנין פירותיה לשכר המתעסקים בצרכה דהיינו הכומרים אסור ליהנות ממנה בשכר אבל גנות שקנו הכומרים מאיליהן לא מצינו איסור ליהנות מהם » (טור יו״ד קמ״ג)
« כתב המרדכי בשם אבי״ה דהא דאין נהנין בטובת הנאה כגון שלא היה בא לכהן שלה זה הריוח אלא ע״י זה אבל מה שאנו נותנים להם שכירות מקרקעות ולקנות פירות גנותיהם מותר שאם לא יקנה ישראל יש עכו״ם רבים שיקנו » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
« והב״ח פסק להחמיר היכא דלא היה מגיע זה הריוח לכומרים אם לא ע״י ישראל זה שנותנו אבל אם לא היה קונה פירות אלו או רוחץ במרחץ היו באים עובדי כוכבים וקונים פירות ורוחצים במרחץ מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ז)
« וכתב רש״ל דהך שלא בטובה פירושו שכל העולם נהנין ממנה שלא בטובה אבל אם מוחלין ליחיד אסור דאדרבה נהנה מעובד כוכבים שמהנה אותו כדלקמן סימן קמ״ט גבי מכס עכ״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
ולבסוף לעובדיה : הש״ך והט״ז מפרשים ״המון העם העובדים אותו״, ודלא כלבוש שפירש משרתי הגנה והמרחץ.
« ור״ל העובדי כוכבים העובדים אותה העבודת כוכבים וכן פרש״י והר״ן והוא פשוט ודלא כהעט״ז שפירש למשרתיה שבגנה ומרחץ » (ש״ך יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
« פירוש ההמון עם שעובדים אותו האליל » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ו)
לכהנים : אסור בטובה לדעת המחבר ; מחוץ לחצר האליל מותר לדעת הרמ״א, ויש לסמוך עליו, אלא אם כן הטובה לאליל עצמו. לעובדים : מותר אף בטובה. והב״ח מצמצם : רק אם הריווח היה מגיע לכהנים בלא ישראל זה.
שלושת הסעיפים האחרונים מירושלמי אחד באו, והבית יוסף מציינו :
« חלילין של אליל אסור לספוד בהן חנויות של אליל אסור לשכור מהם וכו׳ ירושלמי ותוספתא בפרק רבי ישמעאל » (בית יוסף יו״ד קמ״ג)
והטור נותן את הקריאה המתירה : אין הממון מגיע לאליל אלא למדינה, ובני המדינה מספיקים אחר כך מכיסם.
« חנויות של אליל אסור לשכור מהם ואם מעלה שכר למדינה מותר לשכור מהם פי׳ שמעלה השכר למדינה ובני המדינה מספיקים צרכי אליל כיון שאין השכר מיוחד לכו״ם » (טור יו״ד קמ״ג)
« וגבאין של אליל אסור ליתן להם ואם היו מעלין שכר למדינה אע״פ שגובין לאליל מותר ליתן להם פירוש שבני המדינה לוקחין לעצמן מה שגובין ומספיקין צרכי האליל מותר כיון שאם ירצו יקחו לעצמן כל מה שגבו ומה שנותנין לאליל כאילו נתנו מכיסן » (טור יו״ד קמ״ג)
ונשארה קושיה, והט״ז מעלה אותה : ביריד שבעבודה זרה י״ג ע״א המכס אסור, והלוקח מן התגר שנוטלים ממנו מכס כנותנו הוא.
« כָּאן — בְּלוֹקֵחַ מִן הַתַּגָּר, דְּשָׁקְלִי מִיכְסָא מִינֵּיהּ » (עבודה זרה י״ג ע״א)
התוספות והרא״ש מחלקים : שם המכס לצרכי האליל עצמו, וכאן אינו אלא הנאת הכומרים.
« ולא דמי ליריד של עובדי כוכבים דאסרנא לעיל פ״ק (עבודה זרה דף יג.) אליבא דרבי יוחנן דאמר נהנה אסור מהנה לא כ״ש דהתם עושין מן המכס צרכי עבודת כוכבים אבל הכא אין עושין אלא הנאת הכומרים » (תוספות עבודה זרה מ״ד ע״ב ד״ה נהנין)
« דהתם מיירי שהמכס הוא לצורך עבודת כוכבים ונויה ותקרובתה. אבל האידנא אינו אלא חוק הכומרים והנאתן ואין עושין מהן צרכי עבודת כוכבים » (רא״ש עבודה זרה פרק ד׳ סימן ב׳)
הט״ז מקשה שהחילוק נראה מיותר — ביריד נותן בחינם, וכאן קונה — ואחר כך מראה שהוא מוכרח ממילא, מחנויות שבסעיף ה׳ :
« ולכאורה יש להקשות מאי קשיא ליה ממכס דהתם נהנה הרבה האליל מהישראל שנותן לו מעות בחנם משא״כ כאן כשקונ׳ ממנו דגם לעובד כוכבים היה יכול למכור » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
« יש לומר דבלאו הכי מוכח חילוק זה מההיא דסע״ה חנויות של אליל אסור לשכור ומזה קשה לר״ת אלא ע״כ צריך לחלק דהתם השכר לאליל עצמו ע״כ מתרץ גם גבי מכס כן דתרווייהו הם בירוש׳ » (ט״ז יו״ד קמ״ג ס״ק ה)
השאלה אינה ״האם שכר זה משמש עבודה זרה ?״ אלא ״למי מסרתי אותו ?״. נמסר לאליל או לצרכיו : אסור. נמסר לקופה משותפת המספקת אחר כך את אשר תחפוץ : מותר — וכך הרמ״א, פעמיים, בסעיפים ה׳ ו־ו׳.
| סעיף | בשורה אחת |
|---|---|
| 1 | אין בונים כותל לבית הסמוך לבית אליל : כונס לתוך שלו (ד׳ אמות) ועושה את הריווח בלתי־שמיש ; כותל משותף נידון מחצה למחצה, חלקו מותר, והאבנים אסורות אם אינו מכירן — ומותר לו למכור להם את חלקו. |
| 2 | אין בונים עמהם את הכיפה שמעמידים בה אליל ; ואם בנה — ואף באליל עצמו, לדעת הרמ״א — שכרו מותר ; והטרקלין והחצר שבהם הכיפה נבנים לכתחילה. |
| 3 | גנה או מרחץ של אליל : שלא בטובה מותר ; בטובת כהנים אסור, ואף שיש לאחרים חלק ; והולך הריווח לעובדים — מותר אף בטובה. והרמ״א : מחוץ לחצר האליל יש לסמוך להקל. |
| 4 | חלילים של אליל : אין סופדים בהם. |
| 5 | חנויות של אליל : אין שוכרים מהם — אלא אם כן נופל השכר למדינה. |
| 6 | גבאי מכס האליל : אין נותנים להם — אלא אם כן נופל הממון לכיס בני המדינה. |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ג · ♥ תמכו בנו