פתיחה ראשונה לסימן קמ״ה · 145 : תשעת סעיפי המחבר והגהות הרמ״א, לשון המקור עם ביאור. הסימנים הקודמים אמרו מה אוסרת עבודה זרה — היא עצמה, משמשיה, תקרובתה, דמיה. סימן זה שואל את השאלה ההפוכה : מה שנעבד ואף על פי כן נשאר מותר בהנאה ? והתשובה בשלוש מלים, תפיסת יד אדם. מה שלא עשה האדם ולא צר בידיו אינו נעשה עבודה זרה, אפילו השתחוו לו : ההר, המעיין, האילן שעלה מאליו, הבהמה. וכל הסימן אינו אלא שרטוט מדויק, מקרה אחר מקרה, של הגבול שבו מתחילה יד האדם.
הנושא : מה שנעבד ונשאר מותר בהנאה — הר, אבני הר, נהרות ומעיינות, אילן, ציפוי, בית, אבן, קרקע, בעלי חיים, חליפין
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ה
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
סימן קמ״ה · 145 בא אחרי שלושה סימנים שלא דיברו אלא באיסורים : סימן קל״ט (העבודה זרה, משמשיה ותקרובתה), סימן קמ״ב (ההנאה שאין נהנים ממנה), סימן קמ״ד (דמיה). כאן הופך המחבר את הצד ושואל מה יוצא מן האיסור. סעיף א׳ מעמיד את הכלל וארבע דוגמאותיו ; סעיף ב׳ נותן מיד את גבולו — הציפוי ; סעיפים ג׳ עד ז׳ עוברים על הבית, האבן, האילן והקרקע, ומבחינים בכל אחד בין מה שנעשה לעבודה זרה למה שלא עשה אלא לקבלה ; סעיפים ח׳ וט׳ דנים בבהמה, ובמה שנותנים בחליפי עבודה זרה.
שאלה אחת עוברת בכל תשעת הסעיפים : האם נגעה בו יד האדם, ולשם מה ? במקום שלא עשתה כלום — ההר, המים, האילן שעלה מאליו, הבהמה — אין ההשתחוואה פועלת דבר. במקום שבנתה, חצבה, נטעה, חפרה, שחטה לשם עבודה זרה — נאסר הדבר. ובין השניים אזור דק : מה שרק נוסף על דבר המותר — סיוד, ציור, הרכבה — ושם אין נאסרת אלא התוספת.
איזו אלילים של עובדי כוכבים המותרים בהנאה. ובו ט׳ סעיפים: כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע״פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה לפיכך המשתחוה להר לא נאסר ואפילו אבני הר שנדלדלו ועדיין הם במקומם ועבדם שם אינן נאסרים וכן הנהרות והמעינות של רבים ואילנות שלא נטען לשם אלילים אינם נאסרים ומכ״מ אע״פ שלא נאסר גוף האילן כשמשתחוה לו כל השריגים והעלים והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד אסורים בהנאה:
דבר שאין בו תפיסת ידי אדם שנעבד אע״פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה ציפויו אסור בהנאה. (משמשי הר הוי כציפויו ואסור אבל תקרובת הר אינו נאסר) (תא״ו ני״ו):
בית שבנאו מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה היה בנוי וסיידו וכיידו לשם אלילי׳ עד שנתחדש נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנאה מפני שעשהו לעבדו ושאר הבית מותר הכניס אלילי׳ לתוך הבית כל זמן שהוא שם הבית אסור בהנאה הוציאה הותר הבית: הגה ודוקא שלא הוקצה הבית לכך אבל הוקצה לכך אינו מותר אלא א״כ הוציאה משם דרך בטול דהיינו שלא להכניס עוד שם (טור בשם רש״י) ובישראל לא מהני בטול כדלעיל סימן קל״ט:
אבן שחצבה לעבדה אסורה בהנאה היתה חצובה וציירה וכיידה שתיעבד אפי׳ צייר וכייד בגוף האבן נוטל מה שחידש והוא אסור בהנאה ושאר האבן מותר. ובעבודת כוכבים דמהני בטול אפילו לא נטל משם רק מה שצייר מותר אם עשאו דרך בטול (רבינו נסים):
אבן שהעמיד עליה אלילים של עובד כוכבים הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה סילקה האבן מותרת:
אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד אסו׳ בהנאה היה אילן נטוע וגדעו ופסלו לשם אלילים אפי׳ הבריך והרכיב בגופו של אילן והוציא שריגים כורת את השריגים והם אסורים בהנאה ושאר האילן מותר. אילן שמעמידין תחתיו אלילים כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה נטלה מתחתיו הרי זה מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד:
אע״פ שקרקע עולם אינו נאסר אם עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות לאלילים נאסר:
בעלי חיים אינן נאסרים שאפילו השתחוה לבהמה שלו לא נאסרה עשה בה מעשה ששחטה לאלילים אפי׳ סימן אחד נאסרה ואפילו אינה שלו ודוקא עובד כוכבים אוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל אינו אוסר של חבירו שודאי אינו מכוין אלא לצערו ויש אומרים שאפילו אם יש לו חלק בה אינו אוסר ואם ישראל מומר הוא או שהתרו בו וקבל התראה הרי זה אוסר. (וע״ל סימן ד׳) . (תקרובת ב״ח ומשמשיהם נאסרים) (תא״ו ני״ז):
אף על פי שבעלי חיים אינם נאסרים אם החליף בעלי חיים באלילים נאסרו אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אלילים מותרי׳ ויש אוסרים גם בזה:
הסימן מעתיק, כמעט כסדרו, את פרק כל הצלמים שבעבודה זרה : משנת ההרים, הדיון באילן, אבני ההר שנדלדלו, המעיין, ואחר כך שלוש המשניות התאומות — שלושה בתים, שלוש אבנים, שלוש אשרות. שני עניינים באים ממקום אחר : הקרקע שנחפרה והחליפין, מפרק רבי ישמעאל ; הבהמה שנשחטה, מחולין.
משנת ההרים מעמידה את הכלל ואת הפסוק :
« הַגּוֹיִם הָעוֹבְדִים אֶת הֶהָרִים וְאֶת הַגְּבָעוֹת — הֵן מוּתָּרִין, וּמָה שֶׁעֲלֵיהֶן אֲסוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם״ » (עבודה זרה מ״ה ע״א)
רבי יוסי הגלילי נותן את מקור ההיתר, והמשנה את טעם איסור האשרה :
« רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים״ — וְלֹא הֶהָרִים אֱלֹהֵיהֶם, ״אֱלֹהֵיהֶם עַל הַגְּבָעוֹת״ — וְלֹא הַגְּבָעוֹת אֱלֹהֵיהֶם » (עבודה זרה מ״ה ע״א)
« וּמִפְּנֵי מָה אֲשֵׁירָה אֲסוּרָה? מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם, וְכֹל שֶׁיֵּשׁ בָּהּ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם — אָסוּר » (עבודה זרה מ״ה ע״א)
האילן שנטעו ולבסוף עבדו — כאן מעמידה הגמרא את מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי הגלילי, וההלכה כתנא קמא :
« תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ — מוּתָּר, וְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי סָבַר: אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ וּלְבַסּוֹף עֲבָדוֹ — אָסוּר » (עבודה זרה מ״ה ע״ב)
אבני ההר שנדלדלו הן מחלוקת אמוראים שלא הוכרעה בבבלי — ומכאן דיון הש״ך בס״ק א :
« אִיתְּמַר: אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ — בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹחָנָן, חַד אָמַר: אֲסוּרוֹת, וְחַד אָמַר: מוּתָּרוֹת » (עבודה זרה מ״ו ע״א)
« כְּהַר — מָה הַר שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם וּמוּתָּר, אַף הָנֵי שֶׁאֵין בָּהֶן תְּפִיסַת יְדֵי אָדָם וּמוּתָּרִין » (עבודה זרה מ״ו ע״א)
המעיין — רבה שואל אם מימיו של מעיין שנעבד כשרים לנסכים, והגמרא מזכירה את המימרא שעליה בנוי סעיף א׳ :
« וּמִי מִיתַּסְרִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: מַיִם שֶׁל רַבִּים אֵין נֶאֱסָרִין! לָא צְרִיכָא, דְּקָא נָבְעִי מֵאַרְעָא » (עבודה זרה מ״ז ע״א)
שלושת הבתים, עם מימרת רב המבארת אותם :
« שְׁלֹשָׁה בָּתִּים הֵן — בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ מִתְּחִלָּה לַעֲבוֹדָה זָרָה, הֲרֵי זֶה אָסוּר. סִיְּידוֹ וְכִיְּידוֹ לַעֲבוֹדָה זָרָה וְחִידֵּשׁ — נוֹטֵל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ. הִכְנִיס לְתוֹכָהּ עֲבוֹדָה זָרָה וְהוֹצִיאָהּ — הֲרֵי זֶה מוּתָּר » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
« אָמַר רַב: הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת — אֲסָרוֹ. אַלְמָא קָסָבַר תָּלוּשׁ וּלְבַסּוֹף חִבְּרוֹ כְּתָלוּשׁ דָּמֵי, וְהָאֲנַן ״בְּנָאוֹ״ תְּנַן! » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
« בְּנָאוֹ — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִשְׁתַּחֲוָה לוֹ, הִשְׁתַּחֲוָה — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בְּנָאוֹ » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
שלוש האבנים, ודיוקו של רבי אמי שסעיף ד׳ מעתיק :
« שָׁלֹשׁ אֲבָנִים הֵן — אֶבֶן שֶׁחֲצָבָהּ מִתְּחִלָּה לְבִימוֹס — הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. סִיְּידָהּ וְכִיְּידָהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה — נוֹטֵל מַה שֶׁסִּיֵּיד וְכִיֵּיד, וּמוּתֶּרֶת. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וְסִילְּקָהּ — הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
« אֶלָּא כִּי אִתְּמַר דְּרַבִּי אַמֵּי — לְעִנְיַן בִּיטּוּל אִתְּמַר, וְאַף עַל גַּב דְּסִיֵּיד וְכִיֵּיד בְּגוּפָהּ שֶׁל אֶבֶן, כִּי נָטַל מַה שֶּׁחִידֵּשׁ — שַׁפִּיר דָּמֵי » (עבודה זרה מ״ז ע״ב)
שלוש האשרות, ודבי רבי ינאי על ההרכבה :
« שָׁלֹשׁ אֲשֵׁרוֹת הֵן — אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה. גִּידְּעוֹ וּפִיסְּלוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְהֶחְלִיף — נוֹטֵל מַה שֶׁהֶחְלִיף. הֶעֱמִיד תַּחְתֶּיהָ עֲבוֹדָה זָרָה וּנְטָלָהּ — הֲרֵי זוֹ מוּתֶּרֶת » (עבודה זרה מ״ח ע״א)
« אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי יַנַּאי: וְהוּא שֶׁהִבְרִיךְ וְהִרְכִּיב בְּגוּפוֹ שֶׁל אִילָן » (עבודה זרה מ״ח ע״א)
הקרקע שנחפרה והחליפין באים שניהם מרבי יוחנן, בפרק רבי ישמעאל :
« אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקַרְקַע עוֹלָם לֹא אֲסָרָהּ, חָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת — אֲסָרָהּ » (עבודה זרה נ״ד ע״ב)
« אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַעֲלֵי חַיִּים לֹא אֲסָרָן, עֲשָׂאָן חֲלִיפִין לַעֲבוֹדָה זָרָה — אֲסָרָן » (עבודה זרה נ״ד ע״ב)
« כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר: פְּלִיגוּ בַּהּ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בַּר רַבִּי יוֹסֵי וְרַבָּנַן, חַד אָמַר: חֲלִיפִין אֲסוּרִין, חֲלִיפֵי חֲלִיפִין מוּתָּרִין, וְחַד אָמַר: אֲפִילּוּ חֲלִיפֵי חֲלִיפִין נָמֵי אֲסוּרִין » (עבודה זרה נ״ד ע״ב)
הבהמה שנשחטה, לבסוף, באה מרב הונא בחולין — ושם מוכרע כל סוף סעיף ח׳ :
« אָמַר רַב הוּנָא: הָיְתָה בֶּהֱמַת חֲבֵירוֹ רְבוּצָה לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָה, כֵּיוָן שֶׁשָּׁחַט בָּהּ סִימָן אֶחָד – אֲסָרָהּ » (חולין מ׳ ע״א)
« רַב נַחְמָן, וְרַב עַמְרָם, וְרַב יִצְחָק אָמְרִי: אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵין שֶׁלּוֹ » (חולין מ׳ ע״ב)
הרמב״ם כינס את כל זה בפרק ח׳ מהלכות עבודה זרה, והמחבר מעתיקו כמעט מלה במלה :
« כָּל שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם וְלֹא עֲשָׂהוּ אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֱבַד הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
הסימן נקרא בשבעה מושגים. שלושת הראשונים מכריעים אם דבר יכול להיאסר ; ארבעת האחרים מכריעים מה עושים בו אחר כך.
| הדבר | בהשתחוואה בלבד | מה שסביבו או בתוכו נאסר | סעיף |
|---|---|---|---|
| ההר, הגבעה | מותר | ציפויו ומשמשיו ; לא תקרובתו | א, ב |
| אבניו שנדלדלו ונשארו במקומן | מותרות (מחבר, רמב״ם) | הר״ן, הרמ״ה והראב״ד אוסרים מספק | א |
| הנהרות והמעיינות | מותרים | מים שתלשם בידו אסורים | א |
| אילן שלא ניטע לעבודה | מותר | מה שמוציא כל זמן שהוא נעבד | א |
| אילן שניטע לעבודה | אסור משעת הנטיעה, בשל עובד כוכבים | כולו — זו האשרה | ו |
| בית שנבנה להיעבד, או שנעבד כמות שהוא | אסור | כולו | ג |
| אבן שנחצבה להיעבד | אסורה | כולה | ד |
| הקרקע | מותרת | הבורות, השיחין והמערות שנחפרו בה לעבודה | ז |
| הבהמה | מותרת, אפילו שלו | נשחטה לעבודה, אפילו סימן אחד ; תקרובתה ומשמשיה | ח |
| בהמות שנתקבלו בחליפי עבודה זרה | אסורות | חליפי החליפין : מותרים לטור, אסורים לרמב״ם | ט |
| נעשה לעבודה | קיבל תוספת לעבודה | מכיל את העבודה זרה בלא שהוקצה לכך | |
|---|---|---|---|
| הבית (סעיף ג׳) | אסור כולו | סיוד וכיור : נוטל את התוספת, ואין אסורה אלא היא | אסור כל זמן שהיא בתוכו ; הוציאה — מותר, אפילו ישראל הוציאה, אפילו דעתו להחזירה |
| האבן (סעיפים ד׳ וה׳) | אסורה כולה | ציור וחקיקה, אפילו בגופה : נוטל את התוספת | בסיס לפי שעה : סילקה — מותרת |
| האילן (סעיף ו׳) | אסור כולו — האשרה | גדוע והרכבה : כורת את השריגים, ואין אסור אלא החדש | עבודה זרה תחתיו : נטלה — מותר, אם לא ניטע לכך |
הט״ז פותח בפסוק שממנו לומד רבי יוסי הגלילי את היתר ההר :
« דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק א)
אלהיהם על ההרים — ולא ההרים אלהיהם. כל סעיף א׳ נובע מקריאה זו : מה שהתורה מצווה לאבד הוא מה שמונח על ההר, לא ההר.
המחבר מתיר את האבנים שנדלדלו מן ההר. הש״ך מקדים ומזכיר שאין זו דעת הכול :
« זהו דעת הרמב״ם (והטור) והר״ן תמה עליו כיון דאיכא פלוגתא ה״ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ׳ שכן פסק הרמ״ה ומביאו ב״י » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
ואחר כך מכריע כרמב״ם, בטענה שלא העלה איש לפניו — תלמוד ירושלמי אומר בפירוש מי מתיר ומי אוסר :
« וא״כ לא שבקינן מאי דפשיטא לירושל׳ משום מאי דמספקא לש״ס דידן ועוד דהרי ר׳ יוחנן גופיה חיבר הירושלמי וא״כ ע״כ ר״י עצמו אומר שהוא אוסר וא״כ הדבר ברור דקי״ל כחזקיה דשרי » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
הבבלי לא ידע מי משני האמוראים מתיר ; הירושלמי אומרו — ומחברו הוא רבי יוחנן עצמו, שלא טעה בדעת עצמו. ההלכה אפוא כחזקיה, המתיר.
הכסף משנה קורא : שלא נעקרו לגמרי. הט״ז דוחה, ומביא מפרק רבי ישמעאל את ההשוואה למים שתלשם הגל :
« פי׳ ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם כ״כ הכסף משנה ולענ״ד נראה שנעקרו לגמרי אלא שלא נעשה ע״י אדם דהא בפ׳ ר״י דנ״ט מדמה לזה מים שנתלשו ממקורן ע״י גל » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
המכריע אינו אם האבן עודנה אחוזה, אלא אם יד הזיזה אותה. והבאר היטב מקבל את קריאת הט״ז.
המחבר כותב “מעיינות של רבים”. הש״ך, עם הלבוש, מראה שאין זו אלא שגרת לשון הגמרא שננקטה מהרגל, ושמעיין של יחיד מותר אף הוא — שהרי הטעם הוא שמחובר הוא :
« כתב העט״ז דל״ד אלא אשגרת לישנא דש״ס (דף מ״ו ע״א) נקיט וה״ה נהר ומעיין של יחיד כיון דטעמא הוא דמחובר אינו נאסר אלא דלענין נסכים יש חילוק בין רבים ליחיד ודבריו נכונים ע״פ הש״ס שם » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
אבל דוחה את מחציתו השנייה של הלבוש : מים תלושים, אפילו של רבים, אסורים.
« מיהו מ״ש העט״ז דבתלושים יש חילוק בין רבים לשל יחיד אינו נ״ל דבש״ס מוכח דתלושין אפילו של רבים נאסרים מטעמא דלמא קא סגיד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« אבל נטען לשם אלילים אסורים וזהו אשרה האמורה בתורה ש״ס ופוסקים ובנטיעה לחוד לשם אליל נאסר אפילו לא השתחוה לו אח״כ ודוקא נטעו עובד כוכבים אבל נטעו ישראל אינו נאסר עד שיעבד כדלקמן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ד)
האילן שניטע לעבודה נאסר משעת הנטיעה, בלא השתחוואה — אבל רק כשנטעו עובד כוכבים ; עבודה זרה של ישראל אינה נאסרת עד שתיעבד, כבסימן קל״ט. וזה המפתח המשמש אחר כך לבית ולאבן.
הטור כותב שאם הבית “של ישראל” אין לו ביטול. הט״ז, עם הבית יוסף, מבאר באיזה ישראל מדובר — ודוחה בתוקף את המעמידים במומר :
« ומ״ש בטור כאן אם הוא של ישראל וכו׳ ר״ל שעל כל פנים עובד כוכבים עשאו אלא שמכרו אחר כך לישראל אבל אם ישראל עשאו לא נאסר עד שיעבד כ״כ ב״י » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
« וראיתי מאן דמוקי לה כאן בישראל מומר דהוי כעובד כוכבים בזה והבל יפצה פיהו דדינו כישראל בזה ולכל עונשי׳ שבתורה כמ״ש ר״ס קל״ט » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
והש״ך, בס״ק ח, מביא בכל זאת את הדעה ההפוכה של הגהת דרישה — ישראל מומר כעובד כוכבים —, והבאר היטב מציין שהנקודות הכסף, בסימן קל״ט, מסכימות עם הדרישה. המחלוקת ממשית, ורמה 4 מסיקה ממנה את מסקנותיה.
« כלומר אפילו מעשה כל דהו וה״ה חצי סימן כדאיתא בש״ס ורש״י ותוס׳ בחולין (דף מ׳) וכן הוא בתה״א ד׳ י׳ ע״ב » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״א)
« אפילו במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב׳ סימנים. רש״י והר״ן והרא״ש וכ״נ דעת הט״ו » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ב)
שני הס״ק עונים זה לזה. בעובד כוכבים די במעשה הקטן ביותר — חצי סימן. ובישראל השוחט בהמת חבירו, אפילו המעשה הגדול ביותר — שני סימנים, שחיטה גמורה — אינו אוסרה : רש״י, הר״ן, הרא״ש, הטור והשולחן ערוך מסכימים כנגד רבינו תם, שהבחין בין מעשה זוטא למעשה רבה.
הרמ״א מתערב ארבע פעמים, ובכל פעם כדי לשרטט גבול שהמחבר הניחו סתום.
הגהה ראשונה, בסעיף ב׳ — משמשי ההר ותקרובתו :
« משמשי הר הוי כציפויו ואסור אבל תקרובת הר אינו נאסר » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ב)
הט״ז נותן את שני המקורות : המשמשים נלמדים מן הפסוק אבד תאבדון את כל המקומות, שאינו יכול לכוון להר עצמו ומכוון אפוא למה שהניחו עליו ; והתקרובת נלמדת מפעור, שהיה תלוש — ומכאן ההיתר בהר. והש״ך, בשם הלבוש, מגביל היתר זה : בהנאה, ולא באכילה.
הגהה שנייה, בסעיף ג׳ — בית שהוקצה לעבודה זרה :
« ודוקא שלא הוקצה הבית לכך אבל הוקצה לכך אינו מותר אלא א״כ הוציאה משם דרך בטול דהיינו שלא להכניס עוד שם » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ג)
המשנה אומרת שהוצאת העבודה זרה מתירה את הבית. רש״י, המובא בטור, מדייק : מפני שלא הכניסוה אלא לפי שעה. בית שהוקצה להכילה נעשה משמש, ואז צריכה הוצאה שהיא ביטול — והש״ך, בס״ק ט״ו, מוסיף עם הבית יוסף : על ידי עובד כוכבים.
הגהה שלישית, בסעיף ד׳ — ביטול חלקי :
« ובעבודת כוכבים דמהני בטול אפילו לא נטל משם רק מה שצייר מותר אם עשאו דרך בטול » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ד)
הש״ך קורא רק מעט ממה שצייר — רק מעט, בפגימה. זה כלל הביטול הרגיל, מוחל על התוספת.
הגהה רביעית, בסעיף ח׳ — תקרובת בעלי חיים :
« תקרובת ב״ח ומשמשיהם נאסרים » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ח)
ניגוד מכוון להר שבסעיף ב׳ : תקרובת ההר מותרת, תקרובת הבהמה לא. והטעם, ברבינו ירוחם המובא בבית יוסף : בהר יש פסוק המתיר ; בבהמה אין.
הפתחי תשובה אינו כותב על סימן זה אלא שלושה ס״ק, ושניים מהם הפניות בלבד : במים של רבים — לשאילת יעב״ץ ; בבית שנבנה מתחילה — לאורים ותומים. השלישי חשוב יותר — הוא דן ב“סימן אחד”, ומציין שהט״ז, בסימן ב׳, אינו סובר כן :
« עבה״ט והוא מדברי הש״ך ועט״ז לעיל סי׳ ב׳ ס״ק י״ד שאין דעתו כן וסובר דשוחט לעבודת כוכבים לא מיתסר אלא בשוחט משהו מושט או רוב הקנה וכבר השיג בנה״כ שם עליו והסכים לתירוץ הב״ח דהא בסימן ב׳ לא איירי במין האדוק » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
ומביא את יישובו של הבכור שור : המעשה המועט אוסר כשפירש שעושה לשם עבודה זרה ; ומחשבה סתומה אינה אוסרת אלא בשחיטה גמורה.
אתר טבע שהיה, או שעודנו, מושא לפולחן : גבעה קדושה, סלע, מעיין. סעיף א׳ נכתב בדיוק לכך — כל שאין בו תפיסת יד אדם —, והתשובה חדה : הגבעה, הסלע במקומו, המים הזורמים אינם נאסרים, ויהא הפולחן שעבדו בהם אשר יהא. מה שנוסף בידי אדם — חיפוי, מעקה שנבנה לפולחן, כלים — שייך לסעיף ב׳. ואבן שנטלו משם כדי לכבדה במקום אחר שוב אינה אבן במקומה.
למעשה, שאל את רבך.
אילן עתיק, בחצר בית פולחן, שמתפללים סביבו. סעיף א׳ וסעיף ו׳ עונים יחד, והשאלה שיש לשאול היא שאלת הש״ך בס״ק ד : האם ניטע לשם העבודה, ומי נטעו ? ניטע לכך בידי עובד כוכבים — אשרה היא, אסורה כולה. עלה מאליו או ניטע לפירותיו — מותר ; אבל הפירות, הענפים והעלים שהוציא מאז שעובדים אותו אינם מותרים, וכן העצים שמוציאים ממנו, כל זמן שהעבודה נמשכת. ואילן שרק הועמד תחתיו פסל חוזר להיתרו כשמסירים אותו.
למעשה, שאל את רבך.
בניין ששימש לפולחן ורוצים לקנותו או לשכרו. סעיף ג׳ מבחין בין שלושה מצבים שיש לברר במקום : האם נבנה כדי שהבניין עצמו ייעבד ? האם רק קיבל, לשם הפולחן, טיח, ציורים, קישוטים ? או שלא עשה אלא להכיל חפצי פולחן ? בראשון — אסור כולו, והש״ך מזכיר שביטול על ידי עובד כוכבים צריך להקדים את ביאתו ליד ישראל ; בשני — אין אסורות אלא התוספות, ויש להסירן ; בשלישי — הכול תלוי, וזו הגהת הרמ״א, בשאלה אם הבניין הוקצה לכך. שלוש שאלות של מציאות הן, והן קובעות הכול.
למעשה, שאל את רבך.
אבן, מצבה, גוש הנושא דמויות פולחן חקוקות בגופו. סעיף ד׳ דן בדיוק במקרה זה, ותשובתו מפתיעה : אפילו חקוקה בגופה, אין האבן נעשית עבודה זרה שלמה — אין אסורה אלא החקיקה. יש אפוא להסירה, והרמ״א מוסיף שבעבודה זרה של עובד כוכבים די בפגימת מקצתה דרך ביטול. ומה שהיה משנה הכול — אבן שנחצבה מתחילה להיעבד או לשאת את העבודה זרה : אז אסורה כולה.
למעשה, שאל את רבך.
בהמה של ישראל, במשק המתנהל עם עובדי כוכבים, שפועל עובד כוכבים עשה בה מעשה פולחן. סעיף ח׳ חד־משמעי בנקודה אחת : עובד כוכבים אוסר את שאינו שלו, במעשה הקטן ביותר — סימן, חצי סימן. השתחוואה לבדה אינה עושה כלום ; שחיטה, אפילו חלקית, עושה הכול. והפתחי תשובה מביא את הבחנת הבכור שור בין מעשה שנלווה אליו פירוש למחשבה סתומה — ושם נחתכת השאלה.
למעשה, שאל את רבך.
חפץ פולחן שנמכר או הוחלף, ומה שנתקבל תמורתו, ואחר כך מה שנקנה בזה. סעיף ט׳ מעמיד את שתי המדרגות : החליפין הישירים אסורים ; חליפי החליפין מותרים לטור — הפסוק אומר הוא, הוא בלבד — ואסורים לרמב״ם ולר״ן. המחבר מביא תחילה את ההיתר, ואחר כך ויש אוסרים. והש״ך מזכיר שהשאלה מצטרפת לסימנים קל״ב וקמ״ד, בדמי עבודה זרה.
למעשה, שאל את רבך.
| סעיף | תוכנו |
|---|---|
| א | בלא יד אדם אין דבר נאסר : ההר, האבן שנדלדלה במקומה, המים, האילן — אבל מה שמוציא האילן אחר כך נאסר. |
| ב | ציפויו של המותר אסור ; המשמשים אף הם ; תקרובת ההר לא. |
| ג | שלושה בתים : שנבנה לעבודה, שסויד לעבודה, שמכיל את העבודה זרה — וההגהה בבית שהוקצה. |
| ד | אבן שנחצבה לעבודה אסורה ; אבן שרק צוירה אינה אסורה אלא בציור. |
| ה | האבן־הבסיס : אסורה כל זמן שהעבודה זרה עליה. |
| ו | שלוש אשרות : שניטעה לעבודה, שנגדעה לעבודה, שמכילה את העבודה זרה. |
| ז | הקרקע אינה נאסרת ; הבורות שחופרים בה לעבודה נאסרים. |
| ח | הבהמה : ההשתחוואה אינה אוסרת, שחיטת סימן אוסרת — עובד כוכבים אפילו בבהמת אחרים, ישראל רק בשלו, חוץ מן המומר. |
| ט | בהמות שנתקבלו בחליפי עבודה זרה אסורות ; חליפי החליפין מותרים לאלו ואסורים לאלו. |
ערוך השולחן אינו נגיש לנו בסימן זה.