From the Mehaber’s text to the arbitration of the Shakh, the Taz, the Ba’er Hetev,
the Pitchei Teshuva and the Nekudot HaKesef, down to today’s cases
Subject :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ה (ט׳ סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף, בית יוסף, טור, רמב״ם
⚠ Level notice:
This level is not “Daat HaRav”: the Shulchan Arukh HaRav
(Admur HaZaken) does not cover Yoreh De'ah, and so not Siman 145.
It is a level of practical ruling: what one does, and whom to ask.
Editing and iyun :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
How to read this level. Every statement is anchored either in the text of the Shulchan Arukh and its nosei kelim, or in a named and checkable posek (Tur, Beit Yosef, Rambam). On Yoreh De'ah there is no Mishna Berura — it comments only on Orach Chaim — and no Shulchan Arukh HaRav: the Admur HaZaken did not write Yoreh De'ah, so his name will not appear here. The Arukh HaShulchan is not cited: his text on this siman is not accessible to us, and one does not quote what one cannot verify. What remains is enough: the Shakh (24 ס״ק), the Taz (8 ס״ק), the Ba’er Hetev (19 ס״ק), the Pitchei Teshuva (3 ס״ק) and the Nekudot HaKesef — a single entry, answering the Taz on public waters. Where the question runs beyond the siman, this level says so and stops: halakha lema'asse goes through your Rav.
« כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע״פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה לפיכך המשתחוה להר לא נאסר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א)
« כָּל שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם וְלֹא עֲשָׂהוּ אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֱבַד הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« אין איסור אליל אלא בדבר שיש בו תפיסת יד אדם הלכך המשתחוה להר לא נאסר » (טור יו״ד קמ״ה)
« דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם שֶׁנֶּעֱבַד כְּגוֹן הָרִים וּבְהֵמָה וְאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁהַנֶּעֱבָד עַצְמוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה צִפּוּיוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְהַנֶּהֱנֶה בְּכָל שֶׁהוּא מֵהֶן לוֹקֶה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ז׳)
What this changes for you. Faced with an object used in worship, do not first ask what was done with it but what it is: the work of a hand, or a thing of the world. A rock, a spring, a self-grown tree, an animal do not become idols because people bowed before them. But whatever man fixed, added or did to them for worship follows another regime, and this is where the siman becomes exact.
Siman 145 has nine seifim — the count announced in the heading (ובו ט׳ סעיפים) and the actual count of the text. The Rama glosses it four times — at seifim 2, 3, 4 and 8; the one at seif 3 has two parts.
| Seif | Who | Ruling (anchored in the text) |
|---|---|---|
| 1 | Mehaber | What the hand neither made nor took hold of stays permitted even when worshipped: mountain, loosened stones in place, rivers and springs, a tree not planted for worship. But what the worshipped tree yields afterwards is forbidden. |
| 2 | Mehaber | The plating of what stays permitted is forbidden — by decree of the verse, even if the plating itself was not worshipped. |
| 2 | Rama | The mountain’s accessories are like its plating and forbidden; its offering is not forbidden (in benefit). |
| 3 | Mehaber | A house built to be worshipped, or a house worshipped: forbidden. Plastered or engraved for worship: one removes the addition, the rest is permitted. A house that merely sheltered the idol: permitted upon removal. |
| 3 | Rama | If the house had been designated for the idol, the removal must amount to nullification — and with a Jew, nullification is of no use (siman 139). |
| 4 | Mehaber | A stone quarried to be worshipped: wholly forbidden. A stone already quarried and then engraved for worship: one removes the addition. |
| 4 | Rama | Where nullification works, it suffices to mar part of the engraving, removing nothing (Rabbenu Nissim). |
| 5 | Mehaber | A stone bearing the idol: forbidden while it bears it, permitted once removed. |
| 6 | Mehaber | A tree planted to be worshipped: this is the ashera, forbidden. Pruned or grafted for worship: one cuts the shoots. A tree sheltering the idol: permitted once it is removed. |
| 7 | Mehaber | The earth itself is not forbidden — unless an act was done in it, such as digging pits, ditches and caves for worship. |
| 8 | Mehaber | Living beings are not forbidden by prostration; an act, even of one organ, forbids them. And no one forbids what is not his — except a non-Jew; a Jew does not. |
| 8 | Mehaber (יש אומרים) | And even if he has a share in the animal, the Jew does not forbid it. |
| 8 | Mehaber | Unless he is an apostate, or was warned and accepted the warning: then he forbids. |
| 8 | Rama | An offering made to animals and their accessories are forbidden. |
| 9 | Mehaber | Animals exchanged for an idol are forbidden; the exchange of the exchange is permitted — and ויש אוסרים גם בזה. |
« כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע״פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה לפיכך המשתחוה להר לא נאסר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א)
« ואפילו אבני הר שנדלדלו ועדיין הם במקומם ועבדם שם אינן נאסרים » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א)
« וכן הנהרות והמעינות של רבים ואילנות שלא נטען לשם אלילים אינם נאסרים » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א)
The gemara leaves the question between two amoraim without saying which one permits. The Rambam, the Tur and the Mehaber permit; the Ran, the Ramah, Rabbenu Yeruḥam and the Raavad forbid, since a Torah doubt is decided stringently.
« אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ וַעֲבָדָן בִּמְקוֹמָם מֻתָּרוֹת שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן תְּפִיסַת יַד אָדָם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ב׳)
« פלוגתא דאמוראי אי דינייהו כהר מפני שלא היתה בהם תפיסת יד אדם (או לאו) כיון דתלושות נינהו ופסק הרמב״ם ז״ל בפ׳ ח׳ כמאן דשרי ותמה עליו הר״ן משום דכיון דלא איתמר בגמרא הלכתא כחד מינייהו אית לן למינקט לחומרא בשל תורה וכן פירש הרמ״ה ז״ל » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« זהו דעת הרמב״ם (והטור) והר״ן תמה עליו כיון דאיכא פלוגתא ה״ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ׳ שכן פסק הרמ״ה ומביאו ב״י » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« ועוד שגם רבינו ירוחם ני״ז ח״ד כתב ופשוט המשתחוים לאבני הר שנדלדלו אסורים שאין דינן כהר ע״כ וכ״פ הראב״ד בהשגות » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« אבל לפעד״נ דעת הרמב״ם ברור דבש״ס (ד׳ מ״ו ע״א) מספקא אי בני ר׳ חייא דהיינו חזקי׳ שרי ור״י אסר » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« וא״כ לא שבקינן מאי דפשיטא לירושל׳ משום מאי דמספקא לש״ס דידן ועוד דהרי ר׳ יוחנן גופיה חיבר הירושלמי וא״כ ע״כ ר״י עצמו אומר שהוא אוסר וא״כ הדבר ברור דקי״ל כחזקיה דשרי » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« פי׳ ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם כ״כ הכסף משנה ולענ״ד נראה שנעקרו לגמרי אלא שלא נעשה ע״י אדם דהא בפ׳ ר״י דנ״ט מדמה לזה מים שנתלשו ממקורן ע״י גל » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« והט״ז כתב דאפילו נעקרו לגמרי אלא שלא נעשה על ידי אדם גם כן אינן נאסרים » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« כתב העט״ז דל״ד אלא אשגרת לישנא דש״ס (דף מ״ו ע״א) נקיט וה״ה נהר ומעיין של יחיד כיון דטעמא הוא דמחובר אינו נאסר אלא דלענין נסכים יש חילוק בין רבים ליחיד ודבריו נכונים ע״פ הש״ס שם » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« מיהו מ״ש העט״ז דבתלושים יש חילוק בין רבים לשל יחיד אינו נ״ל דבש״ס מוכח דתלושין אפילו של רבים נאסרים מטעמא דלמא קא סגיד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« ואפשר לזה כתבו הרמב״ם והטור מעיינות של רבים להורות דאפי׳ של רבים לא שרי להדיוט אלא מעיינות דמחוברים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« כ״כ גם הרמב״ם והטור וקשה דהא בפרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט) פרכינן אמאי דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין הא דיחיד נאסרין ותיפוק ליה דהא מחוברין נינהו לא צריכא דטפחינהו עובד כוכבים בידיה » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« משמע שם במסקנא דגם לגבוה אין נאסר מים של רבי׳ אבל של יחיד נאסרי׳ אע״פ שמחוברי׳ כיון שהוא לגבוה » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« על כן כתבו הפוסקים דמעיינות של רבים אינן נאסרין כלל אפילו לגבוה » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« לא קשה מידי וכמ״ש העט״ז וכמ״ש בש״ך ס״ק ב׳ דלאו דוקא נקטו של רבים א״נ נקטו של רבים לאשמועינן דאפילו של רבים לא שרי אלא במעיינות » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« ומה שנראה מדבריו דקי״ל בשל רבים אפילו בתלושים שרי ליתא דא״כ תימה גדולה למה השמיטו דין זה הרי״ף והרא״ש ושאר כל הפוסקי׳ » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« אלא ודאי סבירא ליה דקי״ל כריש לקיש דפליג התם בפרק רבי ישמעאל עליה דרבי יוחנן וס״ל מים של רבים נאסרים בתלושים » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« ועוד נ״ל לומר דס״ל להפוסקי׳ דטעמ׳ דרשב״י דמים של רבי׳ אינן נאסרים הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל בשל יחיד נאסרים כשהיחיד עובדן » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« וה״ה של נהר ומעיין של יחיד כיון דהטעם הוא דמחובר אינו נאסר אלא לענין נסכים יש חילוק בין יחיד לרבים ש״ך וט״ז » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« וכ׳ בנה״כ מה שנראה מדברי הט״ז דבשל רבים אפי׳ בתלושים שרי ליתא אלא דאפילו בשל רבים לא שרי אלא מטעם דמחובר ע״ש שמאריך בזה » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« עבה״ט ועי׳ בשאילת יעב״ץ ח״א סימן כ״ב וכ״ג מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק א)
(1) A worshipped rock, a spring, a river: permitted in benefit, public or private, as long as they stay attached to the ground. (2) Water drawn and then worshipped: forbidden, even if it came from public water — Shakh, Levush, Nekudot HaKesef. (3) Stones loosened but still in place: permitted per the Mehaber, the Rambam and the Shakh; the Ran forbids, and whoever wishes to be strict should know his stringency.
Lema'asse. What nature made and man never touched does not become forbidden by the worship offered to it. The practical line of the siman is the Mehaber’s, held by the Shakh. But as soon as the hand takes — a stone lifted, water drawn — one leaves seif 1: the case goes to a Rav.
« דבר שאין בו תפיסת ידי אדם שנעבד אע״פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה ציפויו אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ב)
« משמשי הר הוי כציפויו ואסור אבל תקרובת הר אינו נאסר » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ב)
« שנאמר לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ד)
« דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם שֶׁנֶּעֱבַד כְּגוֹן הָרִים וּבְהֵמָה וְאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁהַנֶּעֱבָד עַצְמוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה צִפּוּיוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְהַנֶּהֱנֶה בְּכָל שֶׁהוּא מֵהֶן לוֹקֶה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ז׳)
« כתב ר׳ ירוחם דציפויו אסור משום גזירת הכתוב אפילו לא עבד הציפוי וכלי ההרים אסורים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
« שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ומשום גזירת הכתוב אסור אפילו לא עבד הציפוי כ״כ רבינו ירוחם » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ה)
« לפי שמשמשי אליל נפקא לן פ׳ ר׳ ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ב) מפסוק אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ה)
« אבל תקרובת דהר לא נאסר וכתבו התוספות שם הטעם דבפ׳ כל הבשר נפקא לן איסור תקרובת דכתיב ויאכלו מזבחי מתים וקרא כי כתיב בפעור כתי׳ ופעור היה תלוש » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ה)
« כתב העט״ז דהיינו בהנאה אבל באכילה ודאי אסור שאין שחיטה גרוע כזה מתירו באכילה עכ״ל והוא מדברי הר״ן מביאו ב״י ס״ס זה » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ז)
« וגם נתבאר שם ס״ק ח׳ במתכוין לעבדו תקרובתו אסור בהנאה ומדברי רבינו ירוחם והרב כאן לא נראה כן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ז)
« כתב הלבוש פי׳ דמותר בהנאה אבל באכילה אסור כמ״ש לעיל סימן ד׳ ס״ה וגם נתבאר שם במתכוין לעבדו תקרובתו אסור בהנאה ומדברי הר״ב כאן לא נראה כן עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
Lema'asse. A rock or spring that stays permitted does not permit what was fixed to it. Applied metal, plaques, objects fastened to the place and serving the worship are forbidden in benefit, and the Rambam writes that one is liable for the least amount. What was laid down as an offering before a mountain is not forbidden in benefit per the Rama — but remains forbidden in eating per the Shakh, who refers to siman 4 where the intent to worship was present. Do not rely on this distinction without a Rav.
« בית שבנאו מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ג)
« היה בנוי וסיידו וכיידו לשם אלילי׳ עד שנתחדש נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנאה מפני שעשהו לעבדו ושאר הבית מותר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ג)
« הכניס אלילי׳ לתוך הבית כל זמן שהוא שם הבית אסור בהנאה הוציאה הותר הבית » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ג)
« ודוקא שלא הוקצה הבית לכך אבל הוקצה לכך אינו מותר אלא א״כ הוציאה משם דרך בטול דהיינו שלא להכניס עוד שם » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ג)
« ובישראל לא מהני בטול כדלעיל סימן קל״ט » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ג)
« בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מִתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא הַבַּיִת עַצְמוֹ נֶעֱבָד וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת בָּנוּי הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ד׳)
« בנאו אע״פ שלא השתחוה לו השתחוה לו אע״פ שלא בנאו » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« וכתבו התוס׳ והר״ן דע״כ צריך לפרש כן שאילו לא היה הבית עצמו נעבד הוי משמשי אליל דלד״ה אינם אסורים עד שיעבדו אבל כיון שהבית עצמו נעבד אתי שפיר דאסר בבנאו אע״פ שלא השתחוה » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« דאל״כ אלא להעמיד בו אליל הא קי״ל משמשי אליל אינם נאסרים עד שיעבדו אבל אם הוא עצמו נעבד שפי׳ נאסר דקיימא לן ר״ס קל״ט בעובד כוכבים נאסר מיד » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
« דאם לא כן ה״ל תשמישי עבודת כוכבים דאינו אסור עד שישתמש בו כדלעיל ר״ס קל״ט » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ט)
The seif speaks of a house built by a non-Jew: built by a Jew, it is forbidden only once worshipped (siman 139). But if a non-Jew built it for worship and sold it to a Jew, it becomes a Jew’s idol and can no longer be nullified. There remains the apostate: the Hagahat Derisha treats him as a non-Jew, and the Nekudot HaKesef — cited by the Ba’er Hetev at siman 139 — agree; the Taz opposes this sharply. The dispute stays open.
« אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו כדלעיל ר״ס קל״ט דעבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה עד שתעבד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
« ואם היתה של עובד כוכבים שבנאו לשם אליל ומכרה לישראל נאסר דה״ל אליל של ישראל ואין לו ביטול. ב״י וד״מ וב״ח ובהגהת דרישה כתב דישראל מומר דינו כעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
« והב״ע בשבנאו עכו״ם לשם אליל ואח״כ מכרו לישראל דכיון דבעודו ביד עכו״ם נאסר משום אליל כשבא ליד ישראל ה״ל אליל דישראל דאינה בטלה » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« וראיתי מאן דמוקי לה כאן בישראל מומר דהוי כעובד כוכבים בזה והבל יפצה פיהו דדינו כישראל בזה ולכל עונשי׳ שבתורה כמ״ש ר״ס קל״ט » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
« כתבו הט״ז וש״ך דהיינו שבנאו עובד כוכבים אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו ובהגהת דרישה כתב דישראל מומר דינו כעובד כוכבים והט״ז חולק עליו וכתב דדינו כישראל גמור בזה ולכל עונשים שבתורה כמ״ש ר״ס קל״ט » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ז)
« ובסימן הנ״ל כתבתי בשם נה״כ דמסכים עם הגהת דרישה ע״ש » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ז)
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם אֲפִלּוּ הָיָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּהּ שֻׁתָּפוּת אֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל כְּלוּם אֶלָּא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה לְעוֹלָם וּטְעוּנָה גְּנִיזָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ט׳)
« אבל עובד כוכבים בכל דהו שיטול סגי והוי ביטול ודוקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אבל של ישראל אין לה ביטול ונוטל כל מה שחידש. רש״י והר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״א)
« פי׳ הישראל אבל עובד כוכבים אין צריך ליטול הכל אלא בכל דהו סגי. ב״י בשם הר״ן » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
« פי׳ שישראל נוטל מה שחידש אבל עובד כוכבים בכל דהו שיטול סגי והוי ביטול ודוקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אבל של ישראל אין לה ביטול ונוטל כל מה שחידש. רש״י והר״ן » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
« ואין לו ביטול עולמית אם הוא של ישראל ואם הוא של עובד כוכבים עד שיבטלנו העובד כוכבים. טור » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ב)
« כתב הש״ך והחידוש אין לו ביטול עולמית אם הוא של ישראל ואם הוא של עובד כוכבים עד שיבטלנו העובד כוכבים » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ט)
« סיידו וכיידו וחידש נוטל מה שחידש ופרש״י סיידו וכיידו לאליל שהיה בית בנוי לדירת אדם והוקצה לאליל וטחו בו סיד ועשו בו ציורים לאליל נוטל מה שחידש אם בא ישראל לבטלו נוטל מה שחידש ומותר הבית » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« הָיָה בָּנוּי וְסִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַד שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ וְהַחִדּוּשׁ אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָהוּ לְעָבְדוֹ וּשְׁאָר הַבַּיִת מֻתָּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ד׳)
« אפילו דעתו להחזירה וכן אפילו הוציאה ישראל מותר כיון שלא הקצהו לאליל אלא לפי שעה. טור ור״ן בשם רש״י » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ד)
« אפילו דעתו להחזירה וכן אפילו הוציא ישראל מותר כיון שלא הקצהו לעבודת כוכבים אלא לפי שעה. רש״י » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״א)
« כ׳ ב״י ודבר פשוט בעיני דהא דמהני בהוציאה שלא להכניסה היינו בהוציאה עובד כוכבים אבל הוציאה ישראל לא מהני לבטל מבית זה דין משמשי אליל ע״כ והביאו ד״מ וכ״כ העט״ז וכ״כ בטור ור״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ט״ו)
« כתב ב״י ופשוט הוא דהיינו דוקא כשהוציאה עובד כוכבים אבל הוציאה ישראל לא מהני לבטל מבית זה דין משמשי עבודת כוכבים ע״כ » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ב)
« כלומר אם הבית הוא משמשי אליל של ישראל לא מהני ביטול עולמית כדלעיל ר״ס קל״ט דאליל של ישראל ותשמישה אין להם ביטול » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ט״ז)
« אבן שחצבה לעבדה אסורה בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ד)
« היתה חצובה וציירה וכיידה שתיעבד אפי׳ צייר וכייד בגוף האבן נוטל מה שחידש והוא אסור בהנאה ושאר האבן מותר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ד)
« ובעבודת כוכבים דמהני בטול אפילו לא נטל משם רק מה שצייר מותר אם עשאו דרך בטול » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ד)
« אבן שהעמיד עליה אלילים של עובד כוכבים הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה סילקה האבן מותרת » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ה)
« אֶבֶן שֶׁהֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא עָלֶיהָ. סֻלְּקָה הָאֶבֶן מֻתֶּרֶת » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ה׳)
« כלו׳ רק מעט ממה שצייר בענין שפגמו דהוי ביטול » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ז)
« פי׳ רק מעט ממה שצייר בענין שפגמו הוי ביטול. ש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ג)
« פירש״י דוקא כשהעמיד עליה לפי שעה ולא הקצוהו לכך מותר בסילקה וכ״כ האחרונים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ח)
« פי׳ רש״י דוקא כשהעמיד עליה לפי שעה ולא הקצוהו לכך מותר בסילקה » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ד)
(1) Built or quarried to be worshipped: wholly forbidden, from the making, if the maker is a non-Jew. (2) Merely adorned or engraved for worship: only the addition is forbidden — a Jew removes all of it, a non-Jew nullifies by marring a little. (3) Having only borne or sheltered the idol: permitted once it is gone, if the designation was temporary; otherwise a non-Jew must remove it with no intent to bring it back.
« עיין באורים ותומים סימן צ״ה סעיף קטן ג׳ פלפול בזה » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
Lema'asse. A building or a stone that served worship is judged by three questions, not one: what were they made for, what was added to them, and whose were they. A house built to be worshipped by non-Jews and bought as such by a Jew can no longer be nullified (Shakh ס״ק ח). The case of the apostate is not settled between the Taz and the Derisha, and it is not settled here: bring it to your Rav.
« אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד אסו׳ בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ו)
« היה אילן נטוע וגדעו ופסלו לשם אלילים אפי׳ הבריך והרכיב בגופו של אילן והוציא שריגים כורת את השריגים והם אסורים בהנאה ושאר האילן מותר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ו)
« אילן שמעמידין תחתיו אלילים כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה נטלה מתחתיו הרי זה מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ו)
« אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה נֶעֱבָד אָסוּר בַּהֲנָאָה וְזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳)
« אִילָן שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו אָסוּר בַּהֲנָאָה. נְטָלָהּ מִתַּחְתָּיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָאִילָן עַצְמוֹ הוּא הַנֶּעֱבָד » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ד׳)
« אבל נטען לשם אלילים אסורים וזהו אשרה האמורה בתורה ש״ס ופוסקים ובנטיעה לחוד לשם אליל נאסר אפילו לא השתחוה לו אח״כ ודוקא נטעו עובד כוכבים אבל נטעו ישראל אינו נאסר עד שיעבד כדלקמן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ד)
« ומיירי בשנטעו מתחלה כדי להעמיד תחתיו הא לאו הכי מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מאליל עצמה. ר״ן ומביאו ב״י וד״מ » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ט)
« ומיירי שנטעו מתחלה כדי להעמיד תחתיו הא לא״ה מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מעבודת כוכבים עצמו מהר״ן » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ט״ו)
« וכתב הר״ן ומיהו כי בעינן בטלו ה״מ היכא דנטעו מתחילה כדי להעמיד תחתיו אליל הא לאו הכי אפילו בשלא ביטל אליל האילן מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מאליל עצמו דקי״ל בה כת״ק דר״י בר יהודה דס״ל דאילן. שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל מדברי רש״י נראה דאילן נמי כל שנטעו ייחור כתלוש דמי » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« ומכ״מ אע״פ שלא נאסר גוף האילן כשמשתחוה לו כל השריגים והעלים והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד אסורים בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א)
« כלומר וכל מה שיש שם בשעה שעבדו הן פירות הן שריגים ועלים הכל מותר ואינו אסור אלא מה שיוצא אחר שנעבד. כ״כ ב״י והאחרונים וכן מבואר בדברי הרמב״ם » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ה)
« אבל כל מה שיש שם בשעה שעבדו הן פירות הן שריגים ועלים הכל מותר ואינו אסור אלא מה שיוציא אחר שנעבד. כ״כ ב״י והאחרונים » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ד)
« וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר גּוּפוֹ כָּל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים וְהַלּוּלָבִין וְהַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹצִיא כָּל זְמַן שֶׁהוּא נֶעֱבָד הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳)
« ואסיקנא דאפילו לרבנן דסברי דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר ה״מ עקרו אבל תוספתו אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
Lema'asse. A tree before which people bow is not an ashera; the ashera is the tree planted for that. So before a tree honoured with worship the practical question is: since when, and who planted it. And fruit picked after the worship is not fruit picked before. Such distinctions are rarely posed alone: they are posed with a Rav.
« אע״פ שקרקע עולם אינו נאסר אם עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות לאלילים נאסר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ז)
« הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקַרְקַע עוֹלָם לֹא אֲסָרָהּ. חָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסָרָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
The Tur writes expressly והשתחוה לו אח״כ: the digging alone does not suffice. The Beit Yosef reads the opposite in the Rambam — dug for worship, the ground is forbidden at once. The Shakh reports the divergence and refers to the Perisha and the Baḥ without deciding; the Ba’er Hetev follows. The Mehaber writes like the Rambam: he does not mention prostration.
« אע״פ שקרקע עולם אינו נאסר עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות והשתחוה לו אח״כ נאסר » (טור יו״ד קמ״ה)
« ומפרש רבינו ובחפר בה ואחר כך השתחוה מיירי אבל אם לא השתחוה לא אע״פ שחפר לשם אליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« כב״י דמדברי הרמב״ם משמע קצת דאע״פ שלא השתחוה להם נאסר מיד והטור כתב והשתחוה להם ועיין פרישה וב״ח » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ)
« כ׳ ב״י דמדברי הרמב״ם משמע קצת דאע״פ שלא השתחוה להם נאסר מיד והטור כתב והשתחוה להם » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ט״ז)
« בעלי חיים אינן נאסרים שאפילו השתחוה לבהמה שלו לא נאסרה עשה בה מעשה ששחטה לאלילים אפי׳ סימן אחד נאסרה ואפילו אינה שלו » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ח)
« ודוקא עובד כוכבים אוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל אינו אוסר של חבירו שודאי אינו מכוין אלא לצערו » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ח)
« ויש אומרים שאפילו אם יש לו חלק בה אינו אוסר ואם ישראל מומר הוא או שהתרו בו וקבל התראה הרי זה אוסר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ח)
« תקרובת ב״ח ומשמשיהם נאסרים » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ח)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה נֶאֱסֶרֶת בְּשֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲבָל עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה כָּל שֶׁהוּא אֲסָרָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« אֲבָל אִם שָׁחַט בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ הֶחֱלִיפָהּ לֹא נֶאֶסְרָה שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« כלומר אפילו מעשה כל דהו וה״ה חצי סימן כדאיתא בש״ס ורש״י ותוס׳ בחולין (דף מ׳) וכן הוא בתה״א ד׳ י׳ ע״ב » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״א)
« כלומר אפילו מעשה כל דהו ואפי׳ חצי סימן. ש״ס ורש״י » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ז)
« אפילו במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב׳ סימנים. רש״י והר״ן והרא״ש וכ״נ דעת הט״ו » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ב)
« אפי׳ במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב׳ סימנים. רש״י והר״ן » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ח)
« עבה״ט והוא מדברי הש״ך ועט״ז לעיל סי׳ ב׳ ס״ק י״ד שאין דעתו כן וסובר דשוחט לעבודת כוכבים לא מיתסר אלא בשוחט משהו מושט או רוב הקנה וכבר השיג בנה״כ שם עליו והסכים לתירוץ הב״ח דהא בסימן ב׳ לא איירי במין האדוק » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף מ׳ שכתב דנראה לתרץ עוד דאע״ג דאפילו במעשה כ״ד לעבודת כוכבים אסרה בהנאה מכל מקום דוקא כשפירש שעושה לשם עבודת כוכבים אבל לענין סתם מחשבתו לעבודת כוכבים ל״א הכי כי אם בשחיטה גמורה » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
(1) An animal bowed to stays permitted, even the worshipper’s own. (2) Slaughtered for the idol by its owner, or by a non-Jew, it is forbidden in benefit — and the Rama adds that an offering made to an animal, and its accessories, are forbidden. (3) Slaughtered by a Jew who does not own it: not forbidden — unless he is an apostate or accepted a warning. (4) Ground dug for worship is forbidden per the Mehaber, with no prostration required.
Lema'asse. Meat slaughtered during an idolatrous festival: the question is not only whether the animal was “offered”, but who held the knife, whose the animal was, and what was said. The Pitchei Teshuva shows that the measure of the act is not closed between the Shakh, the Baḥ and the Bekhor Shor. This is a case for a Rav, not for a reading.
« אף על פי שבעלי חיים אינם נאסרים אם החליף בעלי חיים באלילים נאסרו אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אלילים מותרי׳ ויש אוסרים גם בזה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ט)
« שהיו לו והחליפם לעובדי כוכבים בבהמות רש״י וע״ל סי׳ קל״ב וקמ״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ג)
« פי׳ שהיה לו עבודת כוכבים והחליפן לעובד כוכבים בבהמות. רש״י וע״ל סי׳ קל״ב וקמ״ד » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ט)
Two tannaim divide, and two verses. The Beit Yosef gives the Tur two reasons to permit: the prohibition is only rabbinic and its doubt is resolved leniently; and because two verses teaching the same thing do not teach, which is our rule. The Shakh adds that on this view all exchanges of exchanges of an idol are permitted — the animal is mentioned only for continuity with the opening of the seif. The Mehaber writes the permission first, then ויש אוסרים גם בזה: he does not shut the door.
« ודוקא חליפין אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אליל מותרין והרמב״ם ז״ל אסר אפי׳ חליפי חליפין » (טור יו״ד קמ״ה)
« ופסק רבינו כמ״ד חליפי חליפין מותרין וטעמו משום דכיון דהאי איסורא אינו אלא מדרבנן ספיקו לקולא » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« עֲשָׂאָהּ חֲלִיפִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסָרָהּ. וְכֵן חֲלִיפֵי חֲלִיפִין. מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשִׂים דְּמֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« משום רישא נקט ב״ח אבל אין הכי נמי דלסברא זו כל חליפי חליפים דעבודת כוכבים מותרין כדאיתא בש״ס ודרש לה מדכתיב כי חרם הוא הוא ולא חליפי חליפים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ד)
Lema'asse. What one receives directly for an idol is forbidden, without dispute. What one then receives for that is the subject of a dispute the Mehaber leaves open, reporting the forbidding view after the permitting one. One therefore does not conclude a practical permission from here: the case goes to a Rav, together with simanim 132 and 144 to which the Shakh refers.
A place of non-Jewish devotion around a rock or a spring. The rock and the water, as long as they are attached to the ground, stay permitted in benefit: this is the first line of seif 1, and the Shakh explains that “public” adds no condition. But plaques and gilding fixed upon them are forbidden (seif 2), and so are objects fastened to the place that serve the worship, the Rama treating them as plating.
Water drawn from a spring where worship is offered, put into a vessel, and worshipped there. Once detached it no longer enjoys the protection of attachment: it is forbidden even if it came from public water — the position of the Shakh, the Levush and the Nekudot HaKesef, who expressly reject the opposite reading one might draw from the Taz.
A building raised by non-Jews so that the building itself be the object of worship is forbidden in benefit from its construction; sold as such to a Jew without prior nullification, it becomes a Jew’s idol and can no longer be nullified (Shakh ס״ק ח, Beit Yosef). If, however, it only sheltered statues, it is an accessory, and the regime is that of the end of seif 3: everything depends on designation. Which of the two one is facing is not a question of reading.
A dwelling plastered, painted or carved for worship. Only the addition is forbidden: נוטל מה שחידש, and the rest of the building is permitted. A Jew must remove the whole of what was added, since nothing is nullified in his hands; a non-Jew nullifies by marring only part of it (Shakh ס״ק י״א and ס״ק י״ז, Taz ס״ק ח, Ba’er Hetev ס״ק ח and ס״ק י״ג).
A cult statue was set under a tree. While it stands there the tree is forbidden; removed, it returns to permission, for it is not the tree that is worshipped (seif 6). And the Shakh, in the Ran’s name, adds that the seif speaks only of a tree planted expressly to bear it; if it was not, it did not even need to be freed, being attached to the ground.
A non-Jew who slaughters for the idol forbids the animal by a minimal act — one organ, and even half of one, per the Shakh — and he forbids even an animal that is not his. A Jew does not: neither by a minor act nor by a full slaughter — unless he is an apostate, or was warned and accepted the warning. The Pitchei Teshuva reports that the measure of the act is still debated.
A cult object given in exchange for something else: what one receives is forbidden, like the idol itself. What one would then obtain for that item is the exchange of the exchange: permitted per the Tur, forbidden per the Rambam and the Ran, and the Mehaber closes the siman with ויש אוסרים גם בזה. The Shakh refers to simanim 132 and 144.
The point this level will not decide. This siman begins after a thing has been recognised as an object of worship, and it does not say what is one. Whether a museum statue, a decorative image, a disused building fall under idolatry is the matter of simanim 139 and 141, and of your Rav. This level says what siman 145 does with a worshipped thing; it does not say what is worshipped.
| Situation | Practical verdict | Source |
|---|---|---|
| A worshipped mountain, rock or hill | Permitted in benefit — no hand of man is in them | שו״ע קמ״ה:א · ט״ז ס״ק א · רמב״ם ע״ז ח׳:א׳ |
| Stones loosened from the mountain, worshipped in place | Permitted (Mehaber, Rambam, Shakh); the Ran forbids by doubt | שו״ע קמ״ה:א · ש״ך ס״ק א · ט״ז ס״ק ב |
| A river or spring attached to the ground, worshipped | Permitted, public or private — “public” restricts only libations | שו״ע קמ״ה:א · ש״ך ס״ק ב · באר היטב ס״ק ב |
| Water drawn and then worshipped | Forbidden, even if it came from public water | ש״ך ס״ק ב · נקודות הכסף קמ״ה |
| Plating and accessories of a permitted mountain | Forbidden in benefit, even unworshipped | שו״ע קמ״ה:ב · ט״ז ס״ק ד · ש״ך ס״ק ו · רמב״ם ע״ז ח׳:ז׳ |
| An offering laid before a mountain | Not forbidden in benefit (Rama); forbidden in eating (Shakh) | רמ״א קמ״ה:ב · ש״ך ס״ק ז · באר היטב ס״ק ו |
| A house built by a non-Jew to be worshipped | Forbidden from the building; sold to a Jew, no more nullification | שו״ע קמ״ה:ג · ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ו |
| A house built by a Jew | Forbidden only once worshipped — the apostate is disputed | ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ו · באר היטב ס״ק ז |
| Plaster, engraving or decoration added for worship | Only the addition is forbidden — the Jew removes all, the non-Jew mars a little | שו״ע קמ״ה:ג-ד · ש״ך ס״ק י״א · ט״ז ס״ק ח |
| A house or stone that merely bore the idol | Permitted once it is gone — unless designated, which requires removal by a non-Jew | שו״ע קמ״ה:ג,ה · רמ״א קמ״ה:ג · ש״ך ס״ק ט״ו · ס״ק י״ח |
| A tree planted to be worshipped | This is the ashera: forbidden from the planting, if a non-Jew planted it | שו״ע קמ״ה:ו · ש״ך ס״ק ד · רמב״ם ע״ז ח׳:ג׳ |
| A worshipped tree, not planted for it | The trunk stays permitted; what it yields from the worship on is forbidden | שו״ע קמ״ה:א · ש״ך ס״ק ג · ס״ק ה |
| Ground dug for worship | Forbidden — the Mehaber writes like the Rambam, requiring no prostration | שו״ע קמ״ה:ז · ש״ך ס״ק כ · טור קמ״ה |
| An animal bowed to | Permitted, even the worshipper’s own | שו״ע קמ״ה:ח · רמב״ם ע״ז ח׳:א׳ |
| An animal slaughtered for the idol by its owner or by a non-Jew | Forbidden — even by one organ, and even if it is not his | שו״ע קמ״ה:ח · ש״ך ס״ק כ״א · פתחי תשובה ס״ק ג |
| Another’s animal slaughtered by a Jew | Not forbidden, even by a full slaughter — except an apostate or one warned | שו״ע קמ״ה:ח · ש״ך ס״ק כ״ב · באר היטב ס״ק י״ח |
| Goods received for an idol | Forbidden — the exchange takes the idol’s place | שו״ע קמ״ה:ט · ש״ך ס״ק כ״ג |
| Goods received for those goods — the exchange of the exchange | Permitted per the Tur and the Mehaber; forbidden per the Rambam and the Ran — an open dispute | שו״ע קמ״ה:ט · ש״ך ס״ק כ״ד · בית יוסף קמ״ה |
And finally, the one rule that holds lema'asse. This level sets out the ruling of the sources; it does not replace a decision. A thing, a hand, an owner and a moment make a concrete case, and a concrete case is decided with a Rav — who will begin with the question this siman assumes settled: is this object an idol?
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · Siman קמ״ה · ♥ Support