מלשון המחבר להכרעת הש״ך, הט״ז, הבאר היטב,
הפתחי תשובה ונקודות הכסף, ועד למקרים שבימינו
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ה · 145 (ט׳ סעיפים)
עם נושאי הכלים: ש״ך, ט״ז, באר היטב, פתחי תשובה, נקודות הכסף, בית יוסף, טור, רמב״ם
⚠ הערת רמה :
רמה זו אינה ״דעת הרב״ : שולחן ערוך הרב
(אדמו״ר הזקן) אינו מקיף את יורה דעה, ולפיכך אף לא סימן קמ״ה · 145.
זו רמה של פסיקה מעשית : מה עושים, ואת מי שואלים.
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
כיצד לקרוא רמה זו. כל קביעה נסמכת או על לשון השולחן ערוך ונושאי כליו, או על פוסק נקוב ובר־בדיקה (טור, בית יוסף, רמב״ם). על יורה דעה אין משנה ברורה — אינה מפרשת אלא אורח חיים — ואין שולחן ערוך הרב : אדמו״ר הזקן לא כתב יורה דעה, ולפיכך לא יופיע שמו כאן. הערוך השולחן אינו מובא : לשונו על סימן זה אינה נגישה לנו, ואין מביאים מה שאי אפשר לבדוק. ונשארו, ודיים : הש״ך (כ״ד ס״ק), הט״ז (ח׳ ס״ק), הבאר היטב (י״ט ס״ק), הפתחי תשובה (ג׳ ס״ק) ונקודות הכסף — ערך אחד בלבד, המשיב לט״ז בעניין מים של רבים. ובמקום שהשאלה חורגת מן הסימן, רמה זו אומרת זאת ועוצרת : ההלכה למעשה עוברת דרך רבך.
« כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע״פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה לפיכך המשתחוה להר לא נאסר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א)
« כָּל שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם וְלֹא עֲשָׂהוּ אָדָם אַף עַל פִּי שֶׁנֶּעֱבַד הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« דכתיב אלהיהם על ההרים ולא ההרים אלהיהם » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« אין איסור אליל אלא בדבר שיש בו תפיסת יד אדם הלכך המשתחוה להר לא נאסר » (טור יו״ד קמ״ה)
« דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם שֶׁנֶּעֱבַד כְּגוֹן הָרִים וּבְהֵמָה וְאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁהַנֶּעֱבָד עַצְמוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה צִפּוּיוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְהַנֶּהֱנֶה בְּכָל שֶׁהוּא מֵהֶן לוֹקֶה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ז׳)
מה זה משנה לך. לפני חפץ ששימש לעבודה, אל תשאל תחילה מה עשו בו אלא מה הוא : מעשה יד או דבר שבעולם. סלע, מעיין, אילן שעלה מאליו ובהמה אינם נעשים אלילים במה שהשתחוו להם. אבל כל מה שקבע בהם אדם, הוסיף בהם או עשה בהם לשם אליל — דין אחר לו, וכאן נעשה הסימן מדויק.
סימן קמ״ה מונה תשעה סעיפים — הוא המניין שבכותרת (ובו ט׳ סעיפים) והוא המניין שבפועל. הרמ״א מגיה בו ארבע פעמים — בסעיפים ב׳, ג׳, ד׳ וח׳ ; ושבסעיף ג׳ שני חלקים לה.
| סעיף | מי | הפסק (מעוגן בלשון) |
|---|---|---|
| 1 | Mehaber | מה שאין בו תפיסת יד ולא עשאו אדם מותר אף שנעבד : הר, אבנים שנדלדלו במקומן, נהרות ומעיינות, אילן שלא נטעו לשם אליל. אבל מה שהאילן הנעבד מוציא אחר כך אסור. |
| 2 | Mehaber | הציפוי של מה שנשאר מותר — אסור מגזירת הכתוב, ואף שלא עבד את הציפוי עצמו. |
| 2 | Rama | משמשי הר כציפויו ואסורים ; תקרובת הר אינה נאסרת (בהנאה). |
| 3 | Mehaber | בית שנבנה להיעבד או שנעבד : אסור. סיידו וכיידו לשמו : נוטל מה שחידש והשאר מותר. בית שרק הכניסו לתוכו אליל : הותר בהוצאה. |
| 3 | Rama | ואם הוקצה הבית לכך — צריך הוצאה דרך ביטול ; ובישראל אין ביטול מועיל (סימן קל״ט · 139). |
| 4 | Mehaber | אבן שנחצבה לעבדה : נאסרת כולה. אבן שהיתה חצובה וציירה לכך : נוטל מה שחידש. |
| 4 | Rama | ובמקום שמועיל ביטול, די בפגימת מקצת הציור בלא נטילה (רבינו נסים). |
| 5 | Mehaber | אבן שנושאת את האליל : אסורה כל זמן שהוא עליה, ומותרת משסולק. |
| 6 | Mehaber | אילן שנטעו להיעבד : היא האשרה ואסורה. גדעו ופסלו או הרכיב : כורת את השריגים. אילן שמעמידין תחתיו : הותר משנטלה. |
| 7 | Mehaber | קרקע עולם אינה נאסרת — אלא אם עשה בה מעשה, כגון שחפר בורות שיחין ומערות לשם אליל. |
| 8 | Mehaber | בעלי חיים אינם נאסרים בהשתחוואה ; מעשה, ואפילו סימן אחד, אוסרם. ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו — חוץ מעובד כוכבים ; וישראל אינו אוסר. |
| 8 | מחבר (יש אומרים) | ואף שיש לו חלק בה, אין הישראל אוסרה. |
| 8 | Mehaber | חוץ ממומר, או שהתרו בו וקיבל התראה : אז אוסר. |
| 8 | Rama | תקרובת בעלי חיים ומשמשיהם נאסרים. |
| 9 | Mehaber | בעלי חיים שהוחלפו באליל נאסרו ; חליפי חליפין מותרים — ויש אוסרים גם בזה. |
« כל שאין בו תפיסת יד אדם ולא עשהו אדם אע״פ שנעבד הרי זה מותר בהנאה לפיכך המשתחוה להר לא נאסר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א)
« ואפילו אבני הר שנדלדלו ועדיין הם במקומם ועבדם שם אינן נאסרים » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א)
« וכן הנהרות והמעינות של רבים ואילנות שלא נטען לשם אלילים אינם נאסרים » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א)
הגמרא הניחה את הדבר בין שני אמוראים ולא אמרה מי מהם מתיר. הרמב״ם, הטור והמחבר מתירים ; הר״ן, הרמ״ה, רבינו ירוחם והראב״ד אוסרים, שספיקא דאורייתא לחומרא.
« אַבְנֵי הַר שֶׁנִּדַּלְדְּלוּ וַעֲבָדָן בִּמְקוֹמָם מֻתָּרוֹת שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן תְּפִיסַת יַד אָדָם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ב׳)
« פלוגתא דאמוראי אי דינייהו כהר מפני שלא היתה בהם תפיסת יד אדם (או לאו) כיון דתלושות נינהו ופסק הרמב״ם ז״ל בפ׳ ח׳ כמאן דשרי ותמה עליו הר״ן משום דכיון דלא איתמר בגמרא הלכתא כחד מינייהו אית לן למינקט לחומרא בשל תורה וכן פירש הרמ״ה ז״ל » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« זהו דעת הרמב״ם (והטור) והר״ן תמה עליו כיון דאיכא פלוגתא ה״ל ספיקא דאורייתא ולחומרא וכ׳ שכן פסק הרמ״ה ומביאו ב״י » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« ועוד שגם רבינו ירוחם ני״ז ח״ד כתב ופשוט המשתחוים לאבני הר שנדלדלו אסורים שאין דינן כהר ע״כ וכ״פ הראב״ד בהשגות » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« אבל לפעד״נ דעת הרמב״ם ברור דבש״ס (ד׳ מ״ו ע״א) מספקא אי בני ר׳ חייא דהיינו חזקי׳ שרי ור״י אסר » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« וא״כ לא שבקינן מאי דפשיטא לירושל׳ משום מאי דמספקא לש״ס דידן ועוד דהרי ר׳ יוחנן גופיה חיבר הירושלמי וא״כ ע״כ ר״י עצמו אומר שהוא אוסר וא״כ הדבר ברור דקי״ל כחזקיה דשרי » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« פי׳ ולא נעקרו לגמרי שהרי לא הגביהן אדם כ״כ הכסף משנה ולענ״ד נראה שנעקרו לגמרי אלא שלא נעשה ע״י אדם דהא בפ׳ ר״י דנ״ט מדמה לזה מים שנתלשו ממקורן ע״י גל » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« והט״ז כתב דאפילו נעקרו לגמרי אלא שלא נעשה על ידי אדם גם כן אינן נאסרים » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק א)
« כתב העט״ז דל״ד אלא אשגרת לישנא דש״ס (דף מ״ו ע״א) נקיט וה״ה נהר ומעיין של יחיד כיון דטעמא הוא דמחובר אינו נאסר אלא דלענין נסכים יש חילוק בין רבים ליחיד ודבריו נכונים ע״פ הש״ס שם » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« מיהו מ״ש העט״ז דבתלושים יש חילוק בין רבים לשל יחיד אינו נ״ל דבש״ס מוכח דתלושין אפילו של רבים נאסרים מטעמא דלמא קא סגיד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« ואפשר לזה כתבו הרמב״ם והטור מעיינות של רבים להורות דאפי׳ של רבים לא שרי להדיוט אלא מעיינות דמחוברים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« כ״כ גם הרמב״ם והטור וקשה דהא בפרק ר׳ ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ט) פרכינן אמאי דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין הא דיחיד נאסרין ותיפוק ליה דהא מחוברין נינהו לא צריכא דטפחינהו עובד כוכבים בידיה » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« משמע שם במסקנא דגם לגבוה אין נאסר מים של רבי׳ אבל של יחיד נאסרי׳ אע״פ שמחוברי׳ כיון שהוא לגבוה » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« על כן כתבו הפוסקים דמעיינות של רבים אינן נאסרין כלל אפילו לגבוה » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« לא קשה מידי וכמ״ש העט״ז וכמ״ש בש״ך ס״ק ב׳ דלאו דוקא נקטו של רבים א״נ נקטו של רבים לאשמועינן דאפילו של רבים לא שרי אלא במעיינות » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« ומה שנראה מדבריו דקי״ל בשל רבים אפילו בתלושים שרי ליתא דא״כ תימה גדולה למה השמיטו דין זה הרי״ף והרא״ש ושאר כל הפוסקי׳ » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« אלא ודאי סבירא ליה דקי״ל כריש לקיש דפליג התם בפרק רבי ישמעאל עליה דרבי יוחנן וס״ל מים של רבים נאסרים בתלושים » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« ועוד נ״ל לומר דס״ל להפוסקי׳ דטעמ׳ דרשב״י דמים של רבי׳ אינן נאסרים הוא משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל בשל יחיד נאסרים כשהיחיד עובדן » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ה)
« וה״ה של נהר ומעיין של יחיד כיון דהטעם הוא דמחובר אינו נאסר אלא לענין נסכים יש חילוק בין יחיד לרבים ש״ך וט״ז » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« וכ׳ בנה״כ מה שנראה מדברי הט״ז דבשל רבים אפי׳ בתלושים שרי ליתא אלא דאפילו בשל רבים לא שרי אלא מטעם דמחובר ע״ש שמאריך בזה » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
« עבה״ט ועי׳ בשאילת יעב״ץ ח״א סימן כ״ב וכ״ג מ״ש בזה » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק א)
(א) סלע שנעבד, מעיין או נהר : מותרים בהנאה, של רבים או של יחיד, כל זמן שהם מחוברים. (ב) מים שנתלשו ונעבדו : אסורים, ואף שבאו ממים של רבים — ש״ך, לבוש, נקודות הכסף. (ג) אבנים שנדלדלו ועודן במקומן : מותרות לפי המחבר, הרמב״ם והש״ך ; והר״ן אוסר, וראוי שיידע חומרתו מי שרוצה להחמיר.
למעשה. מה שעשה הטבע ולא נגעה בו יד אדם אינו נאסר במה שעובדים אותו. הקו המעשי של הסימן הוא קו המחבר, שהחזיק בו הש״ך. אבל משנוטלת היד — אבן שהוגבהה, מים שנשאבו — יצאנו מסעיף א׳ : והמקרה נשאל לרב.
« דבר שאין בו תפיסת ידי אדם שנעבד אע״פ שהנעבד עצמו מותר בהנאה ציפויו אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ב)
« משמשי הר הוי כציפויו ואסור אבל תקרובת הר אינו נאסר » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ב)
« שנאמר לא תחמוד כסף וזהב אשר עליהם » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ד)
« דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ תְּפִיסַת יַד אָדָם שֶׁנֶּעֱבַד כְּגוֹן הָרִים וּבְהֵמָה וְאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁהַנֶּעֱבָד עַצְמוֹ מֻתָּר בַּהֲנָאָה צִפּוּיוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה וְהַנֶּהֱנֶה בְּכָל שֶׁהוּא מֵהֶן לוֹקֶה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ז׳)
« כתב ר׳ ירוחם דציפויו אסור משום גזירת הכתוב אפילו לא עבד הציפוי וכלי ההרים אסורים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
« שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ומשום גזירת הכתוב אסור אפילו לא עבד הציפוי כ״כ רבינו ירוחם » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ה)
« לפי שמשמשי אליל נפקא לן פ׳ ר׳ ישמעאל (עבודה זרה דף נ״ב) מפסוק אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם הגוים את אלהיהם על ההרים » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ה)
« אבל תקרובת דהר לא נאסר וכתבו התוספות שם הטעם דבפ׳ כל הבשר נפקא לן איסור תקרובת דכתיב ויאכלו מזבחי מתים וקרא כי כתיב בפעור כתי׳ ופעור היה תלוש » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ה)
« כתב העט״ז דהיינו בהנאה אבל באכילה ודאי אסור שאין שחיטה גרוע כזה מתירו באכילה עכ״ל והוא מדברי הר״ן מביאו ב״י ס״ס זה » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ז)
« וגם נתבאר שם ס״ק ח׳ במתכוין לעבדו תקרובתו אסור בהנאה ומדברי רבינו ירוחם והרב כאן לא נראה כן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ז)
« כתב הלבוש פי׳ דמותר בהנאה אבל באכילה אסור כמ״ש לעיל סימן ד׳ ס״ה וגם נתבאר שם במתכוין לעבדו תקרובתו אסור בהנאה ומדברי הר״ב כאן לא נראה כן עכ״ל הש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
למעשה. סלע או מעיין שנשארו מותרים אינם מתירים את מה שקבעו בהם. מתכת שנקבעה, טסים, וכלים הקבועים במקום ומשמשים לעבודה — אסורים בהנאה, והרמב״ם כתב שהנהנה בכל שהוא לוקה. ומה שהונח לתקרובת לפני הר אינו נאסר בהנאה לפי הרמ״א — ואסור באכילה לפי הש״ך, והש״ך מפנה לסימן ד׳ במתכוון לעבדו. ואל תסמוך על חילוק זה בלא רב.
« בית שבנאו מתחילה שיהא הבית עצמו נעבד וכן המשתחוה לבית בנוי הרי זה אסור בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ג)
« היה בנוי וסיידו וכיידו לשם אלילי׳ עד שנתחדש נוטל מה שחידש והחידוש אסור בהנאה מפני שעשהו לעבדו ושאר הבית מותר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ג)
« הכניס אלילי׳ לתוך הבית כל זמן שהוא שם הבית אסור בהנאה הוציאה הותר הבית » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ג)
« ודוקא שלא הוקצה הבית לכך אבל הוקצה לכך אינו מותר אלא א״כ הוציאה משם דרך בטול דהיינו שלא להכניס עוד שם » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ג)
« ובישראל לא מהני בטול כדלעיל סימן קל״ט » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ג)
« בַּיִת שֶׁבְּנָאוֹ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים מִתְּחִלָּה שֶׁיְּהֵא הַבַּיִת עַצְמוֹ נֶעֱבָד וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְבַיִת בָּנוּי הֲרֵי זֶה אָסוּר בַּהֲנָאָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ד׳)
« בנאו אע״פ שלא השתחוה לו השתחוה לו אע״פ שלא בנאו » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« וכתבו התוס׳ והר״ן דע״כ צריך לפרש כן שאילו לא היה הבית עצמו נעבד הוי משמשי אליל דלד״ה אינם אסורים עד שיעבדו אבל כיון שהבית עצמו נעבד אתי שפיר דאסר בבנאו אע״פ שלא השתחוה » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« דאל״כ אלא להעמיד בו אליל הא קי״ל משמשי אליל אינם נאסרים עד שיעבדו אבל אם הוא עצמו נעבד שפי׳ נאסר דקיימא לן ר״ס קל״ט בעובד כוכבים נאסר מיד » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
« דאם לא כן ה״ל תשמישי עבודת כוכבים דאינו אסור עד שישתמש בו כדלעיל ר״ס קל״ט » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ט)
הסעיף מדבר בבית שבנאו עובד כוכבים : בנאו ישראל, אינו נאסר עד שיעבד (סימן קל״ט · 139). ואם בנאו עובד כוכבים לשם אליל ומכרו לישראל — נעשה אליל של ישראל ואין לו ביטול. ונשאר המומר : הגהת דרישה עשאתו כעובד כוכבים, ונקודות הכסף — שהביאם הבאר היטב בסימן קל״ט · 139 — מסכימות לה ; והט״ז חלק בחריפות. והמחלוקת נשארה פתוחה.
« אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו כדלעיל ר״ס קל״ט דעבודת כוכבים של ישראל אינה אסורה עד שתעבד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
« ואם היתה של עובד כוכבים שבנאו לשם אליל ומכרה לישראל נאסר דה״ל אליל של ישראל ואין לו ביטול. ב״י וד״מ וב״ח ובהגהת דרישה כתב דישראל מומר דינו כעובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
« והב״ע בשבנאו עכו״ם לשם אליל ואח״כ מכרו לישראל דכיון דבעודו ביד עכו״ם נאסר משום אליל כשבא ליד ישראל ה״ל אליל דישראל דאינה בטלה » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« וראיתי מאן דמוקי לה כאן בישראל מומר דהוי כעובד כוכבים בזה והבל יפצה פיהו דדינו כישראל בזה ולכל עונשי׳ שבתורה כמ״ש ר״ס קל״ט » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ו)
« כתבו הט״ז וש״ך דהיינו שבנאו עובד כוכבים אבל בנאו ישראל אינו אסור עד שישתחוה לו ובהגהת דרישה כתב דישראל מומר דינו כעובד כוכבים והט״ז חולק עליו וכתב דדינו כישראל גמור בזה ולכל עונשים שבתורה כמ״ש ר״ס קל״ט » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ז)
« ובסימן הנ״ל כתבתי בשם נה״כ דמסכים עם הגהת דרישה ע״ש » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ז)
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם אֲפִלּוּ הָיָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּהּ שֻׁתָּפוּת אֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל כְּלוּם אֶלָּא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה לְעוֹלָם וּטְעוּנָה גְּנִיזָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ט׳)
« אבל עובד כוכבים בכל דהו שיטול סגי והוי ביטול ודוקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אבל של ישראל אין לה ביטול ונוטל כל מה שחידש. רש״י והר״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״א)
« פי׳ הישראל אבל עובד כוכבים אין צריך ליטול הכל אלא בכל דהו סגי. ב״י בשם הר״ן » (ט״ז יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
« פי׳ שישראל נוטל מה שחידש אבל עובד כוכבים בכל דהו שיטול סגי והוי ביטול ודוקא עבודת כוכבים של עובד כוכבים אבל של ישראל אין לה ביטול ונוטל כל מה שחידש. רש״י והר״ן » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ח)
« ואין לו ביטול עולמית אם הוא של ישראל ואם הוא של עובד כוכבים עד שיבטלנו העובד כוכבים. טור » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ב)
« כתב הש״ך והחידוש אין לו ביטול עולמית אם הוא של ישראל ואם הוא של עובד כוכבים עד שיבטלנו העובד כוכבים » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ט)
« סיידו וכיידו וחידש נוטל מה שחידש ופרש״י סיידו וכיידו לאליל שהיה בית בנוי לדירת אדם והוקצה לאליל וטחו בו סיד ועשו בו ציורים לאליל נוטל מה שחידש אם בא ישראל לבטלו נוטל מה שחידש ומותר הבית » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« הָיָה בָּנוּי וְסִיְּדוֹ וְכִיְּרוֹ לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים עַד שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ נוֹטֵל מַה שֶּׁחִדֵּשׁ וְהַחִדּוּשׁ אָסוּר בַּהֲנָאָה מִפְּנֵי שֶׁעֲשָׂאָהוּ לְעָבְדוֹ וּשְׁאָר הַבַּיִת מֻתָּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ד׳)
« אפילו דעתו להחזירה וכן אפילו הוציאה ישראל מותר כיון שלא הקצהו לאליל אלא לפי שעה. טור ור״ן בשם רש״י » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ד)
« אפילו דעתו להחזירה וכן אפילו הוציא ישראל מותר כיון שלא הקצהו לעבודת כוכבים אלא לפי שעה. רש״י » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״א)
« כ׳ ב״י ודבר פשוט בעיני דהא דמהני בהוציאה שלא להכניסה היינו בהוציאה עובד כוכבים אבל הוציאה ישראל לא מהני לבטל מבית זה דין משמשי אליל ע״כ והביאו ד״מ וכ״כ העט״ז וכ״כ בטור ור״ן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ט״ו)
« כתב ב״י ופשוט הוא דהיינו דוקא כשהוציאה עובד כוכבים אבל הוציאה ישראל לא מהני לבטל מבית זה דין משמשי עבודת כוכבים ע״כ » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ב)
« כלומר אם הבית הוא משמשי אליל של ישראל לא מהני ביטול עולמית כדלעיל ר״ס קל״ט דאליל של ישראל ותשמישה אין להם ביטול » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ט״ז)
« אבן שחצבה לעבדה אסורה בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ד)
« היתה חצובה וציירה וכיידה שתיעבד אפי׳ צייר וכייד בגוף האבן נוטל מה שחידש והוא אסור בהנאה ושאר האבן מותר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ד)
« ובעבודת כוכבים דמהני בטול אפילו לא נטל משם רק מה שצייר מותר אם עשאו דרך בטול » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ד)
« אבן שהעמיד עליה אלילים של עובד כוכבים הרי זו אסורה כל זמן שהיא עליה סילקה האבן מותרת » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ה)
« אֶבֶן שֶׁהֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה כָּל זְמַן שֶׁהִיא עָלֶיהָ. סֻלְּקָה הָאֶבֶן מֻתֶּרֶת » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ה׳)
« כלו׳ רק מעט ממה שצייר בענין שפגמו דהוי ביטול » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ז)
« פי׳ רק מעט ממה שצייר בענין שפגמו הוי ביטול. ש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ג)
« פירש״י דוקא כשהעמיד עליה לפי שעה ולא הקצוהו לכך מותר בסילקה וכ״כ האחרונים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ח)
« פי׳ רש״י דוקא כשהעמיד עליה לפי שעה ולא הקצוהו לכך מותר בסילקה » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ד)
(א) נבנה או נחצב להיעבד : נאסר כולו ומיד, כשעשאו עובד כוכבים. (ב) רק נתקשט או צויר לשם אליל : אין נאסר אלא החידוש — ישראל נוטלו כולו, ועובד כוכבים מבטל בפגימת מקצת. (ג) רק נשא או הכיל את האליל : הותר משנסתלק, אם היה לפי שעה ; ואם הוקצה — צריך הוצאת עובד כוכבים על מנת שלא להחזיר.
« עיין באורים ותומים סימן צ״ה סעיף קטן ג׳ פלפול בזה » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק ב)
למעשה. בניין או אבן ששימשו לעבודה נידונים בשלוש שאלות ולא באחת : לשם מה נעשו, מה חידשו בהם, ושל מי היו. בית שבנאוהו עובדי כוכבים להיעבד ולקחו ישראל כמות שהוא — אין לו ביטול (ש״ך ס״ק ח). ודין המומר לא הוכרע בין הט״ז להגהת דרישה, ואינו נחתך כאן : הביאהו לרבך.
« אילן שנטעו מתחילה שיהא נעבד אסו׳ בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ו)
« היה אילן נטוע וגדעו ופסלו לשם אלילים אפי׳ הבריך והרכיב בגופו של אילן והוציא שריגים כורת את השריגים והם אסורים בהנאה ושאר האילן מותר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ו)
« אילן שמעמידין תחתיו אלילים כל זמן שהיא תחתיו אסור בהנאה נטלה מתחתיו הרי זה מותר מפני שאין האילן עצמו הוא הנעבד » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ו)
« אִילָן שֶׁנְּטָעוֹ מִתְּחִלָּה שֶׁיִּהְיֶה נֶעֱבָד אָסוּר בַּהֲנָאָה וְזוֹ הִיא אֲשֵׁרָה הָאֲמוּרָה בַּתּוֹרָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳)
« אִילָן שֶׁמַּעֲמִידִין תַּחְתָּיו עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כָּל זְמַן שֶׁהִיא תַּחְתָּיו אָסוּר בַּהֲנָאָה. נְטָלָהּ מִתַּחְתָּיו הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָאִילָן עַצְמוֹ הוּא הַנֶּעֱבָד » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ד׳)
« אבל נטען לשם אלילים אסורים וזהו אשרה האמורה בתורה ש״ס ופוסקים ובנטיעה לחוד לשם אליל נאסר אפילו לא השתחוה לו אח״כ ודוקא נטעו עובד כוכבים אבל נטעו ישראל אינו נאסר עד שיעבד כדלקמן » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ד)
« ומיירי בשנטעו מתחלה כדי להעמיד תחתיו הא לאו הכי מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מאליל עצמה. ר״ן ומביאו ב״י וד״מ » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק י״ט)
« ומיירי שנטעו מתחלה כדי להעמיד תחתיו הא לא״ה מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מעבודת כוכבים עצמו מהר״ן » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ט״ו)
« וכתב הר״ן ומיהו כי בעינן בטלו ה״מ היכא דנטעו מתחילה כדי להעמיד תחתיו אליל הא לאו הכי אפילו בשלא ביטל אליל האילן מותר דמחובר הוא דלא חמיר טפי מאליל עצמו דקי״ל בה כת״ק דר״י בר יהודה דס״ל דאילן. שנטעו ולבסוף עבדו מותר אבל מדברי רש״י נראה דאילן נמי כל שנטעו ייחור כתלוש דמי » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« ומכ״מ אע״פ שלא נאסר גוף האילן כשמשתחוה לו כל השריגים והעלים והפירות שיוציא כל זמן שהוא נעבד אסורים בהנאה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:א)
« כלומר וכל מה שיש שם בשעה שעבדו הן פירות הן שריגים ועלים הכל מותר ואינו אסור אלא מה שיוצא אחר שנעבד. כ״כ ב״י והאחרונים וכן מבואר בדברי הרמב״ם » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק ה)
« אבל כל מה שיש שם בשעה שעבדו הן פירות הן שריגים ועלים הכל מותר ואינו אסור אלא מה שיוציא אחר שנעבד. כ״כ ב״י והאחרונים » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ד)
« וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְאִילָן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נֶאֱסַר גּוּפוֹ כָּל הַשָּׂרִיגִים וְהֶעָלִים וְהַלּוּלָבִין וְהַפֵּרוֹת שֶׁיּוֹצִיא כָּל זְמַן שֶׁהוּא נֶעֱבָד הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ג׳)
« ואסיקנא דאפילו לרבנן דסברי דאילן שנטעו ולבסוף עבדו מותר ה״מ עקרו אבל תוספתו אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
למעשה. אילן שמשתחווים לו אינו אשרה ; האשרה היא אילן שנטעוהו לכך. ולכן לפני אילן שעבדו אותו השאלה המעשית היא : ממתי, ומי נטעו. ואין פרי שנלקט לאחר העבודה כפרי שנלקט לפניה. וחילוקים אלו אינם נשאלים לבדם : נשאלים הם עם רב.
« אע״פ שקרקע עולם אינו נאסר אם עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות לאלילים נאסר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ז)
« הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְקַרְקַע עוֹלָם לֹא אֲסָרָהּ. חָפַר בָּהּ בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסָרָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
הטור כתב בפירוש והשתחוה לו אח״כ : אין החפירה לבדה מספקת. והבית יוסף דייק מן הרמב״ם להפך — משחפר לשם אליל נאסר מיד. הש״ך הביא את המחלוקת והפנה לפרישה ולב״ח בלא להכריע ; והבאר היטב אחריו. והמחבר כתב כרמב״ם : לא הזכיר השתחוואה.
« אע״פ שקרקע עולם אינו נאסר עשה בו מעשה כגון שחפר בו בורות שיחין ומערות והשתחוה לו אח״כ נאסר » (טור יו״ד קמ״ה)
« ומפרש רבינו ובחפר בה ואחר כך השתחוה מיירי אבל אם לא השתחוה לא אע״פ שחפר לשם אליל » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« כב״י דמדברי הרמב״ם משמע קצת דאע״פ שלא השתחוה להם נאסר מיד והטור כתב והשתחוה להם ועיין פרישה וב״ח » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ)
« כ׳ ב״י דמדברי הרמב״ם משמע קצת דאע״פ שלא השתחוה להם נאסר מיד והטור כתב והשתחוה להם » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק ט״ז)
« בעלי חיים אינן נאסרים שאפילו השתחוה לבהמה שלו לא נאסרה עשה בה מעשה ששחטה לאלילים אפי׳ סימן אחד נאסרה ואפילו אינה שלו » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ח)
« ודוקא עובד כוכבים אוסר דבר שאינו שלו אבל ישראל אינו אוסר של חבירו שודאי אינו מכוין אלא לצערו » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ח)
« ויש אומרים שאפילו אם יש לו חלק בה אינו אוסר ואם ישראל מומר הוא או שהתרו בו וקבל התראה הרי זה אוסר » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ח)
« תקרובת ב״ח ומשמשיהם נאסרים » (רמ״א יו״ד קמ״ה:ח)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין הַבְּהֵמָה נֶאֱסֶרֶת בְּשֶׁלֹּא עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה לְשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲבָל עָשָׂה בָּהּ מַעֲשֶׂה כָּל שֶׁהוּא אֲסָרָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« אֲבָל אִם שָׁחַט בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אוֹ הֶחֱלִיפָהּ לֹא נֶאֶסְרָה שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« כלומר אפילו מעשה כל דהו וה״ה חצי סימן כדאיתא בש״ס ורש״י ותוס׳ בחולין (דף מ׳) וכן הוא בתה״א ד׳ י׳ ע״ב » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״א)
« כלומר אפילו מעשה כל דהו ואפי׳ חצי סימן. ש״ס ורש״י » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ז)
« אפילו במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב׳ סימנים. רש״י והר״ן והרא״ש וכ״נ דעת הט״ו » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ב)
« אפי׳ במעשה רבה דהיינו ששחט בה ב׳ סימנים. רש״י והר״ן » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ח)
« עבה״ט והוא מדברי הש״ך ועט״ז לעיל סי׳ ב׳ ס״ק י״ד שאין דעתו כן וסובר דשוחט לעבודת כוכבים לא מיתסר אלא בשוחט משהו מושט או רוב הקנה וכבר השיג בנה״כ שם עליו והסכים לתירוץ הב״ח דהא בסימן ב׳ לא איירי במין האדוק » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
« ועיין בספר בכור שור בחידושיו לחולין דף מ׳ שכתב דנראה לתרץ עוד דאע״ג דאפילו במעשה כ״ד לעבודת כוכבים אסרה בהנאה מכל מקום דוקא כשפירש שעושה לשם עבודת כוכבים אבל לענין סתם מחשבתו לעבודת כוכבים ל״א הכי כי אם בשחיטה גמורה » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ה ס״ק ג)
(א) בהמה שהשתחוו לה מותרת, ואף של העובד עצמו. (ב) נשחטה לאליל בידי בעליה או בידי עובד כוכבים — אסורה בהנאה ; והגה : תקרובת בעלי חיים ומשמשיהם נאסרים. (ג) שחטה ישראל שאינו בעליה : אינה נאסרת — חוץ ממומר או שקיבל התראה. (ד) קרקע שנחפרה לשם אליל אסורה לפי המחבר, ואין צריך שישתחווה.
למעשה. בשר שנשחט בחג של עבודה זרה : אין השאלה רק אם הוקרבה הבהמה, אלא מי אחז בסכין, של מי היתה, ומה נאמר. והפתחי תשובה מראה ששיעור המעשה לא נסתם בין הש״ך, הב״ח והבכור שור. וזה מקרה של רב, לא של קריאה.
« אף על פי שבעלי חיים אינם נאסרים אם החליף בעלי חיים באלילים נאסרו אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אלילים מותרי׳ ויש אוסרים גם בזה » (שו״ע יו״ד קמ״ה:ט)
« שהיו לו והחליפם לעובדי כוכבים בבהמות רש״י וע״ל סי׳ קל״ב וקמ״ד » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ג)
« פי׳ שהיה לו עבודת כוכבים והחליפן לעובד כוכבים בבהמות. רש״י וע״ל סי׳ קל״ב וקמ״ד » (באר היטב יו״ד קמ״ה ס״ק י״ט)
שני תנאים נחלקו, ושני כתובים. הבית יוסף נותן לטור שני טעמים להתיר : שהאיסור אינו אלא מדרבנן וספיקו לקולא ; ושני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, וכן הלכה בידינו. והש״ך מוסיף שלדעה זו כל חליפי חליפין של עבודת כוכבים מותרין — ולא נקט בעלי חיים אלא משום רישא. והמחבר כתב תחילה את ההיתר, ואחר כך ויש אוסרים גם בזה : ולא נעל את הדלת.
« ודוקא חליפין אבל חליפי חליפין כגון שהחליף בעלי חיים בחליפי אליל מותרין והרמב״ם ז״ל אסר אפי׳ חליפי חליפין » (טור יו״ד קמ״ה)
« ופסק רבינו כמ״ד חליפי חליפין מותרין וטעמו משום דכיון דהאי איסורא אינו אלא מדרבנן ספיקו לקולא » (בית יוסף יו״ד קמ״ה)
« עֲשָׂאָהּ חֲלִיפִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אֲסָרָהּ. וְכֵן חֲלִיפֵי חֲלִיפִין. מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשִׂים דְּמֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה א׳)
« משום רישא נקט ב״ח אבל אין הכי נמי דלסברא זו כל חליפי חליפים דעבודת כוכבים מותרין כדאיתא בש״ס ודרש לה מדכתיב כי חרם הוא הוא ולא חליפי חליפים » (ש״ך יו״ד קמ״ה ס״ק כ״ד)
למעשה. מה שמקבלים ישר תמורת אליל אסור בלא מחלוקת. ומה שמקבלים אחר כך תמורתו — מחלוקת שהמחבר הניחה פתוחה, שהביא את האוסר אחר המתיר. ואין להסיק מכאן היתר למעשה : המקרה נשאל לרב, עם סימנים קל״ב · 132 וקמ״ד · 144 שהפנה אליהם הש״ך.
מקום עבודה של נכרים סביב סלע או מעיין. הסלע והמים, כל זמן שהם מחוברים, מותרים בהנאה : היא שורתו הראשונה של סעיף א׳, והש״ך פירש ש״של רבים״ אינו תנאי. אבל טסים וציפויים שקבעו עליהם אסורים (סעיף ב׳), וכן כלים הקבועים במקום ומשמשים לעבודה, שהרמ״א עשאם כציפוי.
מים שנשאבו ממעיין שעובדים בו, ניתנו בכלי, ונעבדו שם. משנתלשו אין להם עוד הגנת החיבור : נאסרים ואף שבאו ממים של רבים — כדעת הש״ך, הלבוש ונקודות הכסף, שדחו בפירוש את הקריאה ההפוכה שהיה אפשר להוציא מן הט״ז.
בניין שהקימוהו נכרים כדי שהבניין עצמו ייעבד — אסור בהנאה משעת בנייתו ; נמכר כמות שהוא לישראל בלא ביטול, נעשה אליל של ישראל ואין לו ביטול (ש״ך ס״ק ח, בית יוסף). ואם לא שימש אלא להעמיד בו צלמים — משמש הוא, ודינו כסוף סעיף ג׳ : הכול תלוי בהקצאה. והשאלה באיזה מהם אנו עומדים אינה שאלה של קריאה.
בית דירה שסיידוהו, ציירוהו או פיתחו בו לשם אליל. אין נאסר אלא החידוש : נוטל מה שחידש, ושאר הבניין מותר. ישראל צריך ליטול את כל מה שנתחדש, שאין ביטול בידו ; ועובד כוכבים מבטל בפגימת מקצתו (ש״ך ס״ק י״א וס״ק י״ז, ט״ז ס״ק ח, באר היטב ס״ק ח וס״ק י״ג).
צלם של עבודה זרה הועמד תחת אילן. כל זמן שהוא שם — האילן אסור ; ניטל, חוזר להיתרו, שאין האילן עצמו הנעבד (סעיף ו׳). והוסיף הש״ך בשם הר״ן שאין הסעיף מדבר אלא בשנטעו מתחילה כדי להעמיד תחתיו ; ואם לא נטעו לכך, אף סילוק אינו צריך, שמחובר הוא.
עובד כוכבים השוחט לאליל אוסר במעשה כל שהוא — סימן, ואף חציו לפי הש״ך — ואוסר אף דבר שאינו שלו. וישראל אינו אוסר, לא במעשה זוטא ולא במעשה רבה — חוץ ממומר, או שהתרו בו וקיבל התראה. והפתחי תשובה מביא ששיעור המעשה עדיין נידון.
חפץ של עבודה זרה שנתנוהו תמורת דבר אחר : מה שקיבלו אסור, כאליל עצמו. ומה שיקבלו אחר כך תמורת אותו דבר — חליפי חליפין : מותרים לטור, אסורים לרמב״ם ולר״ן, והמחבר חותם את הסימן בויש אוסרים גם בזה. והש״ך מפנה לסימנים קל״ב · 132 וקמ״ד · 144.
הנקודה שרמה זו אינה מכריעה. סימן זה מתחיל לאחר שהוכר דבר כחפץ של עבודה זרה, ואינו אומר מה הוא. לדעת אם צלם שבמוזיאון, תמונה של נוי, או מבנה שיצא משימוש — הם בכלל עבודה זרה, זה עניינם של סימנים קל״ט · 139 וקמ״א · 141, ושל רבך. רמה זו אומרת מה עושה סימן קמ״ה · 145 בדבר שנעבד ; אינה אומרת מה נעבד.
| המצב | הפסק למעשה | מקור |
|---|---|---|
| הר, סלע וגבעה שנעבדו | מותרים בהנאה — אין בהם תפיסת יד אדם | שו״ע קמ״ה:א · ט״ז ס״ק א · רמב״ם ע״ז ח׳:א׳ |
| אבני הר שנדלדלו ונעבדו במקומן | מותרות (מחבר, רמב״ם, ש״ך) ; הר״ן אוסר מספק | שו״ע קמ״ה:א · ש״ך ס״ק א · ט״ז ס״ק ב |
| נהר או מעיין מחובר שנעבד | מותר, של רבים או של יחיד — ״של רבים״ אינו אלא לנסכים | שו״ע קמ״ה:א · ש״ך ס״ק ב · באר היטב ס״ק ב |
| מים תלושים שנעבדו | אסורים, ואף שבאו ממים של רבים | ש״ך ס״ק ב · נקודות הכסף קמ״ה |
| ציפוי ומשמשים של הר מותר | אסורים בהנאה, ואף שלא נעבדו | שו״ע קמ״ה:ב · ט״ז ס״ק ד · ש״ך ס״ק ו · רמב״ם ע״ז ח׳:ז׳ |
| תקרובת שהונחה לפני הר | אינה נאסרת בהנאה (רמ״א) ; ואסורה באכילה (ש״ך) | רמ״א קמ״ה:ב · ש״ך ס״ק ז · באר היטב ס״ק ו |
| בית שבנאו עובד כוכבים להיעבד | אסור משעת הבנייה ; נמכר לישראל, אין לו ביטול | שו״ע קמ״ה:ג · ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ו |
| בית שבנאו ישראל | אינו נאסר עד שיעבד — והמומר במחלוקת | ש״ך ס״ק ח · ט״ז ס״ק ו · באר היטב ס״ק ז |
| סיוד, ציור או קישוט שנוספו לשם אליל | אין נאסר אלא החידוש — ישראל נוטל הכול, ועובד כוכבים פוגם מקצת | שו״ע קמ״ה:ג-ד · ש״ך ס״ק י״א · ט״ז ס״ק ח |
| בית או אבן שרק נשאו את האליל | הותר משנסתלק — אלא אם הוקצה, שצריך הוצאת עובד כוכבים | שו״ע קמ״ה:ג,ה · רמ״א קמ״ה:ג · ש״ך ס״ק ט״ו · ס״ק י״ח |
| אילן שנטעו להיעבד | היא האשרה : אסור משעת הנטיעה, בשנטעו עובד כוכבים | שו״ע קמ״ה:ו · ש״ך ס״ק ד · רמב״ם ע״ז ח׳:ג׳ |
| אילן שנעבד ולא נטעוהו לכך | גופו מותר ; ומה שהוציא משנעבד אסור | שו״ע קמ״ה:א · ש״ך ס״ק ג · ס״ק ה |
| קרקע שנחפרה לשם אליל | אסורה — המחבר כתב כרמב״ם ולא הצריך השתחוואה | שו״ע קמ״ה:ז · ש״ך ס״ק כ · טור קמ״ה |
| בהמה שהשתחוו לה | מותרת, ואף של העובד | שו״ע קמ״ה:ח · רמב״ם ע״ז ח׳:א׳ |
| בהמה שנשחטה לאליל בידי בעליה או עובד כוכבים | אסורה — ואף בסימן אחד, ואף שאינה שלו | שו״ע קמ״ה:ח · ש״ך ס״ק כ״א · פתחי תשובה ס״ק ג |
| בהמת חבירו שנשחטה בידי ישראל | אינה נאסרת, ואף במעשה רבה — חוץ ממומר ומותרה | שו״ע קמ״ה:ח · ש״ך ס״ק כ״ב · באר היטב ס״ק י״ח |
| דבר שנתקבל תמורת אליל | אסור — החליפין באים תחת האליל | שו״ע קמ״ה:ט · ש״ך ס״ק כ״ג |
| דבר שנתקבל תמורת אותו דבר — חליפי חליפין | מותרים לטור ולמחבר ; אסורים לרמב״ם ולר״ן — מחלוקת פתוחה | שו״ע קמ״ה:ט · ש״ך ס״ק כ״ד · בית יוסף קמ״ה |
ולסיום, הכלל היחיד שיש בו למעשה. רמה זו מציגה את פסקי המקורות ; ואינה באה במקום הוראה. דבר, יד, בעלים ושעה — הם מקרה ממשי, ומקרה ממשי נחתך עם רב, שיפתח בשאלה שסימן זה מניח פתורה : האם חפץ זה אליל הוא ?
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ה · ♥ תמכו בנו