✦ ❖ ✦

דעת · רמה 1 — פתיחה

סימן קמ״ו — איזו עבודת כוכבים יש לה ביטול ואיזו אין לה ביטול

המעשה, היד, והשעה שכבר איחרה

יורה דעה · סימן קמ״ו

איזו עבודת כוכבים יש לה ביטול ואיזו אין לה ביטול

🌱 רמת הפתיחה · מתחילים

✦ ❖ ✦

פתיחה ראשונה לסימן קמ״ו · 146 : חמישה עשר סעיפי המחבר והגהות הרמ״א, לשון המקור עם ביאור. הסימן הקודם שאל מה שנעבד ונשאר מותר ; סימן זה שואל את השאלה שאחריה : עבודה זרה שנאסרה, יש לה חזרה להיתר ? ויש — על ידי ביטול. אלא שאין הביטול נדר ואינו חרטה, אלא מעשה, ביד מסוימת ובשעה מסוימת. וכל הסימן משרטט שלושה קווים אלה — מי מבטל, באיזה מעשה, ועד מתי.

הנושא : ביטול עבודה זרה — ביטול, זכיית ישראל, גרוטאות, ירושת הגר, שפאים, אמירה בעלמא, צורף ישראל, מפולת, שעת מלחמה, שברים, מזבח ובימוס, משמשים, ביעור, שם גנאי
המקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ו

עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

📑 מהלך הלימוד

1. לשון המחבר : חמישה עשר הסעיפים, עם הגהות הרמ״א

2. הרקע : סוגיות עבודה זרה — משנת הביטול, המעשים, המכירה, ההנחה

3. מושגי היסוד : ביטול, פיסול אלוה, זכייה, מקח טעות, שפאים, של פרקים, בימוס, ביעור

4. הטבלאות : מה מבטל ומה אינו מבטל, ומי בר ביטול

5. הט״ז והש״ך : שמונה ערכי מפתח

6. הגהות הרמ״א : חמש הגהות, ופתחי תשובה

7. מעשים למעשה : שוק הגרוטאות, פסל פגום, בנין שנמכר, תכשיט, ביעור

8. סיכום ושאלות חזרה

1. לשון המחבר — חמישה עשר הסעיפים

סימן קמ״ו בא במקומו. סימן קל״ט אמר שעבודת כוכבים של עובד כוכבים אסורה משנעשית ושל ישראל עד שתיעבד ; סימנים קמ״א עד קמ״ה אמרו במה נוגע האיסור — בצורות, במשמשים, בתקרובת, בדמים — ובמה אינו נוגע. ונשארה שאלת היציאה : כיצד יוצא החפץ מאיסורו ?

והתשובה במלה אחת, ביטול, והסימן בוחן אותה בשלושה פנים הבאים זה אחר זה כמעט בלא הפסק. מי מבטל : סעיפים א, ב, ד, ה. באיזה מעשה : סעיפים ו עד י. ומה דינו של החפץ כשלא נתבטל, או שנתבטל מקצתו : סעיפים יא עד יג. ושני הסעיפים האחרונים יוצאים מן הביטול אל היפוכו — חובת הביעור.

סעיף א — מי מבטל ומי אינו מבטל לעולם

איזו עבודת כוכבים יש לה ביטול ואיזו אין לה ביטול. ובו ט״ו סעיפים: אלילים של עובד כוכבים שביטלה עובד כוכבים מותרת אבל ישראל אינו יכול לבטל אלילים של עובד כוכבים וכל שכן של ישראל שאין לה ביטול עולמית ואפילו אם יש לעובד כוכבים שותפות בה עמו אין ביטול העובד כוכבים מועיל לחלק הישראל:

שם הסימן : איזו עבודת כוכבים יש לה ביטול ואיזו אין לה ביטול, ובו חמשה עשר סעיפים.

עבודת כוכבים של עובד כוכבים שביטלה עובד כוכבים — מותרת בהנאה. ישראל אינו מבטל, לא את של העובד כוכבים ולא כל שכן את שלו, שאין לה ביטול לעולם. ואף כשהעובד כוכבים שותף עמו — ביטולו מועיל לחלקו בלבד, ולא לחלק הישראל.

שלושה גופים, שלושה דינים. העובד כוכבים מבטל ; ישראל אינו מבטל לא את של חבירו ולא את שלו ; והשותפות אינה נחלקת — חלק הישראל אסור לעולם. והטעם בגמרא : ישראל אדעתא דנפשיה פלח, ואין עבודתו נגררת אחר עבודת שותפו, ואין ביטולו של השותף נוטל אותה עמו.

סעיף ב — מה שבא ליד ישראל : העבודה זרה עצמה, ומשמשיה

אפילו אלילים של עובד כוכבים משבאה ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול והני מילי אלילים עצמם אבל משמשי אלילים ונויה אם באו ליד ישראל ואח״כ ביטלה עובד כוכבים מותרים:

אף עבודת כוכבים של עובד כוכבים, משבאה ליד ישראל וזכה בה — שוב אין לה ביטול.

והני מילי בעבודת כוכבים עצמה ; אבל משמשיה ונויה, שבאו ליד ישראל ואחר כך ביטלן העובד כוכבים — מותרים.

איסור דרבנן — ומכאן גבולו. מדין תורה עבודת כוכבים של עובד כוכבים נשארת שלו בכל מקום, ובעליה מבטלה. חכמים נעלו את הפתח משזכה בה ישראל, גזרה משום עבודת כוכבים של ישראל שאין לה ביטול לעולם. וכיון שאין כאן אלא גזרה — שיעורה מדוד : אינה אלא בעבודת כוכבים עצמה, ולא במשמשיה ובנויה. שני תנאים נזכרו בסעיף — משבאה ליד ישראל ווזכה בה — והט״ז מוכיח שאינם כפל לשון.

סעיף ג — הלוקח גרוטאות : מעות, משיכה, ושניהם כאחד

הלוקח גרוטאות (פי׳ שברי כלי מתכות) מן העובד כוכבים ומצא בהם אלילים אם נתן מעות ולא משך יחזירם לעובד כוכבים וכן אם משך ולא נתן מעות אף על פי שמשיכה בעובד כוכבים קונה כמקח טעות הוא נתן מעות ומשך יוליכם לים המלח:

הלוקח גרוטאות (פירוש : שברי כלי מתכות) מן העובד כוכבים ומצא בהם עבודת כוכבים :

נתן מעות ולא משך — יחזירם לעובד כוכבים. וכן משך ולא נתן מעות, ואף על פי שמשיכה קונה בעובד כוכבים — מקח טעות הוא.

נתן מעות ומשך — יוליכם לים המלח.

למה שלושה חלוקים ולא שניים ? בכולם המקח מקח טעות, שלא נתכוון לא זה לקנות ולא זה למכור עבודת כוכבים. ואין הקנין הוא המכריע אלא מראית העין : במעות לבד או במשיכה לבד — הכל יודעים שלא נקנו לו, ואין החזרתם נראית כמוכר עבודת כוכבים. במעות ומשיכה כאחד — כשיחזור ויטול מעותיו מיחזי כזבין עבודת כוכבים, ולפיכך אינו מחזיר אלא מאבד. וכן כתב הש״ך בס״ק ב ובס״ק ד, והט״ז בס״ק ד עשה זאת יסוד לכל הסעיף.

סעיף ד — הגר ואחיו העובד כוכבים : חלוקת הירושה

גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים יכול הגר לומר לעובד כוכבים טול אתה אלילים ואני מעות אבל משבאת האלילים לרשות הגר אסור:

גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים : יכול הגר לומר לעובד כוכבים ״טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות״. אבל משבאת העבודה זרה לרשות הגר — אסור.

חלוקה זו היה ראוי לאוסרה, שהרי בהניחו את העבודה זרה לאחיו — רוצה בקיומה עד שיטול דמיה. ותירצה הגמרא ששאני ירושת הגר דמדרבנן היא, ואקילו בה רבנן גזרה שמא יחזור לקלקולו. ומיד הגביל הש״ך : קולא זו לגר נאמרה ולא לזולתו — לא לבן המומר ולא לשותף בסחורה.

סעיף ה — מי בר ביטול : ידיעה, אונס, קטנות, אמונה

עובד כוכבים מבטל אלילים אע״פ שאינה שלו ואפילו אינו עובד לאותם אלילים ואפי׳ בעל כרחו ובלבד שידע בטיב אלילים אבל קטן שאינו יודע בטיב אלילים וכן שוטה וכן מי שאינו עובד אלילים כגון גר תושב אינם יכולים לבטלה. (ישמעאלים שאינן עובדי עבודת כוכבים אינם יכולים לבטל) (בית יוסף בשם הרמב״ם פ״ח):

עובד כוכבים מבטל עבודת כוכבים אף על פי שאינה שלו, ואפילו אינו עובד לאותה עבודה זרה, ואפילו בעל כרחו — ובלבד שידע בטיב עבודת כוכבים. אבל קטן שאינו יודע בטיבה, וכן שוטה, וכן מי שאינו עובד עבודת כוכבים כגון גר תושב — אינם יכולים לבטלה.

הגהת הרמ״א : (ישמעאלים שאינן עובדי עבודת כוכבים אינם יכולים לבטל) (בית יוסף בשם הרמב״ם פרק ח׳).

כח הביטול תלוי באמונה ולא בבעלות. ולפיכך מבטל אף של חבירו, ואפילו בעל כרחו שאנסו ישראל : עובד כוכבים המבזה את יראתו — גילה בדעתו שאינה אלוה בעיניו, ודיו. וכנגד זה מי שלא האמין מעולם — קטן שאין בו דעת, שוטה, גר תושב — אין לו מה לסלק, ואין במעשהו כלום. והרמ״א חתם ברשימה בנידון המעשי : הישמעאלי, שאינו עובד עבודת כוכבים, אינו מבטל.

סעיף ו — כיצד מבטלה : האשרה, השפאי, ולצורך מי נטלו

כיצד מבטלה נטל מהאשרה מקל או אפי׳ עלה אחד לצרכו נתבטלה ובין האשרה עצמה ובין השפאים שנטל ממנה מותרים ואם נטל השפאים לצרכה דהיינו ליפותה לא נתבטלה והיא אסורה והשפאים מותרים:

כיצד מבטלה ? נטל מן האשרה מקל או אפילו עלה אחד לצרכו — נתבטלה, ובין האשרה עצמה ובין השפאים שנטל ממנה מותרים. ואם נטל את השפאים לצרכה, דהיינו ליפותה — לא נתבטלה והיא אסורה, והשפאים מותרים.

הכל תלוי בכוונת המעשה ולא בשיעורו. עלה אחד שנטלו לצרכו מבטל את כל האילן ; ושפוי שכולו לצרכה אינו מבטל, ואף שיפהו הרבה. ואף על פי כן בשני האופנים השפאים מותרים, וטעמו של הש״ך משם רש״י : מיזרק זריק להו ולא פלח להו. וזו תחילת היסוד המהלך עד סעיף ח — המשמעות שהמעשה נותן בחפץ היא הקובעת.

סעיף ז — מעשים המבטלים ומעשים שאינם אלא ביזוי

אלילים של עובד כוכבים שקטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה או שמיעכה בפניה אע״פ שלא חסרה בטלה מיעכה שלא בפניה ולא חסרה או רקק בפניה השתין בפניה או גררה או זרק בה את הצואה לא בטלה: הגה וי״א דאפילו בטלה באמירה בעלמא הוי ביטול אבל אם בטלה מכח אונס אינה מבוטלת עד שיעשה מעשה בגופה כמו שנתבאר (מרדכי ר״פ כל הצלמים בשם ראבי״ה):

עבודת כוכבים של עובד כוכבים שקטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה, או שמיעכה בפניה — אף על פי שלא חיסרה — בטלה. מיעכה שלא בפניה ולא חיסרה, או רקק בפניה, השתין בפניה, גררה, זרק בה את הצואה — לא בטלה.

הגהת הרמ״א : ויש אומרים דאפילו ביטלה באמירה בעלמא הוי ביטול, אבל אם ביטלה מכח אונס אינה מבוטלת עד שיעשה מעשה בגופה כמו שנתבאר (מרדכי ריש פרק כל הצלמים בשם ראבי״ה).

ביזוי אינו כפירה. רקיקה, השתנה, גרירה, זריקת צואה — כולן לשון בזיון, ואין בהן ביטול. והגמרא נתנה בזה מקרא : ״והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו״, ולבסוף ״ואל ארץ יביט״ — חוזר ומביט אליה. ביזוי שעה אינו מגלה על האמונה. אבל הקוטע ראש אזנה או המועך את פניה — נגע בצורה הנעבדת עצמה, ומעשהו אינו חוזר, והרי הוא כפירה.

סעיף ח — מכרה או משכנה : צורף ישראל

מכרה או משכנה אפילו לצורף ישראל לא בטלה ויש מתירין בצורף ישראל: הגה ומשמשי עבודת כוכבים אם משכנו או מכרו הוי ביטול (וכן משמע בטור סימן קל״ט וכ״כ הב״י):

מכרה או משכנה, אפילו לצורף ישראל — לא בטלה. ויש מתירין בצורף ישראל.

הגהת הרמ״א : ומשמשי עבודת כוכבים אם משכנו או מכרו — הוי ביטול (וכן משמע בטור סימן קל״ט וכן כתב הבית יוסף).

הסעיף הנחלק ביותר שבסימן. במשנה רבי אומר ביטל וחכמים אומרים לא ביטל, ובגמרא נשארה הבעיה אם מחלוקתם בצורף עובד כוכבים או בצורף ישראל — שסופו להתיכה. הטור פסק לחומרא אף בצורף ישראל, והרמב״ם פסק לקולא, והמחבר הביא שניהם. והמשך הדיון — במשכון, ומה נקרא משכון — הוא שהעסיק את הבית יוסף, את הט״ז בס״ק ח, את הש״ך בס״ק י ואת הבאר היטב בס״ק י״א.

סעיף ט — מפולת וגניבה : הפקר אינו ביטול

נפלה עליה מפולת ולא פינוה גנבוה לסטים ולא תבעוה אינה בטלה:

נפלה עליה מפולת ולא פינוה, גנבוה לסטים ולא תבעוה — אינה בטלה.

אין בשב ואל תעשה הכרעה. הגמרא בנתה את המקרים בסולם — לוה עליה, נפלה עליה מפולת, גנבוה לסטים, הניחוה הבעלים — ולכל אחד בררה למה היה מקום לומר ביטלה, ולמה אין זה ביטול. שאינו מפנה — סבר ״הא מנחה, כל אימת דבעינא לה שקילנא לה״ ; שאינו תובע — יודע שאחר יעבדנה. צריך מעשה, או לכל הפחות הנחה שאין בה ספק, וזה שסעיף י מבקש.

סעיף י — עובדיה שהלכו להם : שלום, מלחמה, ואפשרות החזרה

הניחוה עובדיה והלכו להם בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה והוא שאינם יכולים לחזור לה אבל אם היו יכולים לחזור לה ולא חזרו מותרת:

הניחוה עובדיה והלכו להם : בשעת שלום — מותרת, בשעת מלחמה — אסורה. והוא שאינם יכולים לחזור לה, אבל אם היו יכולים לחזור לה ולא חזרו — מותרת.

המלחמה אינה מעידה על האמונה — אלא אם השלום שאחריה מעיד. הבורח מניח את הכל אחריו, ואין בהנחתו ראיה שכפר, ולפיכך אסורה. אבל אם הוכשרה השעה לחזור ולא חזר ליטלה — שתיקתו מדברת, והרי הניחה באמת. והגמרא המשילה בזה את בית נמרוד : אף שבדרינהו רחמנא, אי בעו למיהדר הדור, ומדלא הדור — בטולי בטלוה.

סעיף יא — נשברה מאליה, ועבודה זרה של פרקים

אלילים של עובד כוכבים שנשברה מאליה שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלוה לפיכך המוצא שברי אלילים הרי אלו אסורים בהנאה שמא לא ביטלה העובד כוכבים ואם היתה של פרקים והדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה ואם אינו יכול להחזיר כיון שבטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים:

עבודת כוכבים של עובד כוכבים שנשברה מאליה — שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלוה. לפיכך המוצא שברי עבודת כוכבים — הרי אלו אסורים בהנאה, שמא לא ביטלה העובד כוכבים.

ואם היתה של פרקים והדיוט יכול להחזירה — צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה ; ואם אינו יכול להחזיר — כיון שביטל אבר אחד ממנה, בטלו כל השברים.

שבירה אינה ביטול. רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו בזה, והלכה כרבי יוחנן : צלם שנפל לא ביטלו אדם, שהביטול תלוי ברצון הבעלים. ומכאן שני דינים בשברים : היתה הצורה גוף אחד — ביטול אבר אחד מועיל לכל ; היתה של פרקים, והדיוט יכול להחזירה — כל פרק עודנו עבודה זרה בפני עצמה, וכל אחד טעון ביטול.

סעיף יב — מזבח ובימוס : אבן אחת או אבנים הרבה

מזבח של אלילים שנפגם עדיין הוא אסור עד שינתץ רובו על ידי עובד כוכבים ובימוס שנפגם מותר איזהו בימוס ואיזו מזבח בימוס אבן אחד מזבח אבנים הרבה:

מזבח של עבודת כוכבים שנפגם — עדיין הוא אסור עד שינתץ רובו על ידי עובד כוכבים. ובימוס שנפגם — מותר.

איזהו בימוס ואיזהו מזבח ? בימוס — אבן אחת ; מזבח — אבנים הרבה.

אין החילוק בחומר אלא בבר־החלפה. הבימוס אבן אחת היא : נפגמה — שוקלים אותה ומביאים אחרת, ובגמרא מפורש כן. המזבח בנין הוא : פגימה אינה מייאשת את בוניו, ואסור עד שינתץ רובו. והש״ך בס״ק י״ב הוסיף את הדיוק המחזיר את הסעיף לציר הסימן : ״על ידי עובד כוכבים״, שאם לא כן חזרנו לסעיף יא, לעבודה זרה שנשברה מאליה.

סעיף יג — העבודה זרה גוררת משמשיה, ואין המשמשים גוררים אותה

המבטל אלילים נתבטלו משמשיה (אפי׳ הם כבר ביד ישראל נתבטלו עם ע״א שביד העובד כוכבים) (מרדכי פרק ר״י וכן כ׳ הר״ן בשם הראב״ד) ביטל משמשיה לא נתבטלה היא:

המבטל עבודת כוכבים — נתבטלו משמשיה — הגהת הרמ״א : (אפילו הם כבר ביד ישראל, נתבטלו עם העבודה זרה שביד העובד כוכבים) (מרדכי פרק רבי ישמעאל וכן כתב הר״ן בשם הראב״ד) ; ביטל משמשיה — לא נתבטלה היא.

כיוון התלות נקרא במלת ״משמשים״. אין הכלים אסורים אלא מפני ששימשו לעבודה זרה : נתבטלה היא — שוב אין להם למי לשמש. וההפך אינו כן, שאפשר לו לאדם להניח את כלי העבודה ולא להניח את יראתו. והגהת הרמ״א מוסיפה, והיא כנגד סעיף ב בדיוק : שם משמשים שבאו ליד ישראל עדיין בני ביטול בפני עצמם, וכאן הם בטלים ממילא עם העבודה זרה שנשארה ביד העובד כוכבים.

סעיף יד — מצות הביעור, ושתי דרכיה

מצוה על כל המוצא אלילים שיבערנה ויאבדנה וכיצד מבערה שוחק וזורה לרוח או מטיל לים (וה״ה במשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות) (בית יוסף בשם הרמב״ם):

מצוה על כל המוצא עבודת כוכבים שיבערנה ויאבדנה. וכיצד מבערה ? שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים

הגהת הרמ״א : (והוא הדין במשמשיה ובכל הנעשה בשבילה, שנאמר ״אבד תאבדון את כל המקומות״) (בית יוסף בשם הרמב״ם).

שתי דרכים, ותנאי שאינו כתוב. שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים — שתיהן במשנה וברמב״ם. אלא שהש״ך בס״ק י״ג פירש מהו ״לים״, ומעשה הוא : ים המלח מקבלו כמות שהוא, שאין ספינות עוברות שם ואין אדם מעלהו משם ; ושאר נהרות טעונים שחיקה תחילה. והט״ז בס״ק י״א פירש כן משם הבית יוסף, והב״ח שהביא הש״ך מצריך שחיקה בכל מקום.

סעיף טו — לשרש ולכנות שם גנאי

צריך לשרש אחר האלילי׳ ולכנות לה שם גנאי:

צריך לשרש אחר העבודה זרה, ולכנות לה שם גנאי.

שתי מצוות בחמש תיבות, ושתיהן מקרא אחד : ״ואבדתם את שמם מן המקום ההוא״. רבי אליעזר למד ממנו לעוקר עבודה זרה שצריך לשרש אחריה, ורבי עקיבא למד ממנו לכנות לה שם גנאי. ואותו ״מן המקום ההוא״ הוא כל דיון האחרונים שבשולי העמוד : הש״ך תלה את החיוב בארץ ישראל, הט״ז סבר שטעות סופר היא, והנקודות הכסף השיבו לט״ז.

2. הרקע — סוגיות מסכת עבודה זרה

הסימן בנוי על שלוש משניות במסכת עבודה זרה, משני פרקים, ועל כמה ברייתות. המשנה הראשונה אומרת מי מבטל :

« נׇכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁל חֲבֵירוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֵין מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי » (עבודה זרה נ״ב ע״ב)

וכוחו של העובד כוכבים לפסול את אלוהו — מקרא הוא, ורב יוסף שנאו :

« מִנַּיִן לְגוֹי שֶׁפּוֹסֵל אֱלוֹהוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ » (עבודה זרה נ״ב ע״א)

ובישראל השותף — סיפרה הגמרא שרבי עצמו חזר בו, ומדעתו האחרונה יצא סעיף א :

« וּבְזִקְנוּתוֹ סָבַר: יִשְׂרָאֵל אַדַּעְתָּא דְּנַפְשֵׁיהּ פָּלַח, כִּי מְבַטֵּל נׇכְרִי דְּנַפְשֵׁיהּ, דְּיִשְׂרָאֵל לָא בָּטֵיל » (עבודה זרה נ״ב ע״ב)

המשנה השנייה אומרת באיזה מעשה, וסעיף ז העתיקה כמעט כלשונה :

« כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ? קָטַע רֹאשׁ אׇזְנָהּ, רֹאשׁ חוֹטְמָהּ, רֹאשׁ אֶצְבָּעָהּ, פְּחָסָהּ — אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חִיסְּרָהּ — בִּיטְּלָהּ » (עבודה זרה נ״ג ע״א)

ולמה אין הרקיקה וההשתנה מבטלות ? חזקיה נתן בזה מקרא — אדם מקלל את יראתו בצרתו וחוזר ופונה אליה :

« אָמַר חִזְקִיָּה, דְּאָמַר קְרָא: ״וְהָיָה כִי יִרְעַב וְהִתְקַצַּף וְקִלֵּל בְּמַלְכּוֹ וּבֵאלֹהָיו וּפָנָה לְמַעְלָה » (עבודה זרה נ״ג ע״א)

והמשך המשנה הוא מקורו של סעיף ח, ומחלוקתה לא הוכרעה :

« חַד אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּצוֹרֵף גּוֹי, אֲבָל בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל — דִּבְרֵי הַכֹּל בִּיטֵּל, וְחַד אָמַר: בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת » (עבודה זרה נ״ג ע״א)

גרוטאות שבסעיף ג באות באותו עמוד, כקושיה על מחלוקת זו :

« הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם וּמָצָא בָּהֶן עֲבוֹדָה זָרָה, אִם עַד שֶׁלֹּא נָתַן מָעוֹת מָשַׁךְ — יַחֲזִיר, אִם מִשֶּׁנָּתַן מָעוֹת מָשַׁךְ — יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח » (עבודה זרה נ״ג ע״א)

ותירצה הגמרא שלא נתכוון הלוקח לקנות עבודה זרה :

« שָׁאנֵי הָתָם, דְּאַדַּעְתָּא דִּגְרוּטָאוֹת זַבֵּין, אַדַּעְתָּא דַּעֲבוֹדָה זָרָה לָא זַבֵּין » (עבודה זרה נ״ג ע״א)

סעיפים ט ו־י יוצאים מברייתא המונה ארבע הנחות :

« לָוָה עָלֶיהָ, אוֹ שֶׁנָּפְלָה עָלֶיהָ מַפּוֹלֶת, אוֹ שֶׁגְּנָבוּהָ לִיסְטִין, אוֹ שֶׁהִנִּיחוּהָ הַבְּעָלִים וְהָלְכוּ לִמְדִינַת הַיָּם » (עבודה זרה נ״ג ע״א)

וממשנה שלישית, היא סעיף י :

« עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ — בִּשְׁעַת שָׁלוֹם מוּתֶּרֶת, בִּשְׁעַת מִלְחָמָה אֲסוּרָה » (עבודה זרה נ״ג ע״ב)

ורב העמידה בבית נמרוד, ומשם סופו של סעיף י באותם שהיה בידם לחזור :

« אִי (בָּעֲיָא) [בְּעוֹ] לְמִיהְדָּר הֲדוּר, מִדְּלָא הֲדוּר בַּטּוֹלֵי בַּטְּלֻהָ » (עבודה זרה נ״ג ע״ב)

סעיף יב ברייתא היא באותו עמוד :

« בִּימוֹס שֶׁנִּפְגַּם — מוּתָּר, מִזְבֵּחַ שֶׁנִּפְגַּם — אָסוּר עַד שֶׁיִּנָּתֵץ רוּבּוֹ » (עבודה זרה נ״ג ע״ב)

סעיף ו אינו מפרק זה אלא מפרק האשרה, ששם מתארת המשנה ביטולו של אילן :

« כֵּיצַד מְבַטְּלָהּ? קִירְסֵם וְזֵירֵד, נָטַל מִמֶּנָּה מַקֵּל אוֹ שַׁרְבִיט, אֲפִילּוּ עָלֶה — הֲרֵי זֹה בְּטֵלָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)

ושם ברייתא בדין השפאים, והיא לשון סעיף ו :

« גּוֹי שֶׁשִּׁיפָּה עֲבוֹדָה זָרָה לְצׇרְכּוֹ — הִיא וּשְׁפָאֶיהָ מוּתָּרִין, לְצׇרְכָּהּ — הִיא אֲסוּרָה וּשְׁפָאֶיהָ מוּתָּרִין » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)

סעיף יא משני מקומות. תחילה מחלוקת בנשתברה מאליה, והלכה כרבי יוחנן :

« עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵילֶיהָ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת » (עבודה זרה מ״א ע״ב)

ואחר כך חילוק של פרקים, שפרק האשרה למדו ממחלוקת אחרת :

« וְהָכָא בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל חֻלְיוֹת, וּבְהֶדְיוֹט שֶׁיָּכוֹל לְהַחְזִירָהּ קָמִיפַּלְגִי » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)

סעיף ד בא מדף רחוק, ששם שאלו כיצד יניח הגר את העבודה זרה לאחיו :

« שָׁאנֵי יְרוּשַּׁת הַגֵּר, דְּאַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְזוֹר לְקִלְקוּלוֹ » (עבודה זרה ס״ד ע״א)

ושני הסעיפים האחרונים ממקרא אחד שנדרש פעמיים. רבי אליעזר למד ממנו לשרש :

« מִנַּיִן לְעוֹקֵר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁצָּרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם » (עבודה זרה מ״ה ע״ב)

ורבי עקיבא למד ממנו לכנות שם גנאי :

« אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא״? לְכַנּוֹת לָהּ שֵׁם » (עבודה זרה מ״ו ע״א)

והרמב״ם כינס את הכל בפרקים ז׳ ו־ח׳ מהלכות עבודה זרה, והמחבר הלך אחריו — הגרוטאות וירושת הגר הלכה אחת הן אצלו :

« הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים וּמָצָא בָּהֶן עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. אִם נָתַן מָעוֹת וְלֹא מָשַׁךְ יַחֲזִירֵם לָעוֹבֵד כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ה׳)

ודין סעיף א הוא ראש הלכה ט׳ שלו :

« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ בְּטֵלָה לְעוֹלָם אֲפִלּוּ הָיָה לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים בָּהּ שֻׁתָּפוּת אֵין בִּטּוּלוֹ מוֹעִיל כְּלוּם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ט׳)

3. מושגי היסוד

שמונה מושגים די בהם לקרוא את הסימן. הארבעה הראשונים קובעים אם הביטול אפשרי, והארבעה שאחריהם — מה הוא גורר עמו.

מה שעושה את הביטול אפשרי

ביטול. אין זה טיהור החפץ, אלא סילוק שם אלוה שנתן בו המאמין בו. ומכאן כל השאר : הכח ביד המאמין ולא ביד הבעלים — כמפורש בסעיף ה ; והוא נעשה במעשה ולא ברגש — סעיף ז ; ואינו נעשה עוד משנעשה החפץ, לדין תורה, עבודה זרה של ישראל — סעיפים א ו־ב.

פיסול אלוה. ״פסילי אלהיהם תשרפון באש״ — ולמדה הגמרא שהעובד כוכבים פוסל את אלוהו, ובזה פתח הט״ז את פירושו. זה מקורו של הביטול בכתוב, ומכאן גם שאין ישראל בר ביטול : לא נתנה לו תורה כח זה, שעבודה זרה של ישראל אסורה משנעבדה ולעולם.

זכייה. היא בריח סעיף ב. כל זמן שהיא ביד העובד כוכבים הכל פתוח ; משזכה בה ישראל — ננעל השער. והט״ז בס״ק ג הראה שכפל המחבר לשונו — ״משבאה ליד ישראל״ וגם ״וזכה בה״ — ולמד שאין הגזרה אלא בשניהם כאחד. והב״ח שהביא הש״ך בס״ק א חולק.

מקח טעות. מפתח סעיף ג : הלוקח גרוטאות לא קנה עבודה זרה, ואין המקח חל עליה. ואין החילוק שבין שלושת האופנים בדיני מקח אלא במראית העין — במה שיסבור הרואה כשיחזור הלוקח ויטול מעותיו.

מה שהביטול גורר, ומה שאינו גורר

שפאים. הקיסמים הנוטלים מאילן הנעבד. סעיף ו התירם בשני האופנים — בין ביטל השפוי את האילן בין לא ביטלו — והש״ך נתן טעם משם רש״י : מיזרק זריק להו ולא פלח להו. וזו דוגמה לשבר שדינו לעצמו.

של פרקים. צורה שאבריה מתפרקים והדיוט יכול להחזירם. כל פרק ופרק עבודה זרה שלמה הוא, וכל אחד טעון ביטול. ואם אין החזרתה אלא ביד אומן — שוב אין הצורה אלא בכללה, וביטול אחד עולה לכל השברים.

בימוס ומזבח. הראשון אבן אחת שמעמידים עליה, והשני בנין של אבנים הרבה. ומשם החילוק שבדין : אבן שנפגמה מחליפים אותה, ומזבח שנפגם מתקנים אותו. וסעיף יב הוציא מזה שני דינים הפוכים.

ביעור. היפוכו של הביטול. הביטול מתיר והביעור מאבד, וסעיף יד מזכיר שמצות עשה היא על כל המוצא. ושתי דרכים לה : שוחק וזורה לרוח, או מטיל לים — והש״ך פירש איזו מהן פוטרת מן השחיקה.

4. הטבלאות

טבלה א — מה מבטל ומה אינו מבטל

המעשה או המאורע	מבטל ?	מפני מה	סעיף
קטע ראש אזנה, חוטמה, אצבעה	כן	פגיעה שאין לה חזרה בצורה הנעבדת	ז
מיעכה בפניה, אף שלא חיסרה	כן	הפנים הם הנעבד	ז
מיעכה שלא בפניה ולא חיסרה	לא	לא פגיעה ולא כפירה	ז
רקק, השתין, גררה, זרק בה צואה	לא	ביזוי שעה, וסופו לחזור אליה	ז
אמירה בעלמא (ליש אומרים שברמ״א)	כן	דיבורו של מאמין ככפירה	ז
אמירה מכח אונס	לא	צריך מעשה בגופה	ז
נטל עלה מן האשרה לצרכו	כן	נשתמש בה, שוב אינו מאמין בה	ו
שפאה לצרכה, ליפותה	לא	טיפול הוא ולא כפירה	ו
מכרה או משכנה לצורף ישראל	שתי דעות	הטור אוסר והרמב״ם מתיר, והמחבר הביא שניהם	ח
מכר או משכן את המשמשים	כן	הגהת הרמ״א על פי הטור בסימן קל״ט	ח
מפולת שלא פינה, גניבה שלא תבע	לא	אין בשב ואל תעשה ראיה	ט
הניחוה בשעת שלום	כן	הניחוה מדעתם	י
ברחו בשעת מלחמה	לא	הנחת אונס — אלא אם יכלו לחזור ולא חזרו	י
נשברה מאליה	לא	לא הכריע בה אדם	יא
מזבח שנפגם	לא	עד שינתץ רובו על ידי עובד כוכבים	יב
בימוס שנפגם	כן	אבן שנפגמה מחליפים אותה	יב

טבלה ב — מי מבטל ומאימתי

מי	מבטל ?	דיוק	סעיף
עובד כוכבים, בעליה	כן	עיקר הדין	א
עובד כוכבים שאינו בעליה	כן	אף של חבירו, ואף בעל כרחו	ה
עובד כוכבים שאינו עובד לאותה עבודה זרה	כן	ובלבד שידע בטיבה	ה
קטן שאין בו דעת, שוטה	לא	אינו יודע בטיב עבודת כוכבים	ה
גר תושב, ישמעאלי	לא	אינם עובדי עבודת כוכבים — הגהת הרמ״א	ה
ישראל	לא	לא את שלו ולא את של העובד כוכבים	א
עובד כוכבים השותף לישראל	לחלקו בלבד	חלק ישראל אסור לעולם	א
עובד כוכבים, לאחר שזכה בה ישראל	לא	גזרת חכמים — בריח סעיף ב	ב
עובד כוכבים, לאחר שזכה ישראל במשמשים	כן	לא גזרו אלא בעבודה זרה עצמה	ב

שתי הטבלאות משיבות על שתי שאלות הסימן, וצריך לאחוז בשתיהן כאחת : מעשה מבטל ביד שאינה בת ביטול אינו כלום, ויד כשרה בלא מעשה אינה מבטלת. ומטעם זה סעיפים ט ו־י עומדים במקומם — אין בהם לא מעשה ולא יד, אלא שתיקה, והשאלה אם השתיקה אומרת דבר.

5. הט״ז והש״ך — שמונה ערכי מפתח

ט״ז ס״ק א — מהיכן כח הביטול

הט״ז פתח את הסימן במקרא שהכל תלוי בו :

« דילפינן לה מדכתיב פסילי אלהיהם שעובד כוכבים פוסל אלוה שלו » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק א)

אין זה אפוא כח של טהרה אלא כח של פסילה : מי שעשה את החפץ אלוה יכול ליטול ממנו שם זה. וישראל לא עשאו מעולם — ואין לו מה ליטול.

ט״ז ס״ק ב — למה אין השותף מבטל אלא חלקו

הט״ז ביאר את סוף סעיף א :

« הטעם דאמרינן ישראל אדעתיה דנפשיה פלח ולא אדעת עובד כוכבים ע״כ כי מבטל העובד כוכבים אין מבטל אלא חלקו » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ב)

וזו מסקנת הגמרא ברבי שחזר בו : עבודתו של ישראל שלו היא ואינה טפלה לעבודת שותפו. נמצא חלק ישראל עבודה זרה של ישראל גמורה — ואין לה ביטול.

ט״ז ס״ק ג — למה כפל המחבר לשונו

הט״ז דקדק שאין בסעיף ב אלא גזרה, ומכאן שיעורה :

« ונ״ל דכיון שאין הטעם אלא משום גזירה לא גזרו אלא אם באה לידו אחר הזכייה דוקא » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ג)

ומכאן קריאתו בלשון עצמה — הכפל מכוון :

« וזהו שכתבו הטור והש״ע כפול לשון משבאה ליד ישראל וזכה בה משמע אבל זכייה לחוד לא » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ג)

נמצא שהקונה מרחוק ונותן מעות לא נעל את השער : צריך שתבוא לידו.

ש״ך ס״ק א — הב״ח כנגד הט״ז, ודין המשמשים

הש״ך הביא את הדעה שכנגד, דעת הב״ח, שאינה מצריכה זכייה כלל :

« והב״ח כתב דאפילו לא זכה בה כגון שמצאה לפני יאוש או גזלה אע״ג דמדינא עבודת כוכבים של עובד כוכבים היא ויש לה ביטול מ״מ מדרבנן אין לה ביטול גזרה משום אליל של ישראל עצמו » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק א)

והב״ח הוליך את חומרתו עד המשמשים, שסעיף ב התירם :

« ובהכי אמרינן דמשמשי עבודת כוכבים שבאו ליד ישראל וביטלם עובד כוכבים מותרין אבל זכה בהם הישראל אפילו משמשים אין להם ביטול » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק א)

והבאר היטב בס״ק ב ובס״ק ג העמיד את שתי הדעות זו בצד זו ולא הכריע.

ש״ך ס״ק ד — למה אינו מחזיר את הגרוטאות

הש״ך הרחיב את החלוקה השלישית שבסעיף ג ונתן בה טעם :

« וה״ה משך ברישא ואחר כך נתן מעות וטעמא דהשתא׳ כיון שנקנו לו אע״ג דהוי כמקח טעות מ״מ כשיחזור ויקח המעות מחזי כזבין אליל הלכך יוליכם לים המלח » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ד)

אין אפוא סדר המעשים קובע אלא צירופם — ומה שנראה מהם לעין הרואה.

ש״ך ס״ק ה — גבולה של הקולא שהקילו בגר

הש״ך נתן טעם לסעיף ד, ומיד הגבילו :

« לפי שירושת הגר מדרבנן וחכמים הקילו בגר שלא יחזור לקלקולו ש״ס » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ה)

והוציא ממנו שתי דמויות סמוכות שהיה מקום לכללן :

« ולפ״ז דוקא גר אבל מי שהמיר אביו ובנו עמו ומת אביו אינו יכול לומר לאחיו המומר טול אתה אלילים כו׳ וכן מי שנשתתף עם עובד כוכבים בסחורה ובאתה אלילים לידו אינו יכול לומר טול אתה אלילים כו » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ה)

ש״ך ס״ק ז וס״ק ח — השפאים, והביטול באמירה

ולמה השפאים מותרים אף כשהאילן אסור ? השיב הש״ך משם רש״י :

« משום דמיזרק זריק להו ולא פלח להו. רש״י » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ז)

ועל הגהת הרמ״א שבסעיף ז הקשה הבית יוסף : אם מכירה ברצון אינה מבטלת, אמירה בעלמא כל שכן ? והט״ז הביא את הקושיה ואת תירוץ הדרכי משה :

« כתב ב״י על זה ותמיהני מדין מכרה או משכנה בסמוך דמשמע אפילו מכרה ברצונו לא בטלה וכתב ד״מ שאני התם דלא ידעינן בודאי שבטלה » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ז)

והש״ך תירץ תירוץ משלו, הוא תירוץ הב״ח — שבמכירה זוזי אנסוהו — ואחר כך פירש מהי כאן ״אמירה בעלמא״ :

« ול״ד למכרה או משכנה דבסמוך דהתם זוזי אנסוהו ב״ח ופסק כן » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ח)

וביאר שהאמירה צריכה לומר ביטול ממש ולא כוונה סתומה :

« ר״ל דהכא מיירי שאומר שרוצה לבטל לקטוע אזנה או חוטמה וכה״ג אבל התם אינו מבטלו וגם סובר שהקונה לא יבטל ודלא כב״י » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ח)

ש״ך ס״ק י וט״ז ס״ק ח — המשכון, ומהו משכון

זה עיקר הדיון שבסימן. תחילה הזכיר הש״ך שחומרת המחבר פשוטה חוץ מצורף ישראל :

« וכ״ש לצורף עובד כוכבים או לישראל אחר שאינו צורף דבהנך לכ״ע לא בטלה » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ט)

ואחר כך הביא את דעת הבית יוסף כנגד הר״ן : אף משכון שהרהינו אצלו לזמן אינו כמכירה :

« ובב״י כתב דאפילו משכנה והרהינה אצלו שא״ל אם לא הבאתי לך המעות מכאן עד יום פלוני תהא שלך והגיע הזמן ולא פדאה לא בטלה לכ״ע ודלא כהר״ן שכתב דהרהינה הוי כמכירה עכ״ל » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק י)

והט״ז תמה על הבית יוסף והכריע כר״ן :

« אלא ודאי דברי הר״ן עיקר דבמשכון דמתני׳ דהיינו הרהינו מודים חכמים לרבי דבטל » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ח)

והשיג על המחבר שלא פירש באיזה משכון דיבר :

« ודבר זה היה לו להרב לכתוב כאן בשלחן ערוך ולבאר באיזה משכון מתירין דהיינו בהרהינו ולא פדאו בזמנו » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ח)

והבאר היטב בס״ק י״א סיכם את שני המחנות — הב״ח עם הבית יוסף, והט״ז עם הר״ן :

« כתב הב״ח דזה לא קאי רק אמכרה אבל במשכנה אין שום היתר אפי׳ בצורף ישראל והט״ז כ׳ דאפי׳ במשכנו יש היתר כגון שהרהינו אצלו והגיע הזמן ולא פדאו דאז הוי כמכירה » (באר היטב יו״ד קמ״ו ס״ק י״א)

ש״ך ס״ק י״ג וס״ק י״ד — ים המלח, וארץ ישראל

סעיף יד אמר ״או מטיל לים״, ופירש הש״ך לאיזה ים :

« בלא שחיקה אבל לשאר נהרות בעי שחיקה ב״י וד״מ ושאר אחרונים וכן הוא לקמן סימן רצ״ד סעיף ו׳ והב״ח כתב דאף לים המלח בעי שחיקה » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק י״ג)

ובסעיף האחרון קיצר הש״ך, ותלה את החיוב בארץ ישראל :

« דוקא בא״י. מ״ו ופרישה » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק י״ד)

והט״ז דחה קריאה זו ותלה אותה בטעות סופר — הצמצום, לדעתו, על ״לשרש״ ולא על ״לכנות״ :

« כתוב בפריש׳ בשם רש״ל פי׳ דוקא בא״י והוא תימה ונראה דט״ס הוא כאן ושייך על הרישא דצריך לשרש אחריה דזו דוקא בא״י שצריך להיות מנוקה ומטוהרת » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק י״ב)

והנקודות הכסף — הוא הש״ך המשיב לט״ז — דחו את השערת הטעות והעמידו את הקריאה על המקרא עצמו :

« ול״נ דאין כאן ט״ס אלא כיון דבש״ס פ׳ כל הצלמים קאמר דהא דצריך לשרש אחריה נפקא לן מואבדתם את שמם מן המקום ההוא וכן הא דצריך לכנות לה שם גנאי יליף נמי מהאי קרא אם כן משמע דוקא במקו׳ ההוא הוא דאיכא מצוה אבל בחו״ל לא » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ו)

6. הגהות הרמ״א, ופתחי תשובה

הרמ״א הגיה על סימן זה חמש פעמים, ובכל אחת הוסיף מקרה שלא נזכר במחבר.

הגהה ראשונה, בסעיף ה — והיא הנוגעת ביותר למעשה, שאין עוד עובדי כוכבים שנבקש מהם ביטול :

« ישמעאלים שאינן עובדי עבודת כוכבים אינם יכולים לבטל » (רמ״א יו״ד קמ״ו:ה)

והש״ך ציין כאן לסימן קכ״ד, ששם נתברר דין הישמעאלים.

הגהה שנייה, בסעיף ז — ביטול באמירה, ויוצא מן הכלל שבו :

« וי״א דאפילו בטלה באמירה בעלמא הוי ביטול אבל אם בטלה מכח אונס אינה מבוטלת עד שיעשה מעשה בגופה כמו שנתבאר » (רמ״א יו״ד קמ״ו:ז)

הט״ז והש״ך האריכו בהגהה זו : ראה הפרק שלפני זה.

הגהה שלישית, בסעיף ח — המשמשים, שאין בהם חומרת העבודה זרה :

« ומשמשי עבודת כוכבים אם משכנו או מכרו הוי ביטול » (רמ״א יו״ד קמ״ו:ח)

הרמ״א למדה מן הטור בסימן קל״ט — אין המשמשים אסורים אלא מחמת שימושם, והמכירה מפסקתו.

הגהה רביעית, בסעיף יג — הרחבת הביטול הנגרר :

« אפי׳ הם כבר ביד ישראל נתבטלו עם ע״א שביד העובד כוכבים » (רמ״א יו״ד קמ״ו:י״ג)

וזה כנגד סעיף ב : מה שכבר ביד ישראל נגרר אחר ביטול העבודה זרה שנשארה ביד העובד כוכבים.

הגהה חמישית, בסעיף יד — מצות הביעור חלה אף על הסובב :

« וה״ה במשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות » (רמ״א יו״ד קמ״ו:י״ד)

והמקרא הוא אותו מקרא שהגמרא למדה ממנו לשרש אחריה.

פתחי תשובה — שלושה ערכים

הפתחי תשובה לא כתב על סימן זה אלא שלוש הערות, והראשונה שבהן היא המעניינת : היא קוראת את ״ישראל״ שבסעיף א ככולל את המומר.

על ״אבל ישראל״ שבסעיף א :

« עי׳ בתפארת למשה שכתב דר״ל אפילו ישראל מומר דאי לא פלח אפילו גר תושב וישמעאלים אין מבטלים ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ו ס״ק א)

נמצא שהתפארת למשה קורא : אף ישראל מומר, שהוא עובד, אינו מבטל — שאילו היה הקובע עצם העבודה, כל שכן שגר תושב וישמעאל יבטלו משישנו את אמונתם. אלא הלידה קובעת ולא המעשה.

על ״אפילו לצורף ישראל״ שבסעיף ח, העתיק את הש״ך והוסיף שני מראי מקום בשו״ת :

« וכ״ש לצורף עובד כובים או לישראל שאינו צורף דבהנך לכ״ע לא בטלה. ש״ך ועיין בתשובת פרי תבואה סימן נ״א ונ״ב » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ו ס״ק ב)

ותשובות הפרי תבואה, סימנים נ״א ונ״ב, בדיני מכירת חפצי עבודה זרה הן.

ועל הגהת הרמ״א שבסעיף ח, ציין לבאר היטב ולט״ז :

« עבה״ט ס״ק י״א בשם ט״ז ועי׳ בתשובת פרי תבואה ס״ס נ״א » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ו ס״ק ג)

ובזה הפנה את הקורא לדיון המשכון — הוא הדיון שבו חלק הט״ז על הבית יוסף.

7. מעשים למעשה

מעשה א — שוק הפשפשים והמקח בערבוביה

אדם קונה חבילה — כלים ישנים, מתכות, חפצי נוי — ומוצא בה פסלון של עבודה זרה. סעיף ג נכתב לזה, ושלוש שאלות של מציאות קודמות לכל : נתן מעות ? משך ? שניהם ? אם אחד מהם בלבד — מחזיר את החבילה למוכר, והש״ך בס״ק ב ביאר שאין כאן מראית העין, שהכל יודעים שלא נקנו לו. ואם שניהם — שוב אינו מחזיר אלא מאבד. ואין החילוק בבעלות, שהמקח מקח טעות בכל שלושתם, אלא במה שיראה הרואה.