סוגיה, מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
הנושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ו (ט״ו סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), נקודות הכסף, באר היטב, פתחי תשובה, בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בתלמוד :
עבודה זרה נ״ב ע״ב – נ״ג ע״ב (רבי ישמעאל : ביטול, כיצד מבטלה, מכרה או משכנה, גרוטאות, הניחוה עובדיה, בימוס ומזבח) · מ״א ע״ב ומ״ט ע״ב (כל הצלמים : נשברה מאליה, של חוליות, שפאי האשרה) · ס״ד ע״א (ירושת הגר) · מ״ה ע״ב – מ״ו ע״א (לשרש ולכנות שם)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
המחבר פתח במי שמבטל ולא בכיצד. וה״כיצד״ אינו בא אלא בסעיף ו ובסעיף ז — והמרחק שביניהם הוא שאלת הסימן כולו.
« נׇכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ, וְשֶׁל חֲבֵירוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֵין מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נׇכְרִי » (עבודה זרה נ״ב ע״ב)
« ופי׳ רש״י אינו מבטל אליל של עכו״ם וכ״ש דאינו מבטל אליל של ישראל דאין לה בטלה עולמית » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים שֶׁבִּטְּלוּהָ קֹדֶם שֶׁתָּבוֹא לִידֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זוֹ מֻתֶּרֶת בַּהֲנָאָה שֶׁנֶּאֱמַר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ח׳)
« מִנַּיִן לְגוֹי שֶׁפּוֹסֵל אֱלוֹהוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״פְּסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ » (עבודה זרה נ״ב ע״א)
(א) מעשה בגוף החפץ : נפגמה הצורה הנעבדת ושוב אינה אותה צורה — והפגם הוא המתיר. (ב) הכרזת כפירה : הבעלים מסלקים את שם האלוה שנתנו בו, ואין המעשה אלא ראיה חיצונה לסילוק זה.
ארבעה סעיפים מכריעים, וכולם לצד (ב). סעיף י : עובדיה שהלכו בשעת שלום ביטלו, ולא נגעו בה כלל. סעיף ט : מפולת שריסקה את הצלם אינה מבטלת, אף שההיזק גמור. סעיף יא : נשברה מאליה — אינה בטלה, מאותו טעם. והגהת הרמ״א בסעיף ז הולכת עד הסוף — ביטול באמירה. נמצא שאין מצב החפץ קובע אלא רצון המאמין ; ואין המעשה שבסעיף ז נדרש אלא מפני שהוא הראיה הבדוקה לרצון זה, וחוזר להיות מעכב משנחשדה האמירה — באונס.
איזו עבודת כוכבים יש לה ביטול ואיזו אין לה ביטול. ובו ט״ו סעיפים:
אלילים של עובד כוכבים שביטלה עובד כוכבים מותרת אבל ישראל אינו יכול לבטל אלילים של עובד כוכבים וכל שכן של ישראל שאין לה ביטול עולמית ואפילו אם יש לעובד כוכבים שותפות בה עמו אין ביטול העובד כוכבים מועיל לחלק הישראל:
ב. אפילו אלילים של עובד כוכבים משבאה ליד ישראל וזכה בה שוב אין לה ביטול והני מילי אלילים עצמם אבל משמשי אלילים ונויה אם באו ליד ישראל ואח״כ ביטלה עובד כוכבים מותרים:
ג. הלוקח גרוטאות (פי׳ שברי כלי מתכות) מן העובד כוכבים ומצא בהם אלילים אם נתן מעות ולא משך יחזירם לעובד כוכבים וכן אם משך ולא נתן מעות אף על פי שמשיכה בעובד כוכבים קונה כמקח טעות הוא נתן מעות ומשך יוליכם לים המלח:
ד. גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים יכול הגר לומר לעובד כוכבים טול אתה אלילים ואני מעות אבל משבאת האלילים לרשות הגר אסור:
ה. עובד כוכבים מבטל אלילים אע״פ שאינה שלו ואפילו אינו עובד לאותם אלילים ואפי׳ בעל כרחו ובלבד שידע בטיב אלילים אבל קטן שאינו יודע בטיב אלילים וכן שוטה וכן מי שאינו עובד אלילים כגון גר תושב אינם יכולים לבטלה. (ישמעאלים שאינן עובדי עבודת כוכבים אינם יכולים לבטל) (בית יוסף בשם הרמב״ם פ״ח):
ו. כיצד מבטלה נטל מהאשרה מקל או אפי׳ עלה אחד לצרכו נתבטלה ובין האשרה עצמה ובין השפאים שנטל ממנה מותרים ואם נטל השפאים לצרכה דהיינו ליפותה לא נתבטלה והיא אסורה והשפאים מותרים:
ז. אלילים של עובד כוכבים שקטע ראש אזנה או ראש חוטמה או ראש אצבעה או שמיעכה בפניה אע״פ שלא חסרה בטלה מיעכה שלא בפניה ולא חסרה או רקק בפניה השתין בפניה או גררה או זרק בה את הצואה לא בטלה: הגה וי״א דאפילו בטלה באמירה בעלמא הוי ביטול אבל אם בטלה מכח אונס אינה מבוטלת עד שיעשה מעשה בגופה כמו שנתבאר (מרדכי ר״פ כל הצלמים בשם ראבי״ה):
ח. מכרה או משכנה אפילו לצורף ישראל לא בטלה ויש מתירין בצורף ישראל: הגה ומשמשי עבודת כוכבים אם משכנו או מכרו הוי ביטול (וכן משמע בטור סימן קל״ט וכ״כ הב״י):
ט. נפלה עליה מפולת ולא פינוה גנבוה לסטים ולא תבעוה אינה בטלה:
י. הניחוה עובדיה והלכו להם בשעת שלום מותרת בשעת מלחמה אסורה והוא שאינם יכולים לחזור לה אבל אם היו יכולים לחזור לה ולא חזרו מותרת:
יא. אלילים של עובד כוכבים שנשברה מאליה שבריה אסורים בהנאה עד שיבטלוה לפיכך המוצא שברי אלילים הרי אלו אסורים בהנאה שמא לא ביטלה העובד כוכבים ואם היתה של פרקים והדיוט יכול להחזירה צריך לבטל כל פרק ופרק מפרקיה ואם אינו יכול להחזיר כיון שבטל אבר אחד ממנה בטלו כל השברים:
יב. מזבח של אלילים שנפגם עדיין הוא אסור עד שינתץ רובו על ידי עובד כוכבים ובימוס שנפגם מותר איזהו בימוס ואיזו מזבח בימוס אבן אחד מזבח אבנים הרבה:
יג. המבטל אלילים נתבטלו משמשיה (אפי׳ הם כבר ביד ישראל נתבטלו עם ע״א שביד העובד כוכבים) (מרדכי פרק ר״י וכן כ׳ הר״ן בשם הראב״ד) ביטל משמשיה לא נתבטלה היא:
יד. מצוה על כל המוצא אלילים שיבערנה ויאבדנה וכיצד מבערה שוחק וזורה לרוח או מטיל לים (וה״ה במשמשיה וכל הנעשה בשבילה שנאמר אבד תאבדון את כל המקומות) (בית יוסף בשם הרמב״ם):
טו. צריך לשרש אחר האלילי׳ ולכנות לה שם גנאי:
סעיף ב הניח שני תנאים. והבית יוסף העיר שאין השני שבהם בכל הספרים — וכל מחלוקת האחרונים כבר מונחת בזה.
« והוא מבואר בברייתא פרק בתרא דע״ז (סד.) ישראל שמצא אליל בשוק עד שלא באת לידו אומר לעכו״ם ומבטלה משבאת לידו אינו אומר לעכו״ם ומבטלה » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« וכתב סמ״ג דטעמא משום גזרה אטו אליל של ישראל עצמו » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« ואית ספרים דגרסי הכי ואפילו אליל של עכו״ם משבאה ליד ישראל שוב אין לה ביטול בעכו״ם אע״פ שעדיין לא זכה בה הישראל » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« הטעם בב״י בשם סמ״ג גזירה אטו אליל של ישראל עכ״ל ונ״ל דכיון שאין הטעם אלא משום גזירה לא גזרו אלא אם באה לידו אחר הזכייה דוקא » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ג)
« וזהו שכתבו הטור והש״ע כפול לשון משבאה ליד ישראל וזכה בה משמע אבל זכייה לחוד לא » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ג)
והוסיף הט״ז את המעשה : הקונה ונותן מעות ולא באה לידו — ומעות קונות בעובד כוכבים כמו שכתב הטור בסימן קל״ב — עדיין לא ננעל השער.
« והב״ח כתב דאפילו לא זכה בה כגון שמצאה לפני יאוש או גזלה אע״ג דמדינא עבודת כוכבים של עובד כוכבים היא ויש לה ביטול מ״מ מדרבנן אין לה ביטול גזרה משום אליל של ישראל עצמו » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק א)
« ובהכי אמרינן דמשמשי עבודת כוכבים שבאו ליד ישראל וביטלם עובד כוכבים מותרין אבל זכה בהם הישראל אפילו משמשים אין להם ביטול » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק א)
« ונ״ל כיון שאין הטעם אלא משום גזירה לא גזרו אלא אם באה לידו אחר הזכייה דוקא ואם לא באה לידו אלא קנאה ונתן לו המעות אע״פ שמדינא מעות קונות בעובד כוכבים מ״מ הכא לא גזרו ביה לענין ביטול עכ״ל » (באר היטב יו״ד קמ״ו ס״ק ב)
« והב״ח כ׳ דאם זכה בהם הישראל אפי׳ משמשיה אין להם ביטול רק אם לא זכה בה כגון שמצא קודם יאוש או גזלה בזה יש חילוק בין עבודת כוכבים עצמה למשמשיה » (באר היטב יו״ד קמ״ו ס״ק ג)
שלושה מצבים מפרידים ביניהם. חפץ שנקנה ונתנו מעותיו והוא עדיין ביד המוכר : לט״ז עדיין בר ביטול, ולב״ח לא. חפץ שנמצא קודם יאוש בעלים — לא זכה בו המוצא. הב״ח אוסר בו ביטול והט״ז לא. חפץ גזול — כאותה מחלוקת. ורביעי מפריד עוד : משמשים שזכה בהם ישראל. סעיף ב התירם, והב״ח אוסרם משזכה. וזה היחיד שבארבעה שבו חולק הב״ח על לשון המחבר עצמה, והבאר היטב העיר בו.
סעיף ג העתיק ברייתא, אלא שהטור הוסיף בה תיבות — ״כבר נקנו לו״ — שהן כנגד מסקנת הגמרא. ולסתירה זו הקדיש הט״ז את ס״ק הארוך שבסימן.
« הַלּוֹקֵחַ גְּרוּטָאוֹת מִן הַגּוֹיִם וּמָצָא בָּהֶן עֲבוֹדָה זָרָה, אִם עַד שֶׁלֹּא נָתַן מָעוֹת מָשַׁךְ — יַחֲזִיר, אִם מִשֶּׁנָּתַן מָעוֹת מָשַׁךְ — יוֹלִיךְ לְיָם הַמֶּלַח » (עבודה זרה נ״ג ע״א)
« אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות ורישא דלא יהיב זוזי לא מתחזי כאליל ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מתחזי כאליל ביד ישראל » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« ופי׳ רש״י מקח טעות הויא משיכה בטעות דלאו אדעתא דאליל זבין מיחזי כאליל לכי הדר שקל זוזי מיחזי כמאן דמזבן אליל לעכו״ם » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« ותימה הא מסקינן בגמרא דבכל גווני אין כאן קנין מכח מקח טעות רק שהחילוק מחמת [דמיחזי] שנקנה או לא » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ד)
אם המקח בטל בכל שלוש החלוקות — לא קנה הלוקח כלום, ולשון הטור ״כבר נקנו לו״ אין לה מובן.
« ומו״ח ז״ל כתב דמה שכ׳ הטור כבר נקנה לו הוא לפי דעת הרואים שיסברו דקנה דהכל תופסין דנקנו לו ולא מתיישב כלל » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ד)
« ובפרישה כתב שהטור נתכוין באמת כמו שכתב בסי׳ ש״ך ולהכי הצריך שניהם וכבר נדחה מכח מה שכתבנו דדברי הטור הם דברי הברייתא » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ד)
« אלא העיקר דכל שהוא אם היה יודע שיש אליל בתוך הגרוטאות היה לו קנין לפי הדין אז גזרינן כשיש טעות מפני הרואים שיסברו שידע מהם » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ד)
« כי בודאי בשעה שמשך כל הגרוטאות לא נתכוין אלא כשיהיו בידו יברר לעצמו מה שמותר לו ויחזיר מה שאסור לו דהיתרא ניחא ליה דליקני דאיסורא לא ניחא ליה כדאמרינן פרק השואל » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ד)
מה שמצא הט״ז מידה הוא : אין החשש למראית העין נמדד בקנין שהיה, שהרי בטל בכולן, אלא בקנין שהיה נעשה אילו ידע. והמושך בלבד לא היה קונה אף בידיעה, שאין אדם רוצה לקנות איסור ; והנותן מעות ומושך — כן.
« ולא אמרינן דמחזי כזבין אליל דהכל יודעים שלא נקנו לו כיון שלא משך » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ב)
« אע״פ שפסק הדמים דבכה״ג משיכה קונה כדלעיל סי׳ קל״ב (וע״ל סי׳ קל״ח ועפ״ר כאן) מ״מ משיכה בטעות היה שלא ידע שהי׳ בהן אליל » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ג)
לט״ז אין סדר המעשים מעלה ומוריד — נתן ומשך או משך ונתן — וכן כתב הש״ך במפורש בס״ק ד. והעיקר שיהיו שניהם. ולפרישה, אדרבה, הצריך הטור שניהם מפני שהוא מסופק בקנין העובד כוכבים ; ולפי זה יש לחלק בין זמן לזמן ובין מקום למקום, והט״ז הראה שקריאה זו עושה את הטור מקל במקום שהוא מחמיר בו במקום אחר.
הגר המניח את העבודה זרה לאחיו העובד כוכבים — רוצה בקיומה, שממתין ליטול דמיה. והגמרא שאלה כן והשיבה בטעם שאינו אלא בו.
« וַהֲלֹא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ, שֶׁלֹּא יִגָּנֵובוּ וְשֶׁלֹּא יֵאָבֵדוּ! אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא: יְרוּשַּׁת הַגֵּר קָאָמְרַתְּ? שָׁאנֵי יְרוּשַּׁת הַגֵּר, דְּאַקִּילוּ בַּהּ רַבָּנַן, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יַחְזוֹר לְקִלְקוּלוֹ » (עבודה זרה ס״ד ע״א)
« מהא דתנן בפ״ו דדמאי גר ועכו״ם שירשו את אביהם יכול לומר לו טול אתה אליל ואני מעות אתה י״נ ואני פירות ואם משבאולרשות הגר אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« ותנ״ה בד״א שירשו אבל נשתתפו אסור ומדקתני אסור סתמא משמע דלית ליה תקנה אפי׳ ע״י ביטול » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« וְכֵן עוֹבֵד כּוֹכָבִים וְגֵר שֶׁיָּרְשׁוּ אֶת אֲבִיהֶן עוֹבֵד כּוֹכָבִים יָכוֹל הַגֵּר לוֹמַר לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים טֹל אַתָּה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וַאֲנִי מָעוֹת » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה ה׳)
« לפי שירושת הגר מדרבנן וחכמים הקילו בגר שלא יחזור לקלקולו ש״ס » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ה)
« ולפ״ז דוקא גר אבל מי שהמיר אביו ובנו עמו ומת אביו אינו יכול לומר לאחיו המומר טול אתה אלילים כו׳ וכן מי שנשתתף עם עובד כוכבים בסחורה ובאתה אלילים לידו אינו יכול לומר טול אתה אלילים כו » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ה)
בן המומר היורש עם אחיו שנשאר מומר : ירושה זו מן התורה, בטלה הקולא, ואינו יכול לומר ״טול אתה אלילים ואני מעות״. וישראל שנשתתף עם עובד כוכבים בסחורה שבאים בה חפצי עבודה זרה : לא עזב דבר, ואין לחוש שיחזור לקלקולו, ונמנעה ממנו אותה קולא. והבית יוסף הוסיף משם הברייתא שבנשתתפו אין לחפץ תקנה אף על ידי ביטול.
סעיף ה מנה ארבע הרחבות וארבעה מיעוטים. וכולם תלויים בדבר אחד : אין הביטול אלא מעשה מאמין שחדל להאמין.
« תניא עכו״ם מבטל אליל שלו ושל חבירו בין עובדה בין אינו עובדה ומפ׳ בגמרא דאינו עובדה היינו כגון זה עובד לפעור וזה למרקוליס שאע״פ שאינו עובד לאותה אליל כיון דאליל בעלמא פלח יכול לבטל » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« ומ״ש ואפילו בעל כרחו ובלבד שידע בטיב אליל אבל קטן שאינו יודע בטיב אליל לא פשוט בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מג.) וכתב הרמב״ם בפ״ח דה״ה לשוטה דאינו מבטל ופשוט הוא » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« ומ״ש שגר תושב אינו יכול לבטל בעיא בפרק השוכר את הפועל (שם) ואיפשיטא דפלח מבטל דלא פלח לא מבטל: ומכאן למדנו דהני ישמעאלים אין ביטולם ביטול דהא לא פלחי אליל כמו שנתבאר בסימן קכ״ד » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« וְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁבִּטֵּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בֵּין שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אֲחֵרִים בְּעַל כָּרְחוֹ אַף עַל פִּי שֶׁאֲנָסוֹ יִשְׂרָאֵל עַל כָּךְ הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה ט׳)
אם הביטול הכרזת כפירה הוא — האנוס אינו כופר בכלום. והרמ״א בסעיף ז אמר בפירוש שבאונס אין האמירה מועילה. כיצד הכשיר סעיף ה ביטול ״ואפילו בעל כרחו״ ?
סעיף ה במעשה שנעשה באונס, וסעיף ז באמירה שנאמרה באונס. המעשה עומד בין ירצה בין לא ירצה : הצורה נפגמה, ואין עובד כוכבים מחזיר לכלל אלוה מה שפגם הוא עצמו. והאמירה אינה אלא לפי אמיתותה, והאונס נוטלה ממנה. וכן לשון הרמ״א — באונס, עד שיעשה מעשה בגופה.
« עי׳ בתפארת למשה שכתב דר״ל אפילו ישראל מומר דאי לא פלח אפילו גר תושב וישמעאלים אין מבטלים ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ו ס״ק א)
« עיין לעיל סימן קכ״ד ס״ק י״ב » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ו)
סברת התפארת למשה קל וחומר הפוך הוא : אילו לא היה פסולם של גר תושב וישמעאל אלא מחמת שאינם עובדים — היה ישראל מומר, שהוא עובד, כשר. והרי סעיף א אמר ״אבל ישראל״ סתם. אלא ששני פסולים כאן זה על גב זה : האחד מחמת שאינו עובד, והשני מחמת הלידה.
הרמ״א הביא משם המרדכי והראבי״ה שהאמירה לבדה מבטלת. והבית יוסף תמה בזה כבר במקורו — ותמיהתו סובבת אצל כל האחרונים.
« וכתב המרדכי בפרק כל הצלמים קבלתי דהיכא דהיה אנוס לבטלה לא בטלה עד שיעשה מעשה בגופה אבל היכא דלא אנוס אז פוסל עכו״ם אליל באמירה או במחשבה בעלמא » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« ותדע דהא תנן אליל שהניחוה עובדיה בשעת שלום מותרת ע״כ ותמהני על זה מדין מכרה ומשכנה דבסמוך דמשמע דאפילו מוכר ברצונו לא בטלה » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
המוכר את יראתו אינו מדבר בה סרה בלבד אלא מסלקה מעליו לגמרי ובדמים. ואם אין זה מבטל — וסעיף ח אמר שאינו מבטל — כיצד תבטל אמירה בעלמא ?
« כתב ב״י על זה ותמיהני מדין מכרה או משכנה בסמוך דמשמע אפילו מכרה ברצונו לא בטלה וכתב ד״מ שאני התם דלא ידעינן בודאי שבטלה » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ז)
אין המכירה מעידה על אמונת המוכר, שהרי מוכרים אף את הנעבד למי שיעבדנו. והאמירה של ביטול אינה יכולה לומר אלא דבר אחד.
« ול״ד למכרה או משכנה דבסמוך דהתם זוזי אנסוהו ב״ח ופסק כן » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ח)
« ובד״מ כתב דשאני התם דלא ידעינן בודאי שבטלו אבל כשבטלו אפילו באמירה בעלמא מהני כדברי המרדכי עד כאן » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ח)
הב״ח תירץ באונס : המוכר אנוס היה — זוזי אנסוהו. נמצאת המכירה ביטול באונס, שהרמ״א עצמו מיעטו בסוף הגהתו.
« ר״ל דהכא מיירי שאומר שרוצה לבטל לקטוע אזנה או חוטמה וכה״ג אבל התם אינו מבטלו וגם סובר שהקונה לא יבטל ודלא כב״י » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ח)
וזה צמצום גדול, ונוח להחמיצו. אין הש״ך מדבר במי שאמר ״הריני מבטלה״ אלא במי שהודיע שרצונו לעשות את המעשה — לקטוע אזנה או חוטמה. נמצאת האמירה הבטחת מעשה ולא מעשה שבדיבור.
בעלים עובד כוכבים שביקשו ממנו, בכתב או בפה, שיסלק ידו מן החפץ. לדרכי משה — הכרזתו הברורה מבטלת. ולקריאת הש״ך — אינה מבטלת אלא אם הודיע בה מעשה שהוא מסכים לעשותו. ולשניהם, הכרזה שהושגה בלחץ אינה כלום, וצריך שיניח הוא עצמו יד בחפץ.
מחלוקת הסימן העיקרית, ובשתי קומות : תחילה המכירה לצורף ישראל, ואחר כך — בדקות יתירה — מהו משכון.
« מְכָרָהּ אוֹ מִשְׁכְּנָהּ — רַבִּי אוֹמֵר: בִּיטֵּל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא בִּיטֵּל » (עבודה זרה נ״ג ע״א)
« חַד אָמַר: מַחְלוֹקֶת בְּצוֹרֵף גּוֹי, אֲבָל בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל — דִּבְרֵי הַכֹּל בִּיטֵּל, וְחַד אָמַר: בְּצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל מַחְלוֹקֶת » (עבודה זרה נ״ג ע״א)
« וכ׳ הרא״ש וקי״ל לחומרא וכ״פ הר״ן ז״ל משום דספיקא דאורייתא הוא כמאן מהני אמוראי הילכתא הילכך נקיטינן לחומרא » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« אוֹ שֶׁמְּכָרָהּ לְצוֹרֵף יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זוֹ בְּטֵלָה. אֲבָל אִם מִשְׁכְּנָהּ אוֹ מְכָרָהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ לְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ צוֹרֵף » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה י׳)
« ונ״ל שהרב סמך. אהא דאמרינן בגמרא ת״ר לוה עליה או שנפלה עליה מפולת אינה בטלה ואמרינן עלה דצריכה דאי תנא לוה עליה מדלא זבנה זבוני לא בטלה » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
והראיה דקה : אם הוצרכה הברייתא לשנות ״לוה עליה״ בפני עצמו — שמע מינה שהיה אפשר ללמדו מאחר, דהיינו שהמכירה מבטלת. נמצאת שקלא וטריא של הגמרא מניחה את שיטת הרמב״ם.
« משמע אפילו במשכנתא ובב״י כתב דאפילו משכנה והרהינה אצלו שא״ל אם לא הבאתי לך המעות מכאן עד יום פלוני תהא שלך והגיע הזמן ולא פדאה לא בטלה לכ״ע ודלא כהר״ן שכתב דהרהינה הוי כמכירה עכ״ל » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק י)
« וכן תפס הב״ח עיקר במשנה וש״ס ורמב״ם כהר״ן עי׳ שם » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק י)
ההרהון משכון הוא ובו תנאי : ״אם לא הבאתי לך המעות עד יום פלוני יהא שלך״. הר״ן ראה בו מכר לזמן, והבית יוסף ראה בו משכון ולא יותר.
« אבל תמיהני על הב״י שהרי אמרינן בגמרא אבל בצורף ישראל דברי הכל בטל דהיינו שמודים חכמים לרבי ור׳ נקט בפירוש משכנו או שמכרו במתני׳ והיאך נימא שלא הודו לו אלא במכרו » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ח)
רבי במשנה אמר ״מכרה או משכנה״ ; וכשלימדה הגמרא שחכמים מודים לו בצורף ישראל — הודו בשתי תיבותיו ולא בראשונה בלבד. והבית יוסף עשה מחלוקת חדשה שלא נאמרה.
« אלא ודאי דברי הר״ן עיקר דבמשכון דמתני׳ דהיינו הרהינו מודים חכמים לרבי דבטל וברייתא דלוה עליה אינו בטל מיירי בלא הרהין » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ח)
« ודבר זה היה לו להרב לכתוב כאן בשלחן ערוך ולבאר באיזה משכון מתירין דהיינו בהרהינו ולא פדאו בזמנו כן נראה לע״ד ברור ועיקר » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ח)
ובזה יישב הט״ז את המשנה עם הברייתא : המשנה במשכון שבהרהון — הרי היא מכירה — והברייתא בלוה עליה הלואה בעלמא. והוסיף שהבית יוסף עצמו, בכסף משנה, הסכים לר״ן.
« כתב הב״ח דזה לא קאי רק אמכרה אבל במשכנה אין שום היתר אפי׳ בצורף ישראל והט״ז כ׳ דאפי׳ במשכנו יש היתר כגון שהרהינו אצלו והגיע הזמן ולא פדאו דאז הוי כמכירה » (באר היטב יו״ד קמ״ו ס״ק י״א)
« עבה״ט ס״ק י״א בשם ט״ז ועי׳ בתשובת פרי תבואה ס״ס נ״א » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ו ס״ק ג)
« וכ״ש לצורף עובד כוכבים או לישראל אחר שאינו צורף דבהנך לכ״ע לא בטלה » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק ט)
« ומשמשי עבודת כוכבים אם משכנו או מכרו הוי ביטול » (רמ״א יו״ד קמ״ו:ח)
« נ״ל פשוט דגם האי משכנו הוא בהרהינו אצלו לזמן ולא פדאו כמו לעיל אבל משכון סתם לא מהני לבטל » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק ט)
חפץ עבודה זרה שנמסר בערבון להלואה בתנאי הרהון, ולא נפדה בזמנו. לר״ן, לט״ז ולב״ח — בטל, אם נלך אחר הדעה השנייה שבמחבר שהיא דעת הרמב״ם, ואם המלוה צורף ישראל. ולבית יוסף ולש״ך — אינו בטל. ובלא תנאי הרהון הכל מודים שאין ביטול. ובמשמשים — הרמ״א מבטל במכירה ובמשכון, והט״ז דייק שאף שם ״משכון״ היינו משכון שנעשה מכר.
שתי מחלוקות אמוראים, בשני דפים, נראות כסותרות — וסעיף יא כוללן במשפט אחד.
« אִתְּמַר: עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁנִּשְׁתַּבְּרָה מֵאֵילֶיהָ, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲסוּרָה, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר: מוּתֶּרֶת » (עבודה זרה מ״א ע״ב)
« וְהָכָא בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל חֻלְיוֹת, וּבְהֶדְיוֹט שֶׁיָּכוֹל לְהַחְזִירָהּ קָמִיפַּלְגִי. מָר סָבַר: כֵּיוָן דְּהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחְזִירָהּ לָא בָּטְלָה » (עבודה זרה מ״ט ע״ב)
« ודע דבר״פ כל הצלמים (עבודה זרה מא:) איפליגו ר״י ור״ל אליל שנשברה מאליה ופסקו הרי״ף והרא״ש כר״י דאסור וקשה דא״כ היאך פסק פלוגתא דרב ושמואל כאוקימתא בתרייתא דמוקי פלוגתייהו בשל חוליות והדיוט יכול להחזירה הא לא״ה לד״ה מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
אם הרי״ף והרא״ש סוברים שנשברה מאליה אסורה — כיצד תפסו את האוקימתא שהיא מותרת משאין הדיוט יכול להחזירה ?
« ונראה דגם הטור ס״ל כתירוץ שהביא ב״י בשם רמב״ן והר״ן שיש חילוק אם עיקר אליל קיים או לא » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק י)
« מש״ה לעיל בפלוגתא דרב ור״י מיירי שהעיקר קיים רק שנשבר מעט ממנו כדי ביטול אם היה העובד כוכבים עשאו בזה קי״ל דלא בטילה כיון שנשבר מעצמו » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק י)
« משא״כ בפלוגתא דרב ושמואל מיירי שנשבר כולו וזה מבואר במה שאמרו הדיוט יכול להחזירו » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק י)
והחילוק ברור : צורה שעיקרה קיים ולא נשבר ממנה אלא מעט — אינה בטלה, שהבעלים יוסיף לעבדה כמות שהיא ; וצורה שנשברה כולה ואין הדיוט יכול להחזירה — בטלה, שמשראה כן הניחה.
« והב״ח כתב דהרי״ף והרא״ש חולקים וס״ל דאין חילוק רק בין נשתברה לשברים או לשברי שברים ולפעד״נ אדרבה מדבריהם שאין מחלקים בהכי וכן מוכח בר״ן וכן משמע בטור » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק י״א)
« והט״ז מיישב דברי הטור בענין אחר עיין שם ולפי שאינו אליבא דהלכתא קצרתי » (באר היטב יו״ד קמ״ו ס״ק י״ב)
והבאר היטב, שדחה את הדיון מפני ש״אינו אליבא דהלכתא״, אמר בשורה אחת מה שהש״ך העמיד בס״ק שלם : אין בקריאת הב״ח נפקותא למעשה, והמעשה כלשון המחבר.
« וְאִם הָיְתָה שֶׁל פְּרָקִים וְהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָם צָרִיךְ לְבַטֵּל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק מִפְּרָקֶיהָ וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִיר כֵּיוָן שֶׁבִּטֵּל אֵיבָר אֶחָד מִמֶּנָּה בָּטְלוּ כָּל הַשְּׁבָרִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ח׳ הלכה י״א)
« כלומר דאם לא כן אסור כדין אליל שנשתברה מאליה. ב״י » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק י״ב)
« בִּימוֹס — אֶבֶן אַחַת, מִזְבֵּחַ — אֲבָנִים הַרְבֵּה » (עבודה זרה נ״ג ע״ב)
פסל שנמצא שבור. שלוש שאלות כסדרן : עיקר הצורה קיים ? אם כן — לא ביטלה שבירה כלל. ואם לא — יכול הדיוט להחזירה ? יכול — כל פרק טעון ביטול לעצמו ; אינו יכול — ביטול אבר אחד עולה לכולם. ואם נמצאו השברים ואין ידוע מהיכן — סעיף יא אוסרם, שמא לא ביטלה.
הסעיף האחרון חמש תיבות הוא, ובו מחלוקת הסימן האחרונה — שבה משיב הש״ך, בשמו האחר, לט״ז.
« רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן לְעוֹקֵר עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁצָּרִיךְ לְשָׁרֵשׁ אַחֲרֶיהָ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם » (עבודה זרה מ״ה ע״ב)
« אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא״? לְכַנּוֹת לָהּ שֵׁם » (עבודה זרה מ״ו ע״א)
« וצריך לשרש אחריה ולכנות לה שם גנאי בפרק כל הצלמים (עבודה זרה מה:) יליף להו מקראי » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« וּבְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל מִצְוָה לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ עַד שֶׁנְּאַבֵּד אוֹתָהּ מִכָּל אַרְצֵנוּ. אֲבָל בְּחוּץ לָאָרֶץ אֵין אָנוּ מְצֻוִּין לִרְדֹּף אַחֲרֶיהָ אֶלָּא כָּל מָקוֹם שֶׁנִּכְבּשׁ אוֹתוֹ נְאַבֵּד כָּל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבּוֹ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ז׳ הלכה א׳)
« ובא״י מצוה לרדוף אחריה עד שנאבד אותה מכל ארצנו אבל בח״ל אין אנו מצווים לרדוף אחריה אלא כל מקום שנכבוש נאבד כל אליל שבו » (בית יוסף יו״ד קמ״ו)
« דוקא בא״י. מ״ו ופרישה » (ש״ך יו״ד קמ״ו ס״ק י״ד)
« כתוב בפריש׳ בשם רש״ל פי׳ דוקא בא״י והוא תימה ונראה דט״ס הוא כאן ושייך על הרישא דצריך לשרש אחריה דזו דוקא בא״י שצריך להיות מנוקה ומטוהרת » (ט״ז יו״ד קמ״ו ס״ק י״ב)
« ול״נ דאין כאן ט״ס אלא כיון דבש״ס פ׳ כל הצלמים קאמר דהא דצריך לשרש אחריה נפקא לן מואבדתם את שמם מן המקום ההוא וכן הא דצריך לכנות לה שם גנאי יליף נמי מהאי קרא אם כן משמע דוקא במקו׳ ההוא הוא דאיכא מצוה אבל בחו״ל לא » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ו)
הש״ך קיצר ותלה את שתי החובות בארץ ישראל משם רבו והפרישה. והט״ז תמה : אין הצמצום שייך אלא בשירוש, ואם נכתב על ״לכנות״ — טעות סופר היא. והשיבו הנקודות הכסף שאין כאן טעות, וראיה מן הגמרא : שתי החובות ממקרא אחד יצאו, והתיבה המצמצמת — מן המקום ההוא — שולטת בשתיהן כאחת.
« כ׳ הט״ז דרש״ל פי׳ דוקא בא״י והוא תימה ונראה דט״ס הוא כאן ושייך על הרישא דצריך לשרש אחריה זו דוקא בא״י וכן הוא לשון הרמב״ם » (באר היטב יו״ד קמ״ו ס״ק ט״ו)
« ובנה״כ כ׳ דאין כאן ט״ס וכן משמע בש״ס דהא דצריך לשרש אחריה ולכנות לה וכו׳ ילפינן מחד קרא ואבדתם וגו׳ מן המקום ההוא » (באר היטב יו״ד קמ״ו ס״ק ט״ו)
בחוץ לארץ, חייב ישראל לכנות שם גנאי למקום או לחפץ של עבודה זרה ? לש״ך ולנקודות הכסף — לא, שחובה תלויה בארץ. ולט״ז — כן, שאין תלויה בארץ אלא הרדיפה ולא הכינוי. וחובת הביעור במה שבא לידו אינה בכלל הדיון : סעיף יד הניחה בלא סייג, והרמב״ם כתבה בפירוש בכל מקום.
קו אחד עובר בחמישה עשר הסעיפים, והוא מסביר את ההרחבות ואת הדחיות כאחת.
אין דבר מן הקורות את החפץ מבטל : לא מפולת שבסעיף ט, ולא גניבה, ולא השבירה שבסעיף יא, ולא פגימת המזבח שבסעיף יב. ואין דבר מרגשי הבעלים מבטל : לא רקיקה, ולא השתנה, ולא גרירה שבסעיף ז. והמבטל אינו אלא הנקודה היחידה שבה נפגשים שניהם — מעשה שעושה המאמין בחפץ ואינו יכול להתפרש אלא לפנים אחד. ומכאן הכל. צריך מאמין — ולפיכך לא קטן ולא ישמעאלי (סעיף ה). צריך שיהיה הוא — ולפיכך לא ישראל, שלא נתן בו מעולם כלום (סעיף א). צריך שעדיין יהיה אפשר — ולפיכך לא לאחר שזכה בו ישראל (סעיף ב). וצריך שיהיה המעשה חד־משמעי — ולפיכך לא המכירה (סעיף ח) ולא ההנחה באונס (סעיף י). ובמקום שהמשמעות ברורה בלא מעשה — אמירת הרמ״א שבסעיף ז, וההליכה בשעת שלום שבסעיף י — הביטול חל בלעדיו.
בחפץ שמסופקים בו אם נתבטל, אין השאלה לעולם ״מה אירע לו״ אלא ״מי עשה מה, והאם לא היה יכול להתפרש אלא לפנים אחד״. ומטעם זה פסל שנמצא שבור אסור ובית עבודה זרה שהוניח בשעת שלום מותר, וזה החוט היחיד המיישב את חמישה עשר הסעיפים.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ו · ♥ תמכו בנו