סימן קמ״ז · 147 כולו חמישה סעיפים — והשולחן ערוך מכריז זאת בעצמו : ובו ה׳ סעיפים. אין הוא עוסק לא באליל ולא בעבודתו, אלא בשמו : להישבע בו, להזכירו, לגרום לאחר שיזכירנו — וכנגד זה שלושה דברים שהסימן מקפיד להתיר.
נושא : שם האליל — השבועה, ההזכרה והליצנות
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ז
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
כל הסימן סובב על מילה אחת : שמו של האליל. סעיף א אוסר להישבע בו ולהזכירו ; סעיף ב מתיר סוג אחד של שמות — שמות חגיהם כשהם שמות בני אדם ; סעיף ג מרחיב את האיסור למה שגורמים לאחר לומר ; סעיף ד מתיר את השמות שהכתוב עצמו כתבם ; סעיף ה מתיר להתלוצץ בהם.
שלא להשביע בשם אלילים של עובדי כוכבים ודיני הזכרת שמה. ובו ה׳ סעיפים:
הנודר או נשבע בשם אלילים הרי זה היה לוקה ואסור להזכירה בשמה בין לצורך בין שלא לצורך:
שם חגים שלהם שהם כשמות בני אדם אין חשש להזכירם והוא שלא יקראם כמו שמזכירם אותם העובדי כוכבים בלשון חשיבות. (מרדכי ספ״ק דעבודת כוכבים בשם ראבי״ה והגה׳ מיימוני ור׳ ירוחם):
אסור לגרום לעובד כוכבים שידור או שישבע בשם אלילים (ועיין בא״ח סימן קנ״ו ובח״מ ס״ס קע״ו):
מותר להזכיר שם אלילים הכתובים בתורה כמו כרע בל קורס נבו העורכים לגד שולחן:
מותר להתלוצץ באלילים: הגה מותר לומר לעובד כוכבים אלהיך יהיה בעזרך או יצליח מעשיך (רמב״ם בפי׳ המשנה):
הברייתא בסנהדרין מחלקת את הפסוק לשני חצאים, ולכל חצי דין משלו.
« שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״שְׁמוֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית״ » (סנהדרין ס״ג ע״ב)
« שֶׁלֹּא יִדּוֹר בִּשְׁמוֹ וְלֹא יְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, וְלֹא יִגְרוֹם לַאֲחֵרִים שִׁידְּרוּ בִּשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּימוּ בִּשְׁמוֹ » (סנהדרין ס״ג ע״ב)
ומשם למדה הגמרא את איסור השותפות עם הנכרי — מקורו הרחוק של סעיף ג :
« אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּתָּפוּת עִם הַנׇּכְרִי, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּיב לוֹ שְׁבוּעָה וְנִשְׁבָּע בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ » (סנהדרין ס״ג ע״ב)
אף היתרו של סעיף ד באותה סוגיה, בשם רבי יוחנן :
« כׇּל עֲבוֹדָה זָרָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה – מוּתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ » (סנהדרין ס״ג ע״ב)
והיתרו של סעיף ה בא ממקום אחר — מרב נחמן במסכת מגילה :
« כֹּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה — דְּשַׁרְיָא » (מגילה כ״ה ע״ב)
הטור פותח את הסימן באותם דברים, ועל תיבת אפילו שלו ידבר הט״ז :
« הנודר או נשבע בשם אליל הרי זה לוקה » (טור יו״ד קמ״ז)
« ואסור אפילו להזכירה בשמה בחנם שלא לצורך » (טור יו״ד קמ״ז)
« ואסור לגרום לעכו״ם שישבע או ידור בשמה » (טור יו״ד קמ״ז)
הבית יוסף מביא את מקור המשנה ואת דברי הרא״ש :
« תנן הנודר בשמו והמחיים בשמו עובר בלא תעשה » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)
« וכתב הרא״ש לכאורה משמע דוקא בכה״ג אסור להזכיר אליל לצורך ומיהו נראה דבכל ענין אסור דקרא סתמא כתיב » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)
« והא דנקט שמור לאו דוקא אורחא דמילתא נקט שאין דרך להזכירה כלל שלא לצורך וקמ״ל דאפי׳ לצורך אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)
ועל סעיף ג הוא מביא את דעת רבינו תם כפי שהתוספות והרא״ש מביאים אותה :
« וכתבו התוס׳ והרא״ש בשם ר״ת שאם כבר נשתתף עמו מותר ליקח ממנו שבועה קודם שיפסיד ממונו » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)
| סעיף | מה הוא אומר | המילה המכרעת |
|---|---|---|
| א | נדר או שבועה בשם האליל : לוקה. הזכרת שמו : אסורה | בין לצורך בין שלא לצורך |
| ב | שמות חגים שהם שמות בני אדם : מותרים | בלשון חשיבות |
| ג | לגרום לעובד כוכבים לידור או לישבע באלילו : אסור | לגרום |
| ד | שמות אלילים הכתובים בתורה : מותרים | הכתובים בתורה |
| ה | להתלוצץ באלילים : מותר. רמ״א : לומר “אלהיך יהיה בעזרך” : מותר | להתלוצץ |
נושאי הכלים של סימן זה מועטים, וכאן הם מובאים בשלמותם : הש״ך שלושה ס״ק, הט״ז שניים, הבאר היטב שניים והפתחי תשובה שלושה. הנקודות הכסף אינן מעירות על סימן זה.
« בסופו ועיין בח״מ ר״ס קפ״ב בטור ופוסקים מדין שותפות עם העובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« וכן בעל צפון ושאר אלילים הכתובים וכן כתב הפרישה ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« והב״ח כתב דדוקא אלהים יהיה בעזרך מותר אבל אלהי״ך אסור ודלא כהעט״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ז ס״ק ג)
« בטור כתוב בלשון זה ואסור אפילו להזכירה בשמה לחנם שלא לצורך עכ״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« האי אפילו קאי על שני רבותות » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« האחת דלא תימא דוקא נודר אסור קמ״ל אפילו הזכרה בעלמא » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« שנית דהא דאמרינן בגמרא שאסור לומר לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« וכתב הרא״ש שאין לומר דוקא בכהאי גוונא שיש לו צורך בו אסור אלא ה״ה שלא לצורך אסור וקרא אורחא דמילתא נקט » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« א״נ דאפשר להפך הסברא לאידך גיסא דאפשר שמשום שיש לו צורך בו לא החמירו להזכיר דהכל יודעין שלסימן בעלמא נקטיה וכיון שהוא לצורך אין איסור קמ״ל דאפילו לצורך » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« וכתב הטור על זה דבאמת אפילו שלא לצורך אסור וכ״ש לצורך דנראה כמו שנותן בה ממש » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« ועל פי זה ניחא לשון הרא״ש והטור ממה שהקשה עליהם ב״י » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« אגב שיטפיה לא דק בהוראה זו כי למדה מדברי הרמב״ם סוף פרק ה׳ דגיטין » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ועיינתי שם שלא נתכוין לזה ח״ו להתיר אמירה זו » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« אלא התם קאי על ומחזיקין ידי עוברי עבירה בשביעית דהיינו שעושין מלאכה בשביעית ואפ״ה יכול לומר להו אלהים יהיה בעזרך או יצליח מעשיך וקאי על השם יתברך » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« אך שבדפוסים ישנים של רמב״ם כתוב אלהיך ובלי ספק הוא טעות סופר » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ואמירה זו דאלהיך נראה שהוא איסור גמור שמחזיק ידי עובדי אליל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ובלבוש כתב הטעם להיתר לפי שהוא מתלוצץ עליו ואין זה כלום » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« דמכל מקום העובד כוכבים סובר שבאמת אינו מתלוצץ ונמצא מחזיק ידי העובד כוכבים בזה ע״כ אין לזה היתר כלל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« וכבר הצעתי כן בפני מו״ח ז״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« בסופו ועיין בח״מ ר״ס קפ״ב בטור ופוסקים מדין שותפות עם העובד כוכבים. ש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« כתב הט״ז לא דק בהוראה זו דלמדה מדין שביעית והתם שייך לשון זה לומר לישראל דקאי על הקב״ה » (באר היטב יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« אבל חלילה לומר לעובד כוכבים בלשון נוכח דהוה מחזיק ידי עובד כוכבים אלא יאמר אלהים יהיה בעזרך וכן הב״ח קבע כן להלכה עכ״ל » (באר היטב יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« עיין בתשובת רדב״ז החדשות סימן קס״ו שכתב דבזמן שהוא כמציל מותר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« ובלבד שלא יאמר לו השבע לי בשם עבודת כוכבים פלוני אלא אומר לו סתם השבע לי והוא ישבע לו במה שירצה ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« דשם כתב בהגהה ויש מקילין בשותפות עם העובד כוכבים משום שאינם נשבעין בעבודת כוכבים כו׳ אלא משתפים ש״ש ודבר אחר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ולא מצינו שיש בזה משום לפ״ע דהרי אינם מוזהרים על השיתוף » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ועי׳ בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו״ד סוף סי׳ קמ״ח שהאריך להוכיח מה דמרגלא בפומייהו דאינשי שאין העובדי כוכבים מצווים על השיתוף הוא טעות » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« אבל כשעובד עבודת כוכבים בשיתוף אין חילוק כלל בין ישראל לעובד כוכבים » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ולע״ד אף שהאמת כן הוא מ״מ אי אפשר לומר כן בדעת הרמ״א ז״ל » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« עט״ז וש״ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל״ד » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ג)
הרמב״ם מסדר בשתי הלכות את כל מה שהסימן יפרוש בחמישה סעיפים.
« הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַנִּשְׁבָּע בָּהּ לוֹקֶה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י׳)
« אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאָסוּר לְהַשְׁבִּיעַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיִרְאָתוֹ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י׳)
« אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַזְכִּירוּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י׳)
« לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי בַּצַּד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י״א)
« וְכָל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכְּתוּבָה בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מֻתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ כְּגוֹן פְּעוֹר וּבֵל וּנְבוֹ וְגָד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י״א)
« וְאָסוּר לִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י״א)
« וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמָהּ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמָהּ וְהוּא הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י״א)
להזכיר שם אליל שעדיין עובדים לו — נכנס לסעיף א, “בין לצורך בין שלא לצורך”. להזכיר בל, נבו או גד — אינו בכלל האיסור : הכתוב כתבם (סעיף ד), והש״ך מוסיף בעל צפון ושאר השמות הכתובים.
סעיף ב עוסק בדיוק בזה : שמות חגים שהם גם שמות בני אדם. המחבר אינו אוסרם ; הוא מעמיד תנאי אחד — שלא יאמרם בלשון החשיבות שהעובדי כוכבים נותנים להם.
סעיף ג אוסר. והפתחי תשובה מביא את הרדב״ז : במקום שהוא כמציל את ממונו — מותר להשביעו, אך בלא שיזכיר הוא עצמו את האליל ; אומר לו “השבע לי”, והלה נשבע במה שירצה.
זו הנקודה היחידה בסימן שבה אין הפוסקים הולכים אחר הרמ״א. הוא מתיר “אלהיך יהיה בעזרך” ; הט״ז, הב״ח והש״ך אינם מתירים אלא “אלהים יהיה בעזרך” — בלא לשון נוכח ובלא “שלך”.
מותר, וכך כתוב בסעיף ה. הגמרא במגילה עושה ממנה את הליצנות המותרת היחידה. ואין זה מתפשט אל האדם : המותר הוא הליצנות באליל.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ז · ♥ תמכו בנו