Le Siman 147 tient en cinq seifim — le Choulhan Aroukh l’annonce lui-même : ובו ה׳ סעיפים. Il ne traite ni de l’idole ni de son culte, mais de son nom : jurer par lui, le prononcer, le faire prononcer à un autre — et, en regard, trois choses que le siman prend soin de permettre.
Sujet : Le nom de l’idole — le serment, la mention, la moquerie
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ז
Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
Le siman gouverne un seul mot : le nom de l’idole. Le seif 1 interdit d’en jurer et d’en prononcer le nom ; le seif 2 permet une classe de noms — ceux de leurs fêtes quand ce sont des noms d’hommes ; le seif 3 étend l’interdit à ce qu’on fait dire à autrui ; le seif 4 permet les noms que l’Écriture elle-même a écrits ; le seif 5 permet d’en rire.
שלא להשביע בשם אלילים של עובדי כוכבים ודיני הזכרת שמה. ובו ה׳ סעיפים:
הנודר או נשבע בשם אלילים הרי זה היה לוקה ואסור להזכירה בשמה בין לצורך בין שלא לצורך:
שם חגים שלהם שהם כשמות בני אדם אין חשש להזכירם והוא שלא יקראם כמו שמזכירם אותם העובדי כוכבים בלשון חשיבות. (מרדכי ספ״ק דעבודת כוכבים בשם ראבי״ה והגה׳ מיימוני ור׳ ירוחם):
אסור לגרום לעובד כוכבים שידור או שישבע בשם אלילים (ועיין בא״ח סימן קנ״ו ובח״מ ס״ס קע״ו):
מותר להזכיר שם אלילים הכתובים בתורה כמו כרע בל קורס נבו העורכים לגד שולחן:
מותר להתלוצץ באלילים: הגה מותר לומר לעובד כוכבים אלהיך יהיה בעזרך או יצליח מעשיך (רמב״ם בפי׳ המשנה):
La braïta de Sanhedrin partage le verset en deux moitiés, et donne à chacune son interdit.
« שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״שְׁמוֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית״ » (סנהדרין ס״ג ע״ב)
« שֶׁלֹּא יִדּוֹר בִּשְׁמוֹ וְלֹא יְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, וְלֹא יִגְרוֹם לַאֲחֵרִים שִׁידְּרוּ בִּשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּימוּ בִּשְׁמוֹ » (סנהדרין ס״ג ע״ב)
Et c’est là que la guemara tire l’interdit de s’associer à un non-Juif — la source lointaine du seif 3 :
« אָסוּר לְאָדָם שֶׁיַּעֲשֶׂה שׁוּתָּפוּת עִם הַנׇּכְרִי, שֶׁמָּא יִתְחַיֵּיב לוֹ שְׁבוּעָה וְנִשְׁבָּע בַּעֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ » (סנהדרין ס״ג ע״ב)
La permission du seif 4 est, elle aussi, dans cette sougya, au nom de Rabbi Yohanan :
« כׇּל עֲבוֹדָה זָרָה הַכְּתוּבָה בַּתּוֹרָה – מוּתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ » (סנהדרין ס״ג ע״ב)
Et celle du seif 5 vient d’ailleurs — de Rav Nahman, dans Meguila :
« כֹּל לֵיצָנוּתָא אֲסִירָא, בַּר מִלֵּיצָנוּתָא דַּעֲבוֹדָה זָרָה — דְּשַׁרְיָא » (מגילה כ״ה ע״ב)
Le Tour ouvre le siman dans les mêmes termes, et c’est son mot אפילו que le Taz commentera :
« הנודר או נשבע בשם אליל הרי זה לוקה » (טור יו״ד קמ״ז)
« ואסור אפילו להזכירה בשמה בחנם שלא לצורך » (טור יו״ד קמ״ז)
« ואסור לגרום לעכו״ם שישבע או ידור בשמה » (טור יו״ד קמ״ז)
Le Beit Yossef donne la source michnaïque et rapporte la discussion du Roch :
« תנן הנודר בשמו והמחיים בשמו עובר בלא תעשה » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)
« וכתב הרא״ש לכאורה משמע דוקא בכה״ג אסור להזכיר אליל לצורך ומיהו נראה דבכל ענין אסור דקרא סתמא כתיב » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)
« והא דנקט שמור לאו דוקא אורחא דמילתא נקט שאין דרך להזכירה כלל שלא לצורך וקמ״ל דאפי׳ לצורך אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)
Et, sur le seif 3, il rapporte la position de Rabbénou Tam telle que les Tossefot et le Roch la donnent :
« וכתבו התוס׳ והרא״ש בשם ר״ת שאם כבר נשתתף עמו מותר ליקח ממנו שבועה קודם שיפסיד ממונו » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)
| Seif | Ce qu’il dit | Le mot qui décide |
|---|---|---|
| א | Vœu ou serment au nom de l’idole : flagellation. Prononcer son nom : interdit | בין לצורך בין שלא לצורך |
| ב | Noms de fêtes qui sont des noms d’hommes : permis | בלשון חשיבות |
| ג | Faire jurer ou vouer un non-Juif par son idole : interdit | לגרום |
| ד | Noms d’idoles écrits dans la Torah : permis | הכתובים בתורה |
| ה | Se moquer des idoles : permis. Rama : dire « que ton dieu t’aide » : permis | להתלוצץ |
L’appareil de ce siman est court, et il est donné ici en entier : le Chakh compte trois ס״ק, le Taz deux, le Baer Hetev deux et le Pit’hei Techouva trois. Les Nekoudot HaKessef ne commentent pas ce siman.
« בסופו ועיין בח״מ ר״ס קפ״ב בטור ופוסקים מדין שותפות עם העובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« וכן בעל צפון ושאר אלילים הכתובים וכן כתב הפרישה ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« והב״ח כתב דדוקא אלהים יהיה בעזרך מותר אבל אלהי״ך אסור ודלא כהעט״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ז ס״ק ג)
« בטור כתוב בלשון זה ואסור אפילו להזכירה בשמה לחנם שלא לצורך עכ״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« האי אפילו קאי על שני רבותות » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« האחת דלא תימא דוקא נודר אסור קמ״ל אפילו הזכרה בעלמא » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« שנית דהא דאמרינן בגמרא שאסור לומר לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« וכתב הרא״ש שאין לומר דוקא בכהאי גוונא שיש לו צורך בו אסור אלא ה״ה שלא לצורך אסור וקרא אורחא דמילתא נקט » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« א״נ דאפשר להפך הסברא לאידך גיסא דאפשר שמשום שיש לו צורך בו לא החמירו להזכיר דהכל יודעין שלסימן בעלמא נקטיה וכיון שהוא לצורך אין איסור קמ״ל דאפילו לצורך » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« וכתב הטור על זה דבאמת אפילו שלא לצורך אסור וכ״ש לצורך דנראה כמו שנותן בה ממש » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« ועל פי זה ניחא לשון הרא״ש והטור ממה שהקשה עליהם ב״י » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« אגב שיטפיה לא דק בהוראה זו כי למדה מדברי הרמב״ם סוף פרק ה׳ דגיטין » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ועיינתי שם שלא נתכוין לזה ח״ו להתיר אמירה זו » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« אלא התם קאי על ומחזיקין ידי עוברי עבירה בשביעית דהיינו שעושין מלאכה בשביעית ואפ״ה יכול לומר להו אלהים יהיה בעזרך או יצליח מעשיך וקאי על השם יתברך » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« אך שבדפוסים ישנים של רמב״ם כתוב אלהיך ובלי ספק הוא טעות סופר » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ואמירה זו דאלהיך נראה שהוא איסור גמור שמחזיק ידי עובדי אליל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ובלבוש כתב הטעם להיתר לפי שהוא מתלוצץ עליו ואין זה כלום » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« דמכל מקום העובד כוכבים סובר שבאמת אינו מתלוצץ ונמצא מחזיק ידי העובד כוכבים בזה ע״כ אין לזה היתר כלל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« וכבר הצעתי כן בפני מו״ח ז״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« בסופו ועיין בח״מ ר״ס קפ״ב בטור ופוסקים מדין שותפות עם העובד כוכבים. ש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« כתב הט״ז לא דק בהוראה זו דלמדה מדין שביעית והתם שייך לשון זה לומר לישראל דקאי על הקב״ה » (באר היטב יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« אבל חלילה לומר לעובד כוכבים בלשון נוכח דהוה מחזיק ידי עובד כוכבים אלא יאמר אלהים יהיה בעזרך וכן הב״ח קבע כן להלכה עכ״ל » (באר היטב יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« עיין בתשובת רדב״ז החדשות סימן קס״ו שכתב דבזמן שהוא כמציל מותר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« ובלבד שלא יאמר לו השבע לי בשם עבודת כוכבים פלוני אלא אומר לו סתם השבע לי והוא ישבע לו במה שירצה ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק א)
« דשם כתב בהגהה ויש מקילין בשותפות עם העובד כוכבים משום שאינם נשבעין בעבודת כוכבים כו׳ אלא משתפים ש״ש ודבר אחר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ולא מצינו שיש בזה משום לפ״ע דהרי אינם מוזהרים על השיתוף » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ועי׳ בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו״ד סוף סי׳ קמ״ח שהאריך להוכיח מה דמרגלא בפומייהו דאינשי שאין העובדי כוכבים מצווים על השיתוף הוא טעות » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« אבל כשעובד עבודת כוכבים בשיתוף אין חילוק כלל בין ישראל לעובד כוכבים » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« ולע״ד אף שהאמת כן הוא מ״מ אי אפשר לומר כן בדעת הרמ״א ז״ל » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)
« עט״ז וש״ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל״ד » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ג)
Le Rambam range en deux halakhot tout ce que le siman développera en cinq seifim.
« הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַנִּשְׁבָּע בָּהּ לוֹקֶה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י׳)
« אֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעַצְמוֹ וְאֶחָד הַנִּשְׁבָּע בָּהּ לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וְאָסוּר לְהַשְׁבִּיעַ הָעוֹבֵד כּוֹכָבִים בְּיִרְאָתוֹ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י׳)
« אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַזְכִּירוּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י׳)
« לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ שְׁמֹר לִי בַּצַּד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י״א)
« וְכָל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים הַכְּתוּבָה בְּכִתְבֵי הַקֹּדֶשׁ מֻתָּר לְהַזְכִּיר שְׁמָהּ כְּגוֹן פְּעוֹר וּבֵל וּנְבוֹ וְגָד וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י״א)
« וְאָסוּר לִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י״א)
« וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמָהּ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמָהּ וְהוּא הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י״א)
Nommer une divinité païenne encore servie tombe sous le seif 1, « pour un besoin comme sans besoin ». Nommer Bel, Nebo ou Gad ne tombe pas sous l’interdit : l’Écriture les a écrits (seif 4), et le Chakh y ajoute Baal Tsefon et les autres noms écrits.
Le seif 2 traite exactement de cela : des noms de fêtes qui sont aussi des noms d’hommes. Le Mehaber ne les interdit pas ; il pose une seule condition — ne pas les prononcer dans la formule de dignité que les non-Juifs y attachent.
Le seif 3 l’interdit. Le Pit’hei Techouva rapporte le Radbaz : là où c’est comme sauver son bien, on peut le faire jurer — mais sans nommer soi-même l’idole ; on dit « jure-moi », et l’autre jure par ce qu’il veut.
C’est le seul point du siman où les décisionnaires ne suivent pas le Rama. Lui permet « que ton dieu soit à ton aide » ; le Taz, le Bach et le Chakh ne permettent que « Dieu sera à ton aide » — sans la deuxième personne, et sans « ton ».
Permis, et c’est écrit tel quel au seif 5. La guemara de Meguila en fait la seule moquerie permise. Cela ne s’étend pas à la personne : ce qui est permis, c’est la moquerie de l’idole.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Retour à l’accueil · Siman 147 · ♥ Soutenir