✦ ❖ ✦

DAAT · LEVEL 2 — LAMDAN

Siman קמ״ז — the name of the idol

Pilpul: the nature of the prohibition of mention, the revuta of “even”, shituf, and “your god”

יורה דעה · סימן קמ״ז

שֶׁלֹּא לְהַשְׁבִּיעַ בְּשֵׁם אֱלִילִים שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְדִינֵי הַזְכָּרַת שְׁמָהּ

🔥 Lamdan level · תלמידי חכמים

✦ ❖ ✦

A siman of five lines, and four discussions inside it: what is the nature of the prohibition of mention; what the Tur’s word אפילו teaches, according to the Taz; how far the responsibility of one who makes another swear extends; and whether one may wish a non-Jew that his god help him.

Subject : The name of the idol — the oath, the mention, the mockery
Source : שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ז

Compilation : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com

שורש האיסור — mention: a prohibition in its own right, or a fence around the oath?
רבותת ה״אפילו״ — the Taz on the Tur and the Rosh, against the Beit Yosef’s difficulty
גרמא — the transgression in another’s mouth, and the Radbaz’s opening
שיתוף — the Rama of Oraḥ Ḥayim 156 and the Noda BiYehudah, via the Pitḥei Teshuvah
אלהיך יהיה בעזרך — the Rama against the Taz, the Baḥ and the Shakh; and the Levush
ליצנותא דעבודה זרה — one verse for two permissions
יסוד הסימן — האיסור בפה, וההיתר בכתוב

1. שורש האיסור — mention: a prohibition in its own right, or a fence around the oath?

Seif 1 says two things in one breath: one who swears is liable to lashes, and it is forbidden to mention. Is this one sentence or two? Everything that follows in the siman depends on it.

The verse, split in two by the braita Sanhedrin reads the first half of the verse as a prohibition of speech, and the second as a prohibition of undertaking:

« שֶׁלֹּא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ ״שְׁמוֹר לִי בְּצַד עֲבוֹדָה זָרָה פְּלוֹנִית״ » (סנהדרין ס״ג ע״ב)

« שֶׁלֹּא יִדּוֹר בִּשְׁמוֹ וְלֹא יְקַיֵּים בִּשְׁמוֹ, וְלֹא יִגְרוֹם לַאֲחֵרִים שִׁידְּרוּ בִּשְׁמוֹ וְשֶׁיְּקַיְּימוּ בִּשְׁמוֹ » (סנהדרין ס״ג ע״ב)

The Rambam sets both out, and separates the penalty

« הַנּוֹדֵר בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְהַנִּשְׁבָּע בָּהּ לוֹקֶה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י׳)

« אֲפִלּוּ לְהַזְכִּיר שֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ שְׁבוּעָה אָסוּר שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תַזְכִּירוּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י׳)

« וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא הַנּוֹדֵר בִּשְׁמָהּ וְהַמְקַיֵּם בִּשְׁמָהּ וְהוּא הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמָהּ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י״א)

The ḥakira (א) Mention is a prohibition of its own, derived from לא תזכירו: the speech itself is at fault, and one does not ask whether it leads to an oath. (ב) Mention is only a fence around the oath: what is at stake is always the undertaking, and speech is forbidden only because it comes near it.

Nafka mina Three consequences, and the Rambam decides all three in the direction of (א). The penalty: if mention were a fence, it would carry no punishment — and indeed the Rambam writes that only the vow and the oath incur lashes. Purpose: if it were a fence, one would relax it where there is a real need; the Meḥaber writes on the contrary בין לצורך בין שלא לצורך. Seif 4: the permission of the written names is framed in terms of mention — מותר להזכיר — and not of oath; if (ב) were true, one would have to explain why the fence falls where the thing fenced remains.

📜 The text of the Shulḥan Arukh — the five seifim

שלא להשביע בשם אלילים של עובדי כוכבים ודיני הזכרת שמה. ובו ה׳ סעיפים:
הנודר או נשבע בשם אלילים הרי זה היה לוקה ואסור להזכירה בשמה בין לצורך בין שלא לצורך:

ב. שם חגים שלהם שהם כשמות בני אדם אין חשש להזכירם והוא שלא יקראם כמו שמזכירם אותם העובדי כוכבים בלשון חשיבות. (מרדכי ספ״ק דעבודת כוכבים בשם ראבי״ה והגה׳ מיימוני ור׳ ירוחם):

ג. אסור לגרום לעובד כוכבים שידור או שישבע בשם אלילים (ועיין בא״ח סימן קנ״ו ובח״מ ס״ס קע״ו):

ד. מותר להזכיר שם אלילים הכתובים בתורה כמו כרע בל קורס נבו העורכים לגד שולחן:

ה. מותר להתלוצץ באלילים: הגה מותר לומר לעובד כוכבים אלהיך יהיה בעזרך או יצליח מעשיך (רמב״ם בפי׳ המשנה):

2. רבותת ה״אפילו״ — the Taz on the Tur, against the Beit Yosef’s difficulty

The Tur wrote a sentence, the Beit Yosef said it was badly turned, and the Taz showed that it said exactly what was needed. Between the three, the scope of the prohibition of mention is decided.

Kushya — the Beit Yosef The Rosh had established that the prohibition holds in any case, the braita having taken “keep this for me” only as the ordinary way of things:

« וכתב הרא״ש לכאורה משמע דוקא בכה״ג אסור להזכיר אליל לצורך ומיהו נראה דבכל ענין אסור דקרא סתמא כתיב » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)

« והא דנקט שמור לאו דוקא אורחא דמילתא נקט שאין דרך להזכירה כלל שלא לצורך וקמ״ל דאפי׳ לצורך אסור » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)

But then, says the Beit Yosef, the Tur put his “even” in the wrong place:

« ורבינו כתב דאסור להזכירה אפי׳ שלא לצורך וכ״ש לצורך ואין לשונו מכוון » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)

« הו״ל לכתוב כלשון הזה אסור להזכירה בשמה אפי׳ בחנם שלא לצורך » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)

« וא״כ כך היה לו לרבינו לכתוב אסור להזכירה בשמה בחנם בין לצורך בין שלא לצורך » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)

Teruts — the Taz The Tur’s “even” does not carry one teaching but two, and they must be counted:

« האי אפילו קאי על שני רבותות » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)

« האחת דלא תימא דוקא נודר אסור קמ״ל אפילו הזכרה בעלמא » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)

« שנית דהא דאמרינן בגמרא שאסור לומר לחבירו שמור לי בצד עבודת כוכבים פלונית » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)

« א״נ דאפשר להפך הסברא לאידך גיסא דאפשר שמשום שיש לו צורך בו לא החמירו להזכיר דהכל יודעין שלסימן בעלמא נקטיה וכיון שהוא לצורך אין איסור קמ״ל דאפילו לצורך » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)

« וכתב הטור על זה דבאמת אפילו שלא לצורך אסור וכ״ש לצורך דנראה כמו שנותן בה ממש » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)

« ועל פי זה ניחא לשון הרא״ש והטור ממה שהקשה עליהם ב״י » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק א)

What the Meḥaber did with the difficulty The Beit Yosef wrote what the Tur ought to have written: אסור להזכירה בשמה בחנם בין לצורך בין שלא לצורך. And that is word for word the formula the Meḥaber adopted in his seif 1:

« ואסור להזכירה בשמה בין לצורך בין שלא לצורך » (שו״ע יו״ד קמ״ז:א)

Nafka mina The Taz and the Meḥaber reach the same verdict by two roads. The Meḥaber removed the difficulty by changing the wording; the Taz resolved it while keeping the Tur’s. The difference shows in one case: a name pronounced only as a landmark, with no relation to worship — “keep this for me beside such-and-such an idol”. For the Meḥaber the case is covered by לצורך with no reasoning needed. For the Taz it is forbidden because the very use as a landmark נראה כמו שנותן בה ממש — it appears to grant it substance. The second reason reaches further than the first.

3. גרמא — the transgression in another’s mouth, and the Radbaz’s opening

Seif 3 forbids not what I say but what I cause to be said. It remains to know where this prohibition comes from — and the answer governs everything that follows about shituf.

The source: the second half of the verse The braita places the causing in the same half-verse as the vow, and the Beit Yosef gives the reading explicitly:

« אסור לאדם שיעשה שותפות עם העכו״ם שמא יתחייב לו שבועה ונשבע באליל שלו » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)

« והתורה אמרה לא ישמע על פיך לא ישמע בגרמא שלך » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)

« וְאָסוּר לִגְרֹם לַאֲחֵרִים שֶׁיִּדְּרוּ וְשֶׁיְּקַיְּמוּ בְּשֵׁם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ה׳ הלכה י״א)

The ḥakira (א) The prohibition of seif 3 is a case of לפני עור: I cause the non-Jew to stumble in a transgression that is his. (ב) It is a prohibition resting on me, derived from לא ישמע על פיך — that the idol’s oath not be heard through my doing, whatever the case may be for him.

Nafka mina It is immediate and it is the direct continuation of the reasoning: the case where the non-Jew is not warned about what he does. If (א), the prohibition falls — there is no blind man to trip. If (ב), it stands. The Beit Yosef reports way (א) in the name of Rabbenu Yeruḥam:

« ורבינו ירוחם כתב בשם ר״י כי יש היתר אחד בזמה״ז כי נשבעים בקדשים שלהם הנקראים אבן גליון ואין תופסי׳ בהם אלהות » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)

« ואע״ג דמשתפים שם שמים ודבר אחר לא מצינו שאסור לגרום לאחרים לשתף וגם משום לפני עור ליכא דלא הוזהרו בני נח על השיתוף » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)

Rabbenu Tam: what has already begun

The Gemara forbids partnering with a non-Jew, lest one come to make him swear. Rabbenu Tam distinguishes the beginning from what follows: what is forbidden is entering the partnership; once partnered, one may take the oath so as not to lose one’s money.

« וכתבו התוס׳ והרא״ש בשם ר״ת שאם כבר נשתתף עמו מותר ליקח ממנו שבועה קודם שיפסיד ממונו » (בית יוסף יו״ד קמ״ז)

The Radbaz, via the Pitḥei Teshuvah: to rescue, without naming The opening he gives is narrow, and its narrowness is instructive: it is not the non-Jew’s oath he permits, it is the neutral request. The idol’s name must not leave my mouth — which is exactly reading (ב).

« עיין בתשובת רדב״ז החדשות סימן קס״ו שכתב דבזמן שהוא כמציל מותר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק א)

« ובלבד שלא יאמר לו השבע לי בשם עבודת כוכבים פלוני אלא אומר לו סתם השבע לי והוא ישבע לו במה שירצה ע״ש » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק א)

4. שיתוף — the Rama of Oraḥ Ḥayim 156 and the Noda BiYehudah

Seif 3 refers to Oraḥ Ḥayim 156, and the Shakh and the Ba’er Hetev do no more than repeat the reference. It is the Pitḥei Teshuvah who goes to look — and brings back one of the sharpest discussions among the Aḥaronim.

The cross-reference, in the Shakh and the Ba’er Hetev

« בסופו ועיין בח״מ ר״ס קפ״ב בטור ופוסקים מדין שותפות עם העובד כוכבים » (ש״ך יו״ד קמ״ז ס״ק א)

« בסופו ועיין בח״מ ר״ס קפ״ב בטור ופוסקים מדין שותפות עם העובד כוכבים. ש״ך » (באר היטב יו״ד קמ״ז ס״ק א)

The Rama’s gloss, as the Pitḥei Teshuvah reports it

« דשם כתב בהגהה ויש מקילין בשותפות עם העובד כוכבים משום שאינם נשבעין בעבודת כוכבים כו׳ אלא משתפים ש״ש ודבר אחר » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

« ולא מצינו שיש בזה משום לפ״ע דהרי אינם מוזהרים על השיתוף » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

Kushya — the Noda BiYehudah What everyone repeats — that non-Jews are not commanded about association — is false, and he proves it at length:

« ועי׳ בתשובת נודע ביהודה תניינא חלק יו״ד סוף סי׳ קמ״ח שהאריך להוכיח מה דמרגלא בפומייהו דאינשי שאין העובדי כוכבים מצווים על השיתוף הוא טעות » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

« אבל כשעובד עבודת כוכבים בשיתוף אין חילוק כלל בין ישראל לעובד כוכבים » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

Teruts — the Pitḥei Teshuvah himself He grants the truth to the Noda BiYehudah, and refuses him the reading of the Rama: the distinction is between the oath that associates the Name of Heaven with something else — forbidden to a Jew by ובשמו תשבעו and not to a non-Jew — and worship rendered in association, where there is no difference at all between the two.

« ולע״ד אף שהאמת כן הוא מ״מ אי אפשר לומר כן בדעת הרמ״א ז״ל » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

The debate is not beside the point: it decides between reading (א) and (ב) of the previous section. If the prohibition of seif 3 is לפני עור, everything depends on what the non-Jew is bound by; if it is לא ישמע על פיך, that changes nothing. And the Radbaz, who permits only the request without naming, stands on the second side.

5. אלהיך יהיה בעזרך — the Rama against the Taz, the Baḥ and the Shakh

This is the only place in the siman where the poskim part ways, and the maḥloket is not over a principle: it is over a word, and in fact over a suffix.

Kushya — the Taz went and checked the source

« אגב שיטפיה לא דק בהוראה זו כי למדה מדברי הרמב״ם סוף פרק ה׳ דגיטין » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

« ועיינתי שם שלא נתכוין לזה ח״ו להתיר אמירה זו » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

« אלא התם קאי על ומחזיקין ידי עוברי עבירה בשביעית דהיינו שעושין מלאכה בשביעית ואפ״ה יכול לומר להו אלהים יהיה בעזרך או יצליח מעשיך וקאי על השם יתברך » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

« אך שבדפוסים ישנים של רמב״ם כתוב אלהיך ובלי ספק הוא טעות סופר » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

The Levush, and the Taz’s answer

The Levush defends the permission from seif 5 itself: one who speaks so is mocking, and mockery of the idol is permitted. The Taz rejects the argument on a point of fact — the effect of speech is measured not by the speaker’s intent but by what the hearer understands.

« ובלבוש כתב הטעם להיתר לפי שהוא מתלוצץ עליו ואין זה כלום » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

« דמכל מקום העובד כוכבים סובר שבאמת אינו מתלוצץ ונמצא מחזיק ידי העובד כוכבים בזה ע״כ אין לזה היתר כלל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

« ואמירה זו דאלהיך נראה שהוא איסור גמור שמחזיק ידי עובדי אליל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

The Baḥ, the Shakh, the Ba’er Hetev — the line settled The Taz writes that he laid the matter before his father-in-law, and the Shakh reports the Baḥ’s verdict in an operative form: it is not the whole sentence that falls, it is the suffix.

« וכבר הצעתי כן בפני מו״ח ז״ל » (ט״ז יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

« והב״ח כתב דדוקא אלהים יהיה בעזרך מותר אבל אלהי״ך אסור ודלא כהעט״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ז ס״ק ג)

« אבל חלילה לומר לעובד כוכבים בלשון נוכח דהוה מחזיק ידי עובד כוכבים אלא יאמר אלהים יהיה בעזרך וכן הב״ח קבע כן להלכה עכ״ל » (באר היטב יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

« עט״ז וש״ך ועיין בתשובת מקום שמואל סימן ל״ד » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ז ס״ק ג)

Nafka mina It is entirely practical and turns on one word. אלהים יהיה בעזרך — permitted by all, since the word refers to the Blessed Name. אלהיך, “your god” — permitted for the Rama and the Levush, forbidden for the Taz, the Baḥ and the Shakh, who see in it מחזיק ידי עובדי אליל. As for יצליח מעשיך, it names no one, and the difficulty does not touch it.

6. ליצנותא דעבודה זרה — one verse for two permissions

A detail that is not a detail The Gemara proves the permission of mockery from the very words that seif 4 gives as its example of permitted names — כרע בל קרס נבו. Seifim 4 and 5 therefore rest on one verse: since the prophet could name Bel and Nebo in order to mock them, those names may be said, and mockery is permitted too.

« דִּכְתִיב: ״כָּרַע בֵּל קֹרֵס נְבוֹ״ » (מגילה כ״ה ע״ב)

« מותר להזכיר שם אלילים הכתובים בתורה כמו כרע בל קורס נבו העורכים לגד שולחן » (שו״ע יו״ד קמ״ז:ד)

Nafka mina The Shakh extends the permission of seif 4 beyond the example, to every name Scripture wrote — and the extension is self-explanatory if the reason is the prophet’s mockery:

« וכן בעל צפון ושאר אלילים הכתובים וכן כתב הפרישה ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קמ״ז ס״ק ב)

7. יסוד הסימן — the prohibition is in the mouth, the permission is in Scripture

The whole siman reduces to one rule of reading. What is forbidden is what my mouth produces: the vow, the oath, the mention, and even the oath I cause another to utter. What is permitted is what Scripture has already said: the names it wrote, and the mockery of which the prophet gave the model. Seif 2 stands on the same side — a man’s name is a word of ordinary language, not a word of worship — save that one must not give it the dignity others give it. And that is why the siman’s one maḥloket arises precisely where one speaks without quoting and without mocking: אלהיך יהיה בעזרך, where the mouth produces a word that neither Scripture nor mockery covers.