סוגיה, מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ח (י״ב סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), נקודות הכסף, באר היטב, פתחי תשובה, בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בתלמוד :
עבודה זרה ב׳ ע״א (המשנה) · ו׳ ע״א–ע״ב (הרווחה ולפני עור, דבר המתקיים, הדורון, כמציל מידם) · ח׳ ע״א (אידיהן, יום גנוסיא, רומי והעיירות) · ל״ב ע״ב–ל״ג ע״א (ההולכים לתרפות) · גיטין ס״ב ע״א (השלום וכפילתו) · ברכות י״ז ע״א (ריב״ז) · חולין י״ג ע״ב (מנהג אבותיהן)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
הסימן פותח באיסור שהגמרא אינה אומרת את טעמו אלא שני טעמים אפשריים. היא שואלת, נותנת נפקא מינה, ואינה מכריעה. שתיקה זו שולטת בכל הסימן : בה תלויים היקפו של סעיף א, קריאת הרמב״ם בו, וקושיית ר״ת על הרמב״ם.
« אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִשּׁוּם הַרְוָוחָה, אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל » (עבודה זרה ו׳ ע״א)והנפקא מינה שהיא עצמה נותנת :
« לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאִית לֵיהּ בְּהֵמָה לְדִידֵיהּ. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם הַרְוָוחָה — הָא קָא מַרְוַוח לֵיהּ, אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם ״עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״ — הָא אִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ » (עבודה זרה ו׳ ע״א)
« הא איכא בלאו הכי נ״מ דאי משום הרווחה אסור אפילו במידי דלא חזי להקרבה ואי משום לפני עור ליכא איסור אלא בחזי להקרבה » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« דאין שייך לפני עור אלא במקום שא״א לעובד כוכבים לעשות זולת הישראל כמו במושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« וקיימא לן לחומרא דבמכירה וקנייה שייך גם כן מודה לאליל ועובר על לא ישמע על פיך » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)ומוסיף את הטעם המיישב את הקושיא : אף במקום שהיה נשמע ממילא, עכשיו על פיך נשמע.
« אבל משום לא ישמע יש כאן שמ״מ על ידו נשמע אע״פ שבלאו הכי היה ג״כ נשמע דמ״מ עכשיו נשמע על פיך » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
המשנה אוסרת «לשאת ולתת עמהם». שלשה ראשונים אינם קוראים דבר אחד בלשון זו, וכל אחד מקבל מפה אחרת של המותר והאסור. והמחבר הולך אחר הרביעי — הרמב״ם — שהוא החמור שבארבעה.
« הילכך כל דבר שמתקיים אסור למכור להם ששמח בו ואזיל ומודה לאליל ומותר לקנותו מהן שהוא עצב במכירתו ואינו מודה » (טור יו״ד קמ״ח)
« וכתב הרא״ש שר״ת הקשה עליו דבגמרא מוכח דלא איירי בכל משא ומתן אלא דוקא במידי דחזי להקרבה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« אבל במשא ומתן של מקח וממכר לא חשיב ליה רווחא כולי האי שכן הוא ריוח הישראל כמו ריוח שלו » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ור״ת פירש שאין במכירה משום דאזיל ומודה אלא משום שקונה צורך לאליל הילכך כל דבר שאינו לצורך תקרובת מותר למוכרו להם » (טור יו״ד קמ״ח)
« והראב״ד כתב שאפי׳ דבר המתקיים אסור לקנותו מהם שהרי המעות מתקיימין בידו » (טור יו״ד קמ״ח)
« וזו היא סברת הראב״ד שכתב רבינו וכתב הר״ן שזו היא שיטת הגאונים וכתב שדבריהם עיקר » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« וטעמא דמותר למכור להם דבר שאינו מתקיים ואסור ליקח מהם אפי׳ דבר המתקיים היינו משום דכשמוכר לו דבר שאינו מתקיים ביום חגו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« אבל כשלוקח מהם בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום חגו ומודה עליהם אע״פ שאין בידו החפץ » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
בתוך הארוך שבסימניו הקטנים מביא הט״ז קושיא ממו״ח הב״ח, משיב עליה, ומוכיח את תשובתו ממשנה שבסנהדרין. ונקודות הכסף סותרות את הראיה בשמונה מלים. חילופי הדברים קצרים, והם מכריעים בעצם מהות האיסור.
« ותירץ דבמודה ליכא לפני עור דה״ל כמו גיפוף ונישוק דאין העובד כוכבים מוזהר עליו כיון שגם הישראל אינו חייב מיתה עליו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« ותמהתי כאן דודאי ישראל חייב מיתה במודה לעבודת כוכבים » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« ובהדיא אמרינן כל המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« לק״מ דאלי אתה שאני שמקבלו באלוה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
המשנה אוסרת ליפרע ; הברייתא מתירה מלוה על פה ; הירושלמי אוסר עדיין במשכון ; והתוספות מתירים אף בו. ונשאר לדעת מפני מה — וכאן נחלקו הבית יוסף והש״ך, בנקודה המשנה את כל דינו של סוף סעיף א בזמן הזה.
« והתוספות כתבו סתמא דבמלוה במשכון נמי הוה כמציל מידם שכמה פעמים אובדות אפילו במשכון » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« וגם התוס׳ כתבו על ההיא דירושלמי מיהו בכל ענין חשיב כמציל מידן שכמה פעמים אובדות אפילו במשכון ונראה שטעמם מפני שהלואות דהאידנא הם בריבית » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« וכב״י דנראה שטעמא מפני שהלואות דהאידנא הם ברבית » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« ולי נראה שטעמא מפני דהאידנא ידם תקיפה עלינו ובקל יכול העובד כוכבים להעליל ולכפור סך ההלואה וכיוצא בזה » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« שכתב דבזמן שעושים משפט חרוץ לכוף לשלם אפילו כתב יד. נשתנה הדין וכל העומד לגבות כגבוי דמי » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ח ס״ק א)
זו המחלוקת הגדולה שבסימן, והיא נולדת משתיקה. הגמרא מספרת מעשה שהיה בו סיפק לזרוק את הדינר לבור בפני הנותן. ומה עושים כשאין סיפק ? הרמב״ם והטור נותנים מוצא שאין הגמרא נותנת ; הבית יוסף תמה ; הש״ך מיישבם ; הט״ז מיישבם בדרך אחרת ומרחיק לכת ; ונקודות הכסף והבאר היטב דוחים אותו.
« אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: טוֹל וּזְרוֹק אוֹתוֹ לְבוֹר בְּפָנָיו. אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה! כִּלְאַחַר יָד הוּא דְּקָאָמֵינָא » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)הבית יוסף מדייק שהאיבוד צריך להיות בפניו ולא שלא בפניו — שאם לא כן אין בו תועלת :
« ועוד דאי שלא בפניו מה הועיל בזריקה זו דכיון דעכו״ם לא ידע בה אזיל ומודה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ולפיכך יש לתמוה על הרמב״ם ורבינו שסתמו וכתבו שלא יהנה בו ולא פירשו שצריך לאבדו בפניו » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ואם א״א שלא יקבלנו משום איבה יקבלנו ולא יהנה בו » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« דהיכא דלא מציל אשתמוטי דלא להוי ליה איבה שקיל ליה » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« ובש״ם מיירי היכא דאפשר לאבדו בפניו וליכא איבה כגון שיזרקנו לבור כלאחר יד כאילו נפל ממנו שלא מדעת » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« ונ״ל דהאי בפניו קאי אדבתריה ורצה לומר שמראה בפניו שלא יהנה בו דהיינו שמראה לו פנים זועפות בשעת קבלת הדורון » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« וזה תקנה כללית בכל מקום דאילו מה שנזכר בגמרא שישליכנו לבור לא היה שייך אלא בעומד אצל הבור אבל אם ילך לבור ודאי ירגיש העובד כוכבים כוונתו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« אבל נראה דאם א״א לעשות בפני העובד כוכבים שיאבדנו מותר לקבלו וליהנות ממנו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« י״ל דדייק מדאמר טול וזרוק אותו כלאחר יד ולא אמר אם תוכל לזרקו בפניו טול ואם לאו לא תטול אלא ודאי דעכ״פ יטול » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« רחוקי׳ בישוב דברי הטור והרמב״ם והנכון כמ״ש בש״ך ס״ק ה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
« והט״ז פסק דאם א״א לאשתמוטי יקבל ממנו ומותר להנות ממנו ודבריו תמוהים וכן בנה״כ חולק עליו » (באר היטב יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
סעיף י אוסר לכפול שלום ומייעץ להקדים. ושתי קושיות אחריו : באיזו תיבה מדובר, ומפני מה שיבחה הגמרא את ריב״ז על מה שההלכה מצווה ממילא ?
« דוק׳ שלום שהוא שמו של הקב״ה אבל ברכה דליכא שם ליכא קפידא » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ז)
« וכתוב בא״ה בשם הר״ם דדוקא שלום שהוא שמו של הקב״ה אסור לכפול אבל ברכה דליכא שם ליכא קפידא » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ומכל מקום צ״ע קצת דבש״ס גבי מקדים ויהיב שלמא וגבי שלמא למר לא משמע לכאורה הכי ושמא שלמא הוי בכלל שלום » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ז)
« אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק » (ברכות י״ז ע״א)אם ההקדמה היא עצמה מה שההלכה מצווה, היכן השבח ?
« לכאורה קשה על זה ממה שמצינו בריב״ז מעול׳ לא הקדימו אדם שלום ואפילו עובד כוכבים בשוק מאי אפילו הא עיקר הדין כך הוא שצריך להקדים שלא יצטרך להכפיל » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« ויש לומר דשם מיירי בעובד כוכבים שאינו מכירו מעולם כמו שמרמז על זה לשון בשוק » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)והשני, שמצא אחר כך בסמ״ק, ואינו צריך לחלק בין בני אדם : השבח תלוי בתיבה. אין ההלכה מחייבת להקדים אלא בתיבת שלום ; והוא היה מקדים אף בלשון ברכה אחרת.
« ואסור לכפול להם שלום ודוקא שלום שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא או ברכה בלשון שם אבל ברכה אחרת אין קפידא » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« ולפ״ז ניחא דאותו ששבחוהו שהקדים שלום לעובד כוכבים בשוק היינו אפי׳ בלשון ברכה אחרת ודבר זה נכון » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« אישתמיטתיה דהב״י מביאו בבדק הבית וכמ״ש בש״ך ס״ק ז » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
ארבעה סעיפים — ג, ד, ז, ח — נראים כעוסקים בעניינים שונים. ובאמת אינם משיבים אלא על שאלה אחת : באיזה תנאי יום נחשב «יום חג» לעניין הגזרה ? והתשובה בתיבה אחת, קבוע, ותיבה זו כוללת שני תנאים שהבית יוסף מקפיד להפרידם.
« ויותר נראה לפרש דיום קבוע לכל כתב לאפוקי יום תגלחת זקנו ויום שעלה בו מן הים שאינו אסור אלא אותו היום בלבד ועושין אותו בכל שנה ושנה כתב לאפוקי חגא דטייעי דלא קביעא » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ופירש״י דלא קביעא אין חוששין לה כ״כ אם אין עושין לה בכל שנה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ואם הוא יום חג שאינו קבוע שאינם עושים אותו בכל שנה אפילו ביום חגם מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ד)
« וכתב הר״ן בעו בירושלמי אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה ולא פשטוה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« כיון שאינו יום קבוע לכל » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« והר״ן כתב דמשמע בתוספתא שאע״פ שאותם עיירות עושות עמה מותרות לפי שאין עושות אותם אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודו » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
סעיף יב הוא אחד המקומות המעטים בשולחן ערוך שסימן שלם ניטל בהם היקפו בתיבתו האחרונה. ולפיכך צריך לדעת בדיוק מה הוא נוטל, על מה הוא נשען, ומה הוא מניח.
« גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לְאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן » (חולין י״ג ע״ב)
« והאידנא כתב הרשב״ם בשם רש״י שהכל מותר דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי » (טור יו״ד קמ״ח)
« והאידנא כתב הרמב״ן בשם רש״י שהכל מותר כלומר כל מה שנזכר בסימן זה לאיסור האידנא מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ועוד כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה ואם היינו פורשים מהם ביום אידם היה לנו איבה לכך שרי » (טור יו״ד קמ״ח)
« והכי תניא בתוס׳ בד״א בעכו״ם שאינו מכירו אבל אם מכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו ותניא נכנס לעיר ומצאם שמחים שמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם » (טור יו״ד קמ״ח)
« ומ״מ מה שנזכר בסעיף ט׳ אסור גם האידנא » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק י״ב)
« ומה שנזכר בסעיף ט׳ איך דינא האידנא עיין ב״ח » (באר היטב יו״ד קמ״ח ס״ק ט)(ב) בעל נפש. במקום שהפרישה לא תוליד איבה, מבקש הרמ״א לפרוש. והמקור הוא הר״ן, והבית יוסף מצרף אליו את הרמב״ן, שמביא ראיה מן הירושלמי.
« ומיהו כתב הר״ן ואעפ״כ בעל נפש ימעט וכן כתב הרמב״ן ז״ל והביא ראיה מהירושלמי » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)(ג) הדורון נשאר מסודר. סוף ההגהה אינו מתיר לשלוח סתם : הוא מבקש להקדים מבערב, ואינו מתיר ביום עצמו אלא בדיעבד. והש״ך נותן את הטעם — ויש לשים לב שהוא נשען, להיתר השליחה, על הטעם השני שבסעיף, האיבה, ולא על הראשון.
« דאי יאחר תהוי ליה איבה הואיל והורגל כבר דמאי דהוה הוה וכ״ש בזמן הזה דלא שכיחא כולי האי דאזלי ומודי » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק י״ג)
שלש תיבות מספיקות לסדר את כל הסימן, והן בסדר : הראשונה היא הנושא, השנייה החשש, והשלישית הגבול.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ח · 148 · ♥ תמיכה