Sugya, sources, foundational chakira, machlokot of the Rishonim and Acharonim,
nafka minot for halakha and analysis of the shitot
Subject:
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ח (י״ב סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן), ט״ז (טורי זהב), נקודות הכסף, באר היטב, פתחי תשובה, בית יוסף, טור
Talmudic basis of the sugya:
עבודה זרה ב׳ ע״א (המשנה) · ו׳ ע״א–ע״ב (הרווחה ולפני עור, דבר המתקיים, הדורון, כמציל מידם) · ח׳ ע״א (אידיהן, יום גנוסיא, רומי והעיירות) · ל״ב ע״ב–ל״ג ע״א (ההולכים לתרפות) · גיטין ס״ב ע״א (השלום וכפילתו) · ברכות י״ז ע״א (ריב״ז) · חולין י״ג ע״ב (מנהג אבותיהן)
Written and studied by:
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
The siman opens with a prohibition whose reason the gemara does not state, but for which it offers two possibilities. It asks the question, gives a nafka mina, and does not decide. That silence governs the whole siman: on it depend the reach of seif 1, the Rambam’s reading of it, and Rabbenu Tam’s objection to the Rambam.
« אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִשּׁוּם הַרְוָוחָה, אוֹ דִּלְמָא מִשּׁוּם ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל » (עבודה זרה ו׳ ע״א)And the nafka mina it itself gives:
« לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? דְּאִית לֵיהּ בְּהֵמָה לְדִידֵיהּ. אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם הַרְוָוחָה — הָא קָא מַרְוַוח לֵיהּ, אִי אָמְרַתְּ מִשּׁוּם ״עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״ — הָא אִית לֵיהּ לְדִידֵיהּ » (עבודה זרה ו׳ ע״א)
« הא איכא בלאו הכי נ״מ דאי משום הרווחה אסור אפילו במידי דלא חזי להקרבה ואי משום לפני עור ליכא איסור אלא בחזי להקרבה » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« דאין שייך לפני עור אלא במקום שא״א לעובד כוכבים לעשות זולת הישראל כמו במושיט כוס יין לנזיר דקאי בתרי עברי דנהרא » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« וקיימא לן לחומרא דבמכירה וקנייה שייך גם כן מודה לאליל ועובר על לא ישמע על פיך » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)And he adds the reason that answers the objection: even where it would have been heard anyway, it is now heard by your mouth.
« אבל משום לא ישמע יש כאן שמ״מ על ידו נשמע אע״פ שבלאו הכי היה ג״כ נשמע דמ״מ עכשיו נשמע על פיך » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
The mishna forbids “doing business with them”. Three Rishonim do not read the same thing in those words, and each obtains a different map of the permitted and the forbidden. The Mechaber follows the fourth — the Rambam — whose position is the strictest of the four.
« הילכך כל דבר שמתקיים אסור למכור להם ששמח בו ואזיל ומודה לאליל ומותר לקנותו מהן שהוא עצב במכירתו ואינו מודה » (טור יו״ד קמ״ח)
« וכתב הרא״ש שר״ת הקשה עליו דבגמרא מוכח דלא איירי בכל משא ומתן אלא דוקא במידי דחזי להקרבה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« אבל במשא ומתן של מקח וממכר לא חשיב ליה רווחא כולי האי שכן הוא ריוח הישראל כמו ריוח שלו » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ור״ת פירש שאין במכירה משום דאזיל ומודה אלא משום שקונה צורך לאליל הילכך כל דבר שאינו לצורך תקרובת מותר למוכרו להם » (טור יו״ד קמ״ח)
« והראב״ד כתב שאפי׳ דבר המתקיים אסור לקנותו מהם שהרי המעות מתקיימין בידו » (טור יו״ד קמ״ח)
« וזו היא סברת הראב״ד שכתב רבינו וכתב הר״ן שזו היא שיטת הגאונים וכתב שדבריהם עיקר » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« וטעמא דמותר למכור להם דבר שאינו מתקיים ואסור ליקח מהם אפי׳ דבר המתקיים היינו משום דכשמוכר לו דבר שאינו מתקיים ביום חגו אין לו לא מעות ולא חפץ שיהא מודה עליהם » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« אבל כשלוקח מהם בין דבר המתקיים בין דבר שאינו מתקיים הרי המעות בידו ביום חגו ומודה עליהם אע״פ שאין בידו החפץ » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
In the middle of his longest sk, the Taz reports a question from his father-in-law the Bach, answers it, and proves his answer from a mishna in Sanhedrin. The Nekudot HaKesef undo the proof in eight words. The exchange is short, and it decides the very nature of the prohibition.
« ותירץ דבמודה ליכא לפני עור דה״ל כמו גיפוף ונישוק דאין העובד כוכבים מוזהר עליו כיון שגם הישראל אינו חייב מיתה עליו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« ותמהתי כאן דודאי ישראל חייב מיתה במודה לעבודת כוכבים » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« ובהדיא אמרינן כל המודה בעבודת כוכבים ככופר בכל התורה » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« לק״מ דאלי אתה שאני שמקבלו באלוה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
The mishna forbids collecting; the baraita permits the oral loan; the Jerusalem Talmud still forbids a loan against a pledge; Tosafot permit it nonetheless. It remains to know why — and here the Beit Yosef and the Shach part company, on a point that changes the whole contemporary regime of the end of seif 1.
« והתוספות כתבו סתמא דבמלוה במשכון נמי הוה כמציל מידם שכמה פעמים אובדות אפילו במשכון » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« וגם התוס׳ כתבו על ההיא דירושלמי מיהו בכל ענין חשיב כמציל מידן שכמה פעמים אובדות אפילו במשכון ונראה שטעמם מפני שהלואות דהאידנא הם בריבית » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« וכב״י דנראה שטעמא מפני שהלואות דהאידנא הם ברבית » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« ולי נראה שטעמא מפני דהאידנא ידם תקיפה עלינו ובקל יכול העובד כוכבים להעליל ולכפור סך ההלואה וכיוצא בזה » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ג)
« שכתב דבזמן שעושים משפט חרוץ לכוף לשלם אפילו כתב יד. נשתנה הדין וכל העומד לגבות כגבוי דמי » (פתחי תשובה יו״ד קמ״ח ס״ק א)
This is the great machloket of the siman, and it is born of a silence. The gemara relates a case where the sage could throw the dinar into the pit before the giver’s eyes. What does one do when one cannot? The Rambam and the Tur give a solution the gemara does not give; the Beit Yosef wonders at it; the Shach defends them; the Taz defends them otherwise and goes further; the Nekudot HaKesef and the Baer Hetev refuse him.
« אֲמַר לֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ: טוֹל וּזְרוֹק אוֹתוֹ לְבוֹר בְּפָנָיו. אָמַר: כׇּל שֶׁכֵּן דְּהָוְיָא לֵיהּ אֵיבָה! כִּלְאַחַר יָד הוּא דְּקָאָמֵינָא » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)The Beit Yosef infers that the loss must take place before his eyes, and not elsewhere — otherwise it serves nothing:
« ועוד דאי שלא בפניו מה הועיל בזריקה זו דכיון דעכו״ם לא ידע בה אזיל ומודה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ולפיכך יש לתמוה על הרמב״ם ורבינו שסתמו וכתבו שלא יהנה בו ולא פירשו שצריך לאבדו בפניו » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ואם א״א שלא יקבלנו משום איבה יקבלנו ולא יהנה בו » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« דהיכא דלא מציל אשתמוטי דלא להוי ליה איבה שקיל ליה » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« ובש״ם מיירי היכא דאפשר לאבדו בפניו וליכא איבה כגון שיזרקנו לבור כלאחר יד כאילו נפל ממנו שלא מדעת » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« ונ״ל דהאי בפניו קאי אדבתריה ורצה לומר שמראה בפניו שלא יהנה בו דהיינו שמראה לו פנים זועפות בשעת קבלת הדורון » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« וזה תקנה כללית בכל מקום דאילו מה שנזכר בגמרא שישליכנו לבור לא היה שייך אלא בעומד אצל הבור אבל אם ילך לבור ודאי ירגיש העובד כוכבים כוונתו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« אבל נראה דאם א״א לעשות בפני העובד כוכבים שיאבדנו מותר לקבלו וליהנות ממנו » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« י״ל דדייק מדאמר טול וזרוק אותו כלאחר יד ולא אמר אם תוכל לזרקו בפניו טול ואם לאו לא תטול אלא ודאי דעכ״פ יטול » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
« רחוקי׳ בישוב דברי הטור והרמב״ם והנכון כמ״ש בש״ך ס״ק ה » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
« והט״ז פסק דאם א״א לאשתמוטי יקבל ממנו ומותר להנות ממנו ודבריו תמוהים וכן בנה״כ חולק עליו » (באר היטב יו״ד קמ״ח ס״ק ה)
Seif 10 forbids doubling the greeting and counsels greeting first. Two difficulties follow: which word is meant, and why does the gemara praise Rabban Yochanan ben Zakkai for doing what the halakha requires anyway?
« דוק׳ שלום שהוא שמו של הקב״ה אבל ברכה דליכא שם ליכא קפידא » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ז)
« וכתוב בא״ה בשם הר״ם דדוקא שלום שהוא שמו של הקב״ה אסור לכפול אבל ברכה דליכא שם ליכא קפידא » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ומכל מקום צ״ע קצת דבש״ס גבי מקדים ויהיב שלמא וגבי שלמא למר לא משמע לכאורה הכי ושמא שלמא הוי בכלל שלום » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ז)
« אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִקְדִּימוֹ אָדָם שָׁלוֹם מֵעוֹלָם, וַאֲפִילּוּ גּוֹי בַּשּׁוּק » (ברכות י״ז ע״א)If greeting first is itself what the halakha requires, where is the merit?
« לכאורה קשה על זה ממה שמצינו בריב״ז מעול׳ לא הקדימו אדם שלום ואפילו עובד כוכבים בשוק מאי אפילו הא עיקר הדין כך הוא שצריך להקדים שלא יצטרך להכפיל » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« ויש לומר דשם מיירי בעובד כוכבים שאינו מכירו מעולם כמו שמרמז על זה לשון בשוק » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)The second, which he then finds in the Semak, and which no longer requires distinguishing persons: the merit lies in the word. The halakha obliges greeting first only for the word shalom; the sage did so even with another formula of blessing.
« ואסור לכפול להם שלום ודוקא שלום שהוא שמו של הקדוש ברוך הוא או ברכה בלשון שם אבל ברכה אחרת אין קפידא » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« ולפ״ז ניחא דאותו ששבחוהו שהקדים שלום לעובד כוכבים בשוק היינו אפי׳ בלשון ברכה אחרת ודבר זה נכון » (ט״ז יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« אישתמיטתיה דהב״י מביאו בבדק הבית וכמ״ש בש״ך ס״ק ז » (נקודות הכסף יו״ד קמ״ח)
Four seifim — 3, 4, 7 and 8 — seem to treat distinct subjects. In truth they answer a single question: on what condition is a day a “festival day” for the purposes of the decree? The answer lies in one word, קבוע, and that word covers two requirements the Beit Yosef takes care to separate.
« ויותר נראה לפרש דיום קבוע לכל כתב לאפוקי יום תגלחת זקנו ויום שעלה בו מן הים שאינו אסור אלא אותו היום בלבד ועושין אותו בכל שנה ושנה כתב לאפוקי חגא דטייעי דלא קביעא » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ופירש״י דלא קביעא אין חוששין לה כ״כ אם אין עושין לה בכל שנה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ואם הוא יום חג שאינו קבוע שאינם עושים אותו בכל שנה אפילו ביום חגם מותר » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ד)
« וכתב הר״ן בעו בירושלמי אותו היום בלבד או אותו היום בכל שנה ולא פשטוה » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« כיון שאינו יום קבוע לכל » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק ו)
« והר״ן כתב דמשמע בתוספתא שאע״פ שאותם עיירות עושות עמה מותרות לפי שאין עושות אותם אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודו » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
Seif 12 is one of the few places in the Shulchan Arukh where a whole siman has its force withdrawn by its last word. One must therefore know exactly what it withdraws, on what basis, and what it leaves.
« גּוֹיִם שֶׁבְּחוּצָה לְאָרֶץ לָאו עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הֵן, אֶלָּא מִנְהַג אֲבוֹתֵיהֶן בִּידֵיהֶן » (חולין י״ג ע״ב)
« והאידנא כתב הרשב״ם בשם רש״י שהכל מותר דלאו עובדי אליל הם ולא אזלי ומודי » (טור יו״ד קמ״ח)
« והאידנא כתב הרמב״ן בשם רש״י שהכל מותר כלומר כל מה שנזכר בסימן זה לאיסור האידנא מותר » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)
« ועוד כיון שעיקר פרנסתינו מהם ואנו נושאין ונותנין עמהם כל ימות השנה ואם היינו פורשים מהם ביום אידם היה לנו איבה לכך שרי » (טור יו״ד קמ״ח)
« והכי תניא בתוס׳ בד״א בעכו״ם שאינו מכירו אבל אם מכירו מותר מפני שהוא כמחניף לו ותניא נכנס לעיר ומצאם שמחים שמח עמהם מפני שהוא כמחניף להם » (טור יו״ד קמ״ח)
« ומ״מ מה שנזכר בסעיף ט׳ אסור גם האידנא » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק י״ב)
« ומה שנזכר בסעיף ט׳ איך דינא האידנא עיין ב״ח » (באר היטב יו״ד קמ״ח ס״ק ט)(b) The בעל נפש. Where abstention would produce no enmity, the Rama asks one to abstain. The source is the Ran, and the Beit Yosef joins to him the Ramban, who supports it with a proof from the Jerusalem Talmud.
« ומיהו כתב הר״ן ואעפ״כ בעל נפש ימעט וכן כתב הרמב״ן ז״ל והביא ראיה מהירושלמי » (בית יוסף יו״ד קמ״ח)(c) The gift remains regulated. The end of the gloss does not simply permit sending: it asks that it be advanced to the eve, and tolerates the day itself only failing that. The Shach gives the reason — and one notices that he leans, to justify the sending, on the second reason of the seif, enmity, and not on the first.
« דאי יאחר תהוי ליה איבה הואיל והורגל כבר דמאי דהוה הוה וכ״ש בזמן הזה דלא שכיחא כולי האי דאזלי ומודי » (ש״ך יו״ד קמ״ח ס״ק י״ג)
Three words suffice to order the whole siman, and they come in an order: the first is the object, the second is the fear, the third is the limit.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · Back to home · סימן קמ״ח · 148 · ♥ Support