סוגיה, מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות הראשונים והאחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קמ״ט (ה׳ סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (י״ג ס״ק), ט״ז (ו׳ ס״ק), באר היטב (י״א ס״ק), בית יוסף, טור
יסוד הסוגיה בגמרא :
עבודה זרה י״א ע״ב (משנה — עיר שיש בה עבודה זרה) · י״ג ע״א (ברייתת המכס, נהנה ומהנה, והקנס) · ל״ג ע״א (ישראל החוזר מן היריד)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
הסימן פותח באיסור מקום, ואין לך קשה מאיסור מקום : במה בדיוק מתחייב אדם בהליכתו ? שני ראשונים משיבים שתי תשובות, והט״ז הוא שמעמידן זו בצד זו.
« מַהוּ לֵילֵךְ לְשָׁם? בִּזְמַן שֶׁהַדֶּרֶךְ מְיוּחֶדֶת לְאוֹתוֹ מָקוֹם — אָסוּר, וְאִם הָיָה יָכוֹל לְהַלֵּךְ בָּהּ לְמָקוֹם אַחֵר — מוּתָּר » (עבודה זרה י״א ע״ב)
« ופירש״י דטעמא משום חשדא שיחשדוהו שהולך לשם לאליל » (טור יו״ד קמ״ט)
« ומשום הכי קאמר בירושלמי שלא אסרו אלא באכסנאי אבל בן עיר מותר » (טור יו״ד קמ״ט)
« הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אָסוּר לוֹ לַעֲבֹר בְּעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה י׳)
« אֲבָל אִם יֵשׁ שָׁם דֶּרֶךְ אַחֶרֶת וְנִקְרָה וְהָלַךְ בְּזוֹ מֻתָּר » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה י׳)
« אבל המעיין ברמב״ם יראה מבואר שיש לו פי׳ אחר במשנה זו » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« דהיינו שאם רוצה לילך דרך עיר האיד למקום אחר ואין דרך אחר למחוז חפצו רק דרך עיר האיד אסור לו ליהנות מאותה העיר בהליכה דרך תוכה » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« אבל אם יש עוד דרך אחר למחוז חפצו אין איסור לילך דרך עיר האיד דלאו נהנה הוא כיון שהיה יכול לילך דרך אחר » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« וא״כ גם המחבר ש״ע שכתב אסור לעבור בה ה״נ כוונתו כן שאסור לו ליהנות בהליכתו דרך שם » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« ואם כן לא היה ליה לרמ״א לכתוב על זה דהיינו שאין עוברין כו׳ שזה שייך לפי פירוש רש״י » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
ועוד מעיר הט״ז על עצם לשון המחבר :
« אלא שיש לעיין למה כתב בעל הש״ע והוא מדברי הרמב״ם ההולך ממקום למקו׳ למה נקט בכה״ג » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
דיני יריד מעובדי כוכבים. ובו ה׳ סעיפים:
עיר שעושים בה יריד ביום חגם והעובדי כוכבים מתקבצים מכמה מקומות והולכים שם לכבוד עבודת כוכבים מותר לילך חוצה לה ואסור ליכנס בתוכה היתה חוצה לה מותר ליכנס בתוכה ההולך ממקום למקום אסור לעבור בה אם הדרך מיוחד לה (דהיינו שאין עוברים מאותה עיר לעיר אחרת):
ב. בד״א באכסנאי אבל בן עיר מותר ואם הולך בשיירא מותר: הגה חצר של עבודת כוכבים י״א דדינו כעיר של עבודת כוכבים (טור בשם הרשב״א) ובזמן שאין העובדי כוכבים מתקבצים שם לתרפותן מותר ליכנס שם (טור בשם ר׳ יונה והרא״ש) וי״א דבכל ענין אסור אם אין דרך עובר בו למקום אחר אבל כשדרך עובר בו למקום אחר לכולי עלמא מותר וכן המנהג פשוט לילך דרך אותו חצר למקום אחר (רשב״א) ומ״מ מדת חסידות הוא להתרחק מלילך בו אם יש לו דרך אחרת קצר כמוהו (ד״ע וכן משמע בספר חסידים) ועיין לעיל סימן קמ״ב:
ג. הולכים ליריד של עובדי כוכבי׳ ולוקחים מהם בהמה עבדים ושפחות ובתים ושדות וכרמים וכותב ומעלה בערכאות שלהם בד״א בלוקח מבעל הבית שאינו נותן מכס אבל הלוקח שם מן התגר אסור מפני שהוא נותן מכס (ואף אם יניחו לו המכס אסור) (טור) והמכס לאלילים עבר ולקח בהמה נושר פרסותיה מהארכובה ולמטה ואם כסות וכלים לקח ירקבו לקח מעות וכלי מתכות יוליכם לים המלח לקח עבד לא מעלין ולא מורידין:
ד. אם המכס הוא לכהנים ואוכלים ושותים אותו ואין קונים ממנו לא תקרובת אלילים ולא נוייה מותר. הגה וסתם יריד בזמן הזה מותר דסתמא לאו לעבודת כוכבים הוא. במקום שדרך עובדי כוכבים המוכרים לומר ועוד פשוט לאלוה מותר לקנות ממנו דאפשר שיתננו לעניי עובדי כוכבים (טור בשם ב״ה) אבל אם מפרש בהדיא לעבודת כוכבים שלו או שידוע שהוא לעבודת כוכבים או שאומר לקדש פלוני אסור לקנות ממנו (שם וכן פשוט בתוס׳ ובהגמי״י):
ה. ישראל ההולך ליריד שמוכרים שם אלילים וצרכיה אסור לישא וליתן עמו שאנו אומרים אלילים מכר ודמי אלילים ביד ישראל אסור: (אבל מותר לישא וליתן עם עובד כוכבים שהלך שם (טור):
ההגה שבסעיף א׳ ששה תיבות בה, ושני אחרונים כותבים שהב״ח קראן להיפך. ואין השאלה שאלת בקיאות : היא מכריעה לאיזה צד מסתכלים במפה.
« ההולך ממקום למקום אסור לעבור בה אם הדרך מיוחד לה » (שו״ע יו״ד קמ״ט:א)
« דהיינו שאין עוברים מאותה עיר לעיר אחרת » (שו״ע יו״ד קמ״ט:א)
« כלומר דל״ת שמהעיר שיצא אינו אלא דרך אחד אבל כשיש בדרך שיצא מהעיר שני דרכים שרי » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ג)
« אלא ר״ל שאין עוברים מאותה העיר שבה האליל לעיר אחרת אבל כשעוברים משם והלאה שרי » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ג)
« וכן פרש״י (בסוף דף י״א) והר״ן וכ״כ הפרישה דלא כהב״ח שהפך הדברים ולא עמדתי על סוף דעתו » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ג)
« וכן משמע בהשגות הראב״ד פ״ט מהלכות עבודת כוכבים כדפירש » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ג)
« וכן מבואר בפי׳ רש״י במתניתין וז״ל שאין דרך יוצא מאותה העיר לילך לעיר אחרת ודרך הכבוש מכאן לאותה העיר מיוחד לאותה העיר לבדה » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« אבל מו״ח ז״ל פי׳ דהאי מאותה העיר שכתב רמ״א היינו ממקום שיצא » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« והוא שלא בדקדוק דהא אנן קיימינן שבודאי הולך לאותה העיר של האיד » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
« וכ״כ בהשגות הראב״ד בפי׳ וז״ל שאם הולכים משם למקום אחר מותר לעבור מתוכה למקום אחר לכתחלה » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק א)
סעיף ב׳ של המחבר שורה אחת בו ; וההגה שאחריו ארוכה שבסימן, והיא מסדרת שלוש דעות בסדר שאינו מקרי.
« חצר של עבודת כוכבים י״א דדינו כעיר של עבודת כוכבים » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ב)
« ובזמן שאין העובדי כוכבים מתקבצים שם לתרפותן מותר ליכנס שם » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ב)
« וי״א דבכל ענין אסור אם אין דרך עובר בו למקום אחר » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ב)
« אבל כשדרך עובר בו למקום אחר לכולי עלמא מותר וכן המנהג פשוט לילך דרך אותו חצר למקום אחר » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ב)
ולבסוף מדת חסידות, שאינה דין :
« ומ״מ מדת חסידות הוא להתרחק מלילך בו אם יש לו דרך אחרת קצר כמוהו » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ב)
« זה למד הרב בד״מ מעיר » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ו)
ומוסיף הש״ך שהדעה הראשונה נוהגת אף שלא ביום האיד :
« ואפילו שלא ביום האיד. פרישה וב״ח » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ה)
הטור מביא מן הרשב״א הרחבה המעכבת את הקורא : אפילו על פיקוח נפש. והש״ך מביאה בתורו, ואחר כך את תשובת הר״ן, ומציין שהרמ״א הכריע במקום אחר.
« ואפשר אפילו על עסקי רבים ואפילו על פקוח נפש אמור ליכנס שם » (טור יו״ד קמ״ט)
« כ׳ הטור בשם הרשב״א דאפשר אפילו על עסקי רבים ואפילו על פיקוח נפש אסור ליכנס בו כדאמרינן גבי מעיין » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« אבל הר״ן חולק דבסכנת נפשות שרי דלא דמי למעיין דנראה כעובד משא״כ הכא שאינו נראה אלא כהולך לעבוד » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« ואפשר עוד דאף במעיין היכא דאיכא סכנה ודאי שרי כיון שאינו אלא משום מראות העין » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« וכ״כ הרב לקמן סימן ק״נ ס״ג וע״ל ס״ס קנ״ז » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« אפילו שלא ביום האיד וכתב הרשב״א גבי עיר דאפילו על עסקי רבים ואפי׳ על פיקוח נפש אפשר דאסור ליכנס בו אבל הר״ן ס״ל דבסכנת נפשות שרי » (באר היטב יו״ד קמ״ט ס״ק ד)
הברייתא מעמידה את היהודי לפני שתי דרכים וקוראת לשתיהן בשם. הטור בוחר באחת מהן לבאר את המוסגר שבסעיף ג׳ ; והט״ז מראה שרש״י והתוספות בחרו באחרת.
« רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: יוֹם שֶׁעֲבוֹדָה זָרָה מַנַּחַת בּוֹ אֶת הַמֶּכֶס, מַכְרִיזִין וְאוֹמְרִים: כׇּל מִי שֶׁנּוֹטֵל עֲטָרָה וְיַנִּיחַ בְּרֹאשׁוֹ וּבְרֹאשׁ חֲמוֹרוֹ לִכְבוֹד עֲבוֹדָה זָרָה — יַנִּיחַ לוֹ אֶת הַמֶּכֶס » (עבודה זרה י״ג ע״א)
« יְהוּדִי שֶׁנִּמְצָא שָׁם מָה יַעֲשֶׂה? יַנִּיחַ — נִמְצָא נֶהֱנֶה, לֹא יַנִּיחַ — נִמְצָא מְהַנֶּה » (עבודה זרה י״ג ע״א)
« ואף אם יניחו לו המכס אסור » (שו״ע יו״ד קמ״ט:ג)
« שאם יתן מידי מהני לאליל ואם לא יתן הרי זה נהנה ממנה שמנחת לו המכס » (טור יו״ד קמ״ט)
« ופרש״י נמצא נהנה מן הריח של העשבים של העטרה ועל נמצא מהנה פי׳ שנותן מכס » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« וכתבו התוספות על שלא פי׳ גם בנמצא נהנה ג״כ שמניח לו המכס ויהנה אינו נקרא נהנה מעבודת כוכבים כיון שהמעות שלו » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« וע״כ תימה על הטור שכתב נמצא נהנה שמניח המכס שלא כדעת רש״י ותוספות » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« ולע״ד נראה דדוקא באותו ענין שנקט בגמרא שכל מי שיניח העטרה יניחו לו המכס ונמצא שאינו צריך לבקש מהם שיניחו לו המכס רק מעצמו הוא הולך בלא מכס » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« משא״כ בנושא ונותן ביריד של עובדי כוכבים שהולך ומבקש מהם שיניחו לו המכס והם אומרים לו ביחידות שמניחין לו המכס ע״כ הוה שפיר נהנה ממנה » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
ומוסיף הט״ז הערה הנוגעת לזמנו :
« וכתוב בשלטי הגבורים דבמקום שמניחין המכס סתם לכל אדם כמו שעושים היום לירידים שלנו שעושין חירות לכל אדם בשוק אינו נראה כנהנה מעבודת כוכבים » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ב)
« שהרי נהנה שמנחת לו המכס. טור והר״ן. ופסק הב״ח דהיינו דוקא ביחידים אבל כשעושים חירות לכל אדם בשוה אין בזה איסור » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ח)
« אבל אם אין מניחין המכס אלא כשמניח עטרה בראשו לכבוד עבודת כוכבים אפילו מניחין לכל אדם אסור » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ח)
« ובהניחו המכס ליחיד דאסור משום שנהנה נראה מדברי הב״ח דסגי בהולכת הנאת המכס ליה״מ » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ט)
סעיף ג׳ מתיר ללכת ליריד ; וסעיף א׳ אסר ליכנס לעיר ביום חגם. והרא״ש מיישב את המתח בעניין הזר לסימן : דבר האבוד.
« כתב הטור בשם הרא״ש דאפילו ביום חגם שרי משום דדלמא לא משכח ליה אלא ביריד והוה ליה דבר האבוד » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ז)
« וכתב הר״ן דהיינו דוקא בדברים שצריך להם לעצמו אבל להשתכר בהן לא דהנאת ריוח לא מקרי דבר האבוד » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ז)
וחילוק הר״ן מדייק עוד : דבר שהוא צריך לעצמו — הפסד ; סחורה שימכרנה ברווח — אינה הפסד.
והש״ך מכסה את כל זה במשפט אחד :
« מיהו כל זה מדינא אבל האידנא הכל שרי כמ״ש הרא״ש וטור ושאר פוסקים דלאו עובדי עבודת כוכבים הן » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ז)
והב״ח מרחיק עוד, והש״ך מביאו :
« וכ״כ הב״ח ס״ס זה דהאידנא אין חוששין לשום דבר ונהגו היתר אף ביריד ביום אידם ואפילו נותנים מכס לכומרים » (ש״ך יו״ד קמ״ט ס״ק ז)
« וסתם יריד בזמן הזה מותר דסתמא לאו לעבודת כוכבים הוא » (רמ״א יו״ד קמ״ט:ד)
« נ״ל פשוט שאין בכלל זה במקום ששם מתקבצים עובדי כוכבים הרבה ואומרים ששם מוחלים להם עונותיהם שזה ודאי לשם אליל הוא ואסור לשאת ולתת עמהם שם » (ט״ז יו״ד קמ״ט ס״ק ד)
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קמ״ט · ♥ תמכו בנו