Sugya, sources, a root ḥakira, maḥlokot of Rishonim and Aḥaronim,
nafka minot for halakha and analysis of the shitot
Subject :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״א (י״ד סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן) · ט״ז (טורי זהב) · באר היטב · פתחי תשובה · בית יוסף · טור · רמב״ם
Talmudic foundation of the sugya :
עבודה זרה י״ג ע״ב – ט״ז ע״א (אלו דברים אסורים למכור, בהמה דקה וגסה, כלי זיין) · י״ט ע״ב – כ״א ע״א (מחובר לקרקע, לא תחנם, בתים ושדות, שכונה, אוצר ודירה) · ו׳ ע״ב (לפני עור ותרי עברי דנהרא) · גיטין ס״א ע״א (דרכי שלום)
Written and studied by :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
The siman opens with a prohibition on selling, and one must know at once which prohibition it is — for two regimes are possible and they do not yield the same results.
« אֵלּוּ דְּבָרִים אֲסוּרִים לִמְכּוֹר לְגוֹי: אִצְטְרוֹבְלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּפְטוֹטָרוֹת, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן » (עבודה זרה י״ג ע״ב)
« וּשְׁאָר כׇּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מוּתָּר, וּפֵירוּשָׁן אָסוּר » (עבודה זרה י״ג ע״ב)
« דְּבָרִים שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְעוֹלָם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ו׳)
« אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלוֹ מִלְּהַקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ו׳)
The word is לעולם, and the Taz at ס״ק ב makes it the siman’s first acquisition: neither the festival day nor the era changes it.
(א) For a stumbling-block he laid: the prohibition is לפני עור in the strict sense, measured by the possibility of the sin without him — hence the question of the two banks. (ב) For a sin he did not prevent: the prohibition is then a duty to keep another from sin, חיוב הפרשה, and it is measured by nothing external — it stands as long as the sin stands.
Four. Can he buy elsewhere? Decisive on (א), irrelevant on (ב). Is the buyer a non-Jew or a Jew? Irrelevant on (א) — a block is a block —, decisive on (ב), since the duty of separating is not the same towards all. Bulk sale. On (א) permitted, because the next sin is no longer mine; on (ב) it would still need examining. And the nature of the prohibition: biblical on (א), rabbinic on (ב) — which decides every doubt. That is exactly the axis of the Shakh’s ס״ק ו, and why it is the central note of the siman.
דברים המוצרכים לעבודת כוכבים אסור לישראל למוכרם. ובו י״ד סעיפים:
דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים שבאותו מקום אסור למכור לעובדי אותם אלילים שבאותו מקום ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים והישראל יודע שכדבריו כן הוא מותר ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לאלילים אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבן לאלילים: הגה אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהן מים להטביל (בתא״ו ני״ז): היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לאלילים וכן כל כיוצא בזה: הגה ודוקא לכהן עבודת כוכבים או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים אבל לסתם עובד כוכבים שרי י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ״ק דעבודת כוכבים) ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו (ר״ן שם ובתוס׳ ואשיר״י והגמ״ר פ״ק דשבת לדעת הרב):
ב. אם העובד כוכבים מחזר אחר דברים המיוחדים לאלילים ומערים לכלול דברים אחרים עמהם כדי שלא יבינו שקונה לצורך אלילים אסור למכרם לו:
ג. אסור למכור שעוה לעובדי כוכבים ביום חגו: הגה שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי (מרדכי פ״ק דעבודת כוכבים) וע״ל סוף סימן קל״ט:
ד. מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים אין מוכרין ובכ״מ אין מוכרין להם ולא לישראל החשוד למכור להם בהמה גסה אם לא ע״י סרסור או שיודע שקונה אותה לשחיטה ועכשיו נהגו היתר בכל:
ה. אין מוכרים להם ולא לישראל החשוד למכור להם ולא לישראל לסטים דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות ולא שום כלי זיין ולא סדן (שטא״ק בלשון אשכנז כן פירש״י בעבודת כוכבים דף ט״ו) ולא כבלים וקולרין (פירוש מענין ויתנוהו בסוגר ויהבוהו בקולרין) (פירוש ברזל סביב הצואר) ושלשלאות של ברזל ואפילו עשת של ברזל ולא משחיזים להם כלי זיין ולא בונים להם מקום שדנים בו בני אדם:
ו. היו ישראל שוכנים בין עובדי כוכבים וכרתו להם ברית מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וגייסותיו מפני שעושים עמהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה ונמצאו מגינים עליהם שהרי הם שרויים בתוכה:
ז. אין מוכרין להם בארץ ישראל כל דבר המחובר כגון אילן וקמה אבל מוכרים על תנאי שיקוץ וקוצץ:
ח. אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירים להם בתים ולא שדות ובסוריא מוכרים בתים ומשכירים שדות ובחוצה לארץ מוכרים אלו ואלו:
ט. לא ימכור ולא ישכיר לג׳ עובדי כוכבי׳ ביחד בשכונת היהודים אבל לאחד או לשנים מותר למכור או להשכיר כל מה שירצה ולא חיישינן שמא ימכור או ישכיר הוא לאחרים:
י. אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו אלילים בקבע: הגה והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודות כוכבים בבתיהם (טור) השוכר בית מעובד כוכבים יש להחמיר שלא להניח שם עבודת כוכבי׳ של עובד כוכבי׳ (הגהות אשיר״י ספ״ק דעבודת כוכבים):
יא. אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו:
יב. מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום:
יג. אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים מליטול לקט שכחה ופיאה:
יד. אסור לספר בשבחן אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבי׳ זה בצורתו קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב״ה שברא בריה נאה כזו מותר:
The Rama gives two opinions and a custom. The Shakh reads the same page and sees no two opinions at all.
« מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס שֶׁל יַיִן לְנָזִיר, וְאֵבֶר מִן הַחַי לִבְנֵי נֹחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״לֹא יוֹשִׁיט״ וְלָא קָתָנֵי ״לֹא יִתֵּן״, שְׁמַע מִינַּה » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
« י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)
« ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)
« דס״ל דכי היכי דאמרינן בש״ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה״ה הכא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« אבל לפעד״נ דלא פליגי דכ״ע מודים להמרדכי ותוס׳ בפ״ק דעבודת כוכבי׳ דבעובד כוכבי׳ או מומר שרי » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא״ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב״ד מצווים להפרישו כ״ש ישראל גדול » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
His reading answers exactly the ḥakira of the previous section: towards a non-Jew or an apostate, only (א) is at stake, and the two-banks measure suffices; towards an observant Jew, (ב) enters, and no external measure removes it.
« תדע שהרי כתב הרב בד״מ דדעת התוס׳ רפ״ק דעבודת כוכבים כדעת המרדכי שם דשרי ול׳ הרא״ש רפ״ק דעבודת כוכבים הוא כלשון התוס׳ שם » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« א״כ לפי דעת הרב יהיו דברי הרא״ש סותרים זה את זה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
And he doubles the proof from Rabbenu Yeruḥam, who writes in one place like the Tosafot of Avoda Zara and in another like those of Shabbat: two passages, two cases, no contradiction.
« כתב הש״ך ולפע״ד נראה דלא פליגי דכ״ע מודים דבעובד כוכבים או מומר שרי ודעת המחמירין איירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« עבה״ט בשם הש״ך דלא פליגי כו׳ ולע״ד נראה ראיה לדבריו ממשנה דמאי פ״ג הובאה בגמרא דחולין דף ו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« עיין בתשובת אמונת שמואל סי׳ י״ד שכתב דאין היתר זה ברור אצלו דבגמרא אמרו נ״מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמרו היכא דיכול לקנות בהמה אחרת » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ב)
The Emunat Shmuel’s objection goes to the root: the gemara knows the difference “he has another beast”, not “he can buy another beast”. Between them lies the difference between a fact in hand and a mere possibility — and if possibility suffices, the mishna itself has no field of application, “for is there a whole city in which no one else sells a beast or frankincense?”
Three situations of today divide them. A Jewish supplier and a non-Jewish buyer who could go to three competitors. Permitted per the Rama and the Shakh; doubtful per the Emunat Shmuel. The same buyer, but a non-observant Jew. The Shakh, the Baer Hetev and the Pitḥei Teshuva agree: the duty of separating stands, and the possibility of buying elsewhere does nothing. An apostate customer. The Shakh ranks him with the non-Jew; the Pitḥei Teshuva at ס״ק ג reports that the Ḥavot Yair ranks him with the Jew, “since the apostate too is commanded on לפני״.
Twice in the siman a leniency rests on the same dictum of Abaye. And twice an Aḥaron comes to say how far it reaches.
« וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל וּמְזַבֵּין לְאַחֲרִינֵי וּמַקְטְרִי! אָמַר אַבָּיֵי: אַ״לִּפְנֵי״ מִפַּקְּדִינַן, אַ״לִּפְנֵי״ דְּ״לִפְנֵי״ לָא מִפַּקְּדִינַן » (עבודה זרה י״ד ע״א)
« וְלֵחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל הַאי יִשְׂרָאֵל וּמְזַבֵּין לְחַד גּוֹי, וְאָזֵיל הַאיְךְ וּמְזַבֵּין לַהּ לִתְרֵי » (עבודה זרה כ״א ע״א)
« ולא חיישינן דילמא אזיל ומזבין לאחריני דאלפני עור מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ג)
« ולא חיישינן שיתננו לכהן דאלפני דלפני לא מפקדינן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« ואם יש חשש שישראל יהיה נכשל אמרי׳ לפני דלפני כדאשכחן בחיטין שנפלו למים שאסור למכור לעובד כוכבים בפסח שמא יחזור וימכור לישראל כך כ׳ הרא״ש » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ג)
The Taz’s boundary confirms the ḥakira: when the final stumbler is a Jew, it is no longer the block that is weighed but the duty of separating, and that duty crosses the links. The Baer Hetev at ס״ק ב sets the two side by side, the Shakh first, the Taz after.
« בענין מה שקצת קלי דעת כשיש להם משפט עם אחד אצל שופט עובד כוכבים נותן או מפריז ליתן לו מתנה וכפי הנראה יש בזה איסור דלפ״ע. אחרי שב״נ מוזהרין על הדינין » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק א)
« ואי משום שזה שלוחו וכאילו נותן בעצמו ז״א דאין שליחות לעובד כוכבים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק א)
Two consequences in one note. The bribe to a judge is a real stumbling-block, since the sons of Noaḥ were commanded on justice. But if the present passes through a servant it becomes a second-order block — and the agency argument fails, since a non-Jew has no שליחות. The Pitḥei Teshuva himself notes that the Ḥavot Yair, at siman 185, holds the opposite on שליחות, by stringency.
Seif 1 opens three doors; seif 2 closes one of them from outside. It is worth seeing which, and why that one.
« וּמִכּוּלָּן מוֹכְרִין לָהֶן חֲבִילָה, וְכַמָּה חֲבִילָה? פֵּירֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: אֵין חֲבִילָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה מָנִין » (עבודה זרה י״ד ע״א)
« ורבינו לא כתב ג׳ מנין ונראה דהיינו משום דמשמע ליה דהיינו בזמנם שלא היו עשויין לקנות לסחורה פחותה מג׳ מנין » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« וכל שהוא ניכר שהוא קונה אותו לסחורה מותר והרמב״ם השמיט הא דתנא ומכולם מוכרים להם חבילה ולא ידעתי למה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
The number was a proof, not a measure: three manim spoke of trade in that economy. The Meḥaber therefore wrote the criterion and not the number — “so that it is evident he is buying them for trade”. That is what keeps the seif applicable today.
« והרא״ש גורס יהבו ליה שחור ושקיל אדום ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« וכתב הרא״ש דאזלינן לחומרא » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
The Tur reports in his name a stricter Rashba still: even when he says he needs the frankincense for something else, we suspect a ruse; it becomes permitted only when one knows that such is his need. The Meḥaber writes exactly that form — “and the Jew knows that it is indeed so” — so the second door is not a declaration but a verification.
« בָּעֵי רַב אָשֵׁי: ״תַּרְנְגוֹל לָבָן קָטוּעַ לְמִי״, מַהוּ לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן שָׁלֵם? מִי אָמְרִינַן: מִדְּקָאָמַר ״קָטוּעַ״, לָא לַעֲבוֹדָה זָרָה קָבָעֵי, אוֹ דִלְמָא אִיעָרוֹמֵי קָא מַעֲרֵים » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
« אם העובד כוכבים מחזר אחר דברים המיוחדים לאלילים ומערים לכלול דברים אחרים עמהם כדי שלא יבינו שקונה לצורך אלילים אסור למכרם לו » (שו״ע יו״ד קנ״א:ב)
Rav Ashi’s question was left unresolved, and the Rosh ruled stringently. Seif 2 is therefore the rendering of a תיקו: where the ruse is visible, the first door closes, because the quantity is no longer proof but scenery.
None of the three denies that the object is forbidden. They say only that this sale is not a supply to the cult: because the quantity proves resale, because the use is verified, because the object can no longer be offered. Seif 1 therefore never judges the goods alone: it judges goods, buyer and place together — and that is why “in that place” appears in it twice.
A seif of two lines, and a gloss of three words with no source among the decisors. The Shakh says so, and looks for a way to save the Mordekhi.
« שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי » (רמ״א יו״ד קנ״א:ג)
« צ״ע דר״ת שהביאו התוס׳ והפוסקים חולק ע״ז דמפרש מתניתין במידי דתקרובת ואפ״ה אמרי׳ עלה בש״ס ובגולה אינו אסור אלא יום חגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ח)
« וגם כל הפוסקים לא כתבו לאסור אלא ביום האיד דוקא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ח)
« ואפשר גם המרדכי סירכא דלישנא נקיט היכא דאסור יום שלפניו והיינו בארץ ישראל וכדלעיל סי׳ קמ״ח ודוק ואולי גם הרב מיירי בכה״ג » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ח)
« כתב הש״ך דצ״ע על הרב מה שאוסר ביום שלפניו ג״כ דכל הפוסקים לא כתבו לאסור אלא ביום האיד דוקא » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ו)
The solution is not gratuitous: the Rambam, in the first halakha of the same chapter, explicitly distinguishes the Land of Israel, where three days precede the festival, from the rest of the world, where only the festival day is forbidden. The Shakh refers to this through siman 148.
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם חַגָּם בִּלְבַד » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה א׳)
The Shakh writes against the Levush one of the sharpest criticisms in the siman — and then finds Rashi on the Levush’s side, and writes that too.
« וּרְמִינְהִי: אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדְּקָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
« אָמַר רַב: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לִמְכּוֹר — הִתִּירוּ לְיַיחֵד, מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ לְיַיחֵד — אָסְרוּ לִמְכּוֹר » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
« כגון במקום שחשודים על הרביעה כן הוא בש״ס (עבודת כוכבים סוף דף י״ד) ורש״י ותוס׳ וכל הפוסקים דלא כהעט״ז שנעלם ממנו זה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« וכתב הטעם שאותן המקומות אסרו בהמה דקה משום שבית׳ אטו בהמה גסה וזהו גזירה לגזירה שהרי בהמה גסה גופה גזירה רחוקה היא כדלקמן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
The argument is structural: large cattle is itself forbidden only by decree — and a remote one, as the sugya shows. To decree small cattle on account of large would be a decree upon a decree, which the gemara does not do.
« שוב מצאתי ברש״י וברטנורה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג ע״א) שכתבו כהעט״ז ותמהני וצ״ע בתוספות שם דף י״ד ד״ה אמר רב כו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
The Shakh therefore leaves the matter open, and that is what should be retained: the Levush did not invent his reason, he read it somewhere. But the sugya of Avoda Zara, which is the seif’s source, does not go his way — and it is that sugya the Shulḥan Arukh copies.
It is real, and it concerns extension. If the reason is direct suspicion, the prohibition follows only the reputation of the place — and that is what the seif says, “a place where the custom is”. If the reason is a decree on account of large cattle, it should follow the same limits, and fall with it wherever large cattle is sold. Seif 4 ends precisely with “nowadays custom has permitted in everything” — both prohibitions fall together, which is a silent argument for the Levush.
Two reasons, two ancient permissions, two modern reasons, and a practical conclusion almost everyone gets wrong.
« וְנֶיעְבֵּיד, כֵּיוָן דְּזַבְנַהּ קַנְיַיהּ! גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה וּמִשּׁוּם שְׂכִירוּת » (עבודה זרה ט״ו ע״א)
« אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ שְׂכִירוּת לָא קָנְיָא. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ שְׂכִירוּת לָא קָנְיָא, גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׂכִירוּת, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם נִסְיוֹנֵי » (עבודה זרה ט״ו ע״א)
« גזרה מכירה אטו שאלה או שכירות ובשאלה או שכירות אסור לפי שהעובד כוכבים עושה מלאכה בשבת בבהמתו של ישראל שהוא מצווה על שביתת בהמתו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י)
« אי נמי גזרה שלפעמים ימכרנה בע״ש סמוך לחשכה ואמר ליה נסייה ניהלה ושמעה לקליה ואזלה מחמתיה והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י)
« וכתב הרא״ש ספסירא הוא ישראל הקונה בהמות למוכרן לאלתר » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« אבל למוכרה ע״י סרסור דעלמא כיון שרוב המכירות הם בענין זה אסור והיינו דדייק למינקט ספסירא ולא נקט סרסירא אבל רש״י פי׳ ספסירא סרסור » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« סרסור. ישראל דלא שייך ביה הני טעמי » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״א)
The Tur distinguishes the ספסירא — a Jewish dealer who buys to resell at once — from an ordinary broker; Rashi and the Rambam identify them. The Meḥaber wrote סרסור, and the Shakh at ס״ק י״א adds the one word that matters: “Jewish”. The reasoning is the Beit Yosef’s: with him the beast is neither for lending nor for hiring, and it does not know his voice.
« ולכאורה קשיין הדיוקים אהדדי דמי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה דייקינן מרישא לחומרא ומסיפא לקולא » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« דהיינו אם הוא טבח ורובא דעלמא זבני למלאכה אזלינן בתריה לקולא וכן להיפך אזלינן לחומרא » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« דלעולם אזלינן בתר דידיה ולא בתר רובא דעלמא אבל מי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה אז אזלינן בתר רובא למאי זבני » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ז)
The Taz’s rule is striking: the buyer’s trade overrides the world’s majority, in both directions — lenient for the butcher, stringent for the ploughman. The majority regains its force only over a man with no decisive trade.
« לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד ואי לא מזבני איכא פסידא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« וכתב הר״ן דלפי זה אפילו לקנות כדי להרויח למכרה מותר ע״כ וכן נראה דעת המחבר וכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« כלומר שקנאה לעצמו ונמלך למוכרה שאם לא היה יכול למכור לעכו״ם היה מפסיד אבל לקנות כדי למוכרה ולהרויח בה לא » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
The difference is sharp. If the permission rests on loss, it covers only the beast one already owned — that is the Sefer HaTeruma in the Beit Yosef. If it rests on the disappearance of the fact — no one knows the voice, no one hires out a beast — then even speculative purchase is permitted. The Ran takes the second, the Shakh follows, and writes “such too is the Meḥaber’s view, and such is the custom”.
« ואעפ״כ בעל נפש ימעט אבל בשאלה שהדבר פשוט לאסור ראוי למחות למי שעושה כך » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« ומ״מ בעל נפש יחוש וימעט אבל בשאלה ושכירות יש למחות ביד הנוהגים היתר » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ה)
“Custom has permitted in everything” says nothing of lending or hiring. Neither modern reason covers them: the first speaks of the seller’s loss, the second of the end of a practice — but a man who lends today restores the practice, and his beast remains his. The Shakh and the Taz both write, each independently, that one must protest. It is the siman’s one active instruction.
A verse whose vocalization one refuses to choose, and four seifim descending from it. Then a maḥloket of Rishonim on geographic reach.
« אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תְחוּנֵּם״, מַאי ״לֹא תְחׇנֵּם״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי » (עבודה זרה כ׳ ע״א)
« אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תְחִינֵּם״, מַאי ״לֹא תְחׇנֵּם״? שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהו » (עבודה זרה כ׳ ע״א)
The method is explicit: since the Torah wrote neither of the two expected vocalizations, all three senses are held together. It is rare, and it is what gives this verse the capacity to carry four seifim of one siman.
« וּמִפְּנֵי מָה אֵין מוֹכְרִין לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ב) "וְלֹא תְחָנֵּם" לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנִיָּה בַּקַּרְקַע שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה לָהֶם קַרְקַע יְשִׁיבָתָן יְשִׁיבַת עַרְאַי הִיא » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י׳ הלכה ד׳)
« וְכֵן אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן וַאֲפִלּוּ לוֹמַר כַּמָּה נָאֶה עוֹבֵד כּוֹכָבִים זֶה בְּצוּרָתו » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י׳ הלכה ד׳)
« מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לְהִדַּבֵּק עִמּוֹ וְלִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. וְאָסוּר לִתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְגֵר תּוֹשָׁב » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י׳ הלכה ד׳)
The Rambam gives each of the three senses a reason the gemara does not: the soil, so their settlement remains temporary; praise, because it makes one cleave and learn; the gift, because the verse of the nevela sets it against sale. These reasons govern the reach of each seif.
« ת״ר מוכר לו אילן ע״מ לקוץ וקוצץ דברי ר׳ יהודה ר״מ אומר אין מוכר לו אלא קצוץ » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« וכתב הרא״ש והלכה כר״מ דסתם מתניתין כוותיה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
The Tur reports that the Rambam permits sale on condition and the Rif forbids it, admitting only sale after felling; and he concludes that the Rosh, his father, rules like the Rambam. The Meḥaber writes the Rambam. The Shakh at ס״ק י״ד draws from this the seif’s mechanics — the cutting is done after the sale, not at the moment of sale.
« שיקוץ וקוצץ. העובד כוכבים אחר המכירה וא״צ לומר קוצץ בשעת המכירה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ד)
« לא ימכור כו׳. אף בחוץ לארץ » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ו)
« וכתב הרא״ש ע״ז ודוקא בא״י אבל בח״ל שרי והרמב״ן כתב דאף בח״ל אסור ואין נראה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
The Meḥaber wrote “in the Land of Israel” at seif 7, which is the Rosh against the Ramban. But seif 9 is written without limitation of place, and the Shakh at ס״ק ט״ו confirms it expressly: outside the Land too. The division is therefore sharp — seifim 7 and 8 stop at the border, seif 9 crosses it. The reason is in the Taz at ס״ק ז: three at once is no longer a matter of foothold but of danger.
Selling a flat to a non-Jew in a diaspora city: nothing in seif 8 stands in the way. Selling three adjoining flats, in a Jewish quarter, to three buyers on the same day: seif 9 does stand in the way, and the Shakh says it stands there too. The difference is neither in the nature of the property nor in the place, but in the number — and the Taz explains why: what is at stake is no longer the foothold, but the safety of the Jews who live there.
Seif 10 says something that looks inverted, and the Beit Yosef gives its reason in one sentence. Then the Shakh runs up against the world around him.
« ונראה דלמכור אפי׳ לדירה שרי דכיון שקנאו העכו״ם ואין לישראל זכות בו אע״פ שמכניס עכו״ם לתוכו אליל לית לן בה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« ולא דמי לשוכר שאע״פ שהוא ברשות הכותי מ״מ כיון דעיקר הבית של ישראל אית ביה משום ולא תביא תועבה אל ביתך » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
Everything is there. Seif 10’s prohibition is not a prohibition of supplying a place to the cult: it is the prohibition of having an abomination in one’s house. It therefore follows ownership, not use — and sale, which removes ownership, is lighter than rental, which keeps it.
« כתב ב״י ונראה דלמכור אפילו לדירה שרי כיון שקנאו העובד כוכבים ואין לישראל זכות בו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ז)
« כתב ב״י ונראה דלמכור אפילו לדירה שרי כיון שקנאו העובד כוכבים ואין לישראל זכות בו » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« קשה דהא חזינן דמכניסים עבודת כוכבים בבתיהן אפילו בקבע דוחק לומר דכיון דבזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן לא מיקרי אליל שלהם עבודת כוכבים » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« ואפשר בזמן הרב לא היו נוהגים להכניס עבודת כוכבי׳ בבתיהם בקבע כמו שכתבו הרא״ש וטור בזמניהם » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« אבל לפעד״נ דסמכינן אאידך שנויא שכתב הרא״ש » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניה כיון שיד האומות תקיפא ובדיניהם שכירות אלימא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« וכ״כ ראב״ן דאפי׳ מכניסים עבודת כוכבים לבתיהם שרי משום דכיון דאותן ישראלים נותנים מס מקרקעות להעובד כוכבים אינו מיוחד הבית לישראל » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
The three are not of one structure. The first denies the fact; the Shakh gives it and drops it at once. The second and third deny the title: if local law treats a lease as a sale, or if land-tax makes the house not exclusively the Jew’s, the verse no longer applies, since it applies only to “your house”. This is consistent with the Beit Yosef’s reason: everything turns on ownership.
« הלשון קשה טובא דמשמע שיש מקום שאסור להשכיר והלא אף בא״י מותר להשכיר כמ״ש בסעי׳ ח » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« ואם כן לדידן דפסקינן כר׳ יוסי לא שייך זה הלשון אף במקום כו׳ אלא ולא התירו כו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« מצאתי בשו״ת ר״ל בן חביב סימן ע״ח שעמד על קושיא הנ״ל בלשון הרמב״ם ז״ל שהוא כלשון המחבר » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« אבל בגמרא אמרו דלדעת ר׳ יוסי אסור להשכיר להם ג׳ בתים סמוכות והרמב״ם ז״ל כתבו בסמוך ובערך האיסור הזה כתב אף במקום » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
The solution ties “even where they permitted” not to the mishna but to the preceding seif: the place where they did not permit is the case of three adjoining houses in seif 9. The Rambam and the Meḥaber therefore write “even there” relative to that prohibition, and the phrase recovers its sense.
The longest note in the siman turns on a word the Tur omitted. And the Taz’s answer lights up, backwards, the structure of the siman’s last two thirds.
« תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי גוֹיִם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וּמְבַקְּרִין חוֹלֵי גוֹיִם עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְקוֹבְרִין מֵתֵי גוֹיִם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין ס״א ע״א)
« אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם בְּלֶקֶט בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין ס״א ע״א)
« משמע אבל בפני עצמן לא ולמה לא כתב הטור ג״כ עם עניי ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« וראיתי בשם רש״ל דהטור ס״ל דהגמ׳ לאו דוקא אמר עם עניי ישראל והוא דחוק » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
His objection to the Maharshal is methodological: if one may say of a beraita that it did not speak strictly, why not say it of the Tur? The difficulty is not solved by moving the imprecision elsewhere.
« דבישראל יש מצוה מן התורה ועובד כוכבים הוא מפני דרכי שלום לחוד נמצא שאין להם יחוס זה עם זה לענין מצוה והיאך קאמר עם » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« אלא ודאי להורות שאין איסור בדבר שלא תימא כדרך שיש איסור בהשבת אבידה לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« ופירש רש״י משום שמשוה עובד כוכבים לישראל ומראה שמצות הקב״ה אינה חביבה לו שהרי גם לעובד כוכבים עושה כן » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
First stage: “with” cannot be a condition, since the two acts are not of one kind — a mitzva on one side, a way of peace on the other. Second stage: only one function remains, to dispel a misunderstanding. Third stage: the misunderstanding is named — returning a lost object to a non-Jew is forbidden because it equalizes, and one might have thought the same here.
« וכיון שאין צריך ללשון זה אלא להורות שאין הדבר משום מצוה אלא היתירא קמשמע לן ע״כ אין התנא דמתניתין דתנא אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים ליטול לקט כו׳ צריך לומר שם עם עניי ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« משמע אפילו בלא עניי ישראל וכ״כ הב״ח שכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ט)
« משמע אפילו בלא עניי ישראל ש״ך וכ״כ הב״ח שכן נהגו וכ״כ הט״ז » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ט״ו)
The demonstration closes on itself: where the text already says “one does not prevent” — a language of permission — “with” has nothing left to dispel, and it is absent. Where the text might read as a prescription, it is present. The Tur, in writing “it is permitted to support”, restored the language of permission, and the word becomes unnecessary again.
A siman that begins with a list of goods ends with a compliment, passing through a beast, a sword, a field, a house, a gift and a hospital visit. The unity is not in the object: it is in the question each seif asks in its own way — what does this act give to the other, and what does it take from the one who performs it? Selling frankincense gives to the cult. Selling the beast gives the cult nothing, but takes from the seller his animal’s rest. Selling the field gives the other a foothold. Giving without return gives and receives nothing, and it is that void which is forbidden — the Taz shows it in one line at ס״ק ח. And praising gives the gaze. Seifim 12 and 13 are the counter-test: when what is given is neither support for the cult, nor a foothold, nor grace — but peace — everything becomes permitted again, and the Taz devotes his longest note to establishing that it is indeed permitted and no more.