סוגיה, מקורות, חקירת יסוד, מחלוקות ראשונים ואחרונים,
נפקא מינות להלכה וניתוח השיטות
נושא :
שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״א (י״ד סעיפים)
עם נושאי כלים: ש״ך (שפתי כהן) · ט״ז (טורי זהב) · באר היטב · פתחי תשובה · בית יוסף · טור · רמב״ם
יסוד הסוגיה בתלמוד :
עבודה זרה י״ג ע״ב – ט״ז ע״א (אלו דברים אסורים למכור, בהמה דקה וגסה, כלי זיין) · י״ט ע״ב – כ״א ע״א (מחובר לקרקע, לא תחנם, בתים ושדות, שכונה, אוצר ודירה) · ו׳ ע״ב (לפני עור ותרי עברי דנהרא) · גיטין ס״א ע״א (דרכי שלום)
עריכה ועיון :
הרב יוסף חיים סממה · DAAT
הסימן נפתח באיסור מכירה, וצריך לדעת מיד איזה איסור הוא — ששני גדרים אפשריים כאן, ואינם מולידים דין אחד.
« אֵלּוּ דְּבָרִים אֲסוּרִים לִמְכּוֹר לְגוֹי: אִצְטְרוֹבְלִין, וּבְנוֹת שׁוּחַ, וּפְטוֹטָרוֹת, וּלְבוֹנָה, וְתַרְנְגוֹל הַלָּבָן » (עבודה זרה י״ג ע״ב)
« וּשְׁאָר כׇּל הַדְּבָרִים, סְתָמָן מוּתָּר, וּפֵירוּשָׁן אָסוּר » (עבודה זרה י״ג ע״ב)
« דְּבָרִים שֶׁהֵן מְיֻחָדִין לְמִין מִמִּינֵי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם אָסוּר לִמְכֹּר לְעוֹבְדֵי אוֹתָהּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמָּקוֹם לְעוֹלָם » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ו׳)
« אֶלָּא אִם כֵּן פְּסָלוֹ מִלְּהַקְרִיבוֹ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. לְפִי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה ו׳)
המלה היא לעולם, והט״ז בס״ק ב עשאה קניין ראשון של הסימן : לא יום האיד ולא הזמן משנים בה.
(א) על מכשול שנתן : האיסור לפני עור ממש, ונמדד באפשרות העבירה בלעדיו — ומכאן שאלת תרי עברי דנהרא. (ב) על עבירה שלא מנע : ואז האיסור חובת הפרשה מן האיסור, חיוב הפרשה, ואינה נמדדת בדבר שחוץ ממנה — עומדת היא כל זמן שהעבירה קיימת.
ארבע. יכול לקנות במקום אחר ? מכריע לצד (א), ואינו מעלה ואינו מוריד לצד (ב). הקונה עובד כוכבים או ישראל ? אינו נוגע לצד (א) — מכשול מכשול הוא — ומכריע לצד (ב), שאין חובת ההפרשה שווה בכל הגופים. מכירת חבילה. לצד (א) מותרת, שהעבירה שאחריה אינה שלי ; לצד (ב) עדיין צריך עיון. וגדר האיסור : דאורייתא לצד (א), דרבנן לצד (ב) — והוא המכריע בכל ספק. וזהו ממש צירו של ס״ק ו בש״ך, ומשום כך הוא ס״ק המרכזי שבסימן.
דברים המוצרכים לעבודת כוכבים אסור לישראל למוכרם. ובו י״ד סעיפים:
דברים שהם מיוחדין למין ממיני אלילים שבאותו מקום אסור למכור לעובדי אותם אלילים שבאותו מקום ואם קונה הרבה ביחד שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה מותר וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים והישראל יודע שכדבריו כן הוא מותר ודברים שאינם מיוחדים לה מוכרים אותם סתם ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לאלילים אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבן לאלילים: הגה אסור למכור לעובד כוכבים מים כשיודעים שרוצה לעשות מהן מים להטביל (בתא״ו ני״ז): היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדין כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לאלילים וכן כל כיוצא בזה: הגה ודוקא לכהן עבודת כוכבים או לעובד כוכבים שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים אבל לסתם עובד כוכבים שרי י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר אבל אם יכולים לקנות במקום אחר מותר למכור להם כל דבר (מרדכי דפ״ק דעבודת כוכבים) ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו (ר״ן שם ובתוס׳ ואשיר״י והגמ״ר פ״ק דשבת לדעת הרב):
ב. אם העובד כוכבים מחזר אחר דברים המיוחדים לאלילים ומערים לכלול דברים אחרים עמהם כדי שלא יבינו שקונה לצורך אלילים אסור למכרם לו:
ג. אסור למכור שעוה לעובדי כוכבים ביום חגו: הגה שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי (מרדכי פ״ק דעבודת כוכבים) וע״ל סוף סימן קל״ט:
ד. מקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה לעובד כוכבים אין מוכרין ובכ״מ אין מוכרין להם ולא לישראל החשוד למכור להם בהמה גסה אם לא ע״י סרסור או שיודע שקונה אותה לשחיטה ועכשיו נהגו היתר בכל:
ה. אין מוכרים להם ולא לישראל החשוד למכור להם ולא לישראל לסטים דבר שיש בו נזק לרבים כגון דובים ואריות ולא שום כלי זיין ולא סדן (שטא״ק בלשון אשכנז כן פירש״י בעבודת כוכבים דף ט״ו) ולא כבלים וקולרין (פירוש מענין ויתנוהו בסוגר ויהבוהו בקולרין) (פירוש ברזל סביב הצואר) ושלשלאות של ברזל ואפילו עשת של ברזל ולא משחיזים להם כלי זיין ולא בונים להם מקום שדנים בו בני אדם:
ו. היו ישראל שוכנים בין עובדי כוכבים וכרתו להם ברית מותר למכור כלי זיין לעבדי המלך וגייסותיו מפני שעושים עמהם מלחמה עם צרי המדינה להצילה ונמצאו מגינים עליהם שהרי הם שרויים בתוכה:
ז. אין מוכרין להם בארץ ישראל כל דבר המחובר כגון אילן וקמה אבל מוכרים על תנאי שיקוץ וקוצץ:
ח. אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל אבל משכירים להם בתים ולא שדות ובסוריא מוכרים בתים ומשכירים שדות ובחוצה לארץ מוכרים אלו ואלו:
ט. לא ימכור ולא ישכיר לג׳ עובדי כוכבי׳ ביחד בשכונת היהודים אבל לאחד או לשנים מותר למכור או להשכיר כל מה שירצה ולא חיישינן שמא ימכור או ישכיר הוא לאחרים:
י. אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו אלילים בקבע: הגה והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודות כוכבים בבתיהם (טור) השוכר בית מעובד כוכבים יש להחמיר שלא להניח שם עבודת כוכבי׳ של עובד כוכבי׳ (הגהות אשיר״י ספ״ק דעבודת כוכבים):
יא. אסור ליתן מתנת חנם לעובד כוכבים שאינו מכירו:
יב. מותר לפרנס ענייהם ולבקר חוליהם ולקבור מתיהם ולהספידן ולנחם אבליהם משום דרכי שלום:
יג. אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים מליטול לקט שכחה ופיאה:
יד. אסור לספר בשבחן אפילו לומר כמה נאה עובד כוכבי׳ זה בצורתו קל וחומר שיספר בשבח מעשיו או שיחבב דבר מדבריו אבל אם מכוין בשבחו להודות להקב״ה שברא בריה נאה כזו מותר:
הרמ״א מביא שתי דעות ומנהג. הש״ך קורא באותו דף ואינו רואה בו שתי דעות כלל.
« מִנַּיִן שֶׁלֹּא יוֹשִׁיט אָדָם כּוֹס שֶׁל יַיִן לְנָזִיר, וְאֵבֶר מִן הַחַי לִבְנֵי נֹחַ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
« הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? דְּקָאֵי בִּתְרֵי עֶבְרֵי נַהֲרָא. דַּיְקָא נָמֵי, דְּקָתָנֵי ״לֹא יוֹשִׁיט״ וְלָא קָתָנֵי ״לֹא יִתֵּן״, שְׁמַע מִינַּה » (עבודה זרה ו׳ ע״ב)
« י״א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתה היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)
« ויש מחמירין ונהגו להקל כסברא הראשונה וכל בעל נפש יחמיר לעצמו » (רמ״א יו״ד קנ״א:א)
« דס״ל דכי היכי דאמרינן בש״ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה״ה הכא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« אבל לפעד״נ דלא פליגי דכ״ע מודים להמרדכי ותוס׳ בפ״ק דעבודת כוכבי׳ דבעובד כוכבי׳ או מומר שרי » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא״ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב״ד מצווים להפרישו כ״ש ישראל גדול » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
וקריאתו משיבה ממש על החקירה שבפרק הקודם : כלפי עובד כוכבים או מומר אין כאן אלא צד (א), ומידת תרי עברי דנהרא מספקת ; וכלפי ישראל כשר נכנס צד (ב), ואין מידה חיצונית מסלקת אותו.
« תדע שהרי כתב הרב בד״מ דדעת התוס׳ רפ״ק דעבודת כוכבים כדעת המרדכי שם דשרי ול׳ הרא״ש רפ״ק דעבודת כוכבים הוא כלשון התוס׳ שם » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
« א״כ לפי דעת הרב יהיו דברי הרא״ש סותרים זה את זה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ו)
וכופל את הראיה מרבינו ירוחם, שכתב במקום אחד כתוספות דעבודה זרה ובמקום אחר כתוספות דשבת : שני מקומות, שני מקרים, ואין סתירה.
« כתב הש״ך ולפע״ד נראה דלא פליגי דכ״ע מודים דבעובד כוכבים או מומר שרי ודעת המחמירין איירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« עבה״ט בשם הש״ך דלא פליגי כו׳ ולע״ד נראה ראיה לדבריו ממשנה דמאי פ״ג הובאה בגמרא דחולין דף ו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« עיין בתשובת אמונת שמואל סי׳ י״ד שכתב דאין היתר זה ברור אצלו דבגמרא אמרו נ״מ היכא דיש לו בהמה אחרת ולא אמרו היכא דיכול לקנות בהמה אחרת » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ב)
וקושיית האמונת שמואל בעצם הדבר : הגמרא הזכירה נפקא מינה ״יש לו בהמה אחרת״, ולא ״יכול לקנות בהמה אחרת״. ובין השתיים הפרש שבין מציאות שבידו לאפשרות בעלמא — ואם די באפשרות, בטל דין המשנה לגמרי, ״דכי אין בכל העיר אחד שימכור בהמה או לבונה ?״
שלוש מציאויות של זמננו מפרידות ביניהן. ספק ישראל וקונה עובד כוכבים שיכול לקנות אצל שלושה מתחרים. מותר לרמ״א ולש״ך ; מסופק לאמונת שמואל. אותו קונה, והוא ישראל שאינו שומר. הש״ך, הבאר היטב והפתחי תשובה שווים : חובת ההפרשה עומדת, ואפשרות הקנייה במקום אחר אינה מסלקתה. לקוח מומר. הש״ך מעמידו עם העובד כוכבים ; והפתחי תשובה בס״ק ג מביא מחוות יאיר שמעמידו עם ישראל, ״אחרי דהמומר ג״כ מצווה בלפני״.
פעמיים בסימן נשענת קולא על אותה מימרא דאביי. ופעמיים בא אחרון ואומר עד היכן היא מגעת.
« וְלֵיחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל וּמְזַבֵּין לְאַחֲרִינֵי וּמַקְטְרִי! אָמַר אַבָּיֵי: אַ״לִּפְנֵי״ מִפַּקְּדִינַן, אַ״לִּפְנֵי״ דְּ״לִפְנֵי״ לָא מִפַּקְּדִינַן » (עבודה זרה י״ד ע״א)
« וְלֵחוּשׁ דִּלְמָא אָזֵיל הַאי יִשְׂרָאֵל וּמְזַבֵּין לְחַד גּוֹי, וְאָזֵיל הַאיְךְ וּמְזַבֵּין לַהּ לִתְרֵי » (עבודה זרה כ״א ע״א)
« ולא חיישינן דילמא אזיל ומזבין לאחריני דאלפני עור מפקדינן אבל אלפני דלפני לא מפקדינן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ג)
« ולא חיישינן שיתננו לכהן דאלפני דלפני לא מפקדינן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« ואם יש חשש שישראל יהיה נכשל אמרי׳ לפני דלפני כדאשכחן בחיטין שנפלו למים שאסור למכור לעובד כוכבים בפסח שמא יחזור וימכור לישראל כך כ׳ הרא״ש » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ג)
גבול הט״ז מאשר את החקירה : כשהנכשל האחרון ישראל, שוב אין שוקלים את המכשול אלא את חובת ההפרשה, וזו עוברת את החוליות. והבאר היטב בס״ק ב מעמידם זה בצד זה, הש״ך תחילה והט״ז אחריו.
« בענין מה שקצת קלי דעת כשיש להם משפט עם אחד אצל שופט עובד כוכבים נותן או מפריז ליתן לו מתנה וכפי הנראה יש בזה איסור דלפ״ע. אחרי שב״נ מוזהרין על הדינין » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק א)
« ואי משום שזה שלוחו וכאילו נותן בעצמו ז״א דאין שליחות לעובד כוכבים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק א)
שתי מסקנות בס״ק אחד. מתן שוחד לשופט מכשול ממש הוא, שבני נח נצטוו על הדינין. ואם באה התשורה על ידי עבדו — נעשית לפני דלפני, וטענת השליחות אינה מועילה, שאין שליחות לעובד כוכבים. והפתחי תשובה עצמו מעיר שהחוות יאיר בסימן קפ״ה תפס להיפך בשליחות, לחומרא.
סעיף א פותח שלושה פתחים ; סעיף ב סוגר אחד מהם מבחוץ. וכדאי לראות איזה, ומפני מה דווקא הוא.
« וּמִכּוּלָּן מוֹכְרִין לָהֶן חֲבִילָה, וְכַמָּה חֲבִילָה? פֵּירֵשׁ רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא: אֵין חֲבִילָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה מָנִין » (עבודה זרה י״ד ע״א)
« ורבינו לא כתב ג׳ מנין ונראה דהיינו משום דמשמע ליה דהיינו בזמנם שלא היו עשויין לקנות לסחורה פחותה מג׳ מנין » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« וכל שהוא ניכר שהוא קונה אותו לסחורה מותר והרמב״ם השמיט הא דתנא ומכולם מוכרים להם חבילה ולא ידעתי למה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
השיעור היה ראיה ולא מידה : שלושה מנין העידו על סחורה באותה כלכלה. ולפיכך כתב המחבר את הסימן ולא את המספר — ״שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה״. וזה שמעמיד את הסעיף אף בזמננו.
« והרא״ש גורס יהבו ליה שחור ושקיל אדום ושקיל מהו למכור לו תרנגול לבן » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« וכתב הרא״ש דאזלינן לחומרא » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
והטור הביא בשמו רשב״א חמור מזה : אף כשהוא אומר שצריך את הלבונה לדבר אחר, חוששין שמערים ; ואינו מותר אלא כשידוע שכן צרכו. והמחבר כתב בדיוק לשון זו — ״והישראל יודע שכדבריו כן הוא״ — נמצא הפתח השני אינו אמירה אלא בדיקה.
« בָּעֵי רַב אָשֵׁי: ״תַּרְנְגוֹל לָבָן קָטוּעַ לְמִי״, מַהוּ לִמְכּוֹר לוֹ תַּרְנְגוֹל לָבָן שָׁלֵם? מִי אָמְרִינַן: מִדְּקָאָמַר ״קָטוּעַ״, לָא לַעֲבוֹדָה זָרָה קָבָעֵי, אוֹ דִלְמָא אִיעָרוֹמֵי קָא מַעֲרֵים » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
« אם העובד כוכבים מחזר אחר דברים המיוחדים לאלילים ומערים לכלול דברים אחרים עמהם כדי שלא יבינו שקונה לצורך אלילים אסור למכרם לו » (שו״ע יו״ד קנ״א:ב)
בעיית רב אשי עמדה בתיקו, והרא״ש הכריע לחומרא. נמצא סעיף ב תרגומו של תיקו : במקום שההערמה ניכרת, נסגר הפתח הראשון, שאין הכמות ראיה אלא תפאורה.
אין אחת משלושתן חולקת על עצם איסור החפץ. אינן אומרות אלא שמכירה זו אינה אספקה לעבודה : שהכמות מוכיחה סחורה, שהשימוש נבדק, ושהחפץ שוב אינו ראוי להקרבה. נמצא שאין סעיף א דן בסחורה לבדה : דן הוא בסחורה, בקונה ובמקום כאחד — ומשום כך ״שבאותו מקום״ כתוב בו פעמיים.
סעיף של שתי שורות, והגהה של שלוש מלים שאין לה מקור בפוסקים. הש״ך אומר זאת, ומחפש במה ליישב את המרדכי.
« שדרכו לעשות נרות לעבודת כוכבים או ביום שלפניו אבל בשאר ימים שרי » (רמ״א יו״ד קנ״א:ג)
« צ״ע דר״ת שהביאו התוס׳ והפוסקים חולק ע״ז דמפרש מתניתין במידי דתקרובת ואפ״ה אמרי׳ עלה בש״ס ובגולה אינו אסור אלא יום חגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ח)
« וגם כל הפוסקים לא כתבו לאסור אלא ביום האיד דוקא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ח)
« ואפשר גם המרדכי סירכא דלישנא נקיט היכא דאסור יום שלפניו והיינו בארץ ישראל וכדלעיל סי׳ קמ״ח ודוק ואולי גם הרב מיירי בכה״ג » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ח)
« כתב הש״ך דצ״ע על הרב מה שאוסר ביום שלפניו ג״כ דכל הפוסקים לא כתבו לאסור אלא ביום האיד דוקא » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ו)
והתירוץ אינו בעלמא : הרמב״ם בהלכה הראשונה שבאותו פרק מפריש בפירוש בין ארץ ישראל, ששלושה ימים לפני חגם, לשאר ארצות שאין אסור אלא יום חגם. והש״ך מפנה לכך בסימן קמ״ח · 148.
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֲבָל בִּשְׁאָר אֲרָצוֹת אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא יוֹם חַגָּם בִּלְבַד » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק ט׳ הלכה א׳)
הש״ך כותב כנגד הלבוש אחת ההשגות החדות שבסימן — ואחר כך מוצא את רש״י בצדו של הלבוש, וכותב זאת.
« וּרְמִינְהִי: אֵין מַעֲמִידִין בְּהֵמָה בְּפוּנְדְּקָאוֹת שֶׁל גּוֹיִם, מִפְּנֵי שֶׁחֲשׁוּדִין עַל הָרְבִיעָה » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
« אָמַר רַב: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לִמְכּוֹר — הִתִּירוּ לְיַיחֵד, מָקוֹם שֶׁאָסְרוּ לְיַיחֵד — אָסְרוּ לִמְכּוֹר » (עבודה זרה י״ד ע״ב)
« כגון במקום שחשודים על הרביעה כן הוא בש״ס (עבודת כוכבים סוף דף י״ד) ורש״י ותוס׳ וכל הפוסקים דלא כהעט״ז שנעלם ממנו זה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« וכתב הטעם שאותן המקומות אסרו בהמה דקה משום שבית׳ אטו בהמה גסה וזהו גזירה לגזירה שהרי בהמה גסה גופה גזירה רחוקה היא כדלקמן » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
הטענה טענת מבנה : בהמה גסה עצמה אינה אסורה אלא בגזרה, וגזרה רחוקה, כמו שמראה הסוגיה. ולגזור בהמה דקה אטו גסה — הרי זו גזרה לגזרה, ואין הגמרא עושה כן.
« שוב מצאתי ברש״י וברטנורה פרק מקום שנהגו (פסחים דף נ״ג ע״א) שכתבו כהעט״ז ותמהני וצ״ע בתוספות שם דף י״ד ד״ה אמר רב כו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט)
נמצא שהניח הש״ך את הדבר בצריך עיון, וזה שיש לזכור : לא בדה הלבוש את טעמו מלבו אלא קראו במקום כלשהו. אלא שסוגיית עבודה זרה, שהיא מקור הסעיף, אינה הולכת לשיטתו — והיא שהעתיק השולחן ערוך.
והיא ממשית ונוגעת להתפשטות. אם הטעם חשד ממש, אין האיסור הולך אלא אחר שמו של המקום — וכן כתוב בסעיף, ״מקום שנהגו״. ואם הטעם גזרה אטו בהמה גסה, ראוי שילך בגבולותיה, וייפול עמה במקום שבהמה גסה נמכרת. וסעיף ד מסיים ״ועכשיו נהגו היתר בכל״ — ושני האיסורים נופלים כאחד, וזו טענה שותקת לצד הלבוש.
שני טעמים, שני היתרים קדומים, שני טעמים בזמן הזה, ומסקנה למעשה שכמעט הכל טועים בה.
« וְנֶיעְבֵּיד, כֵּיוָן דְּזַבְנַהּ קַנְיַיהּ! גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה וּמִשּׁוּם שְׂכִירוּת » (עבודה זרה ט״ו ע״א)
« אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ שְׂכִירוּת לָא קָנְיָא. וְהַשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ שְׂכִירוּת לָא קָנְיָא, גְּזֵירָה מִשּׁוּם שְׂכִירוּת, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם שְׁאֵלָה, וּגְזֵירָה מִשּׁוּם נִסְיוֹנֵי » (עבודה זרה ט״ו ע״א)
« גזרה מכירה אטו שאלה או שכירות ובשאלה או שכירות אסור לפי שהעובד כוכבים עושה מלאכה בשבת בבהמתו של ישראל שהוא מצווה על שביתת בהמתו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י)
« אי נמי גזרה שלפעמים ימכרנה בע״ש סמוך לחשכה ואמר ליה נסייה ניהלה ושמעה לקליה ואזלה מחמתיה והוה ליה מחמר אחר בהמתו בשבת » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י)
« וכתב הרא״ש ספסירא הוא ישראל הקונה בהמות למוכרן לאלתר » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« אבל למוכרה ע״י סרסור דעלמא כיון שרוב המכירות הם בענין זה אסור והיינו דדייק למינקט ספסירא ולא נקט סרסירא אבל רש״י פי׳ ספסירא סרסור » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« סרסור. ישראל דלא שייך ביה הני טעמי » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״א)
הטור מפריש בין ספסירא — ישראל הקונה בהמות למוכרן לאלתר — לבין סרסור סתם ; ורש״י והרמב״ם השוום. והמחבר כתב סרסור, והש״ך בס״ק י״א הוסיף את המלה המכריעה : ״ישראל״. והסברה סברת הבית יוסף : אצלו אין הבהמה עומדת לשאלה ולשכירות, ואינה מכירה את קולו.
« ולכאורה קשיין הדיוקים אהדדי דמי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה דייקינן מרישא לחומרא ומסיפא לקולא » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« דהיינו אם הוא טבח ורובא דעלמא זבני למלאכה אזלינן בתריה לקולא וכן להיפך אזלינן לחומרא » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ד)
« דלעולם אזלינן בתר דידיה ולא בתר רובא דעלמא אבל מי שאינו לא טבח ולא בעל אדמה אז אזלינן בתר רובא למאי זבני » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ז)
כלל הט״ז נאה : אומנותו של הקונה גוברת על רוב העולם, לשני הצדדים — מקילה בטבח ומחמירה בבעל אדמה. ואין הרוב חוזר לכוחו אלא במי שאין לו אומנות מכרעת.
« לפי שבימיהם היו דרים הרבה יהודים ביחד והיו יכולין למכור זה לזה אבל האידנא שמעט יהודים דרים במקום אחד ואי לא מזבני איכא פסידא » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« וכתב הר״ן דלפי זה אפילו לקנות כדי להרויח למכרה מותר ע״כ וכן נראה דעת המחבר וכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« כלומר שקנאה לעצמו ונמלך למוכרה שאם לא היה יכול למכור לעכו״ם היה מפסיד אבל לקנות כדי למוכרה ולהרויח בה לא » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
והנפקא מינה ברורה. אם ההיתר משום הפסד — אינו אלא בבהמה שכבר בידו, והוא ספר התרומות שבבית יוסף. ואם משום שבטלה המציאות — שאין מכירין את הקול ואין משכירין בהמה — אף קנייה להרווחה מותרת. והר״ן בחר בשני, והש״ך אחריו, וכתב ״וכן נראה דעת המחבר וכן נהגו״.
« ואעפ״כ בעל נפש ימעט אבל בשאלה שהדבר פשוט לאסור ראוי למחות למי שעושה כך » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« ומ״מ בעל נפש יחוש וימעט אבל בשאלה ושכירות יש למחות ביד הנוהגים היתר » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ה)
״נהגו היתר בכל״ אינו אומר דבר בשאלה ושכירות. שני טעמי הזמן אינם כוללים אותן : הראשון בהפסד המוכר, והשני בביטול המציאות — והמשאיל בזמננו מחזיר את המציאות, ובהמתו נשארת שלו. והש״ך והט״ז כתבו שניהם, כל אחד לעצמו, שראוי למחות. וזו ההוראה הפעילה היחידה שבסימן.
פסוק שאין בוחרים בניקודו, וארבעה סעיפים היורדים ממנו. ואחריהם מחלוקת ראשונים בגבול הארצות.
« אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תְחוּנֵּם״, מַאי ״לֹא תְחׇנֵּם״? שְׁמַע מִינַּהּ תַּרְתֵּי » (עבודה זרה כ׳ ע״א)
« אִם כֵּן, לֵימָא קְרָא ״לֹא תְחִינֵּם״, מַאי ״לֹא תְחׇנֵּם״? שְׁמַע מִינַּהּ כּוּלְּהו » (עבודה זרה כ׳ ע״א)
והדרך מפורשת : כיון שלא כתבה תורה לא זה הניקוד ולא זה, נוקטים שלושתם. ודבר נדיר הוא, והוא הנותן לפסוק זה כוח לשאת ארבעה סעיפים בסימן אחד.
« וּמִפְּנֵי מָה אֵין מוֹכְרִין לָהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ב) "וְלֹא תְחָנֵּם" לֹא תִּתֵּן לָהֶם חֲנִיָּה בַּקַּרְקַע שֶׁאִם לֹא יִהְיֶה לָהֶם קַרְקַע יְשִׁיבָתָן יְשִׁיבַת עַרְאַי הִיא » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י׳ הלכה ד׳)
« וְכֵן אָסוּר לְסַפֵּר בְּשִׁבְחָן וַאֲפִלּוּ לוֹמַר כַּמָּה נָאֶה עוֹבֵד כּוֹכָבִים זֶה בְּצוּרָתו » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י׳ הלכה ד׳)
« מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֵם לְהִדַּבֵּק עִמּוֹ וְלִלְמֹד מִמַּעֲשָׂיו הָרָעִים. וְאָסוּר לִתֵּן לָהֶם מַתְּנַת חִנָּם אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְגֵר תּוֹשָׁב » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י׳ הלכה ד׳)
הרמב״ם נתן לכל אחת משלוש הדרשות טעם שאין בגמרא : הקרקע — שתהא ישיבתן עראי ; השבח — שגורם להידבק וללמוד ; והמתנה — שפסוק הנבלה מעמידה כנגד המכירה. וטעמים אלו הם הקובעים את גבול כל סעיף.
« ת״ר מוכר לו אילן ע״מ לקוץ וקוצץ דברי ר׳ יהודה ר״מ אומר אין מוכר לו אלא קצוץ » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« וכתב הרא״ש והלכה כר״מ דסתם מתניתין כוותיה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
והטור הביא שהרמב״ם מתיר על תנאי והרי״ף אוסר ואינו מתיר אלא משיקצץ ; ומסיק שהרא״ש אביו הכריע כרמב״ם. והמחבר כתב כרמב״ם. והש״ך בס״ק י״ד הוציא מכאן את מנגנון הסעיף — הקציצה אחר המכירה, ולא בשעת המכירה.
« שיקוץ וקוצץ. העובד כוכבים אחר המכירה וא״צ לומר קוצץ בשעת המכירה » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ד)
« לא ימכור כו׳. אף בחוץ לארץ » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ו)
« וכתב הרא״ש ע״ז ודוקא בא״י אבל בח״ל שרי והרמב״ן כתב דאף בח״ל אסור ואין נראה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
המחבר כתב ״בארץ ישראל״ בסעיף ז, והיא שיטת הרא״ש כנגד הרמב״ן. אבל סעיף ט נכתב בלא הגבלת מקום, והש״ך בס״ק ט״ו מקיים זאת בפירוש : אף בחוץ לארץ. נמצאת החלוקה חדה — סעיפים ז–ח עומדים בגבול, וסעיף ט עובר אותו. והטעם בט״ז ס״ק ז : שלושה כאחד אינם עוד ענין של חנייה אלא של סכנה.
המוכר דירה לעובד כוכבים בעיר שבחוצה לארץ — אין סעיף ח מעכב. המוכר שלוש דירות סמוכות, בשכונת יהודים, לשלושה קונים ביום אחד — סעיף ט מעכב, והש״ך אומר שאף שם מעכב. ואין ההפרש לא בטיב הנכס ולא במקום אלא במספר — והט״ז מבאר מפני מה : אין הנדון עוד חנייה אלא ביטחונם של הדרים שם.
סעיף י אומר דבר הנראה הפוך, והבית יוסף נותן טעמו במשפט אחד. ואחר כך נתקל הש״ך בעולם שסביבו.
« ונראה דלמכור אפי׳ לדירה שרי דכיון שקנאו העכו״ם ואין לישראל זכות בו אע״פ שמכניס עכו״ם לתוכו אליל לית לן בה » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
« ולא דמי לשוכר שאע״פ שהוא ברשות הכותי מ״מ כיון דעיקר הבית של ישראל אית ביה משום ולא תביא תועבה אל ביתך » (בית יוסף יו״ד קנ״א)
וכל הענין בזה. אין איסור סעיף י איסור אספקת מקום לעבודה, אלא איסור שתהא תועבה בביתו. ולפיכך הולך הוא אחר הבעלות ולא אחר השימוש — והמכירה, המסלקת אותה, קלה מן השכירות המקיימת אותה.
« כתב ב״י ונראה דלמכור אפילו לדירה שרי כיון שקנאו העובד כוכבים ואין לישראל זכות בו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק ט״ז)
« כתב ב״י ונראה דלמכור אפילו לדירה שרי כיון שקנאו העובד כוכבים ואין לישראל זכות בו » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק י״ב)
« קשה דהא חזינן דמכניסים עבודת כוכבים בבתיהן אפילו בקבע דוחק לומר דכיון דבזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן לא מיקרי אליל שלהם עבודת כוכבים » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« ואפשר בזמן הרב לא היו נוהגים להכניס עבודת כוכבי׳ בבתיהם בקבע כמו שכתבו הרא״ש וטור בזמניהם » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« אבל לפעד״נ דסמכינן אאידך שנויא שכתב הרא״ש » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניה כיון שיד האומות תקיפא ובדיניהם שכירות אלימא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
« וכ״כ ראב״ן דאפי׳ מכניסים עבודת כוכבים לבתיהם שרי משום דכיון דאותן ישראלים נותנים מס מקרקעות להעובד כוכבים אינו מיוחד הבית לישראל » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ז)
ואין שלושתם במבנה אחד. הראשון מכחיש את המציאות, והש״ך נותנו ומניחו מיד. השני והשלישי מכחישים את הבעלות : אם דין המקום מחשיב שכירות כמכר, או שמס המקרקעות מוציא את הבית מייחוד ישראל — שוב אין הפסוק חל, שאינו חל אלא על ״ביתך״. והוא מכוון לטעם הבית יוסף : הכל תלוי בבעלות.
« הלשון קשה טובא דמשמע שיש מקום שאסור להשכיר והלא אף בא״י מותר להשכיר כמ״ש בסעי׳ ח » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« ואם כן לדידן דפסקינן כר׳ יוסי לא שייך זה הלשון אף במקום כו׳ אלא ולא התירו כו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« מצאתי בשו״ת ר״ל בן חביב סימן ע״ח שעמד על קושיא הנ״ל בלשון הרמב״ם ז״ל שהוא כלשון המחבר » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
« אבל בגמרא אמרו דלדעת ר׳ יוסי אסור להשכיר להם ג׳ בתים סמוכות והרמב״ם ז״ל כתבו בסמוך ובערך האיסור הזה כתב אף במקום » (פתחי תשובה יו״ד קנ״א ס״ק ה)
והתירוץ לתלות ״אף במקום שהתירו״ לא במשנה אלא בסעיף שלפניו : המקום שלא התירו בו הוא דין שלושת הבתים הסמוכים שבסעיף ט. נמצא שהרמב״ם והמחבר כתבו ״אף במקום״ בערך אותו איסור, וחוזר הלשון למקומו.
ס״ק הארוך שבסימן עומד על מלה שהשמיט הטור. ותשובת הט״ז מאירה, מן הסוף, את מבנה שני השלישים האחרונים.
« תָּנוּ רַבָּנַן: מְפַרְנְסִים עֲנִיֵּי גוֹיִם עִם עֲנִיֵּי יִשְׂרָאֵל, וּמְבַקְּרִין חוֹלֵי גוֹיִם עִם חוֹלֵי יִשְׂרָאֵל, וְקוֹבְרִין מֵתֵי גוֹיִם עִם מֵתֵי יִשְׂרָאֵל, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין ס״א ע״א)
« אֵין מְמַחִין בְּיַד עֲנִיֵּי גוֹיִם בְּלֶקֶט בְּשִׁכְחָה וּבְפֵאָה, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם » (גיטין ס״א ע״א)
« משמע אבל בפני עצמן לא ולמה לא כתב הטור ג״כ עם עניי ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« וראיתי בשם רש״ל דהטור ס״ל דהגמ׳ לאו דוקא אמר עם עניי ישראל והוא דחוק » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
והשגתו על מהרש״ל השגה שבדרך : אם אפשר לומר על ברייתא ״לאו דוקא״, מפני מה לא נאמר כן על הטור ? אין הקושיה מתיישבת בהעברת אי־הדיוק ממקום למקום.
« דבישראל יש מצוה מן התורה ועובד כוכבים הוא מפני דרכי שלום לחוד נמצא שאין להם יחוס זה עם זה לענין מצוה והיאך קאמר עם » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« אלא ודאי להורות שאין איסור בדבר שלא תימא כדרך שיש איסור בהשבת אבידה לעובד כוכבים » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« ופירש רש״י משום שמשוה עובד כוכבים לישראל ומראה שמצות הקב״ה אינה חביבה לו שהרי גם לעובד כוכבים עושה כן » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
שלב ראשון : אין ״עם״ יכול להיות תנאי, שאין שני המעשים שווים בטיבם — מצוה מכאן ודרכי שלום מכאן. שלב שני : לא נשארה אפוא אלא תפקיד אחד, לסלק טעות. שלב שלישי : והטעות מפורשת — השבת אבידה לעובד כוכבים אסורה מפני שהיא משווה, והיה מקום לומר שכן הדין אף כאן.
« וכיון שאין צריך ללשון זה אלא להורות שאין הדבר משום מצוה אלא היתירא קמשמע לן ע״כ אין התנא דמתניתין דתנא אין ממחין ביד עניי עובדי כוכבים ליטול לקט כו׳ צריך לומר שם עם עניי ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״א ס״ק ט)
« משמע אפילו בלא עניי ישראל וכ״כ הב״ח שכן נהגו » (ש״ך יו״ד קנ״א ס״ק י״ט)
« משמע אפילו בלא עניי ישראל ש״ך וכ״כ הב״ח שכן נהגו וכ״כ הט״ז » (באר היטב יו״ד קנ״א ס״ק ט״ו)
וההוכחה סוגרת על עצמה : במקום שהלשון כבר ״אין ממחין״ — לשון היתר — אין ל״עם״ מה לסלק, ואיננו. ובמקום שהלשון עלולה להישמע כחיוב — הוא ישנו. והטור, בכתבו ״מותר לפרנס״, החזיר את לשון ההיתר, ושוב אין המלה נצרכת.
סימן הפותח ברשימת סחורות ומסיים בשבח, ובדרך בהמה, חרב, שדה, בית, מתנה וביקור חולים. ואין האחדות בחפץ אלא בשאלה שכל סעיף שואל בדרכו — מה נותן המעשה הזה לזולת, ומה הוא נוטל מן העושה אותו ? מכירת הלבונה נותנת לעבודה. מכירת הבהמה אינה נותנת לעבודה כלום, אבל נוטלת מן המוכר את שביתת בהמתו. מכירת השדה נותנת לזולת אחיזה. הנתינה בלא תמורה נותנת ואינה מקבלת, וזה החלל הוא האסור — והט״ז מראה זאת בשורה אחת בס״ק ח. והשבח נותן את המבט. וסעיפים יב–יג הם הבחינה שכנגד : כשהניתן אינו לא סיוע לעבודה ולא אחיזה ולא חן — אלא שלום — הכל חוזר להיתרו, והט״ז ייחד את ס״ק הארוך שלו להעמיד שהוא היתר ולא יותר.