סימן קנ״ה כולל שלושה סעיפים — וכלשון השולחן ערוך עצמו : ובו ג׳ סעיפים. אין הסימן עוסק ברפואה אלא בשלושה יחסים שהחולה קושר עם מה שמרפא אותו : בידי מי הוא מפקיד את גופו, באיזה אופן הוא מסכים להתרפא, ומאיזה חומר עשויה הרפואה. שתי השאלות הראשונות תלויות בדיני סכנת נפשות, והשלישית בדיני איסורי תורה.
נושא : הרופא הנכרי, הלחש, והרפואה שיש בה איסור
מקור : שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״ה
עריכה : הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן נחלק לשלושה, וכל חלק משיב על שאלה אחרת. (א) ממי מקבלים רפואה, ועד היכן החשש מגיע ? (ב) האם מותר ליטול רפואה מדבר השייך לאליל ? (ג) האם מותר שהרפואה תהיה עשויה מדבר שאסרה תורה ?
אם מותר להתרפאות מעובד כוכבים. ובו ג׳ סעיפים:
כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללים עליהם שבת אין מתרפאים מעובד כוכבים שאינו מומחה לרבים (וכל המקיזים דם הוו מומחים לענין הקזה) (טור וב״י בשם תוספות והרא״ש ובהגהות מיי׳ פ״ט ור׳ ירוחם ואגודה וסמ״ג) דחיישינן לשפיכת דמים ואפילו הוא ספק חי ספק מת אין מתרפאים ממנו אבל אם הוא ודאי מת מתרפאים ממנו דלחיי שעה לא חיישינן בהא ואם אמר סם פלוני יפה או רע יכול לסמוך עליו והוא שלא יקח ממנו אותו סם (וי״א דכל זה אינו אסור אלא כשהעובד כוכבים עושה בחנם אבל אם עושה בשכר בכל ענין מותר דחייש לפסידא דאגריה) (הגהות אשיר״י פא״מ מא״ז) (וכן נהגו להקל) אבל אם בא לרפאותו בלחש מותר והוא שלא ידע שמזכיר שם אלילים אבל אם יודע שמזכיר שם אלילים אסור אפילו אם יודע שודאי ימות ואם הוא אפיקורוס אפי׳ סתם לחש אסור שודאי מזכיר שם אלילים: (וכן אסור ללמוד ממנו לחש) (הגהות מרדכי פא״מ) :
עובד כוכבים שבא לרפאות את ישראל ואמר ליה קח ממים אלו או מאילן פלוני שהם של אלילים אסור אבל אם אמר לו קח ממים אלו או מאילן זה ולא הזכיר לו שם אלילי׳ אעפ״י שאין מאותם מים ואותו אילן מצויים אלא של אלילים מותר כיון שלא תלה הרפואה במה שהם אלילים ויש אוסרים גם בזה אפילו באומר לו הבא עלים סתם והביא לו מעצי אשרה:
בשאר איסורים מתרפאים במקום סכנה אפי׳ דרך הנאתן ושלא במקום סכנה כדרך הנאתן אסור שלא כדרך הנאתן מותר חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב שאסורים אפילו שלא כדרך הנאתן אלא במקום סכנה: הגה ועיין לעיל סימן קכ״ג י״א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה (ר״ן פכ״ש בשם י״א וריב״ש סי׳ מ״ה) ואפי׳ יין נסך בזמן הזה מותר להתרפאות בו ולעשות ממנו מרחץ אע״פ שהוא כדרך הנאתן ובלבד שלא יאכל וישתה האיסור הואיל ואין בו סכנה וכל שכן דמותר לזלף יין על גבי אש דאפי׳ לבריא מותר דריחא לאו מילתא היא (ארוך כלל ל "ט) . מותר לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו לרפואה אפילו חולה שאין בו סכנה חוץ מבעצי עבודת כוכבי׳ (ארוך כלל ל״ב) וכל חולה שמאכילין (לו) איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה (שם כלל נ״ט) ואין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור אע״פ שצריך לשהות קצת קודם שימצא ההיתר מאחר שאין סכנה בדבר (בית יוסף ותשובת הרשב״א סוף סימן קל״ד):
סעיף א׳ יוצא ממשנה קצרה ומן הסוגיה המנסה שלוש פעמים לפרש את לשונה. המשנה מחלקת בין שני מיני רפואה, והגמרא שואלת מה הם.
« מִתְרַפְּאִין מֵהֶן רִיפּוּי מָמוֹן, אֲבָל לֹא רִיפּוּי נְפָשׁוֹת » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« מַאי ״רִיפּוּי מָמוֹן״, וּמַאי ״רִיפּוּי נְפָשׁוֹת״? אִילֵּימָא ״רִיפּוּי מָמוֹן״ בְּשָׂכָר, ״רִיפּוּי נְפָשׁוֹת״ בְּחִנָּם — לִיתְנֵי: מִתְרַפְּאִין מֵהֶן בְּשָׂכָר אֲבָל לֹא בְּחִנָּם » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« אֶלָּא, ״רִיפּוּי מָמוֹן״ — דָּבָר שֶׁאֵין בּוֹ סַכָּנָה, ״רִיפּוּי נְפָשׁוֹת״ — דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִילּוּ רִיבְדָּא דְּכוּסִילְתָּא לָא מִתַּסֵּינַן מִינַּיְיהו » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« אֶלָּא, ״רִיפּוּי מָמוֹן״ — בְּהֶמְתּוֹ, ״רִיפּוּי נְפָשׁוֹת״ — גּוּפֵיה » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
שתי מימרות קובעות אחר כך את שני הגבולות שהסעיף נוקט בלשונן — המומחה, והנוטה למות :
« בְּרוֹפֵא מוּמְחֶה, דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִם הָיָה מוּמְחֶה לְרַבִּים — מוּתָּר » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל מַכָּה שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן » (עבודה זרה כ״ז ע״ב)
« סָפֵק חַי סָפֵק מֵת — אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן, וַדַּאי מֵת — מִתְרַפְּאִין מֵהֶן » (עבודה זרה כ״ז ע״ב)
« הָאִיכָּא חַיֵּי שָׁעָה! לְחַיֵּי שָׁעָה לָא חָיְישִׁינַן » (עבודה זרה כ״ז ע״ב)
« לֹא יִשָּׂא וְיִתֵּן אָדָם עִם הַמִּינִין, וְאֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶן אֲפִילּוּ לְחַיֵּי שָׁעָה » (עבודה זרה כ״ז ע״ב)
סעיף ג׳ אינו יוצא ממסכת עבודה זרה אלא מפסחים, ושם הדין נקבע בשני שלבים — חריג העבודה זרה, ואחר כך מידת ״כדרך הנאתן״ :
« אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה » (פסחים כ״ה ע״א)
« כִּי אֲתָא רָבִין אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲבוֹדָה זָרָה וְגִילּוּי עֲרָיוֹת » (פסחים כ״ה ע״א)
« מָר בַּר רַב אָשֵׁי אַשְׁכְּחֵיהּ לְרָבִינָא דְּשָׁיֵיף לַהּ לִבְרַתֵּיהּ בְּגוּהַרְקֵי דְעׇרְלָה. אֲמַר לֵיהּ: אֵימוֹר דַּאֲמוּר רַבָּנַן בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה, שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה מִי אֲמוּר » (פסחים כ״ה ע״ב)
« אֲמַר לֵיהּ: הַאי אִישָּׁתָא צְמִירְתָּא נָמֵי כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה דָּמְיָא. אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי דֶּרֶךְ הֲנָאָה קָא עָבֵידְנָא » (פסחים כ״ה ע״ב)
הטור מביא את דין סעיף א׳ עם טעמו, ומוסיף שני מקרים שלא הועתקו לשולחן ערוך — הקרוב למלכות, והנכרי המתקנא או השונא :
« כל מכה וחולי שיש בהם סכנה שמחללין עליהן שבת אין מתרפאין מהן דכיון שחשודין על שפיכות דמים ודאי יהרגנו » (טור יו״ד קנ״ה)
« וכן בדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה כמו ריבדא דכוסילתא שהקיז לו ישראל וכואב לו המקום לא יתרפא ממנו » (טור יו״ד קנ״ה)
« ורב אלפס התיר בזה וא״א הרא״ש ז״ל כתב כסברא ראשונה » (טור יו״ד קנ״ה)
« ובחולי שצריך אומנות לרפואתו ואין בו סכנה לדברי הכל מתרפאין מהן » (טור יו״ד קנ״ה)
« וכ״ז כשאינו מומחה לרבים אבל אם הוא מומחה לרבים מתרפאין ממנו בכל דבר דלא מרע נפשיה » (טור יו״ד קנ״ה)
« ואדם שקרוב למלכות יכול להתרפאות מהכל אפי׳ ממי שאינו מומחה שירא לעשות לו רעה » (טור יו״ד קנ״ה)
« ואם העכו״ם מתקנאים בו או שהוא שונאו אפי׳ הוא קרוב למלכות אסור שהעכו״ם מוסר נפשו עליו לעשות לו רעה » (טור יו״ד קנ״ה)
« ודוקא שאומר לו שאין לו רפואה אלא במים אלו או מאילן זה שאז נראה לו כאילו הישראל נותן ממשות באליל » (טור יו״ד קנ״ה)
הבית יוסף מביא את יישובו של רבנו תם — שממנו יוצא כל דיון הש״ך — מציין את מקומו של הדין ברמב״ם, ומביא את דברי הגהות אשירי בעניין השכר :
« והתוספות והרא״ש והר״ן כתבו שר״ת הקשה על זה והעלה לקיים שתיהן דג׳ דינים הם » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« חולי שיש בו סכנה אין מתרפאין מהם משום דלא מירתת דילמא מרע נפשיה » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« וחולי שאין בו ספנה מתרפאים מהם שאילו ימות יתלו הדבר בחסרון ידיעתו ויקפח פרנסתו » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« אבל רב יהודה מיירי כגון שאינו חולה כלל אלא מיחוש בעלמא כריבדא דכוסילתא דבכה״ג לא מתסינן מינייהו » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« וכ״פ הרמב״ם שכתב בפי״ב מהלכות רוצח ושמירת נפש » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« כתוב בהג״א פרק אין מעמידין נראה בעיני דכל זה מדברו בחנם אבל בשכר הכל שרי דחייש להפסידא דאגריה ולא קטיל ליה » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« וכתב הרמב״ן בפי״ב מהלכות רוצח דמכל מקום לא יקח ממנו אותו הסם » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« בפרק כל שעה (פסחים כה.) אמרינן הכי בכל מתרפאין במקום סכנה חוץ מעצי אשרה ומפורש שם דשאר איסורי הנאה מותרים אפילו שלא במקום סכנה והוא שיהנה מהן שלא כדרך הנאתן » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« וכתב הרא״ש דהמינים אפילו הוא מומחה לרבים אין מתרפאין מהן אפילו לחיי שעה משום דמינות משכא לפי שהם מזכירים בלחש שם כו״ם » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« אבל אם העכו״ם בא לרפאותו בלחש סתם ואינו יודע אם יזכיר כו״ם אם לאו מותר והכי איתא בירושלמי » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« אבל בירוש׳ דפ׳ אין מעמידין לא משמע הכי דהתם אמרינן בהדיא שאפילו אמרו לו הבא עלין סתם והביא לו מעצי אשרה ימות ואל יתרפא בהן » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« שאינו מומחה לרבים. אבל מומחה דהיינו אומן לא מרע אומנתיה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה: אֲפִילּוּ רִיבְדָּא דְּכוּסִילְתָּא לָא מִתַּסֵּינַן מִינַּיְיהו » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
« דכיון דאין ברפואה זו אומנות אם ימיתנו לא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו אלא יאמרו בלאו הכי הגיע זמנו למות או ששונאו היה והמיתו ולא מרע נפשיה לגבי אחרים » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« דלחיי שעה לא חיישינן בהא » (שו״ע יו״ד קנ״ה:א)
« בלחש מותר. שאין בו סכנה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ז)
« אפיקורוס. עובד כוכבים אפי׳ הוא מומחה לרבים. הרא״ש » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ח)
« אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין, חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה » (פסחים כ״ה ע״א)
« אֲמַר לֵיהּ: הַאי אִישָּׁתָא צְמִירְתָּא נָמֵי כִּשְׁעַת הַסַּכָּנָה דָּמְיָא. אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: מִידֵּי דֶּרֶךְ הֲנָאָה קָא עָבֵידְנָא » (פסחים כ״ה ע״ב)
« חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב שֵׁהֵן אֲסוּרִים אֲפִלּוּ שֵׁלֹּא דֵּרֵךְ הֲנָאָתָן » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ח׳)
« י״א דכל איסורי הנאה מדרבנן מותר להתרפאות בהן אפילו חולה שאין בו סכנה » (רמ״א יו״ד קנ״ה:ג)
« כלו׳ דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן וכדלעיל סימן קכ״ג וקכ״ד וכמה דוכתי » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט״ז)
« וכל חולה שמאכילין (לו) איסור צריכים שתהא הרפואה ידועה או על פי מומחה » (רמ״א יו״ד קנ״ה:ג)
| המצב | הדין | המקור |
|---|---|---|
| מכה או חולי שיש בהם סכנה, והמרפא נכרי שאינו מומחה | אין מתרפאים | שו״ע יו״ד קנ״ה:א |
| הנ״ל, והמרפא מומחה לרבים | מתרפאים | ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ג |
| הקזת דם על ידי נכרי | מומחים לענין הקזה | רמ״א יו״ד קנ״ה:א |
| ספק חי ספק מת | אין מתרפאים | שו״ע יו״ד קנ״ה:א |
| ודאי מת | מתרפאים | שו״ע יו״ד קנ״ה:א |
| המרפא מין או אפיקורוס | אין מתרפאים אפילו לחיי שעה | עבודה זרה כ״ז ע״ב |
| אומר שסם פלוני יפה או רע, ואינו מוכרו | יכול לסמוך עליו | שו״ע יו״ד קנ״ה:א |
| ליקח ממנו את אותו סם | לא יקח ממנו | שו״ע יו״ד קנ״ה:א |
| עושה בשכר | בכל ענין מותר — וכן נהגו להקל | רמ״א יו״ד קנ״ה:א |
| לחש סתם, ואינו יודע מה מזכיר בו | מותר | שו״ע יו״ד קנ״ה:א |
| יודע שמזכיר שם אלילים | אסור אפילו אם יודע שודאי ימות | שו״ע יו״ד קנ״ה:א |
| ללמוד ממנו את הלחש | אסור | רמ״א יו״ד קנ״ה:א |
| החומר והמקרה | הדין | המקור |
|---|---|---|
| הזכיר שהמים או האילן של אלילים | אסור | שו״ע יו״ד קנ״ה:ב |
| לא הזכיר, ואף שאין מצויים אלא של אלילים | מותר | שו״ע יו״ד קנ״ה:ב |
| אותו מקרה לדעת ״ויש אוסרים״ | ויש אוסרים גם בזה | שו״ע יו״ד קנ״ה:ב |
| שאר איסורים במקום סכנה כדרך הנאתן | מתרפאים | שו״ע יו״ד קנ״ה:ג |
| שלא במקום סכנה כדרך הנאתן | אסור | שו״ע יו״ד קנ״ה:ג |
| שלא במקום סכנה שלא כדרך הנאתן | מותר | שו״ע יו״ד קנ״ה:ג |
| כלאי הכרם ובשר בחלב שלא במקום סכנה | אסורים אפילו שלא כדרך הנאתן | שו״ע יו״ד קנ״ה:ג |
| איסורי הנאה מדרבנן, חולה שאין בו סכנה | מותר להתרפאות בהן | רמ״א יו״ד קנ״ה:ג |
| יין נסך בזמן הזה, לעשות ממנו מרחץ | מותר — לחולה | ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ז |
| אותו מרחץ לאדם בריא | אבל לבריא לא | ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ז |
| לשרוף שרץ או שאר דבר איסור ולאכלו | מותר — חוץ מבעצי עבודת כוכבי׳ | רמ״א יו״ד קנ״ה:ג |
| אפשר לעשות את הרפואה בהיתר כמו באיסור | אין מתירין שום דבר איסור | רמ״א יו״ד קנ״ה:ג |
שלושה סעיפים, וארבעים ושתים הערות של נושאי כלים : הש״ך עשרים, הבאר היטב עשר, הפתחי תשובה תשע, והט״ז שלוש. וחוסר הפרופורציה הוא העדות הגדולה של הסימן : לשון קצרה בעניין שיש בו נפשות.
« משמע דעת המחבר דאם אין בו סכנה בכל ענין מותר וכדפי׳ רש״י ורי״ף ורמב״ם » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« אבל הרא״ש וטור פסקו דבדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה כמו הקזה וכה״ג לא יתרפא ממנו » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« דכיון דאין ברפואה זו אומנות אם ימיתנו לא יתלו הדבר בחסרון ידיעתו אלא יאמרו בלאו הכי הגיע זמנו למות או ששונאו היה והמיתו ולא מרע נפשיה לגבי אחרים » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« וכן דעת התו׳ בשם ר״ת וכן הר״ן וגם ר׳ ירוחם והאגודה הביא דברי ר״ת במסקנא » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« שמחללין עליהם שבת. וכמו שנתבאר בא״ח סימן שכ״ח » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« שאינו מומחה לרבים. אבל מומחה דהיינו אומן לא מרע אומנתיה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« יכול לסמוך עליו. שירא שמא ישאול גם לאחרים » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ד)
« שלא יקח ממנו. דכדי למכור חיישינן שמא משקר (וע״ל סימן פ״ו) אי נמי שמא יערב בו סם המות » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ה)
« ומהרש״ל כ׳ ע״ז חידוש הוא דש״ס סתמא קאמר וגם גדולה השנאה כו׳ דלא חייש לשכרו היכא דליכא למיחש למירע חזקתו וכן דעת רוב המחברים ועיקר » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« ולא עמדתי על סוף דעתם דמ״ש דש״ס סתמא קאמר אדרבה בש״ס (דף כ״ו ע״א) קאמר מאי רפוי ממון ומאי רפוי נפשות » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« ופרש״י דלא קטיל דחייש לפסידא דאגריה אלמא דס״ל לש״ס דבשכר שרי » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« ועוד תימה מנין לו לומר גדולה השנאה וכי בעובד כוכבים שהוא שונא לו עסקינן והלא בסתם עובד כוכבים קא מיירי » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« אלא מפני שהם חשודים על ש״ד אסור וכל שבשכר לא מפסיד אגריה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« וכל זה ברור ונמצא דברי הרב עולים כהוגן » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« בלחש מותר. שאין בו סכנה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ז)
« אפיקורוס. עובד כוכבים אפי׳ הוא מומחה לרבים. הרא״ש » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ח)
« עיין בדרישה דמסיק דכשניכר מדבריו שמכוין לשם אליל אסור אע״ג שאינו מזכיר שם אליל » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« והב״ח בקונטרס אחרון האריך וכ׳ דאפי׳ אין העובד כוכבים אומר בפי׳ אלא שכך אנו למדין ממשמעות דבריו » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« א׳ הוא כשאותן מים או אילן מצויין יותר והעובד כוכבים אומר קח מאלו אסור אפי׳ לא אמר בפירוש קח מאלו של אליל » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« הב׳ הוא כשאין מצוי אלו ואמר קח מאלו של אליל נמי אסור ואין היתר אלא כשאין מצוי יותר וגם לא אמר קח מאלו כו׳ דלא כהש״ע ודלא כהדרישה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« ולפעד״נ גם דעת הדרישה כן גם המחבר נראה שמודה לזה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« כתב בד״מ ולפ״ד המתירין נ״ל דגם ביין נסך מותר להתרפאות במקום סכנה במקום דליכא למיגזר לאמשוכי בתריה כגון דא״ל הביא לי יין סתם » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י)
« ונ״ל דסתם יינם מותר לכ״ע במקום סכנה אפילו בשתייה וכ״ש בזמן הזה דפשיטא דשרי בשתייה במקום סכנה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י)
« וכ״ש בשאר איסורים שאינם אסורים אלא באכילה מותרים באכילה במקום סכנה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י)
« ויש אוסרין כו׳. והסכמת הפוסקים כסברא הראשונה וכ״פ האו״ה שם » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״א)
« לצורך רפואה אבל שלא לצורך רפואה אפי׳ שלא כדרך הנאתן אסור הרא״ש פרק כל שעה ופשוט הוא » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ג)
« והיינו באיסורי הנאה אבל באיסורי אכילה שרי כדאי׳ בפוסקים » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ג)
« והיינו דוקא כדרך אכילתן אבל שלא כדרך אכילתן כ׳ המרדכי ואגודה ר״פ כ״ש בשם ראבי״ה דמותר » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ד)
« וכתב עוד המרדכי שם דמהאי טעמא מותר לאכול חלב חי ומיהו אדם בריא יזהר » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ד)
« אפילו חולי כו׳. אפי׳ דרך הנאתן » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט״ו)
« כלו׳ דעובדי כוכבים בזמן הזה לאו עובדי עבודת כוכבים הן וכדלעיל סימן קכ״ג וקכ״ד וכמה דוכתי » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט״ז)
« וכ״כ הריב״ש סי׳ נ״ה דסתם יינם דינו כדין עצי עבודת כוכבים והיינו לדין הש״ס ונ״מ במקום שהגוים שם עובדי עבודת כוכבים הן » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק ט״ז)
« ולעשות ממנו מרחץ לחולה. אבל לבריא לא דסיכה בכלל שתיה או״ה שם » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ז)
« דמותר לזלף כו׳. ע״ל ס״ס ק״ח ס״ק (י׳) [כ״ה » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ח)
« אפי׳ הוא מאיסורי הנאה דקי״ל כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי עבודת כוכבים ויי״נ ריב״ש סי׳ רכ״ה וכן נראה דעת הרב » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק י״ט)
« הרפואה ידועה כו׳. עיין בא״ח סי׳ שכ״ח ותרי״ח » (ש״ך יו״ד קנ״ה ס״ק כ)
« והא דכתב הטור כגון שהקיז לו הישראל כתב ב״י דמיירי באינו אומן לזה » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« וכתב בד״מ וצ״ל דאורחא דמילתא נקט הטור דאם הקיז לו אומן אין דרך שיכאוב לו מקום ההקזה אלא ודאי איירי באינו אומן וזה בעובד כוכבים אסור על כן נקט ישראל » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« כתבו התוספות והא דאמרינן ביומא מפקחין עליו הגל בשבת לחוש לחיי שעה » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« הכא והתם עבדינן לטובתו דהתם אם לא תחוש ימות והכא אם תחוש ולא יתרפא ממנו ודאי ימות וכאן שבקינן הודאי מיתה ועבדינן הספק » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« בטור כתוב ודוקא שאומר שאין לו רפואה כו׳ וקשה דבריו אהדדי דבסיפא אוסר שם כל שמזכיר לו שם אליל לחוד » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« ונראה כוונתו דבודאי בהזכרת שם אליל לחוד אין איסור דלסימן בעלמא נקטיה לידע היכן אותן המים בנמצא » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« על כן אין איסור אלא בצירוף שאומר שאין לו רפואה כו » (ט״ז יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« משמע דעת המחבר דאם אין בו סכנה בכל ענין מותר אבל הרא״ש וטור פסקו דבדבר שאין בו חולי ואין בו סכנה לא יתרפא ממנו » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« שירא שמא ישאל גם לאחרים אבל לא יקחו ממנו דכדי למכור חיישינן שמא משקר א״נ שמא יערב בו סם המות » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« ומהרש״ל כתב דזה חידוש הוא דש״ס סתמא קאמר וגם גדולה השנאה כו׳ דלא חייש לשכרו היכא דליכא למיחש שמרע חזקתו » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« ואחריו נמשך הב״ח אבל הש״ך השיג עליהם ומסיק דהעיקר כדעת הרמ״א » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« אפיקורוס. פי׳ עובד כוכבי׳ אפי׳ הוא מומח׳ לרבים. הרא״ש » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ד)
« כתב הב״ח מיהו אפילו אינו אומר בפירוש אלא שכך אנו למדין ממשמעות דבריו והוא על ב׳ דרכים » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ה)
« אפילו. והסכמת הפוסקים כסברא הראשונה וכ״פ האו״ה. ש״ך » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« פירוש איסורי הנאה מתרפאים כו׳ לצורך רפואה אבל שלא לצורך רפואה אפילו שלא כדרך הנאתן אסור » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ז)
« אפילו דרך הנאתן וכ׳ המרדכי דמותר לאכול חלב חי אפי׳ חולה שאין בו סכנה ומיהו אדם בריא יזהר » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ח)
« וגם אסור לאדם בריא לעשות לו מרחץ מסתם יינם דסיכה בכלל שתיה הוא » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ח)
« אבל לחולה מותר דעובדי כוכבים בזה״ז לאו עובדי עבודת כוכבים הן » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ח)
« ואפילו איסורי הנאה דקי״ל כל הנשרפין אפרן מותר חוץ מעצי עבודת כוכבים ויי״נ. ריב״ש » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
« ידועה. ע״פ מה שנתבאר בא״ח סימן שכ״ח וסימן תרי״ח » (באר היטב יו״ד קנ״ה ס״ק י)
« ועי׳ בתשובת ח״ס סי׳ ע״ו שנשאל אודות עלמה אחת בת י״ח שנים והיא בחולי נכפה ר״ל וכל הרופאים נתייאשו מלבקש לה רפואה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« והשיב הגם לענין להאכילה דבר איסור יש לסמוך אמהרש״ל בשם ר״י שהובא בט״ז לעיל סוף סימן פ״ד דנכפה הוי סכנת נפש » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« ומכ״ש ברופא ההוא שנחשד על ש״ד לולא שהוא רופא מומחה דלא מרע אומנתו והכא הרי לא מרע אומנתו כשימיתנה כי יאמר מעיקרא אדעתא דמיתה נחית » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« וכל להעביר על דת הוי כעבודת כוכבים עצמה דיהרג ואל יעבור » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« וכשם שאין מתרפאין בעצי אשירה אפילו רפואה בדוקה ה״ה שאין מתרפאין בהעברת דת » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק א)
« עיין בית יעקב סי׳ ק״ד שלמד מדברי התוס׳ בעבודת כוכבים ד׳ כ״ז דאפי׳ אם אינו מומחה לאותה חולי שרוצה להתרפאות כיון שהוא מומחה לחולאים אחרים מתרפאים מהם » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« ואם הוא מומחה לאותה חולי שמתרפא ואינו מומחה לדברים אחרים אין מתרפאים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« וצ״ע בדין זה האחרון דלענ״ד לא מוכח מידי מדברי התוס׳ גם מדברי הרמ״א שכ׳ וכל המקיזים כו׳ לא משמע כן » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ב)
« בת׳ זרע אברהם ח״א סי׳ ה׳ הורה על מי שחלה חולי שיש בו סכנה ואמרו הרופאים שרפואתו לינק חלב מדדי אשה ולא נמצא כ״א אשת איש » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ג)
« ועיין בתשובת רדב״ז ח״א סימן ס״ז שנשאל אם החולה אומר שאינו רוצה לעבור האיסור בשבילו היש בזה חסידות ושומעין לו או לא » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ד)
« והשיב שאין בזה שום חסידות אלא מתחייב בנפשו ומלעיטים אותו על כרחו או כופין אותו לעשות מה שאמדוהו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ד)
« שאם אמר צריך אני לאכול אפילו אמר הרופא שהמאכל יזיקהו שומעין לחולה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ד)
« אבל אם אמר צריך אני לרפואה פלונית ורופא אומר שאותו תרופה יזיקהו שומעין לרופא משום סכנת חולה ואפילו בחול » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ד)
« אבל אם אמר שצריך לרפואה פלונית ורופא אומר א״צ לה אבל לא יזיקהו שומעין לחולה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ד)
« באם צריך להאכילו חמץ בפסח לא יתן לו החמץ ביחידי דילמא אתי למיכל מיניה וכה״ג אמרינן לענין קריאה לאור הנר » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ה)
« דדוקא אם אחר מזומן לפניו מיד דדבר פשוט דבמקום סכנה צריך לעשות בלי איחור » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ה)
« ונראה דאף אם אחר מזומן מיד דוקא בחמץ בפסח צריך לעשות כן אבל לא בשאר איסורים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ה)
« עיין במשנה למלך פ״ה מיסודי תורה דדוקא אם המאכל מצד עצמו היא שלא כדרך הנאתן שמעורב בו דבר מר או חם ביותר » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« אבל אם המאכל מצד עצמו הוא טוב אלא שהוא אוכל אכילה גסה וכיוצא נסתפק שם » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« וכ׳ דאף אם נאמר לקולא מ״מ אסור לבלוע מאיסורי תורה לרפואה במקום דליכא סכנה » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ו)
« עיין בתשובת שמש צדקה חי״ד סימן כ״ח שנשאל במי שיש לו חולי הלב וצוו הרופאים לשתות מים הנעשים מתמצית עשבים » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ז)
« והשיב להיתר מכמה טעמים. חדא דחולי הלב י״ל דהוא חולי שיב״ס ועוד דהחומץ נט״ל » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ז)
« עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר סי׳ ה׳ שנסתפק בחולה שאב״ס והוצרך בשבת לרפואה אכילת פירות ולא נמצאו רק מאותן שנשרו בשבת אם מותר להאכילו » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ח)
« שאין סכנה בדבר. עיין בתשו׳ אמונת שמואל סימן כ״ז ובשערי תשובה בא״ח סימן תס״ה ס״ק ב » (פתחי תשובה יו״ד קנ״ה ס״ק ט)
אין זו שאלה של סקרנות, אלא היא מגלה מהו כל סעיף. היה מקום לבקש את הסימן בהלכות מאכלות אסורות, שהרי מדובר באכילת איסור — ואינו שם. הרמב״ם מחלקו לשלוש הלכות, וכל אחת מגלה את טיבו של הסעיף שכנגדה.
הבית יוסף מציין זאת במפורש, וזה הציון היחיד שהוא נותן לסעיף זה :
« וכ״פ הרמב״ם שכתב בפי״ב מהלכות רוצח ושמירת נפש » (בית יוסף יו״ד קנ״ה)
« אָסוּר לִקַּח רְפוּאָה מִן הָעַכּוּ״ם אֶלָּא אִם כֵּן נִתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁיִּחְיֶה » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ב הלכה ט׳)
« וְאָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת מִן הָאֶפִּיקוֹרוֹס וְאַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מִמֶּנּוּ שֶׁמָּא יִמָּשְׁכוּ אַחֲרָיו » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ב הלכה ט׳)
« וּמֻתָּר לִקַּח רְפוּאָה מִן הָעַכּוּ״ם לִבְהֵמָה אוֹ לְמַכָּה שֶׁבַּגּוּף מִבַּחוּץ כְּגוֹן מְלוּגְמָא וּרְטִיָּה » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ב הלכה ט׳)
« וְאִם הָיְתָה מַכָּה שֶׁל סַכָּנָה אָסוּר לִקַּח מִמֶּנּוּ. וְכָל מַכָּה שֶׁמְּחַלְּלִין עָלֶיהָ אֶת הַשַּׁבָּת אֵין מִתְרַפְּאִין מֵהֶם » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ב הלכה ט׳)
סעיף ג׳ נמצא כמעט בלשונו ברמב״ם — אך בפרק ה׳ מהלכות יסודי התורה, פרק היהרג ואל יעבור. אין זה אפוא פרק במה שאוכלים אלא במה שמוסרים עליו את הנפש. והפתחי תשובה (ס״ק ו) עצמו מפנה לשם דרך המשנה למלך.
« מִי שֶׁחָלָה וְנָטָה לָמוּת וְאָמְרוּ הָרוֹפְאִים שֶׁרְפוּאָתוֹ בְּדָבָר פְּלוֹנִי מֵאִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה עוֹשִׂין » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ו׳)
« וּמִתְרַפְּאִין בְּכָל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה בִּמְקוֹם סַכָּנָה חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְגִלּוּי עֲרָיוֹת וּשְׁפִיכַת דָּמִים שֶׁאֲפִלּוּ בִּמְקוֹם סַכָּנָה אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהֶן » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ו׳)
« בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁאֵין מִתְרַפְּאִין בִּשְׁאָר אִסּוּרִים אֶלָּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה. בִּזְמַן שֶׁהֵן דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ח׳)
« אֲבָל שֶׁלֹּא דֶּרֶךְ הֲנָאָתָן כְּגוֹן שֶׁעוֹשִׂין לוֹ רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָא מֵחָמֵץ אוֹ מֵעָרְלָה » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ח׳)
« אוֹ שֶׁמַּשְׁקִין אוֹתוֹ דְּבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן מַר מְעֹרָב עִם אִסּוּרֵי מַאֲכָל שֶׁהֲרֵי אֵין בָּהֶן הֲנָאָה לַחֵךְ הֲרֵי זֶה מֻתָּר וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם סַכָּנָה » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ח׳)
« חוּץ מִכִּלְאֵי הַכֶּרֶם וּבָשָׂר בְּחָלָב שֵׁהֵן אֲסוּרִים אֲפִלּוּ שֵׁלֹּא דֵּרֵךְ הֲנָאָתָן » (רמב״ם הלכות יסודי התורה פרק ה׳ הלכה ח׳)
נותר הלחש, שסעיף א׳ עוסק בו בשלוש שורות. אינו שאלה של נפשות ואינו שאלה של מאכל, אלא שאלה של עבודה זרה, ושם מדבר בו הרמב״ם — בנשיכת נחש, ובלא לייחס לו תועלת :
« מִי שֶׁנְּשָׁכוֹ עַקְרָב אוֹ נָחָשׁ מֻתָּר לִלְחשׁ עַל מְקוֹם הַנְּשִׁיכָה וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת כְּדֵי לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ וּלְחַזֵּק לִבּו » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה י״א)
« אַף עַל פִּי שֶׁאֵין הַדָּבָר מוֹעִיל כְּלוּם הוֹאִיל וּמְסֻכָּן הוּא הִתִּירוּ לוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה י״א)
במשפט אחד : אין הסימן שואל אם דבר מרפא, אלא מה מקבלים כדי להתרפא — אדם שאין יודעים מה יש לו להפסיד, דיבור שאין יודעים מה הוא מזכיר, וחומר שיודעים מה הוא ; והוא משיב בכל פעם באותה חלוקה : מה שהנפש בו — נדחה מפני הנפש, ומה שהאמונה בו — אינו נדחה.
| מה אומר הסימן | בלשונו | לזכור |
|---|---|---|
| הנדון | כל מכה וחולי שיש בהם סכנה | שמחללים עליהם שבת |
| האיסור | אין מתרפאים מעובד כוכבים | הרפואה, ולא ההתחברות |
| המתיר | שאינו מומחה לרבים | המומחה לרבים אינו בכלל |
| הטעם | דחיישינן לשפיכת דמים | חשבון, ולא משפט מוסרי |
| הגבול | ואפילו הוא ספק חי ספק מת | הספק חמור מן הוודאי |
| העצה | יכול לסמוך עליו | אך לא הסם הנקנה ממנו |
| ההגהה | אבל אם עושה בשכר בכל ענין מותר | וכן נהגו להקל |
| הלחש | אבל אם בא לרפאותו בלחש מותר | חוץ ממזכיר שם אלילים |
| רפואת האליל | כיון שלא תלה הרפואה במה שהם אלילים | ההכרעה במה שאמר |
| החומר | מתרפאים במקום סכנה אפי׳ דרך הנאתן | שני צירים : סכנה ודרך הנאה |
| שני היוצאים | חוץ מכלאי הכרם ובשר בחלב | אסורים אף שלא כדרך הנאתן |
| התנאי האחרון | אין מתירין שום דבר איסור לחולה אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר | כל שאין סכנה בדבר |
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לעמוד הבית · סימן קנ״ה · 155 · ♥ לתמיכה