סימן קנ״ו עומד על שלושה סעיפים — והשולחן ערוך עצמו מכריז: ובו ג׳ סעיפים. שני הראשונים אינם מדיני עבודה זרה אלא מדיני שמירת הנפש: החשש הוא מן התער ביד מי שאינו נותן עליו את הדין. השלישי נוגע לעבודת כוכבים.
נושא: הסתפרות מעובד כוכבים — הסכנה, המראה, והבלורית
מקור: שולחן ערוך יורה דעה סימן קנ״ו
עריכה: הרב יוסף חיים סממה
DAAT · daattorah.com
הסימן נקרא בשני מהלכים. סעיפים א׳ וב׳ אחוזים זה בזה: הראשון אומר מהיכן מותר להסתפר, והשני אומר מה מותר לעשות במראה שהראשון הזכיר. סעיף ג׳ מחליף נושא — אין מדובר עוד בישראל המסתפר אלא בישראל המספר.
אם מותר להסתפר מעובד כוכבים. ובו ג׳ סעיפים:
אין מסתפרין מהעובד כוכבים אלא במקום שמצויין בני אדם או אם אותו העובד כוכבים מדמה שאותו ישראל הוא אדם חשוב: הגה ויש מחמירים שלא להסתפר מעובד כוכבים אפילו במקום רבים בתער אם לא שיראה במראה (תוספות ומרדכי פא״מ) ונהגו להקל כסברא ראשונה:
אסור לאיש להסתכל במראה משום לא ילבש גבר אלא אם כן משום רפואה כגון שחושש בעיניו או שמספר עצמו או אם מסתפר מן העובד כוכבים בינו לבינו וכדי ליראות אדם חשוב מותר לראות במראה: הגה וי״א הא דאסור לראות במראה היינו דוקא במקום דאין דרך לראות במראה רק נשים ואית ביה משום לא ילבש גבר אבל במקום שדרך האנשים לראות ג״כ במראה מותר (ר״ן פא״מ) ואפי׳ במקום שנהגו להחמיר אם עושה לרפואה שמאיר עיניו או שעושה להסיר הכתמים מפניו או נוצות מראשו שרי (סמ״ג בשם הר״ר זעלקיל) וכן נהגו ועיין לקמן סימן קפ״ב:
ישראל המספר את העובד כוכבים כיון שהגיע סמוך לבלוריתו ג׳ אצבעות מכל רוח שומט ידו וכן הקרחה שעושים כהני עבודת כוכבים אסור לישראל לעשות להם:
« אין מסתפרין מהעכו״ם שמא יהרגנו » (טור יו״ד קנ״ו)
« וְאָסוּר לְהִסְתַּפֵּר מֵהֶן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ב הלכה י״א)סעיף ג׳ לעומת זה הוא איסור של עבודת כוכבים: הבלורית היא הציצית שגידלו לשם עבודת כוכבים, והקרחה היא גילוח כהניה. משום כך הרמב״ם קובע אותו בהלכות עבודה זרה ולא בהלכות רוצח.
המשנה בפרק אין מעמידין נחלקה, והיא העומדת ביסוד כל סעיף א׳:
« וְאֵין מִסְתַּפְּרִין מֵהֶן בְּכׇל מָקוֹם, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הָרַבִּים מוּתָּר, אֲבָל לֹא בֵּינוֹ לְבֵינוֹ » (עבודה זרה כ״ז ע״א)
הבית יוסף אומר בקצרה מה נפסק ממנה:
« תנן אין מסתפרין מהם בכל מקום דר״מ וחכ״א בר״ה מותר אבל לא בינו לבינו » (בית יוסף יו״ד קנ״ו)
« וידוע שהלכה כחכמים וכן פסק הרמב״ם ז״ל » (בית יוסף יו״ד קנ״ו)
הברייתא שבדף כ״ט נותנת את שני חצאי הסימן — המראה של המסתפר, והבלורית של המסתפר מישראל:
« יִשְׂרָאֵל הַמִּסְתַּפֵּר מִגּוֹי רוֹאֶה בַּמַּרְאָה, וְגוֹי הַמִּסְתַּפֵּר מִיִּשְׂרָאֵל, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִבְלוֹרִיתוֹ שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ » (עבודה זרה כ״ט ע״א)
הגמרא שואלת למה מועילה המראה, ומשיבה:
« לְעוֹלָם בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, וְכֵיוָן דְּאִיכָּא מַרְאָה — מִתְחֲזֵי כְּאָדָם חָשׁוּב » (עבודה זרה כ״ט ע״א)
ומביאה את מעשה רב חנא בר ביזנא שהיה מסתפר בשבילי דנהרדעא:
« רַב חָנָא בַּר בִּיזְנָא הֲוָה מִסְתַּפֵּר מִגּוֹי בִּשְׁבִילֵי דִנְהַרְדְּעָא » (עבודה זרה כ״ט ע״א)
« אָמַר: תֵּיתֵי לִי דַּעֲבַרִי אַדְּרַבִּי מֵאִיר » (עבודה זרה כ״ט ע״א)
« וְהוּא סָבַר: שְׁבִילֵי דִנְהַרְדְּעָא, כֵּיוָן דִּשְׁכִיחִי רַבִּים, כִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּמוּ » (עבודה זרה כ״ט ע״א)
ונותנת את שיעור הבלורית:
« וְכַמָּה? אָמַר רַב מַלְכִּיָּה אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: שָׁלֹש אֶצְבָּעוֹת לְכׇל רוּחַ וָרוּחַ » (עבודה זרה כ״ט ע״א)
התוספות באותו דף מוציאים מן המעשה מסקנה למעשה חמורה מדברי חכמים — והיא מקור הגהת הרמ״א:
« והלכה למעשה דאסור להסתפר מעובד כוכבים אלא אם כן רואה ואפילו ברשות הרבים » (תוספות עבודה זרה כ״ט ע״א)
« ודוקא בתער דשכיח ביה הזיקא בקל אבל במספרים לא שכיח בהו הזיקא שרי אם יש עמו אחר » (תוספות עבודה זרה כ״ט ע״א)
הטור נותן את הסימן כולו עם טעמו:
« לפיכך ברשות הרבים שהכל עוברין ושבים שם מותר שהוא ירא » (טור יו״ד קנ״ו)
« וכן אם הוא מסתכל במראה מותר שאז נראה כאדם חשוב וירא לעשות לו רעה » (טור יו״ד קנ״ו)
« ולא התירו להסתכל במראה אלא למי שמסתפר מן העכו״ם » (טור יו״ד קנ״ו)
« ועכו״ם המסתפר מישראל כיון שהגיע סמוך לבלוריתו ג׳ אצבעות מכל רוח שומט ידיו » (טור יו״ד קנ״ו)
והבית יוסף אינו הולך אחר התוספות עד סופם:
« אלא שהתוס׳ כתבו דהלכה למעשה אסור להסתפר מעכו״ם אא״כ רואה ואפילו בר״ה » (בית יוסף יו״ד קנ״ו)
« ואין נראה כן דעת הפוסקים וצ״ל דאף התוס׳ לא כתבוה אלא לומר שטוב לנהוג כך » (בית יוסף יו״ד קנ״ו)
« וְלֹא־יִלְבַּ֥שׁ גֶּ֖בֶר שִׂמְלַ֣ת אִשָּׁ֑ה » (דברים כ״ב:ה)התוספות מביאים את תרגומו, ומשם נראית מידת האיסור: הוא בא על האיש המתקן עצמו כאשה.
| המקרה | האסור | המותר |
|---|---|---|
| להסתפר מעובד כוכבים בינו לבינו | כן — אין המחבר מתירו | במקום שבני אדם מצויים (סעיף א׳) |
| העובד כוכבים סבור שהוא אדם חשוב | — | מותר, אף בלא רבים (סעיף א׳) |
| בתער במקום רבים | המחמירים אוסרים (רמ״א) | אלא אם כן רואה במראה — ונהגו להקל כסברא הראשונה (סעיף א׳) |
| במספריים | — | אין ההיזק מצוי: מותר, אם יש עמו אחר (ש״ך, ט״ז) |
| איש המסתכל במראה | אסור — לא ילבש גבר | לרפואה, כשמספר את עצמו, או כדי ליראות אדם חשוב לפני הספר (סעיף ב׳) |
| במקום שגם האנשים רואים במראה | — | מותר (רמ״א בשם הר״ן) — ובמקום שמחמירים, מותר לרפואה ולהסרת כתמים |
| לספר עובד כוכבים סמוך לבלוריתו | אסור | מספר עד שלוש אצבעות ממנה ושומט את ידו (סעיף ג׳) |
| לעשות קרחת כהני עבודת כוכבים | אסור לישראל | — (סעיף ג׳) |
נושאי הכלים של סימן זה מועטים, וכאן הם מובאים כולם: הש״ך שני ס״ק, הט״ז אחד, הבאר היטב שניים. הפתחי תשובה והנקודות הכסף אינם מפרשים סימן זה.
« דשכיחא היזקא אבל במספריים דלא שכיח היזקא שרי אם יש עמו אחר » (ש״ך יו״ד קנ״ו ס״ק א)
« ופי׳ הב״ח דאם אין עמו אחר בלא״ה אסור להתייחד עם העובד כוכבי׳ (כדלעיל סי׳ קנ״ג ס״ב) עכ״ל » (ש״ך יו״ד קנ״ו ס״ק א)
« אבל בינו לבינו אסור להסתפר פי׳ במקום שאין רגילין בני אדם כ״כ » (ש״ך יו״ד קנ״ו ס״ק א)
« אבל בייחוד ממש לא איצטריך דתיפוק ליה אף בלא מסתפר אסור להתייחד עמהם משום שפיכת דמים » (ש״ך יו״ד קנ״ו ס״ק א)
« ונראה הא דנהגו להקל היינו משום דאנו נותנים להם שכר וכתב הגה״א דבשכר מותר עכ״ל » (ש״ך יו״ד קנ״ו ס״ק ב)
« וקשה א״כ מאי ונהגו להקל כסברא הראשונה » (ש״ך יו״ד קנ״ו ס״ק ב)
« אלא ר״ל דסברא הראשונה מתיר במקום שבני אדם מצויין שם אפי׳ בלא מראה וע״ז סמכו להקל » (ש״ך יו״ד קנ״ו ס״ק ב)
« וכן הוא הסכמת הפוסקים כמ״ש בבית יוסף » (ש״ך יו״ד קנ״ו ס״ק ב)
« ואותן בני אדם שמסתפרים מן העובד כוכבים בינם לבין עצמן לאו שפיר עבדי דבלא״ה אסור להתייחד עמהן כ״ש במסתפר » (ש״ך יו״ד קנ״ו ס״ק ב)
« אבל במספריים לא שכיחא בהו היזקא ושרי » (ט״ז יו״ד קנ״ו ס״ק א)
« דשכיחא היזקא אבל במספריים דלא שכיחא היזקא שרי אם יש עמו אחר » (באר היטב יו״ד קנ״ו ס״ק א)
« פי׳ במקום שב״א מצויין שם אפילו בלא מראה ע״ז סמכו להקל » (באר היטב יו״ד קנ״ו ס״ק ב)
זו סגולתו של סימן זה: שלושת סעיפיו אינם באים ממקום אחד במשנה תורה. סעיפים א׳ וב׳ בהלכות רוצח ושמירת נפש, וסעיף ג׳ בהלכות עבודה זרה.
« וְאָסוּר לְהִסְתַּפֵּר מֵהֶן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד שֶׁמָּא יַהַרְגֶנּוּ » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ב הלכה י״א)
« אִם הָיָה אָדָם חָשׁוּב מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁמִּתְיָרֵא לְהָרְגוֹ » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ב הלכה י״א)
« וְאִם דִּמָּה לְעַכּוּ״ם שֶׁהוּא אָדָם חָשׁוּב כְּדֵי שֶׁיְּפַחֵד מִמֶּנּוּ וְלֹא יַהַרְגֶנּוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְהִסְתַּפֵּר מִמֶּנּוּ » (רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש פרק י״ב הלכה י״א)
« עַכּוּ״ם שֶׁהָיָה מִסְתַּפֵּר מִיִּשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לִבְלוֹרִיתוֹ קָרוֹב שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת לְכָל רוּחַ שׁוֹמֵט אֶת יָדוֹ » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ב׳)
ואותו פרק נפתח בכלל שהבלורית אינה אלא פרט ממנו:
« אֵין הוֹלְכִין בְּחֻקּוֹת הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא מִדַּמִּין לָהֶן לֹא בְּמַלְבּוּשׁ וְלֹא בְּשֵׂעָר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה א׳)
ובו גם היוצא מן הכלל היחיד — ישראל הקרוב למלכות:
« יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה קָרוֹב לַמַּלְכוּת וְצָרִיךְ לֵישֵׁב לִפְנֵי מַלְכֵיהֶם וְהָיֳה לוֹ גְּנַאי לְפִי שֶׁלֹּא יִדְמֶה לָהֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִלְבּשׁ בְּמַלְבּוּשֵׁיהֶן וּלְגַלֵּחַ כְּנֶגֶד פָּנָיו כְּדֶרֶךְ שֶׁהֵן עוֹשִׂין » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״א הלכה ג׳)
ואת הפסוק שבסעיף ב׳ מגדיר הרמב״ם במקום אחר, וגדרו הוא המסביר את הגהת הרמ״א:
« וְלֹא יַעֲדֶה אִישׁ עֲדִי אִשָּׁה כְּגוֹן שֶׁיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי צִבְעוֹנִין וַחֲלִי זָהָב בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹבְשִׁין אוֹתָן הַכֵּלִים וְאֵין מְשִׂימִים אוֹתוֹ הַחֲלִי אֶלָּא נָשִׁים הַכּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה » (רמב״ם הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים פרק י״ב הלכה י׳)
זהו סעיף א׳ כפי שקראו הש״ך: מקום שבני אדם מצויים בו. כתב הש״ך שסברא הראשונה מתירה משיש שם רבים, אף בלא מראה, ועל זה נסמך המנהג להקל שהביא הרמ״א.
זהו המקרה שהש״ך מכוון אליו בסוף ס״ק ב׳. שני טעמים נפגשים בו: סעיף א׳, ואיסור הייחוד העומד בפני עצמו מסימן קנ״ג · 153. להלכה למעשה — שאל את רבך.
כל חומרת הרמ״א אינה אלא בתער. הש״ך, הט״ז והבאר היטב כותבים פה אחד שבמספריים אין ההיזק מצוי; הש״ך והבאר היטב מוסיפים את תנאי האחר העומד עמו.
סעיף ב׳ אוסר, ומיד נותן שלושה יוצאים מן הכלל: רפואה, המספר את עצמו, ומראת הספר. והרמ״א מוסיף רביעי, והוא המכריע בימינו: במקום שגם האנשים רואים במראה שוב אין איסור — וכן נהגו.
זהו סעיף ג׳, והוא היחיד בסימן העוסק במעשה הישראל ולא במה שעושים לו. שני מעשים נאסרו עליו: לגלח את ציצית העבודה זרה, ולעשות את קרחת כהניה.
DAAT דעת — © 5786 / 2026 · חזרה לדף הבית · סימן קנ״ו · 156 · ♥ תמכו בנו